ארכיון הבלוג

המערב האחר

 

בקיץ 1867 כתבו סטודנטים סמוראים לאדון הפיאודלי שלהם איגרת מלונדון הרחוקה, ובה הודיעו כי גילו את סוד קסמו של "המערב האחר". מדוע הם עשו זאת, כיצד ניתן להסביר את הפיתוי הקומוניסטי בסין ומדוע נוהים סטודנטים מוסלמים במערב אחרי חלילם של נביאי השמאל הרדיקלי? ינשוף היסטורי על קסמים מתעתעים וחרבות שחותכות לשני הכיוונים.

sphere_escherhand.lg

בקיץ 1867, תושבי לונדון הויקטוריאנית היו יכולים לשזוף את עיניהם במראה אקזוטי חדש: לראשונה בהיסטוריה, תיירים יפנים הילכו ברחובותיה. לא, עדיין לא מדובר בקבוצות מאורגנות ורועשות על דגליהן, מדריכיהן ומצלמותיהן, אלא בחבורות קטנות יחסית של סמוראים צעירים שהגיעו ללמוד את סוד כוחו של המערב. במחשבה שנייה, קצת בעייתי להגדיר אותם כ"יפנים". הזהות היפנית, עם כל חשיבותה, היתה עדיין מרכזית פחות בעולמם מהנאמנות לנחלה הפיאודלית (האן) ולאדון (דאימיו). הדברים אמורים במיוחד בקבוצה שהגיעה מסאצומה, המעצמה של דרום מערב יפן. עם משטר ספרטני ונוקשה, זהות מלוכדת ואתוס עיקש של נאמנות, אנשי סאצומה ראו את עצמם כבנים למדינה עצמאית למחצה ומשרתים חדורי גאווה של בית שימאזו, ששלט בהאן שלהם במשך שבע מאות שנים רצופות. כה חזקה היתה הזהות הזאת, עד שארבעים שנה לאחר הטיול ללונדון, אחד הסמוראים הצעירים, שהפך ליינן אמריקאי מצליח, קיבל את בנו של הדאימיו, שימאזו טדשיגה, בכריעה בפתח אחוזתו המפוארת בקליפורניה.

סאצומה הצעירה - מונומנט לכבוד הסטודנטים מסאצומה בתחנת הרכבת של קגושימה

סאצומה הצעירה – מונומנט לכבוד הסטודנטים מסאצומה בתחנת הרכבת של קגושימה

המפגש עם המערב הפתיע את אותם סמוראים צעירים, שהגיעו על מנת ללמוד מדעים צבאיים, ימאות, הנדסה ואפילו משפטים וספרות באוניברסיטאות של בריטניה וארצות הברית. רבים מהם, שהתחילו כקנאים שרצו לגרש את ה"ברברים הזרים" מיפן, הפכו לחסידיה המושבעים ביותר של ההתמערבות בארצם. בתוכם בלט במיוחד מורי ארינורי, שר החינוך לעתיד ותומך נלהב ב"נאורות מערבית", שאף נהג לזלזל בפומבי ב"מנהגים הפרימיטיביים" של יפן בפני חבריו הזרים. רוב חבריו החזיקו בעמדות דומות, אם כי לא כל כך קיצוניות, במשך חלק הארי של הקריירה הציבורית שלהם. ובכל זאת, האנשים האלה, שהיו מאדריכליה של המודרניזציה היפנית, כתבו מכתב מפתיע לרשויות סאצומה ב-10 ביולי 1867. בדיוק בשיא "תקופת ההתמערבות" שלהם:

כאמור במסמכים המצורפים, פגשנו כאן מלומד שהסביר לנו כיצד האירופים הביאו חורבן שלא יתואר על העולם במהלך ההיסטוריה. הוא מאמין שמעולם לא פגש אירופי שעבד למען אחרים בלי לצפות לרווח. חיפשנו חריגים לכלל הזה, אבל עדיין לא מצאנו. כאשר הגענו לראשונה למדינה הזאת, הבנו מעט ממה שראינו והכל הכה אותנו בסנוורים. אולם עם חלוף הזמן, התחלנו להתבונן על הדברים באופן ביקורתי יותר. מצאנו בריטי אחד שהפך לחברינו הטוב, ולאחר שתחקרנו אותו בנושא המצב באירופה ואמריקה, הבנו שיש כמה דברים שעלינו לאמץ בסאצומה, אבל גם דברים רבים שמהם עלינו להימנע. לפי מה שאמר לנו, יש והמדיניות הבריטית תיראה צודקת לעין בלתי מזויינת, אולם המצב האמיתי שונה לחלוטין. למעשה, הכל מאורגן בגאוניות על מנת להתיר הפעלה בלתי מרוסנת של כוח עריץ. זה נכון בהחלט. הדרך האמיתית של אירופה ואמריקה היא רדיפה אחרי רווח אישי, גזל טריטוריאלי בלי נקיפות מצפון, ושיתוף פעולה עם החזק בעושק החלש.

 

סטודנטים זרים יפנים בבריטניה, הפעם לא מסאצומה אלא מההאן היריב, צ'ושו

סטודנטים זרים יפנים בבריטניה, הפעם לא מסאצומה אלא מההאן היריב, צ'ושו

התיאור הזה כאמור מפתיע, כאשר חתום עליו אדם כמו מורי, שהקדיש את כל הקריירה שלו להפצת תרבות המערב ביפן. יתר על כן, לא כדאי לקחת אותו כפשוטו. המטרה העיקרית של המכתב היתה להניא את רשויות סאצומה משיתוף פעולה עם סוחר נשק צרפתי מסויים (מכאן הטענות על החמדנות המערבית) וכן לשכנע את יועציו השמרניים של הדאימיו שהם (הסטודנטים) אינם מתמכרים לתרבות זרה תוך נטישת מורשתם וערכיהם שלהם. בהתחשב ביחס החם ארוך השנים שהסטודנטים הסמוראים גילו לבריטים הרבים שעזרו להם במהלך שהותם בלונדון, יש להניח שההכללה על אנשי המערב לא ייצגה את דעתם במלואה. במכתב עצמו מוזכרים הרי שני בריטים כדוברי אמת שחשפו את הרוע המערבי, כביכול בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם. ובדיוק כאן, מתגלה נימה נסתרת, מעניינת יותר, מתחת לפני השטח.

אותו "מלומד" שגילה לסטודנטים את האמת הנוראה על המערב, היה מטיף נוצרי אמריקאי בשם תומס לייק האריס, שביקר באותו הזמן באנגליה כדי לקנות לו חסידים חדשים. כמו מבקרי תרבות מערביים רבים של תקופתו (המפורסם ביותר מביניהם הוא הסופר הרוסי לב טולסטוי) האריס נהג להוקיע את תרבות המערב החומרנית ואת הכנסייה הממוסדת של זמנו, ולהטיף להתחדשות נוצרית בקומונות אידיאליסטיות. לסטודנטים היפנים, נתינים של קיסרות שבה הנצרות היתה עוד אסורה בתכלית האיסור, הוא אמר שבמצבה הנוכחי של הדת הנוצרית, אכן אין להפיצה ביפן, כי היא תורה מושחתת שבגדה בעקרונותיה הראשוניים. השפעתו של האריס על הסטודנטים (וכן על פטרונם הבריטי, חבר הפרלמנט לורנס אוליפנט) היתה כל כך חזקה, עד שרובם עקרו כדי לחיות בקומונה שלו בארצות הברית ועזבו רק מאוחר יותר, כאשר המצב ביפן הגיע לסיפה של מהפכה. היחיד שנשאר עם האריס, וגם הפך ליורשו, היה ילד בן חמש עשרה בשם נגסאווה קנאייה, שלמד בבית ספר סקוטי וראה את עצמו כמערבי לכל דבר. היה זה אותו היינן העשיר, שעשרות שנים מאוחר יותר קיבל בכריעה את בנו של הדאימיו של סאצומה בפתח ביתו המהודר בקליפורניה.

מבקר חריף של הציביליזציה המערבית - תומס לייק האריס

מבקר חריף של הציביליזציה המערבית – תומס לייק האריס

אבל מה היה סוד השפעתו של האריס, וכיצד הוא גרם לסטודנטים להוקיע ברעש גדול כל כך את התרבות שהעריצו, גם קודם וגם בשנים מאוחרות יותר? הפרשה זאת פותחת אשנב לתופעה חשובה ומרתקת, שהבנתה יכולה לפתור חידות מסין הקומוניסטית ועד שיתוף הפעולה בין חוגים מוסלמיים והשמאל הרדיקלי בימינו אלה; נקרא לה, לצורך העניין, "המערב האחר". תרבויות רבות נוטות להאמין, באופן טבעי, שהן עליונות על רעותן, והדברים נכונים ביתר שאת באירופה, במזרח אסיה ובמזרח התיכון. היהודים מאמינים שהם "העם הנבחר". האימפריאליזם האירופי קיבל לגיטימציה באמצעות האידיאולוגיה של הפצת הנצרות, ומאוחר יותר "משימת התירבות" של העמים הילידיים. סין ויפן המסורתית ראו בכל יתר באי עולם "ברברים", ועל תחושת העליונות המוסלמית אין צורך להכביר מילים. אבל מה קורה כאשר תחושת העליונות המוסרית שלך מתנפצת על קרקע המציאות, ואתה מגלה שדווקא ה"ברברים" עליונים עליך לאין שיעור מבחינה צבאית וטכנולוגית? בסין וביפן, התגובה היתה מירוץ מהיר לאמץ את הטכנולוגיה של האויב כדי לגבור עליו. אולם מהר מאד אתה מגלה שלא מספיק ללמוד הנדסה – צריך גם להפנים את העקרונות המדעיים העומדים בבסיסה, ומכאן הדרך קצרה לאימוץ התרבות הזרה בכללותה.

כואב לאמץ תרבות זרה - הבירה של סאצומה, קגושימה (כאן על רקע הר הגעש המפורסם סאקורה ג'ימה) הופצצה בידי הבריטים ב-1863. רק ההתקפה הזאת גרמה למנהיגי סאצומה להבין שההאן שלהם חייב ללמוד את סוד כוחו של המערב.

כואב לאמץ תרבות זרה – הבירה של סאצומה, קגושימה (כאן על רקע הר הגעש המפורסם סאקורה ג'ימה) הופצצה בידי הבריטים ב-1863. רק ההתקפה הזאת גרמה למנהיגי סאצומה להבין שההאן שלהם חייב ללמוד את סוד כוחו של המערב.

אבל התהליך הזה היה כואב. גם לסטודנטים מסאצומה היה קשה להפנים ש"מרכז העולם" אינו באמת כזה, ושהתרבות שלהם נמצאת בפיגור אחרי תרבויות אחרות. כאן, הגיע תומס לייק האריס ונתן להם פיתרון. הנה – מגיע מישהו מהתרבות המערבית העליונה, היינו, אדם בעל סמכות שיש להקשיב לו, ודווקא הוא מבקר את התרבות הזאת בחריפות. "המערב האחר" מספק לנוסע מהעולם המתפתח משענת נוחה: תיאוריה שהיא גם מערבית ומודרנית, גם יוצאת חוצץ כנגד היהירות המערבית וגם ניתנת לאימוץ מחוץ למערב עצמו. במקרה של הסטודנטים מסאצומה, לא היה מדובר בהשפעה ארוכת טווח. היפנים, אחרי הכל, הצליחו להימנע מקולוניזציה וכיבוש של ארצם. עם כל הבעייתיות והחולשה של הקיסרות החדשה שנוצרה ב-1868, ההנהגה עדיין החזיקה את היד על השיבר והרגישה שהיא בשליטה. במצב כזה, הצורך ללמוד, להתפתח ולאמץ את התרבות הזרה התגבר בנקל על חוסר הנוחות, והדחף ללכת לאורו של "המערב האחר" התפוגג. הוא יחזור בתקופות מאוחרות יותר, כאשר יפן תיתקל באורותיו המפתים של הפשיזם, "מערב אחר" שיצא כנגד המעצמות הקולוניאליות הותיקות ויציע ליפנים לשתף פעולה במאבק נגדן.

"מערב אחר": המצעד הפשיסטי המפורסם על רומא.

"מערב אחר": המצעד הפשיסטי המפורסם על רומא.

המצב היה שונה לחלוטין בסין, שבניגוד ליפן לא הצליחה לשלוט בשטף המאורעות אלא נסחפה בסערה. האליטה הסינית השמרנית במאה התשע עשרה התנגדה לשינוי מהותי זמן רב מדי, כך שההתמערבות הגיעה לאינטלקטואלים של ממלכת המרכז בזרם בלתי נשלט של מהפכות. קאנג יו-ויי, "לותר הסיני", מלומד קונפוציאני שניסה לשמר את עיקרי התרבות המסורתית תוך אימוץ ה"צדדים החיוביים" בתרבות המערב, מצא את עצמו במהירות מחוץ לזרם המרכזי. החל משנות העשרים, אינטלקטואלים סינים רפובליקאיים מאסו במהירות בכל מה שסיני, ונהו אחרי כל אופנה מערבית. אלא שגם כאן, התהליך הזה היה כואב. האם אימוץ דרכיהן של המעצמות הקולוניאליות היהירות והכוחניות פירושו כניעה לתכתיביהן, ולו מבחינה תרבותית? האם באמת אין ערך בשום דבר סיני? האם באמת אין לסינים מה לתרום לעולם? כאן, הגיע המרקסיזם, "המערב האחר" האולטימטיבי, לעזרתה של האליטה הפרוגרסיבית בסין. הנה תורה מערבית מדוקדקת ומפורטת שעומדת כביכול בחזית המדע, מוקיעה את עוולותיו של המערב עצמו ומציעה לסין עתיד טוב יותר של שוויון וצדק. ומכיוון שמדובר בתורה אוניברסליסטית, יותר קל לטעון שהיא יכולה להיות גם סינית. כך, אפשר להיות חלק מהתרבות המערבית המנצחת בלי לבטל את עצמך. כפי שטען ההיסטוריון ג'וזף לוונסון, זוהי אחת הסיבות העיקריות לקסם שהילך הקומוניזם על סינים כה רבים במשך יותר מחצי מאה.

הילך קסם - פסל ראש של קארל מרקס בשנגחאי

הילך קסם – פסל ראש של קארל מרקס בשנגחאי

וזהו, באותה האופן, סוד הקסם של השמאל הרדיקלי המערבי בקרב סטודנטים ואינטלקטואלים מוסלמים באירופה ובארצות הברית. הוא מאפשר להם להיות חלק מהציביליזציה המודרנית, ובו בזמן להוקיע את המערב וכך לשמור על תדמיתם הפטריוטית, המוסלמית והאנטי-קולוניאלית. כל מי שמדבר על "הברית האדומה-ירוקה" בימינו אלה, חייב לקחת את תהליכי העומק האלה בחשבון. אלא שכמו שגילו הסטודנטים מסאצומה, בני ארצם שנהו אחרי הפשיזם עשרות שנים מאוחר יותר או תומכי הקומוניזם בסין, "המערב האחר", במקרים רבים, אינו אלא חזיון תעתועים. הקומונה של תומס לייק האריס התפרקה בעננת מרירות ותסכול כעבור שנים מספר, הפשיזם הוליך את יפן לתהום תחתיות, ועל זוועות הקומוניזם בסין אין טעם להכביר מילים. בסופו של דבר, כשאתה נאלץ לאמץ את הנחות היסוד של תרבות זרה מעמדה של נחיתות, רצוי ללכת קודם כל לזרם המרכזי שלה – כי יש סיבה שהוא מרכזי – ורק אחר כך לאויביו ויריביו מבית.

 

 

האישי הוא הפוליטי

רוצים לחתום בספר האורחים של קריסטינה וונג? רצוי שלא תהיה לכם קדחת צהובה, וקדימה – התחילו להתוודות על חטאיכם. הינשוף על השעטנז הקטלני בין נצרות, מרקסיזם ופסיכואנליזה, שמציג מומים לראווה והופך כל קשר רומנטי, אינטראקציה אישית או שיחת חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. האישי הוא הפוליטי? אכן כך, וזו בדיוק הבעיה.

 2012-04-12-TL2

למאמרים בנושאים דומים ראו:  העושה עצמו קשאורתודוקסיה ביקורתיתאישה לבנה גזענית ולהרביץ לפרה

ביולי 2013, החליטה השחקנית והכותבת הסינית-אמריקנית קריסטינה וונג שנמאס לה מגברים לבנים הסובלים מקדחת צהובה. לא, לא מדובר כאן במחלה הטרופית הידועה לשמצה, אם כי הזיות בהחלט קשורות לעניין. וונג התכוונה לסוג מטפורי יותר של קדחת, הידוע גם בשם "פֶטִיש אסייאתי": גברים לבנים אמריקאיים שמעוניינים לצאת אך ורק עם בחורות ממזרח אסיה. התופעה מגעילה את וונג, שרואה אותה כביטוי לקולוניאליזם מיני, אימפריאליזם של חדרי מיטות, גזענות מתחת לחגורה ומה לא. מה שמקומם אותה אף יותר, הוא התירוצים שגברים לבנים כאלה משתמשים בהם כאשר היא מעמתת אותם עם ה"פֶטיש" שלהם. יש, למשל, כאלה שמתפארים בכך שלמדו בודהיזם והם "בקיאים באסיה", בלי להבין שפשוט אי אפשר להבין את החוויה האסייאתית "בלי לגדול שמונה עשרה שנים עם אמא סינית", כלומר – אין תחליף לטראומה הנ"ל. יש גם כאלו שמחציפים פנים אף יותר, ומכחישים שהם רוצים "לכבוש סיניות" כחלק מהתאווה הקולוניאלית המערבית שלהם לכבוש את המזרח, והחצופים מכל אפילו מערערים על העובדה שהם "לבנים עם פריבילגיות". לאלו, עונה וונג שאפילו אם הם גדלו במשפחות עניות והתעללו בהם בבית הספר, "אף אישה אף פעם לא תפסה את הארנק חזק יותר כשהם התקרבו" ו"אף אחד מעולם לא תהה האם הם יודעים אנגלית." מעניין שפקפוק ברמת הבקיאות באנגלית של פלוני גרוע בעיני וונג יותר מהתעללות בבית הספר, תופעה שלא מעטים התאבדו בגינה, אבל מילא. מעניין יותר הוא הפתרון שהשחקנית הנ"ל מציעה לגדודי המחזרים חולי הקדחת הצהובה ש"רוצים לחתום בספר האורחים שלה" (ציטוט מצונזר – הגירסה המלאה באתר עצמו). עליהם לדקלם בפניה כדלקמן:

אני מודה שהנני נמשך לנשים אסייאתיות, וככל הנראה הדבר קשור להעדפה גזעית תת מודעת. אני מעוניין לחקור את הדעות הקדומות הגזעיות, הגזענות והפריבילגיה שלי כזכר לבן. אני נשבע להילחם באופן פעיל כדי לשכוח את הגזענות ואת הפריבילגיה הלבנה שלי, לבנות רגישות ומיומנות תרבותית, כך שהנשים שאני יוצא איתן ירגישו פחות גועל.

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

אם הטקסט הזה מזכיר לכם, בצורה אם לא בתוכן, וידוי של נזיר בנדקטיני מימי הביניים, לא טעיתם. המילים אולי שונות, אבל המוזיקה נשארה זהה: אותה תפיסה של חטא קדמון שאי אפשר להימלט או להינקות ממנו, רק להודות באשמה ולהתחנן לרחמים בחיל ורעדה. שימו לב שאפילו בסוף תהליך הלמידה המובטח, הגבר הלבן לא יינקה מחטא הפריבילגיות, ואף הנשים שיוצאות איתו לא ירגישו איתו בנוח לחלוטין. לכל היותר, "הן ירגישו פחות גועל." (less creeped out).

            הסיפור על וונג, משעשע ככל שיהיה, היה נותר ברמת האנקדוטה, אלמלא היה אפשר ללמוד ממנו משהו על התרבות של חוגים אינטלקטואליים מסויימים בארצות הברית ובמערב. תמיד היה אירוני בעיני, שדווקא זרמים רדיקלים "ביקורתיים" כמו המרקסיזם וספיחיו, הפמיניזם הרדיקלי, הפוסט-קולוניאליזם ופוליטיקת הזהויות, שהניפו תמיד את דגל המאבק במסורת הנוצרית-מערבית, מאמצים את הנחות היסוד שלה באופן כה עמוק ולא מודע לעצמו. כבר המרקסיזם הקלאסי, כפי שמבהיר ההיסטוריון יגאל חלפין בספרו המצויין על הנושא, שאב את המיתוסים המכוננים שלו מעולם המחשבה הנוצרי, כולל החטא הקדמון. אולם מאז מותו של סטלין, שסימן אכזבה הולכת וגוברת של מרקסיסטים מערביים מהמודל הסובייטי, עברו האלמנטים הנוצריים הללו שינוי מעניין. הוגים מרקסיסטים באירופה המערבית ובארצות הברית, שהחלו לפקפק בגאולה המהפכנית שהציעו הסובייטים, התמקדו יותר ויותר באלמנט אחד ספציפי של המרקסיזם – הניכור של האדם באשר הוא אדם. שינוי הפוקוס מכלכלה (ניצול הפועלים) לפסיכולוגיה (הניכור שלהם), השתלב עם מאמצים של כמה מההוגים הללו, פסיכולוגים ופילוסופים כתיאודור אדורנו, ז'אק לקאן ובימינו גם סלבוי ז'יז'ק, לשלב בין תורתו של מרקס, בגירסתה החדשה, לפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. הפוסט-קולוניאליזם, שהוקיע את האימפריות המערביות בעולם השלישי, אדוארד סעיד וחסידיו שנשאו את נס המאבק ב"אוריינטליזם", הפמיניסטיות הרדיקליות ונציגי "פוליטיקת הזהויות", הוסיפו את תרומתם שלהם לפסיכולוגיזציה הזאת, בכך ששמו דגש הולך וגובר על הנזק הנפשי שנגרם לקורבנות השיטה, נשים, שחורים ועניים, הדיכוי שמופנם והופך לחלק בלתי נפרד מנשמתו המוכה של הקורבן. כך, הסופרת ההודית ארונדהטי רוי הגדירה את העובדה שהיא עצמה כותבת באנגלית, כמו רוב האינטלקטואלים ההודים, כתוצאה של אונס תרבותי שהותיר אחריו שובל של טראומות ופצעים נטולי ארוכה.

אונס תרבותי - ארונדהטי רוי

אונס תרבותי – ארונדהטי רוי

לא צריך להרחיק כמובן עד להודו, משום שכל מי שהיה עד לפסטיבל השד העדתי בעקבות הסדרה התיעודית של אמנון לוי, מצא די דוגמאות לאותה תופעה. ערוצי התקשורת, הרי, מלאו פתאום באינטלקטואלים מזרחיים "ביקורתיים" שהכבירו מלל על הנזק הנפשי שנגרם לילדים מזרחיים עקב ה"דיכוי התרבותי" שעברו בגין הצורך לשנות שם משפחה, להסתיר העדפות מוזיקליות, להתבייש במנהגים ה"ברבריים" של הוריהם מול חבריהם האשכנזים או ללמוד את התרבות המערבית במקום את תרבותם שלהם. הנזק הזה אינו רק או אפילו בעיקר חומרי או כלכלי, הוא פסיכולוגי, ומוצג בכלים פסיכולוגיים כמעין פצע נפשי וטראומה שלא חולפת, אפילו אם אותו ילד הפך לפרקליט צמרת, כמו ציון אמיר, או לעיתונאי מצליח כאמנון לוי.

ההצלחה לא מפיגה את הטראומה - עורך הדין ציון אמיר

ההצלחה לא מפיגה את הטראומה – עורך הדין ציון אמיר

על רקע ההתפתחויות הללו, זחלה תפיסת האשמה הנוצרית לתוך עולם המחשבה הרדיקלי החדש בדלת האחורית. מכיוון שהדיכוי של הקורבנות הוא סמוי ונוכח בכל תחומי החיים, כל חברי הקבוצות המדכאות אשמים עד שהוכח אחרת. הפמיניסטית הרדיקלית האמריקאית קתרין מקינון, למשל, כתבה שאפילו גבר פמיניסטי אינו נקי מאשמה. לכל היותר, אפשר להקביל אותו ל"גרמני בעל כוונות טובות" בתקופת השואה. האונני קיי-טרסק, אינטלקטואלית רדיקלית מהוואי, מדגישה כי אין להתייחס ללבנים כ"יחידים" אלא אך ורק כ"חברים בקבוצות היסטוריות" שאשמות בדיכוי, ולכן מוצדק בהחלט לשנוא אותם כעמדת פתיחה. במילים אחרות, הם אשמים משום שנולדו אשמים.

נולדו אשמים - האונני קיי-טרסק

נולדו אשמים – האונני קיי-טרסק

            עד כמה אפשר לכפר על האשמה המולדת הזאת, כאן חלוקים ההוגים והפעילים הרדיקליים ביניהם. יש האומרים, כמו קברניטי תנועת החרם על ישראל (BDS) שישראלים יכולים להיטהר מטומאתם ולבוא בקהל הקדוש רק אם ילחמו בממשלתם בפועל לפי הוראות שינתנו בידי ה"חברה האזרחית הפלסטינית", יקבלו את כל העמדה הפלסטינית בלי ערעור וויכוח ויעתרו להסתפק בתפקיד שולי, ככינור שני, כדי לפצות על ה"פריבילגיות שלהם". הוונאני קיי-טרסק ספקנית יותר בנוגע ליכולתו של הלבן להינקות מהאשמה המולדת שלו, ומציעה לשתף פעולה עם מרקסיסטים, פמיניסטיות ושאר רדיקלים מערביים רק כאשר הדבר הכרחי ובאופן זמני בלבד. באופן עקרוני, היא סבורה, רוב הלבנים אם לא כולם צריכים להיות מגורשים מהוואי. האשמה שלהם, כחברים בקבוצה ההיסטורית הלא נכונה, פשוט גדולה מדי. אחרים, כמו ההיסטוריון האפרו-אמריקאי וינסנט הרדינג, סבורים שלבנים אינם יכולים להתנקות כלל מהחטא הקדמון, ולכן אסור להם להשתתף במאבק או אף לדבר על היסטוריה אפריקאית בפומבי. כך, בכנס של היסטוריה שחורה בשנות השישים, יצא הרדינג מהחדר במופגן כדי שלא לשמוע את דבריו של עמית לבן מהשמאל הרדיקלי, אף על פי שזה היה תומך ותיק ופעיל של מאבק השחורים לשוויון זכויות.

            האירוניה בשעטנז המשונה הזה בין פסיכולוגיה, מרקסיזם ונצרות, היא שבמקום להעצים את אלו שרואים את עצמם כקורבנות, הוא מעודד בראש ובראשונה ייאוש קיומי עמוק. במאמר שעורר בזמנו הדים רבים, טען אסף שגיב כי התופעה הזאת מסמלת מעבר מהסובייקט המודרני של הנאורות, שלוחם בדיכוי שסביבו ומתגבר על הקשיים בכוחותיו שלו, לסובייקט הפוסט-מודרני, המוצלף והמוכה, נשמה אומללה המיטלטלת אנה ואנה בנחשולי האידיאולוגיה הדומיננטית, השיח ההגמוני והדיכוי התרבותי האופף אותה. באותו כתב עת, טענה מרלה ברוורמן (פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות) כי הפמיניזם הרדיקלי מחליש, ולא מעצים, את כוחן של נשים, בעצם השיח הבלתי פוסק על הדיכוי הסמוי המקיף אותן מכל עבר. הפסיכולוגיזציה הרדיקלית ממלאת כאן תפקיד כפול, והרסני, בכך שהיא מעודדת את ה"קורבן", כביכול, להציג את פצעיו ואת מומיו לראווה ולהתפלש בהם מחד, ולהשתמש בהם כתירוץ מתמיד לכישלונו מאידך. רק לאחרונה, כתב סופר ממוצא מוסלמי מכתב מלא מענות וטרוניות, כמיטב המסורת הרדיקלית, לשרת המשפטים השוודית, ותיאר מציאות שחורה משחור של דיכוי גזעני אכזרי, וזאת באחד המדינות הידידותיות ביותר למהגרים באירופה. את העולם כולו הוא האשים – חוץ מאשר את הקהילה שלו עצמו (אולי, למשל, יש סיבה לכך ששוטרים מבקשים תעודות ממוסלמים יותר מאחר משוודים ילידים? שמא כדאי לקהילה המוסלמית לעבוד על הורדת רמת הפשע בתוכה היא?) כך, מאפשרת התפיסה החדשה לקורבן להתכרבל בתוך אומללותו ומסכלת כל מאבק אמיתי לשינוי ושיפור.

            לבסוף, וכאן אנחנו חוזרים לקריסטינה וונג, תפיסת העולם הרדיקלית הנ"ל מרעילה את היחסים האישיים בני בני אדם, בכך שהיא ממשטרת אותם בסד של פוליטיקלי-קורקט דוגמטי. אתה לבן שניסה, רחמנא לצלן, להתחיל עם סטודנטית אסייאתית בקמפוס? מיד אתה חשוד בגזענות עד שתוכיח אחרת, וקשה מאד להוכיח. כמובן שלא תוכל להביע דעה, קל וחומר ביקורת, על עמיתים אסייאתים או על התרבות הסינית, משום שזו תחשב מניה וביה לגזענות, ויש לציין כי בעיניה של וונג דווקא שבחים לתרבות האסייאתית מבטאים גזענות סמויה ודוחה אף יותר. התקינות הפוליטית הזאת, בשילוב עם הרגישות הפסיכולוגית לעלבונות מכל סוג, לא רק מחניקה כל מחשבה יצירתית ומקורית, אלא הופכת כל אינטראקציה אישית, כל קשר רומנטי וכל שיחה בין חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. כפי שהפמיניסטיות הרדיקליות אומרות, "האישי הוא הפוליטי". אכן כך – וזו היא בדיוק הבעיה.

%d בלוגרים אהבו את זה: