עולם נזיל, מהיר ומפתיע יוצר בלבול אידיאולוגי שפוגע בעיקר בצד שמאל. האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, שמטיפה לתמיכה בחלש ובמופלה, והליברליזם של זכויות הפרט – עלו שניהם על שרטון. בטור אורח, מציע יריב מוהר אלטרנטיבה רעיונית חדשה לשמאל הפוליטי.

שחיקת כוחו של השמאל קשורה כנראה גם לבלבולו הרעיוני מול אתגרי התקופה. העולם העכשווי מציב בפנינו שלל אתגרים פוליטיים וחברתיים חדשים ומוזרים לצד אתגרים וותיקים. האתגרים הללו משתנים בחלקם תדירות, במהירות מסחררת ובאופנים הזויים ובלתי צפויים. הדינמיות הזו שוברת את תמונת העולם הישנה בה היה ידוע מי הטובים והרעים מנקודת מבט שמאלית, מהן הבעיות ומהם הפיתרונות. הנה קורבנות הקולוניאליזם – מוסלמים מאפריקה ואסיה – הם גם, בחלקם, איום תרבותי וביטחוני על המערב ומיעוטם מהווה אף איום על ערכים אנושיים בסיסיים; הגלובליזציה שמחברת בין אנשים ומדלגת על גבולות לאומיים גם מסייעת להון הגדול והדורסני; קליטת פליטים ועובדים מחברות עניות, פטריארכליות ומסורתיות במערב מאיימת על גייז ונשים; ומה בכלל היחס הראוי לארגון מוסלמי-בריטי שקורא ליצור גרסה מערבית לאסלאם כי ערכי המזרח הם כושלים? התחבירים הפוליטיים הישנים נראים כתפורים לא-במידה לנוכח הזהויות, הדילמות והאתגרים הנזילים של תקופתנו.

לכן בעת הזו אנשים רבים, ובפרט בשמאל, אובדי דרך מבחינה אידיאולוגית, וכבר קשה לקטלג מה ימין ומה שמאל; מה ראוי ומה לא. תופעה זו פוגעת גם בימין המסורתי, אך היא פוגעת בשמאל עוד יותר, כי לשמאל אין אפשרות לשוב לאינטואיציות הראשוניות שתמיד עובדות – שבטיות וכמיהה לכוח – ולהישען עליהן.

הפרוגרסיביות היא האתוס הפופולרי הרחב ביותר של השמאל הקשה העכשווי. סיפור העל של הפרוגרסיביות – לתמוך במוחלשים כלכלית או זהותית\תרבותית – צר מדי לאתגרי התקופה. האתוס הזה כבר לא עובד. מה קורה, למשל, כשמוסלמים כפריים סונים בעיראק – אוכלוסייה מופלה ומוחלשת ביותר כלכלית וזהותית – הם גם מבסיסי התמיכה הגדולים לסמל הרשע העכשווי – דאע"ש? נכון שתמיכה במוחלשים מעולם לא הייתה סטרילית ופשוטה מבחינה מוסרית, אך בעת הנוכחית היא הופכת למורכבת ומסוכנת עוד יותר: כן, הוויטקונג ביצעו זוועות כבר בשנות השישים, אבל הללו לא איימו על מועדונים ומגדלים במערב ולא התקרבו לזוועות דאע"ש. הסתייגויות וכוכביות לא נקלטות היטב בשיח הציבורי השטחי; לכן כשהמסר המרכזי שלך הוא "לתמוך במוחלשים (* אבל לא בדאע"ש)"  ההסתייגות נותרת בצל וזה מותיר את הבלבול העממי לגבי ההיגיון של מחנה השמאל הפרוגרסיבי.

אתוס שמאלי פופולרי קרוב המזוהה עם השמאל-מרכז, הליברליזם, שסיפור העל שלו הוא שיוויון וחופש לכל ברמת הפרט, נקלע לשרטון דומה: אוכלוסיות הולכות וגדלות שאינן ליברליות עשויות לנצל לרעה את החופש והשיוויון בסביבתן. גם מבחינה כלכלית הליברליזם לא מצליח לתת מענה למובטלים מענפי ייצור מסורתיים, שמשרותיהם נעו מהעולם המפותח לעולם המתפתח, ושקצב הגידול בשוק השירותים לא נותן להם מזור.

אנו חיים בעולם שמציב דילמות יותר מאשר סיפורים של טוב מול רע. ולכן גם הבלבול האידיאולוגי של התקופה פוגע במיוחד בשמאל, שכבר לא יודע סביב אלו רעיונות להתגבש; אלו סמלים, סגנונות ורטוריקה לבטא; ובעיקר: איך להתמודד עם אתגרים חדשים שאינם באים או מובנים עוד בתצורות המוכרות של טוב מול רע:  דמוקרטיה מול דיקטטורה; או קפיטליזם דורסני מול סוציאליזם מיטיב.

כך למשל מול אתגרי ההגירה למערב התחביר של השמאל חלש ביותר, שכן מול האידיאל הראוי של פתיחות לאחר ישנם אתגרים ואף סכנות הגלומים בהגירה נרחבת. כך סוגיה זו מציבה דילמות לא פשוטות. מאידך, כל התייחסות להגבלה או פיקוח על הגירה מותגה כעניין של ימין גזעני לא לגיטימי ולא בר-דיון. אך גם בקרב שמאלנים, או בקרב קהלים שבאופן פוטנציאלי היו עשויים להצביע לשמאל, יש רבים שחוששים מהגירה.

כדי לבנות אתוס פופולרי שמאלי שיכול לתת מענה לאתגרים דינמיים וחדשים בתוך הבלבול האידיאולוגי הזה אין צורך לדעתי להמציא את הגלגל מבחינה רעיונית. הצורך הוא דווקא ב"אריזה" מדוייקת ומסודרת של רעיונות קיימים וטובים שכבר רווחים בשמאל. ואז, יש לתת שם למה שכבר קיים באופן מעורפל: מיתוג אידיאולוגי חדש לרעיונות קיימים שיוכלו לשמש כאתוס פופולרי. זה האתגר, ולהלן נפרט כיצד אפשר להיענות לו.

כיום יותר מתמיד ברור כי העולם מציב בפנינו דילמות ולא קטבים מוסריים ברורים; אתוס פופולרי ראוי צריך לשקף זאת. את האתוס שיפעל לטובת האדם לנוכח הדילמות הללו ניתן לכנות "הומניזם מעשי". בפשטות, ההומניזם המעשי ניתן לתיאור כך: כשאנשים ניצבים מול דילמה בעת שהם אכפתיים לשני הצדדים בה, הם הומניסטים. כלומר במקרים בהם יש התנגשות ברגישויות והאינטרסים של שתי קבוצות שמשתיהן אכפת לנו האינטואיציות שעולות לצורך התמודדות עם המצב הן הראויות. ההומניזם המעשי רק מבקש לבחון עד כמה אפשר וראוי ולהרחיב את הרגישות הזו גם למקרים בהם אנו לא באופן אוטומטי מכירים או נוטים לאכפתיות ביחס לאנשים שהם חלק מהדילמות החברתיות.

דילמות המעוגנות באכפתיות לשני הצדדים מקדמות רגישות, הבנה, פתרונות חכמים ויצירתיים, מחשבה על טוב משותף והכרה ברע המשותף האפשרי אם לא נשכיל ליישם טוב לשני הצדדים. באופן כללי, זו סיטואציה שמקדמת פתיחות של השכל והלב במקום אטימות ושטחיות, ואפשרות לצמיחה ופריחה של החברה בכללותה. רק מי שאכפתי, למשל, גם לאוכלוסיית הפליטים האפריקאים בדרום ת"א וגם לתושבי השכונות הוותיקים, יכול לתת פתרונות חכמים והומניים-מעשיים לדילמות שנוצרות שם.

ההומניזם המעשי לא מכחיש כי ישנם גם מקרי דיכוי ולא רק דילמות. אלא שברוב מקרי הדיכוי כרוכה גם דילמה אמיתית שמטופלת באופן רע או ציני כך שהדילמה היא תירוץ למדיניות פוגענית. לכן לשם מאבק בדיכוי יש לתת מענה לדילמה האנושית הכרוכה בו ולא רק להוקיע אותו. המשטר הצבאי שמחילה ישראל בגדה הוא דוגמא טובה לכך: הוא מהווה מערך של דיכוי ועליונות יהודית במרחב לצד שאיפה כנה לספק ביטחון לישראלים מול איומים ביטחוניים חריפים וממשיים וכן נראטיבים מתנגשים ביחס לשטח. משטר זה חורג בהרבה מהפונקציה הביטחונית שהוא מתיימר להוות – למשל באיסורי תכנון ובנייה מפלים כנגד הפלסטינים שלא קשורים כלל לשיקולי ביטחון. הדרך הטובה ביותר להיאבק בדיכוי הזה היא לא לזלזל בצורך הביטחוני האמיתי של הישראלים או בזיקה של יהודים רבים לשטח הזה, אלא ביכולת לשרטט פתרון השואף לענות על הרגישויות של כלל הצדדים. מסגרת רעיונית כמו שתי מדינות, מולדת אחת, מהווה ניסיון מרשים בכיוון הזה: היא משקללת רגישויות של מתנחלים-דתיים, פלסטינים מהגדה, פלסטינים אזרחי ישראל, ופעילי שמאל יהודים-חילונים מהזרם המרכזי ועד הרדיקלי, ומצליחה להביא אותם להסכים ולפעול יחד; בכך היא הומניסטית-מעשית.

במישור הכלכלי המודל הסוציאל-דמוקרטי הנורדי מטפל גם הוא בדילמה הכרוכה בדיכוי: הוא מאזן היטב בין הצורך בחירות כלכלית ליזמים קטנים וגדולים ובין צרכים סוציאליים בסיסיים, זכויות עובדים ושיוויון הזדמנויות גם למי שגדלו בעוני. כך מיטיב המודל הזה לטפל בפוטנציאל הפוגענות של השוק הקפיטליסטי מבלי להתעלם מהדילמה והמתח בין חירות כלכלית וצמיחה לבין אחריות ממשלתית להיבטים חברתיים שונים.

האם זה עדיין שמאל? או במה שונה ההומניזם המעשי מהמרכז הפוליטי? ההומניזם המעשי לא מנסה לאזן בין כוחות פוליטיים ממוסדים (מפלגות ותנועות) על דרך האמצע; הוא מבקש לאזן בין צרכים אנושיים בסיסים של בני אדם על דרך ההוגנות והאכפתיות. למשל, המרכז הפוליטי בישראל מנסה למצוא את דרך האמצע בין השמאל היהודי לימין היהודי, הפלסטינים הם לא חלק מהמשחק, בין היתר כי הם לא כוח פוליטי משמעותי. במסגרת ההומניזם המעשי כל האוכלוסיות הרלוונטיות הן חלק ממסגרת ההסתכלות.

זו טיוטה ראשונית שעוד דורשת העמקה וכללי עשה מסודרים. מה שברור הוא שיש צורך בעיקרון מארגן חדש, בעוגן רעיוני פשוט לביטוי שיוכל לאפשר לשמאל לתת מענה למספיק אנשים מול רוח התקופה ההפכפכה. רק כך ניתן יהיה ליצור אתוס אידיאולוגי שמאלי משמעותי. רק אם תהיה למסגרת הרעיונית הזו יכולת להיות גם קליטה וגם יעילה בהתמודדות עם אתגרים, ייתכן שתצבור פופולריות, ובמבט היסטורי נוכל לזהותה כשחקן חדש ומשפיע בזירה הציבורית לנוכח בלבולו של השמאל הפרוגרסיבי ומשבר הליברליזם.

אבל גם אם הסכמנו על כך, יש צורך בשלב הבא: דרושה יכולת "לפרמל" גישה זו – דהיינו לפרוט את האינטואיציה לכללים ברורים. על כך, במאמר הבא שיפורסם בהמשך.