מגיפת הקורונה גובה לא רק אינספור קורבנות בנפש ברחבי העולם, אלא גם קורבנות פוליטיים מקרב מנהיגיו. אחד האחרונים שבהם היה ראש ממשלת יפן, סוּגָה יושיהידֶה, שפרש לאחרונה מתפקידו. כיצד גרמה הקורונה למהפך פוליטי ביפן? פרופ' ניסים אוטמזגין, מומחה לפוליטיקה יפנית ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, מסביר מדוע סוגה היה האדם הלא נכון בזמן הלא נכון: ראש ממשלה שדבק בבירוקרטיה, בנהלים ובפרוצדורות ארכאיות בזמן שהמדינה שיוועה למנהיגות כריזמטית, גמישה ופורצת גבולות. אולם האם המציאות תשתנה אחרי לכתו?

בתחילת חודש ספטמבר, ראש ממשלת יפן, סוגה יושיהידה (Suga Yoshihide), הודיע שהוא לא יתחרה שוב על נשיאות מפלגת השלטון, מפלגת ה LDP, צעד שפירושו הוא שלא ימשיך לכהן כראש הממשלה. הודעתו לא התקבלה בהפתעה: הייתה זו שנה רצופת כישלונות בטיפול במשבר הקורונה ודשדוש ארוך בסקרים. התמיכה בממשלת סוגה בקרב הציבור היפני הגיעה לשפל שיא של 28 אחוזים (על פי סקר של העיתון אסאהי). היה זה שיעור התמיכה הנמוך ביותר מאז שמפלגת ה LDP חזרה לשלטון בשנת 2012.

התקוות שתלו בסוגה כאשר נבחר להחליף את ראש הממשלה הפופולארי אבה שינזו (Abe Shinzō) לפני שנה, נכזבו כולן. ברטרוספקטיבה, צריך לומר זאת בצורה ברורה: סוגה היה האדם הלא נכון בזמן הלא נכון. בזמן שיפן הייתה זקוקה למנהיגות נחושה ולחשיבה מחוץ לקופסה, סוגה פעל כאחרון הבירוקרטים ודבק בפרוצדורות ארכאיות. בזמן שיפן שיוועה למנהיגות כריזמאטית שתפיח חיים ותקווה בכלכלה, סוגה הצטייר כמנהיג חיוור ופיזר מסרים מעורפלים. בזמן התפשטות הקורונה, תקופה שדרשה קיצור תהליכים ופתרונות חדשים, סוגה העדיף להתבוסס בנהלים ולקוות שהכל יעלם מעצמו.

במרץ 2011, בזמן משבר פוקושימה, בזמן שהכורים הגרעיניים החלו לפלוט גזים רעילים, עובדי חברת טפקו שתפעלו את הכורים רצו לנטוש את האתר ולברוח. רק התעקשות של ראש הממשלה דאז, קאן נאוטו (Kan Naoto), אשר התרה בהם לנסות למנוע את התפוצצות הכורים, הביאה אותם להישאר ולמנוע אסון גרעיני גדול עוד יותר. קאן לבסוף לא הצליח לשמור על כסאו אך תפקודו בזמן המשבר מנע מיפן אסון גדול עוד יותר. מפחיד לחשוב מה היה קורה אם סוגה היה עומד אז בראשות ממשלת יפן.

עם בחירתו, סוגה ניסה להכנס לנעליו הגדולות של  ראש הממשלה אבה, בן לשושלת פוליטית מפורסמת שכיהן בתפקיד שמונה וחצי שנים – תקופת הכהונה הארוכה ביותר שאי פעם כיהן ראש ממשלה ביפן. אבה הצליח לנצח בחירות אחר בחירות לאחר שהבטיח שיקום כלכלי, תחת תכנית שנודעה בשם אבהנומיקס (Abenomics), ושילוב של יותר נשים בשוק העבודה תחת תכנית המשך אותה הוא כינה וומנומיקס (Womanomics). התכנית הכלכלית הצליחה רק באופן חלקי ותכנית שילוב הנשים נחלה כישלון (כך לפחות מסכימים מרבית החוקרים). כאשר אבה פרש מראשות הממשלה בספטמבר 2020, הוא הותיר לסוגה שלל של בעיות: כלכלה מדשדשת, אובדן יכולת התחרות של חברות יפניות רבות בשוק הגלובאלי, אוכלוסייה מצטמצמת ומזדקנת, והאולימפיאדה שניצבה בפתח.

עם כניסתו לתפקיד, סוגה חשב לקדם מספר רפורמות, בראשן פתיחת שוק הטלקומוניקציה הריכוזי ביפן לתחרות, רפורמות בסקטור הציבורי וקידום רשות לחדשנות דיגיטלית, אולם הוא נתקל בהתנגדות ונאלץ לעסוק בענייני הקורונה והאולימפיאדה.

הטיפול של הממשלה היפנית בקורונה זכה לקיתונות של ביקורת ציבורית וסוגה עצמו ספג את מרבית החיצים, ובצדק. יפן הייתה מהמדינות הראשונות להבטיח אספקה של חיסונים, הן של פייזר והן של מודרנה, אך מהאחרונות לחסן. קצב ההתחסנות עדיין נמוך מאוד, מתקיימות מעט מאוד בדיקות לגילוי קורונה, מרביתן בתשלום, ובתי החולים דוחים חולים מלהגיע אליהם. בשבוע שעבר, שלושה מקרי מוות של מחוסני מודרנה הגביהו את מפלס החששות ופגעו עוד יותר באמון של הציבור היפני בטיפול הממשלתי במשבר.

אולם הייתה זו האולימפיאדה שתקעה את המסמר האחרון בארון הקבורה הפוליטי של סוגה. היפנים ראו באולימפיאדה הזדמנות לחשוף לעולם את ההישגים הטכנולוגיים המרשימם של המדינה, בתחום הרובוטים האנושיים, התשתיות והמכוניות החכמות, ולהצהיר שיפן מעוניינת לקחת חלק מוביל בקהילה הבינלאומית. היו גם ציפיות להפוך את הארכיפלג היפני למגנט תיירותי. מגפת הקורונה, אולם, שפכה על היפנים דלי של מים צוננים. המשחקים האולימפיים נדחו בשנה וכשלבסוף התקיימו בקיץ 2021 היה זה במתכונת מצומצמת ותחת אמצעי חירום. זרים לא הורשו להיכנס ליפן על מנת לצפות במשחקים ולבסוף גם נאסר על הקהל היפני להגיע לאולמות ולאצטדיונים.

בחודשים שלפני האולימפיאדה יפן עמדה בפני הגל החמישי מאז התפרצות הקורונה ויפנים רבים קראו לממשלה לדחות שוב את האולימפיאדה או לבטל אותה לחלוטין. מה שאמור היה להיות חגיגה יפנית בינלאומית הפך להתמרמרות רבתי ואכזבה שללא ספק סייעה בהחלטתו של ראש הממשלה סוגה שלא להמשיך בתפקידו.

צריך אולם לומר גם זאת: למרות ההפחדות היומיומיות בתקשורת היפנית, על כך שהאולימפיאדה תביא לאסון בריאותי ולהתפשטות המונית של הנגיף, כולל הפגנות רחוב זועמות נגד קיום האולימפיאדה, הארגון של האולימפיאדה היה מופתי והמשחקים התקיימו בצורה בטוחה. ההישגים הספורטיביים היו מרשימים ומספר שיאי עולם נשברו, יפן בעצמה זכתה בשיא של 58 מדליות זהב. רק 0.02 אחוזים מכלל האתלטים, אנשי צוות, והמארגנים של האולימפיאדה התגלו כחולים בקורונה ולא התקיימה הדבקה רבתי כפי שחזו מנבאי השחורות. על פי סקר של העיתון אסהי, 56 אחוזים מהיפנים חשבו שההחלטה לקיים את האולימפיאדה למרות הקורונה הייתה נכונה. 

יאמר לזכותו של סוגה שבניגוד למרבית חברי מפלגת השלטון הוא אינו מגיע משושלת פוליטית ולא למד באוניברסיטה יוקרתית, אלא סלל את דרכו בנחישות כל הדרך אל הפסגה. לפני בחירתו לראשות מפלגת השלטון, הוא כיהן כמזכיר הממשלה (Naikaku-kanbō-chōkan) , שהוא התפקיד הפוליטי השני בחשיבותו ביפן אחרי ראש הממשלה. דרכו לפסגה לא הייתה סוגה בשושנים. כבנו של חוואי תותים מעיירה קטנה במחוז אקיטה בצפון יפן, הוא עבד כדי לממן את לימודיו, כולל כפועל במפעל, ולא הפסיק להתאמן בקרטה (בעל חגורה שחורה דאן 2). למרות חזותו האפרורית, הוא גם פוליטיקאי מיומן שיודע לרקוח עסקאות פוליטיות מאחורי הקלעים, כמיטב המסורת הפוליטית ביפן. בנגטה-צ'ו, מרכז העצבים הפוליטי של יפן, הוא בנה לעצמו שם של פוליטיקאי מוצלח והיה מצוין כמספר 2 של אבה. גם מספרים עליו שהוא נעים הליכות. עם זאת, כל זה לא הספיק בכדי לנהל את יפן בזמן משבר הקורונה.

ראש הממשלה הבא, שיבחר בבחירות הפנימיות במפלגת ה LDP  בסוף חודש ספטמבר, יהיה גבר מבוגר, כפי שהיו כל ראשי הממשלה ביפן עד עתה. בבחירות הכלליות שיהיו לאחר מכן, יתכן שמפלגת ה LDP  תפסיד כמה מושבים אך זה לא בהכרח יביא לשינוי. האופוזיציה היפנית חלשה והמצביעים היפנים נוטים שלא להצביע למפלגות פופוליסטיות. הצבעת מחאה בדרך כלל מתבטאת בשיעורי הצבעה נמוכים.

אוצ'י טקאו (Ochi Takao), חבר דיאט מטעם מפלגת ה LDP שכתב ספר על ההיסטוריה המפלגתית של יפן, זיהה דפוס מעניין: ראשי ממשלה יציבים מגיעים רק לאחר תקופה של חילופי ראשי ממשלה תכופים. כך היה עם אבה, כך היה עם קואיזומי  (Koizumi Junichiro), וכך היה עם נקסונה  (Nakasone Yasuhiro) לפני כן. כך לטענתו יהיה גם עכשיו: אנו צפויים לראות כמה חילופי גברי בראשות הממשלה לפני שיגיח ראש ממשלה יציב.

תומס פרידמן, עיתונאי בניו יורק טיימס, טוען שהעולם שלנו הפך לא רק ליותר שטוח אלא גם ליותר שביר. זאת, לדעתו, בגלל שילוב קטלני של קישוריות ושחיקה של מנגנוני בלימה מסורתיים. מצד אחד, העולם מחובר יותר מאי פעם, ומצד שני, בשנים האחרונות נשחקו ה"חוצצים" המסורתיים שתפקידם לנהל ולווסת את הזרימה הגלובלית, כמו גם להתמודד עם משברים בריאותיים ואקלימיים. כך, נגיף קטן שראשיתו בחיות בר בסין, התפשט במהירות ובלא בקרה בכל העולם. כפיתרון, מציע פרידמן לשוב לגישה של שיתוף פעולה רב-צדדי בינלאומי. דא עקא, שהפרשן הבכיר מתעלם מכך שדווקא הגישה הליברלית של רב צדדיות, נורמות גלובליות ומוסדות רב-לאומיים תרמה להחרפת הבעיות שהוא מלין עליהן. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

השבוע הזדמנתי לכנס וירטואלי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. בין היתר, דיברו בו מספר שרי חוץ זרים, פרשנים ומומחים מארצות הברית, רוסיה ואיחוד האמירויות, וגם הרמטכ"ל אביב כוכבי, שנשא נאום חשוב על החוק הבינלאומי בתנאים של מלחמה אורבנית א-סימטרית. אחד מהדוברים היה הפרשן הנודע של הניו יורק טיימס, תומס פרידמן, שהעלה מספר תובנות מעניינות במיוחד. פרידמן, שבעבר נמתחה עליו ביקורת על תחזיות ורודות, אופטימיות שלא לומר נאיביות בנוגע לאביב הערבי ואירועים אחרים, נודע בתיאוריות ה"עולם השטוח" שלו. לשיטתו, התפתחות התקשורת הדיגיטלית, האינטרנט, אמצעי התחבורה והקשרים העסקיים הבינלאומיים הפכו את העולם למקושר ונגיש מאי פעם. לחיבוריות הזאת, כמובן, ישנם כיסי התנגדות, מאחזים מסורתיים שאותם נהג לכנות "עצי זית", שלא ממהרים לפנות את מקומם לעולם החדש. אירועי המאה ה-21, עליית הטרור האסלאמי, הלאומנות והבדלנות במקומות רבים בעולם, הוכיחה לנו ש"עצי הזית" הללו חזקים ועקשניים בהרבה מאשר חשבנו.

בנאום שלו השנה, ניסה פרידמן לעדכן את התיאוריה שלו. העולם, כך טען, אינו רק שטוח, אלא גם שביר. זאת מפני שלצד הקישוריות ההולכת ומסתעפת בין אזורים שונים, אנחנו הולכים ומאבדים את ה"חוצצים" (buffers), אותם גורמים שבעבר מיתנו, הקלו וניהלו את התמורות המהירות והגנו על החברה העולמית בפני נזקים וסיבוכים אפשריים. דבר זה, טוען פרידמן, נכון הן לעולם הטבע, הן לחברה האנושית והן לממשק ביניהם. בסין, למשל, השמידה הממשלה אזורי טבע רבים בגלל תוכניות פיתוח בולמוסיות. הקבלנים הרגו קודם את כל טורפי העל, דבר שהוביל להתרבות בלתי מבוקרת של חיות כגון עטלפים וחולדות. אלו נדחקו לעבר חיות המשק, בין אם באזורים מיושבים ובין אם בשווקים רטובים. מכאן, מעבר של וירוסי קורונה עבר מעולם הבר לעולם המבוית, ומחיות לבני אדם. מגיפות כמובן התפשטו במהירות בעולם גם לפני עידן הקישוריות המודרני, אבל כיום, הרשת המסועפת של הטיסות הבינלאומיות פיזרה את הוירוסים לכל קצוות תבל במהירות אדירה. בין דצמבר 2019 למרץ 2020, למשל, היו 3200 טיסות ישירות בין סין לארצות הברית, כולל 50 טיסות מוו-חאן עצמה. "אנחנו הורדנו את החוצצים, ופתאום וירוס קטן מתפשט במהירות לכל העולם." פרידמן ממשיך ומדבר על הסרת ה"חוצצים הטבעיים", כגון מנגרובות, יערות גשם וקרח בקטבים שממתנים סופות ושינויי אקלים. לפיכך, הוא טוען, חשוב להכיר בסכנות של הקישוריות המוגברת, ולהשיב חלק מהחוצצים שהסרנו, אלו שבולמים חוסר יציבות במקום אחד מלהתפשט במהירות לכל המקומות האחרים.

עם זאת, ככל שהדבר נוגע לפתרונות, ההצעות של פרידמן בעייתיות למדי. הוא אומר בצדק שבכדי להתמודד עם אירועים גלובליים כמו מגיפת הקורונה ושינוי האקלים יש צורך בשיתוף פעולה בינלאומי, ומקווה שממשל ביידן החדש ינטוש את הגישה הבילטרלית של טראמפ ויחזור לגישה רב צדדית: הסכמים בינלאומיים, עבודה משותפת עם בעלי ברית ונורמות בינלאומיות. דא עקא, שפרידמן מתעלם מהעובדה שהגישה הבינלאומית, הרב צדדית, דווקא מאטה את התגובה של מדינות למשברים מקומיים ובינלאומיים, וגרוע מכך, היא זו שהסירה חלק מהחוצצים שהוא מדבר עליהם.

ראשית כל, מאז מלחמת העולם השנייה, הנורמות, החוקים, ההסכמים והגופים הבינלאומיים הולכים והופכים לסבוכים, בירוקרטיים ואיטיים יותר ויותר, ועם התעצמותם, אף מגבילים את חופש הפעולה של ממשלים מקומיים. אין כוונתי דווקא לפגיעה בריבונות של מדינות (אם כי גם זו בעיה שראוי לתת עליה את הדעת), אלא לתהליכי התייעצות ולעומס חוקים שבהכרח מאטים את תהליך קבלת ההחלטות. כמו שכתב נורתקוט פרקינסון בספרו הקלאסי (והמצחיק עד דמעות) על פעולתה של בירוקרטיה, תהליך קבלת ההחלטות נפגם ככל שיושבים יותר אנשים בחדר. האיחוד האירופי במשבר הקורונה הוא דוגמא טובה. ההתעקשות של אנגלה מרקל ועמיתיה על "פעולה מתואמת" ו"חלוקה שוויונית" של החיסונים באיחוד האירופי גרמה במידה רבה למצב העגום של מבצע החיסונים ביבשת, מפני שהיא הקשתה על מדינות לנקוט בפעולות מהירות בכדי לשפר את מצבן. הדבקות של צרפת בתהליכים בירוקרטיים, כללים אתיים סבוכים ופרשנות נוקשה של אמנות בינלאומיות למיניהן דורשת הליך בירוקרטי מסובך לכל מתחסן, והמצב בהתאם.

הבעיה הזאת נכונה גם לבעיות בינלאומיות שפרידמן לא דיבר עליהן. ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי מוכיחה שכל ניסיון לפתור את הבעיות בין ישראל לשכנותיה באמצעות החוק הבינלאומי, האו"ם, קוורטטים וועידות רב צדדיות למיניהן נחל כישלון חרוץ, וכך גם הדבקות בעקרונות ותקדימים בינלאומיים, שהפחיתו את מרחב התמרון של הצדדים. לעומת זאת, ראינו שההסכמים שדווקא כן עובדים הם עסקות דו-צדדיות מהירות בין מדינות, בין אם ישירות ובין אם בחסותו של מתווך עוצמתי אחד (כמו ארצות הברית), מהסכם קמפ-דייויד עם מצרים ועד הסכמי אברהם. ישנו חשש שחזרה למדיניות רב-צדדית ודבקות בכל מיני נורמות בינלאומיות שעבר זמנן, יפגעו אנושות בגל הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה שהחל במזרח התיכון. ישנו גם חשש שמנגנוני מו"מ רב צדדים איטיים ומסורבלים, כמו גם עקרונות בינלאומיים שמונעים פתרונות יצירתיים (כמו שינוי גבולות וחילופי שטחים), עשויים להקשות על פתרון סכסוכים מקומיים במקומות אחרים בעולם ואולי אף לתרום להתלקחות בינלאומית מהירה שתצא משליטה.  

גרוע מכך, הגישה הרב-צדדית שפרידמן דוגל בה הסירה "חוצצים" גם בסוגיה אחרת שמשום מה לא נתן עליה את דעתו: בעיית ההגירה הבינלאומית. כדי להדגים את הבעיה, אני רוצה להסב את תשומת לבכם למקרה שהתרחש בשוודיה בשנת 2017. מחבל פלסטיני, שהיה גם מהגר לא חוקי, פגע בבית כנסת בעיר גותנבורג. בגלל פשע השנאה הזה, סירב בית המשפט לגרש אותו לעזה, מתוך "חשש" שישראל תפגע בזכויותיו (ולמקרה דומה ראה גם כאן). אמנת הפליטים, על שלל סעיפיה ופרשנויותיה המשפטיות הסבוכות, מאטה את היכולת של מדינות אירופה לבלום חדירה מסוככנת לגבולותיהן, כולל של גורמים פליליים וגורמי טרור, שלא לדבר על סתם טרמפיסטים שרוצים להנות ממדינת הרווחה משיקולים כלכליים. האמנות למיניהן, הגבולות הפתוחים וההגדרה המקלה של המושג "פליט" מסירה את קיר הריבונות של מדינת הלאום, אולי החוצץ המרכזי שעיכב זרימה של גורמים מסוכנים, ביניהם טרוריסטים ופושעים, בעורקים הסואנים של העולם, שמר על הזהות הייחודית של המדינות השונות ועל תחושת השליטה של אזרחיהן על העולם הסובב אותן. תחושת איבוד הזהות, בתורה, שחררה אנרגיות של פופוליזם, שנאת זרים וימין קיצוני, שממוססות (ביחד עם האסלאם הקיצוני שחדר ליבשת) את הדבק שמחזיק את המדינות האירופיות כישויות פוליטיות קוהרנטיות. הדעיכה של כוח המדינה, החוצץ המרכזי בעולם מקושר יותר ויותר, לא רק פוגעת בעצם ההיגיון של המשטר הדמוקרטי (ריבונות העם), אלא עלולה ליצור תגובת נגד של ניתוק, שבתורו יקשה על מדינות לשתף פעולה מול אתגרי העתיד.

מדוע לממשלת ישראל קשה ליישם החלטות שהיא מקבלת? פרשה נשכחת של ציד נאצים מראשית שנות השמונים תבהיר לנו, שמעט מאד השתנה מתקופתו של מנחם בגין עד למחדלי משבר הקורונה.

במהלך סגרי הקורונה התכופים של השנה האחרונה, שמתי לב לתופעה מעניינת ולא חדשה כלל: לממשלת ישראל הרבה יותר קל לקבל החלטות מאשר ליישם אותן. היסטוריון עתידי שיכתוב על תקופת הקורונה, ויקרא את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, אולי ישים לב לערב רב של החלטות שהתקבלו בלי שמישהו ינסה בכלל לקדם אותן לרמת האכיפה: רמזור, סגרים על ערים אדומות, מלוניות לשבים מחו"ל, הפחתת הצפיפות בנתב"ג, וזו רק רשימה חלקית. אני לא מתכוון כרגע להחלטות שמתקבלות ומבוטלות לאחר זמן קצר בגלל לחץ פוליטי, אלא לאלו שנותרות על כנן אך לא נאכפות. התוצאה של הדינמיקה הזאת היא בדרך כלל החלטות חדשות שמתקבלות ברעש וצלצולים, בלי שמישהו יטרח ליישם גם אותן. והתוצאות? אלו הרסניות בלשון המעטה: אם היו נאכפות החלטות קודמות ומתונות יותר בזמן, אולי לא היינו מגיעים ל"סגר השלישי" הנוכחי.

התופעה כמובן אינה ייחודית למשבר הקורונה. מי שיספור, למשל, כמה פעמים פוליטיקאים גזרו סרטים והניחו אבני פינה לרכבת התחתית בתל אביב, יגלה שהרבה יותר קל, פשוט ומהנה להכריז על החלטות ועל פרוייקטים מאשר לבצע אותם. למרבה הצער, יש עדיין כאלו שמודדים הישגים של חברי כנסת לפי מספר החוקים שהם מחוקקים, בלי להבין שחלק מאלו זהים או כמעט זהים לחוקים קיימים, שאף אחד לא טורח לאכוף או לקיים. לאחרונה, קראתי על דוגמא נשכחת אך מעניינת למדי לאותה תופעה: ההחלטה של ממשלת מנחם בגין לצוד נאצים בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים.

תקופת הזוהר של ציד נאצים במדינת ישראל היתה במחצית הראשונה של שנות השישים. ב-1960 נלכד אדולף אייכמן ב"מבצע דיבוק", ולאחר מכן ניסה המוסד לחסל גם את עוזרו, אלויס ברונר, בסוריה. ב-1965 חוסל הנאצי הלטבי הרברט צוקורס, שנשא באחריות לרצח יהודי המדינה, והמוסד השקיע בנוסף מאמצים רבים בחיפוש אחר יוזף מנגלה ורוצחים מפורסמים אחרים. עם זאת, עניין זה דעך במהלך שנות השישים, בעיקר משיקולי סדר עדיפויות (למוסד היו משימות חשובות יותר) ורגישויות מדיניות מול מערב גרמניה. בדצמבר 1968 אמר ראש הממשלה לוי אשכול לרמס"ד צבי זמיר ש"הספיק לנו אייכמן, זה היה סמל", והסכים איתו שישראל לא תרצה או תוכל לעמוד בשערוריה בינלאומית נוספת. לכן, הורה אשכול לזמיר להקפיא את כל המהלכים לציד נאצים (מלבד יוזף מנגלה) עד להודעה חדשה. בפועל, גם המרדף אחרי מנגלה הפך לפסיבי.

המצב השתנה – ובקול תרועה רמה – רק בשנת 1977, כאשר עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין. ראש הממשלה החדש, שרבים מבני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים בפולין, תמיד ראה את עצמו כניצול שואה. ה"שריטה" הנאצית שלו התבטאה בהתנגדות אלימה ומשולחת רסן להסכם השילומים, ובסירוב עיקש לכל מערכת יחסים עם גרמניה, גם כשזו היתה חיונית מבחינה אסטרטגית. כראש ממשלה, בגין התמתן משמעותית, אך בכל זאת החליט שמדינת ישראל מחוייבת היסטורית לצוד נאצים. כתוצאה מכך, הורתה ועדת השרים לענייני ביטחון למוסד להמשיך את המרדף אחרי רוצחים נמלטים בכדי להביאם למשפט בישראל, "ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם".

ראש המוסד, יצחק "חקה" חופי, לא התלהב במיוחד מההוראה של בגין. הוא אמנם קיבל אותה, אך הבהיר לראש הממשלה שמשאבי המוסד מוגבלים, ולפיכך, השקעה של מאמצים מרובים בציד נאצים תפגע במבצעים חשובים לסיכול פעילות חבלנית עוינת ולריגול במדינות ערב. בגין התפשר, והסכים עם חקה שיש לצוד אך ורק מספר מצומצם של פושעים: וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז, ששהה בצ'ילה, קלאוס ברבי, "הקצב מליון", אלויס ברונר בדמשק, יוזף מנגלה וכמה אחרים. ברשימה היו גם פרנץ מורר, רוצח יהודי וילנה, וארנסט לרך, אחראי ראשי להשמדת יהודי לובלין. הביצוע של ההחלטה הזאת היה מוגבל: אמנם המוסד השקיע מאמצים סבירים בנסיון לחסל את ראוף, ברבי וברונר, ולאתר את מנגלה, אף שכל אלו נכשלו בסופו של דבר, אך המרדף אחרי מורר ולרך היה דוגמא מובהקת להחלטה ישראלית שהתבצעה ב"לב ולב". המוסד השקיע משאבים מרובים באיסוף מודיעין לפני מבצע (מל"מ) על השניים הללו, ובתכנון מדוקדק של התנקשויות, אך תמיד נמנע מללחוץ על ההדק, דחה את המבצעים ובסופו של דבר מסמס אותם. אין מדובר כאן רק ב"כן אדוני השר", או פקידים שמכשילים בכוונת מכוון את החלטותיו של הדרג המדיני, אלא ברשלנות משותפת של הקברניטים והדרג הביצועי.

מנחם בגין, כמסתבר, היה הרבה יותר טוב ברעש, צלצולים והחלטות דרמטיות, מאשר במעקב קפדני אחרי ביצוע החלטותיו בפועל. ראשית כל, הוא לא שם לב שבהחלטה עצמה היתה סתירה פנימית משמעותית. מורר ולרך שהו באוסטריה, ובכדי להימנע מסיבוכים מדיניים, ראש הממשלה הורה לא להתנקש בהם באוסטריה, בגרמניה או במדינות אירופיות סמוכות. אבל מכיוון שבאותה תקופה היו השניים כבר פנסיונרים שחיו בכפר (מורר) ובעיר קטנה (לרך), קשה להבין כיצד חשב בגין שהמוסד יוכל לפגוע בהם. בסוף שנות השבעים, פנסיונרים אוסטרים לא נהגו לנסוע לטיולים הרפתקניים בקונגו או ברפובליקה המרכז אפריקאית. התוצאה היתה תכנון מבצעי מבוזבז מראשיתו. סוכני המוסד התארחו, למשל, בצימר של מורר, מיפו את הבית במדויק, אפילו מנו את הכלבים והחיות האחרות, ואף לא שכחו לשרטט במדויק את דרכי הגישה ונתיבי המילוט. אבל בכל פעם שהכינו "תיק מבצעי" להתנקשות, סירבו ראשי המוסד, חופי ויורשו נחום אדמוני, לאשר לאנשיהם ללחוץ על ההדק מפני ש"שיקולים מדיניים" מנעו זאת. אותם שיקולים מדיניים הוזכרו, כמובן, כבר בהחלטתו הראשונית של ראש הממשלה. כך, בזבז בגין את משאביו של המוסד בתכנון מיותר של מבצע שלא היה יכול להתגשם – לוגית – על סמך האותיות הקטנות שבהוראותיו שלו.

שנית, בגין הורה למוסד להקים תשתית מבצעית חדשה לציד נאצים, אך לא בדק את אופיה ואת טיבה. יצחק "חקה" חופי אמנם הקים מחלקה מיוחדת למרדף אחרי פושעים בתוך "מצדה", היחידה למבצעים חשאיים, בכדי להעניק לעוסקים במלאכה גישה ישירה לסוכנים וחוליות מתנקשים. לכאורה, היה מדובר בשיפור משמעותי. "עמל", היחידה שעסקה בציד נאצים עד כה, היתה למעשה יחידה מחקרית, שהיתה צריכה להתחנן למחלקות אחרות במוסד בכל פעם שרצתה להשתמש בנכסים בשטח. בגין היה מרוצה – הנה, המוסד לוקח ציד נאצים ברצינות. אם היה מסתכל מקרוב על המצב, היה רואה כי מחלקת ציד הנאצים החדשה, "מסר", הכילה עובד אחד בדיוק. אותו מנהל מסור, "רביב", אפילו לא זכה למשרד ולמזכירה, ובפועל היה מעין נווד בירוקרטי שרוב מנהלי המחלקות ראו כמטרד גרידא. הוא אפילו נאלץ לנסוע לחו"ל, לגייס מקורות ולדבר איתם באופן אישי. הלחץ של "רביב", שהיה באמת ובתמים מסור לעבודתו, הוביל אמנם למבצעי התנקשות בברונר, בראוף ובברבי, אך אלו היו תמיד בעדיפות שנייה ושלישית, התבצעו מתוך חוסר נכונות לקחת סיכונים, ולא נוסו מחדש ברגע שנכשלו. המוסד, למשל, אסף מל"מ מפורט על הדירה של אלויס ברונר בדמשק והחדיר אליה סוכן בוסני, אולם סירב לשלוח מתנקשים "בכדי לא לסכן אותם", ובסופו של דבר שיגר לפושע הנמלט מעטפה עם כמות קטנה של חומר נפץ. כתוצאה, ברונר איבד כמה אצבעות. על המתנקשים שארבו לראוף נאסר לפגוע באשתו הצ'יליאנית, וברגע שהיא התחילה לצעוק, הם נסוגו ולא חזרו מחדש. כל המבצעים סבלו מדחיות חוזרות ונשנות, והתוצאות של רובם היו אפסיות עד זעומות.

מה הלקח מהפרשה? בדיוק כמו במשבר הקורונה, חשובה לא רק ההחלטה. היא אמנם החלק ה"כיפי", שנותן סיפוק (ולפעמים גם תשומת לב תקשורתית) לקברניטים, אבל אין לראות בה אלא תחילתו של סיפור. להחלטה אין ערך אם הקברניט לא בודק שאין "מוקשים" בנוסח שלה (סתירות פנימיות, היעדר מימון מספיק, וכדומה), שמי שאמור לבצע אותה הקים מנגנונים בירוקרטיים מתאימים, שמותנעים הליכים מתאימים ליישום, ושהמערכת לא מתעייפת לאחר ניסיון או שניים. תחשבו על זה, בפעם הבאה שאתם רואים פוליטיקאי משיק פרוייקט גרנדיוזי בתופים ובחצוצרות, או מתפאר בפני הבוחרים בכמות החוקים שהעביר בכנסת.