כמה עבדים יכולים להסתופף מתחת ליריעה מעור פרה? מיהו האלוף מחמוד, ומה עלה בגורלם של הרוסים שהעזו לחצות את המדבר כדי לפגוש את האמיר של חיווה? חיווה שבאוזבקיסטן, עיר עתיקה ויפיפייה מוקפת חומות, היא אחד מיעדי התיירות המיוחדים והנפלאים ביותר במרכז אסיה, מקום שלא פשוט להגיע אליו, אבל גם קשה לשכוח אותו. הינשוף הנודד לוקח אתכם לסיור בין מדרסות, מינרטים וגנים מוצללים, בשמש המדברית, בשקיעה ולאור הירח.

אי שם בצפון מערב אוזבקיסטן, בפינה שכוחה של דרך המשי, שוכנת לה העיר הקסומה חיווה. המינרטים הנישאים, המדרסות התכלכלות ועמודי העץ העתיקים של מסגדי העיר מוקפים בחומות מפחידות למראה, שמלחכות את פאתי מדבר קארה קום, בואך גבול טורקמניסטן.

אוזבקיסטן, מדינה שמקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, אינה יעד חדש לתייר הישראלי. למעשה, לא מעט ישראלים ביקרו בשנים האחרונות במדינה היפה הזאת, כפי שמעיד תרגום מדריך לונלי-פלנט אוזבקיסטן לעברית. אולם הישראלים, כמו רוב התיירים באזור, מתרכזים בערים הידועות יותר של דרך המשי במרכז המדינה, סמרקנד ובוכארה. על הערים העתיקות והמרתקות הללו כתבתי כבר בינשוף. מעטים מגיעים לחיווה, שנמצאת רחוק כל כך ממרכזי האוכלוסיה והתחבורה של המדינה.

חומות העיר, ליד השער הראשי

המינרט הלא גמור

לעיר המדברית הזאת אין תחנת רכבת, ואפילו לא שדה תעופה. התיירים צריכים לקחת טיסה מטשקנט לאורגנץ', יישוב סובייטי לוהט ומרכז לחקלאות כותנה, ומשם לנסוע במונית דרך המדבר לחיווה. המעטים שמכירים את ההיסטוריה של העיר, ואת תולדות הח'אנים האימתניים ששלטו בה בעבר, לא יכולים להישאר אדישים לחומות האדירות בצבע אדמה. בצללי הזיכרון עולות התלאות שהיתה מנת חלקם של נוסעים שהרהיבו עוז להגיע לחיווה בעבר: מדבר לוהט ושורץ בשבטי נוודים עוינים, שלטון עריץ, ברברי וקפריזי, תככי חצר, רעל שמפכפך בשקט לכוסות משקה, סכינים שנשלפות בלילה ושווקי עבדים ברוטליים. אבל בנוסף לכך, חיווה היא גם ארכיטקטורה פרסית-טורקית יפיפייה, שלא מביישת את הפנינות הידועות יותר של סמרקנד ובוכארה; היא המצודה הענקית של הח'אן, מרכז השלטון באמירות של חיווה, אחת משלושת ערי המדינה העצמאיות בטריטוריה שמרכיבה היום את אוזבקיסטן, בטרם הגיעו אליה הכובשים הרוסים (האחרות היו בוכארה וקוקאנד); היא המינארט הגבוה והמסחרר בצבעיו של הווזיר איסלאם חוג'ה, והיא גם אינספור מדרסות, מסגדים, קברי קדושים ומוזיאונים מרתקים לאומנות, מוזיקה ותרבות עממית.

מינרט אסלאם חוג'ה

העיר חיווה קיימת יותר מאלף שנים, וחלק מהבניינים העתיקים השתמרו (או אלמנטים מתוכם. במסגד יום שישי הגדול, למשל, יש עמודי עץ מהמאה התשיעית לספירה). אולם רוב האוצרות והמונומנטים המרהיבים מהמאות הקודמות הושמדו בידי שורה של כובשים ופולשים: ג'ינג'יס חאן, הכובש הפרסי השאפתן נדיר שאה מהמאה ה-18, ובאופן חלקי גם יוסף סטלין, שהרס חלק מחומות העיר כדי לבנות בתים לפליטים רוסים שנמלטו מאימת מלחמת העולם השנייה. רוב המדרסות, המינרטים והקברים נבנו מחדש על ידי החאנים במאות השמונה עשרה ובעיקר התשע עשרה, ובמקרים רבים שוחזרו על ידי השלטונות הסובייטים במאה העשרים. ובכל זאת, חיווה שמרה על אופיה העתיק, והבניינים, אפילו החדשים שבהם, שומרים על הסגנון העיצובי המרהיב של ימים עברו. מפני שהסובייטים החליטו, בשנות השבעים והשמונים, לשמר את העיר העתיקה כולה, ניתן לחוש בה חוויה של מכלול קדום – בדומה לעיר העתיקה בירושלים, בעיקר כשמשוטטים בין המדרסות, המינרטים, הקברים והמסגדים בסימטאות הציוריות והמתפתלות. הבניינים, חלקם בני מאות שנים, יפים במיוחד בשקיעה, כאשר השמש צובעת את החומות באור אדמדם. טיול לאור הכוכבים הוא חוויה מיסטית כמעט.

חיווה בלילה – מבט למינרט המסגד הגדול

הבניין הראשון שנגלה לעיני המבקרים, שנכנסים לחומות דרך השער המערבי ("שער האב"), הוא המצודה האדירה של ה'חאן, הידועה גם בשם ארק. מי שנכנס בשערי המצודה יוכל לראות את אולם הקבלה של השליט, תחת כיפת השמיים, בו היה מונח פעם אוהל נוודים מרכז אסייאתי מסורתי (יורט) כדי להגן על האורחים מהגשם הקפוא בחודשי החורף ומהשמש הקופחת של הקיץ. בראשית המאה ה-18 התארח כאן, שלא בטובתו, אציל רוסי, שהגיע לחיווה כשליחו של פטר הגדול. החאן של חיווה ביקש מרוסיה הגנה בפני שבטי נוודים שהציקו לו, והיה מוכן לקבל בתמורה לכך את חסותו של הצאר. אולם כאשר הגיעה המשלחת הרוסית, החליט החאן שהוא מוותר על התענוג. הוא ביקש במתק שפתיים מהנסיך לפזר את אנשיו בכפרים השונים, שם יארחו אותם המקומיים כיאות. אולם באמצע הלילה, שחטו המארחים החיוואים את אורחיהם חסרי ההגנה. ראש המשלחת נשחט אף הוא באכזריות. ראשו, שהופרד מגופו, נשלח כמתנה לאמיר של בוכארה, בעוד הגוף עצמו הוקע בכיכר העיר.

חדרו של הח'אן בארמון הפנימי

מסגד יום השישי

האלימות בחיווה היתה גם פנימית. בארמון הפנימי של החאן, מתחם עם עיטורי תכלת, ירוק, אדום וזהב ליד החומה המזרחית, הכינו כל הדיירים את עצמם לאלימות הזאת. הנשים והפילגשים, שידעו כי החאן יכול לגרש אותן בכל רגע בהתפרצויות של זעם "כשרק בגדיהן עליהן", ענדו עליהן מדי יום 25 קילו תכשיטים, רק במקרה שיאלצו לעזוב בלי לקחת דבר. החאן עצמו פחד גם הוא מלהבים חדים ומעוקלים של מתנקשים. הארמון הפנימי בנוי כך שניתן לנוע בתוכו ומחוצה לו על הגגות, נתיב מנוסה עילי שמוביל לאורוות החאן, משום יוכל לקחת סוס ולברוח למדבר במקרה חירום. המינרט הגבוה ביותר בעיר, מינרט איסלאם חוג'ה עם העיטורים והזיגוגים הססגוניים, הוא גם אתר זיכרון לאלימות פנימית כזאת. הווזיר אסלאם חוג'ה, שבנה את המינרט בראשית המאה העשרים, היה רפורמטור וליברל (במונחים מקומיים). הוא בנה בית ספר בסגנון מערבי ובית חולים, ואף תכנן רפורמות נוספות, אולם הפופולריות שלו איימה על החאן ואנשי הדת השמרנים, ואלו דאגו לרצוח אותו.

סימטה טיפוסית, ליד מינרט המסגד הגדול

ליד החומה המזרחית היה מוסד חיוואי חשוב נוסף – שוק העבדים. בגומחות שליד השער החזיקו סוחרים את מרכולתם, עבדים נרצעים ושפחות חרופות שנמכרו בידי נוודים מכל ארצות הערבה, וגם מרוסיה. זו היתה עובדה פוליטית חשובה. במאות ה-18 וה-19 ניהלו הבריטים והרוסים מאבק פוליטי מתוחכם וארוך טווח על ההגמוניה במזרח אסיה, מערכה סבוכה שזכתה לימים בשם "המשחק הגדול". הצאר הרוסי פאוול המשוגע הורה לאנשיו לפלוש להודו הבריטית (משימת התאבדות של ממש), ולשחרר בדרך גם את העבדים בחיווה. המשימה בוטלה בשל מותו של הצאר, אולם גם יורשיו לא ויתרו על החלום לכבוש את חיווה ולהשתלט על אבן דרך חשובה בנתיבי המסחר. בסופו של דבר, שלחו הבריטים קצין הרפתקן שהגיע לחיווה מאפגניסטן לבוש כמוסלמי. הוא ואחד מעמיתיו הצליחו לשכנע את החאן לשחרר את כל העבדים הרוסים, ובכך חטפו מהצאר, ברגע האחרון, את עילת הפלישה. מדובר ללא ספק באחד המהלכים האסטרטגיים המבריקים ביותר ב"משחק הגדול".

ארמון החאן טובל בשמש

חזית של מדרסה

אחד מהמונומנטים היפים ביותר בעיר הקטנה הזאת הוא בניין מעוטר עם כיפה זוהרת בצבע טורקיז, הסדנה והקבר של פהלוואן מחמוד (פרסית: האלוף מחמוד): אומן, משורר, מתאבק וגיבור מקומי, שנחשב כיום לקדוש השומר של חיווה. הרחוב הראשי, שחוצה את העיר ממערב למזרח ולאורכו רוב המונומנטים החשובים, נקרא על שמו. האגדה מספרת כי מחמוד, שחי במאה ה-12, יצא לטורניר היאבקות אימתני בהודו במצוות החאן, שציפה לשחרור העבדים מחיווה כפרס על הניצחון. אולם בדרך, נפגש מחמוד עם אלמנה, והיא סיפרה לו שבניה, מתאבקים מנוסים ומוערכים, הוצאו להורג על ידי המלך כי הפסידו בתחרות. נותר לה רק בן אחד, מתאבק מתחיל ולא מנוסה, והיא חוששת לחייו. איתרע הגורל, ומחמוד פגש דווקא באותו הצעיר על הזירה. וברגע המכריע, מתוך חמלה על האלמנה, הפר האלוף את מצוות מלכו והפסיד בכוונה. הוא ידע שאם יחזור לחיווה יוצא להורג, ולכן נשאר בהודו. כעבור מספר שנים, הציל את המלך המקומי בקרב מכריע מול המונגולים, וזה העניק לו משאלה אחת לפי בחירתו. מחמוד, שזכר את החובה שהזניח, ביקש לשחרר את העבדים החיוואנים, אבל השליט ההודי השיב בשלילה, מפני שלא היה מסוגל לוותר על בעלי המלאכה המיומנים מחיווה. "בקש משהו אחר." מחמוד סירב לבקש דבר עבור עצמו, אבל הציע דרך פעולה אלטרנטיבית. המלך ייתן לו עור פרה, ורק העבדים שייכנסו מתחת לעור ישוחררו. המלך הסכים. כמה עבדים כבר יכולים להיכנס מתחת לעור פרה מתוח? אבל מחמוד, בעל הכוחות העל-אנושיים, הצליח למתוח את העור ליריעה רחבה, שמאות עבדים חסו בצילה. כך חזר האלוף לחיווה, עטור ניצחון, והמשיך לעבוד בסדנה עד יומו האחרון.

מבט לקבר פהלוואן מחמוד (עם כיפת הטורקיז)

חומות העיר העתיקה

הקבר המפואר של פהלוואן מחמוד, ששופץ במאה ה-18, הפך למקום קדוש – וגם החאן של אותה תקופה ביקש להיקבר בו. המזיאוליאום נמצא בלב העיר העתיקה, בתוך גן פנימי מוצל. באולם המרכזי קבור החאן, והקבר של מחמוד עצמו נמצא בסדנה הישנה, בחדר שמשמאל. אוזבקים מאמינים מגיעים מדי פעם למקום כדי להתפלל, ומולה שיושב במקום מברך אותם בשירת פסוקים מן הקוראן. העיטורים התכלכלים על קירות השיש הם מהיפים ביותר שניתן למצוא בין החומות, והביקור במזיאוליאום, בעיקר למי שמכיר את הסיפור, הוא חוויה של עומק מיתי ויופי מסעיר.

מידע שימושי:

ויזה: אזרחי ישראל המבקרים באוזבקיסטן נדרשים להצטייד בויזה מראש, אותה אפשר להשיג בשגרירות אוזבקיסטן בתל אביב, או בנציגות אוזבקית אחרת ברחבי העולם. למיטב ידיעתי, כל המבקשים צריכים להצטייד במכתב הזמנה, אותו אפשר לקבל (תמורת תשלום) מסוכנות נסיעות אוזבקית מוסמכת.

מלונות: אני שהיתי ב-Old Khiva Hotel, מקום נחמד מאד ממש ליד חומות העיר. כדאי ומומלץ, ויש גם ויי-פיי.

מספר ימים מומלץ: חיווה היא קטנה מאד, ואפשר לכסות את כל האתרים המעניינים בה ביום וחצי של טיול נינוח. אני מציע להסתובב עצמאית בערב הראשון ולהתרשם מהמונומנטים, המדרסות והסימטאות, וביום השני לקחת מדריך מקומי (תשאלו במלון על Sancher, מדריך מצויין ובקיא מאד בסיפורים ובהיסטוריה). אני ממליץ להישאר גם יום נוסף, ולקחת נהג ואוטו (תמורת כמה עשרות דולרים) לטיול יום במצודות המדבר. לכל חובבי סרטי אינדיאנה ג'ונס, זו חוויה בלתי נשכחת.

אוכל: בחיווה יש מסעדות לא רעות, שיכולות להציע למבקר מבחר ממטעמי המטבח האוזבקי, כגון פלוב, מאנטי, לגמאן, סאמסה ועוד. אני מאד אהבתי את מסעדות הגן המוצלות שליד מינרט אסלאם חוג'ה. אופציה נוספת: כשאתם נכנסים בשער הראשי, לכו כמה מטרים והגיעו למינרט הלא גמור (אי אפשר לפספס אותו). המינרט יהיה מימינכם, ומשמאלכם יהיה בית קפה קטן ונחמד מאד עם נוף יפה לטירה ולעיר. מקום נפלא לשבת בצל, לשתות או לאכול משהו קטן.

ביטחון ובטיחות: חיווה בטוחה לגמרי. כדאי ומומלץ להסתובב בעיר העתיקה בלילות, במיוחד כשהעננים לא מכסים את הירח. תראו הרבה מאד משפחות אוזבקיות שמסתובבות בלי חשש עם הילדים, גם בסימטאות הצרות וברחובות החשוכים ביותר.

נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. הנסיכה המפונקת של אוזבקיסטן התנהלה ברחבי המדינה כעריצה חסרת מעצורים, עד שנפלה בפתאומיות מפתיעה. הסיפור הזה, כפי שנראה, מלמד אותנו לקח חשוב על הסכנות שאורבות לרפובליקות דיקטטוריות כמו אוזבקיסטן, טג'יקיסטן או – קרוב יותר אלינו – מצרים. מה הקשר בין רפובליקות כאלו לאתלט שנתפס שריר באחת מרגליו? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

גולנארה קרימובה

נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, דיפלומטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. במשך שנים היתה גולנארה הנסיכה הבלתי מעורערת של הרפובליקה המרכזית אסייאתית, מדינה חשובה שניצבת על דרך המשי העתיקה, כיום צומת דרכים של מעבר גייסות וצינורות נפט וגז. הסיפורים עליה היו אינסופיים. ביום, היא השתתפה במסיבות עיתונאים עם שועי עולם, ייצגה את ארצה במדינות זרות וניהלה קרנות צדקה ופיתוח כלכלי. בלילות, היא הזמינה סלבריטאים, כגון שחקן העבר הצרפתי ז'ראר דה-פרדייה, לשיר איתה שירים רומנטיים נוטפי דבש בדואטים ולהשתתף בסרטים שהפיקה (ראו להלן את הדואט בין השניים, "השמיים שותקים" – שמילותיו לקוחות מספר השירים של גולנארה). בין לבין, היא הספיקה להתעלל באינספור אזרחים אוזבקיים, להשתלט על שטחים יקרים בבירה טשקנט ובעיר העתיקה סמרקנד, המפורסמת ביופיה. החנויות והעסקים שלה מילאו כל פינה. וכשלא היתה יכולה לקנות – לקחה בחוזק יד. לפני שנים מספר, פרסמה נטלייה אנטלבה, כתבת הניו יורקר, את סיפורו של אלישר (שם בדוי), בעל מסעדה אופנתית בטשקנט. לאחר ביקור קצר של גולנארה במסעדה, הגיעו אליה בריונים עוטי מעילי עור והחרימו אותה עבור הנסיכה. אלישר עצמו נרדף על ידי המשטרה ורשות המיסים, ולבסוף נאלץ להימלט חסר כל לקזחסטן.

אבל לבסוף, גילתה גולנארה לאימתה שהכוח שלה היה מבוסס על אוויר. לא ברור מדוע ואיך הגיעה הנפילה. אולי, כפי שסבורים אחדים, הסיבה נעוצה בביקורת פומבית שמתחה גולנארה על שלטונו של אביה, באחת מהבמות הרבות שבהן הופיעה. אחרים חושבים ששמרנים בממשל האוזבקי זעמו זה זמן רב על ראוותנותה של הנסיכה, חיבתה לתרבות מערבית מודרנית, השערוריות שהיא גורמת, ובכלל על כך שאישה מחזיקה בתפקיד רם כל כך. דעה אחרת גורסת שהנפילה הגיעה בשל סכסוך בין גולנארה לבין ראש שירותי הביטחון האימתני של אוזבקיסטן. יתכן שכל התשובות נכונות. יהיה אשר יהיה, לפני כשלוש שנים, החליט הנשיא קרימוב לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו. היא נעלמה ל"מעצר בית" (ככל הנראה בארמון המשפחתי), החנויות שלה נסגרו, שמה הוסר מכל במה ציבורית והיא חדלה להופיע באמצעי התקשורת.

החליט לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו – נשיא אוזבקיסטן אסלאם קרימוב

אולם הסברה המעניינת ביותר, והיא מובילה אותנו לעניין העיקרי, היא שאויביה של גולנארה מיהרו להיפטר ממנה בעיקר משום שנתפסה כיורשת אפשרית של אביה. הנשיא קרימוב, ששולט במדינה ללא מיצרים מאז העצמאות ב-1991 (ולמעשה גם קודם לכן– כממונה הסובייטי על האזור), הוא אדם מבוגר וחולה. כשיאסף אל אבותיו, מי בדיוק יירש אותו? זאת אחת הבעיות ברפובליקות דיקטטוריות מסוגה של אוזבקיסטן. בניגוד למונרכיות ולדמוקרטיות, אין במדינות כאלו מערכת מסודרת להעברת השלטון. וגם אם האליטה כבר הסכימה על יורש – עצם תהליך הירושה עלול להוביל לכאוס ומהומות שאת סופן מי ישורנו, משום שהציבור עשוי לא לקבל את היורש המיועד. הבעיה נעוצה, למעשה, במנגנון הלגיטימיות של דיקטטורים נשיאותיים, באוזבקיסטן ומעבר לה.

מקריאה ומשיחות עם אוזבקים רבים, התרשמתי שמעטים מהם מחבבים את שלטונו המושחת והעריץ של הנשיא קרימוב, אבל בכל זאת תומכים בו בלית ברירה. הם מפחדים מכאוס, ממהומות, ממלחמת אזרחים וגם מהקיצוניות האסלאמית שמציצה מעבר לפינה. במהלך השיחות הללו, שמעתי אינספור פעמים את המשפט: "רק שלא נהיה כמו אפגניסטן". הלגיטימציה של קרימוב, במילים אחרות, נשענת לא רק על השירות החשאי ושלטון האימים, אלא גם על חשש עמוק של התושבים שבהעדר מנהיג חזק עלול להיות יותר גרוע. הדבר נכון שבעתיים בטג'קיסטן השכנה, שם מוכנים רבים לסבול את העריצות והשחיתות של הנשיא אמאמולי רחמון, רק לא לחזור למלחמת האזרחים האיומה של שנות התשעים. בעיני טג'יקים לא מעטים, רחמון, על כל חסרונותיו, הוא האדם שהביא להם שקט וביטחון, ואת הזכות לצאת לרחוב, לעבוד, להתפרנס ולהנות מחיי תרבות ופנאי בלי לפחד מכדורי רובה, פצצות ומיליציות חמושות.

הביא סדר וביטחון – נשיא טג'יקיסטן אמאמולי רחמון

אליה וקוץ בה. הדאגה לשקט ולביטחון, לוז הקיום של דיקטטורות נשיאותיות מהסוג הזה, נותן לגיטימציה לממשלות לדכא כל סוג של מחאה, אופוזיציה או התעוררות ציבורית. השקט שמשתחרר, בתורו, מחזק את נרטיב "שמירת השלום" של הממשלה. ותמיד יש דוגמאות בחוץ, סוריה, עיראק או אפגניסטן, כדי להבהיר לתושבים מה קורה כשהשקט אינו נשמר. אבל בדיכוי כל סימן של התעוררות ציבורית יש בעיה מבנית עמוקה. ללא מוביליזציה של הציבור, ללא נכונות לתת לאנשים שותפות כלשהי בדיון הציבורי, הממשלות של קרימוב ורחמון יכולות להשיג תמיכה בחירוק שיניים, אבל לעולם לא התלהבות, ובדרך כלל (מחוץ לשכבה מצומצמת של בעלי אינטרסים), אין להם ציבור רחב שיוכל לבוא לעזרתם בשעת צרה. למשל, כאשר הנשיא (שהשקט והביטחון נזקף לזכותו) הולך לעולמו, ואחד מיורשיו הפוטנציאליים מורד, כאשר פורצים מלחמה או משבר כלכלי, או כאשר מתחילות מהומות אתניות שפוגעות בסדר של חיי היומיום.

בהקשר הזה, ניתן להמשיל את הדיקטטורה הרפובליקאית לאתלט שנתפס לו שריר חשוב באחת מגפיו. הפגיעה בשריר (בדרך כלל זיכרון של כאוס אלים או מלחמת אזרחים) מרתיעה אותו מלהזיז את הרגל או את היד הספציפית, ומסיבה טובה! אולם כאשר היד נשארת קפואה, מצבו של השריר התפוס עשוי להחמיר – דבר שכמובן מרתיע את האתלט אף יותר מלהשתמש בו. ואז – כאשר יגיע מצב חירום ויהיה חייב להשתמש בשריר, יגלה שהרגל והיד כבר לא נשמעות לו. אין צורך לדמיין את התופעה הזאת כמקרה תיאורטי: ראינו אותה מתרחשת מול עינינו ממש, במצרים השכנה. בניגוד לרושם שנוצר לפעמים בחלק מאמצעי התקשורת, חלק גדול מהציבור המצרי תמך במשטר הישן של מובארק לאורך כל הדרך, תמיכה שהתפרצה לבסוף בזמן ההפיכה של גנרל סיסי. אולם הדיכוי של כל מוביליזציה עממית, כל התעוררות ציבורית-פוליטית על ידי המשטר עצמו, מנעה מתומכיו של מובארק להתארגן ולהגן עליו ביעילות כאשר הגיעה שעת החירום. היחידים שעשו זאת היו בריונים שכירים, וזה לא היה מספיק. ההמונים שתמכו במובארק, שהמשטר הרגיל אותם להישאר בבית, נשארו במהלך רוב המהפכה מול מקלטי הטלוויזיה.

ה"שריר התפוס" בדיקטטורה לא חייב להיות רתיעה ממוביליזציה והשתתפות של העם בפוליטיקה, אם כי הגורם הזה כמעט תמיד נוכח. במקרה של אוזבקיסטן, ופרשת גולנארה הוכיחה, אחת הבעיות העיקריות היא היעדר מנגנון מסודר של ירושה, או לפחות מנגנון ירושה שחשוף לעיני הציבור האוזבקי. עצם העובדה שנסיכה מפונקת ואכזרית, כוכבת פופ בעיני עצמה, כמו גולנארה קרימובה, היתה מועמדת רצינית לכתר, ושהיריב העיקרי שלה הוא ראש שירותי הביטחון (אדם שנוא בפני עצמו) – אומר דרשני. בהתאם למטפורה של השריר התפוס, המשטר פוחד לדבר על סוגית הירושה. המדינה כולה הרי תלויה בדמותו של הנשיא קרימוב – האיש שתמונותיו וציטוטי החוכמה שלו תלויים בכל פינת רחוב באוזבקיסטן. עצם ההודאה שמדובר, בסופו של דבר, בקשיש עם בריאות רופפת, עלולה לערער את ייראת המשטר בקרב הציבור. אולם היעדר הדיון בבעית הירושה, כאשר יש עוד זמן, מחמיר את המצב במעגל קסמים הרסני. וכשתגיע השעה שהמשטר יאלץ להניע את השריר התפוס, היינו, להציג יורש לגיטימי בפני הציבור, יתחילו לעלות השאלות. האם גם האיש הזה, ככל הנראה מושחת ועריץ כקודמו, ואולי אפילו יותר, יביא לנו סדר וביטחון? מה הוא עשה בדיוק? אין לו הרי את ההישג המיתולוגי של בניית אוזבקיסטן העצמאית, כמו לנשיא הקודם. העובדה שהאליטה שומרת את זהות היורש בסוד, בהנחה שהוחלט על יורש, כמובן מונעת מהציבור להכיר אותו ולהתרגל אליו בהדרגה. התוצאה יכולה להיות מאבק ירושה אכזרי, מהומות והתמוטטות הסדר הרפובליקאי כולו.

חשוב להבהיר: הטור הזה אינו טוען בשום פנים ואופן שחירות עדיפה בהכרח על סדר ועל ביטחון. כל מי שמדבר עם אנשים שחוו מלחמת אזרחים, יודע שלפעמים עדיף שלטון עריץ, ואפילו מושחת, על האכזריות התהומית וסכנת המוות היומיומית הכרוכה במלחמות כאלה. הבעיה היא שפולחן הסדר והביטחון של משטרים עריצים יוצר בעיות רדומות, עליהן תשלם המדינה בריבית דריבית כשיגיע משבר רציני. הפיתרון, בסופו של דבר, הוא להניע את השריר התפוס בהדרגה. לא לעבור מיד לדמוקרטיה בנוסח מערבי, אלא לערוך רפורמות הדרגתיות: לשתף בשלבים חלקים הולכים וגדלים של הציבור בפוליטיקה, להתיר לאט לאט תנועות אופוזיציה מסויימות, ליצור דיון מוגבל, אבל עדיין רציני בפרלמנט. ובמקרה של בעית ירושה, לבחור יורש עם קרדיט (רצוי לא בן משפחה של הנשיא) ולהציג אותו בהדרגה בפני הציבור. מונה אל-תחאווי, עיתונאית מצריה ואחת מכוכבות ה"אביב הערבי", אמרה ברגע של גילוי לב שאם מובארק היה מציע את הרפורמות החלקיות שהציע בזמן המהומות, עשרה ימים קודם לכן, כשהוא היה בשיא כוחו, הוא היה נחשב לגיבור. עשרת הימים של הרפובליקות הדיקטטוריות במרכז אסיה עשויים לחלוף אף הם במהירות רבה, ולתפוס את האליטות מופתעות. אז, כרגיל, יהיה כבר מאוחר מדי.