ארכיון הבלוג

עולם שביר? התמוססות בינלאומית ומשברים גלובליים

תומס פרידמן, עיתונאי בניו יורק טיימס, טוען שהעולם שלנו הפך לא רק ליותר שטוח אלא גם ליותר שביר. זאת, לדעתו, בגלל שילוב קטלני של קישוריות ושחיקה של מנגנוני בלימה מסורתיים. מצד אחד, העולם מחובר יותר מאי פעם, ומצד שני, בשנים האחרונות נשחקו ה"חוצצים" המסורתיים שתפקידם לנהל ולווסת את הזרימה הגלובלית, כמו גם להתמודד עם משברים בריאותיים ואקלימיים. כך, נגיף קטן שראשיתו בחיות בר בסין, התפשט במהירות ובלא בקרה בכל העולם. כפיתרון, מציע פרידמן לשוב לגישה של שיתוף פעולה רב-צדדי בינלאומי. דא עקא, שהפרשן הבכיר מתעלם מכך שדווקא הגישה הליברלית של רב צדדיות, נורמות גלובליות ומוסדות רב-לאומיים תרמה להחרפת הבעיות שהוא מלין עליהן. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

השבוע הזדמנתי לכנס וירטואלי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. בין היתר, דיברו בו מספר שרי חוץ זרים, פרשנים ומומחים מארצות הברית, רוסיה ואיחוד האמירויות, וגם הרמטכ"ל אביב כוכבי, שנשא נאום חשוב על החוק הבינלאומי בתנאים של מלחמה אורבנית א-סימטרית. אחד מהדוברים היה הפרשן הנודע של הניו יורק טיימס, תומס פרידמן, שהעלה מספר תובנות מעניינות במיוחד. פרידמן, שבעבר נמתחה עליו ביקורת על תחזיות ורודות, אופטימיות שלא לומר נאיביות בנוגע לאביב הערבי ואירועים אחרים, נודע בתיאוריות ה"עולם השטוח" שלו. לשיטתו, התפתחות התקשורת הדיגיטלית, האינטרנט, אמצעי התחבורה והקשרים העסקיים הבינלאומיים הפכו את העולם למקושר ונגיש מאי פעם. לחיבוריות הזאת, כמובן, ישנם כיסי התנגדות, מאחזים מסורתיים שאותם נהג לכנות "עצי זית", שלא ממהרים לפנות את מקומם לעולם החדש. אירועי המאה ה-21, עליית הטרור האסלאמי, הלאומנות והבדלנות במקומות רבים בעולם, הוכיחה לנו ש"עצי הזית" הללו חזקים ועקשניים בהרבה מאשר חשבנו.

בנאום שלו השנה, ניסה פרידמן לעדכן את התיאוריה שלו. העולם, כך טען, אינו רק שטוח, אלא גם שביר. זאת מפני שלצד הקישוריות ההולכת ומסתעפת בין אזורים שונים, אנחנו הולכים ומאבדים את ה"חוצצים" (buffers), אותם גורמים שבעבר מיתנו, הקלו וניהלו את התמורות המהירות והגנו על החברה העולמית בפני נזקים וסיבוכים אפשריים. דבר זה, טוען פרידמן, נכון הן לעולם הטבע, הן לחברה האנושית והן לממשק ביניהם. בסין, למשל, השמידה הממשלה אזורי טבע רבים בגלל תוכניות פיתוח בולמוסיות. הקבלנים הרגו קודם את כל טורפי העל, דבר שהוביל להתרבות בלתי מבוקרת של חיות כגון עטלפים וחולדות. אלו נדחקו לעבר חיות המשק, בין אם באזורים מיושבים ובין אם בשווקים רטובים. מכאן, מעבר של וירוסי קורונה עבר מעולם הבר לעולם המבוית, ומחיות לבני אדם. מגיפות כמובן התפשטו במהירות בעולם גם לפני עידן הקישוריות המודרני, אבל כיום, הרשת המסועפת של הטיסות הבינלאומיות פיזרה את הוירוסים לכל קצוות תבל במהירות אדירה. בין דצמבר 2019 למרץ 2020, למשל, היו 3200 טיסות ישירות בין סין לארצות הברית, כולל 50 טיסות מוו-חאן עצמה. "אנחנו הורדנו את החוצצים, ופתאום וירוס קטן מתפשט במהירות לכל העולם." פרידמן ממשיך ומדבר על הסרת ה"חוצצים הטבעיים", כגון מנגרובות, יערות גשם וקרח בקטבים שממתנים סופות ושינויי אקלים. לפיכך, הוא טוען, חשוב להכיר בסכנות של הקישוריות המוגברת, ולהשיב חלק מהחוצצים שהסרנו, אלו שבולמים חוסר יציבות במקום אחד מלהתפשט במהירות לכל המקומות האחרים.

עם זאת, ככל שהדבר נוגע לפתרונות, ההצעות של פרידמן בעייתיות למדי. הוא אומר בצדק שבכדי להתמודד עם אירועים גלובליים כמו מגיפת הקורונה ושינוי האקלים יש צורך בשיתוף פעולה בינלאומי, ומקווה שממשל ביידן החדש ינטוש את הגישה הבילטרלית של טראמפ ויחזור לגישה רב צדדית: הסכמים בינלאומיים, עבודה משותפת עם בעלי ברית ונורמות בינלאומיות. דא עקא, שפרידמן מתעלם מהעובדה שהגישה הבינלאומית, הרב צדדית, דווקא מאטה את התגובה של מדינות למשברים מקומיים ובינלאומיים, וגרוע מכך, היא זו שהסירה חלק מהחוצצים שהוא מדבר עליהם.

ראשית כל, מאז מלחמת העולם השנייה, הנורמות, החוקים, ההסכמים והגופים הבינלאומיים הולכים והופכים לסבוכים, בירוקרטיים ואיטיים יותר ויותר, ועם התעצמותם, אף מגבילים את חופש הפעולה של ממשלים מקומיים. אין כוונתי דווקא לפגיעה בריבונות של מדינות (אם כי גם זו בעיה שראוי לתת עליה את הדעת), אלא לתהליכי התייעצות ולעומס חוקים שבהכרח מאטים את תהליך קבלת ההחלטות. כמו שכתב נורתקוט פרקינסון בספרו הקלאסי (והמצחיק עד דמעות) על פעולתה של בירוקרטיה, תהליך קבלת ההחלטות נפגם ככל שיושבים יותר אנשים בחדר. האיחוד האירופי במשבר הקורונה הוא דוגמא טובה. ההתעקשות של אנגלה מרקל ועמיתיה על "פעולה מתואמת" ו"חלוקה שוויונית" של החיסונים באיחוד האירופי גרמה במידה רבה למצב העגום של מבצע החיסונים ביבשת, מפני שהיא הקשתה על מדינות לנקוט בפעולות מהירות בכדי לשפר את מצבן. הדבקות של צרפת בתהליכים בירוקרטיים, כללים אתיים סבוכים ופרשנות נוקשה של אמנות בינלאומיות למיניהן דורשת הליך בירוקרטי מסובך לכל מתחסן, והמצב בהתאם.

הבעיה הזאת נכונה גם לבעיות בינלאומיות שפרידמן לא דיבר עליהן. ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי מוכיחה שכל ניסיון לפתור את הבעיות בין ישראל לשכנותיה באמצעות החוק הבינלאומי, האו"ם, קוורטטים וועידות רב צדדיות למיניהן נחל כישלון חרוץ, וכך גם הדבקות בעקרונות ותקדימים בינלאומיים, שהפחיתו את מרחב התמרון של הצדדים. לעומת זאת, ראינו שההסכמים שדווקא כן עובדים הם עסקות דו-צדדיות מהירות בין מדינות, בין אם ישירות ובין אם בחסותו של מתווך עוצמתי אחד (כמו ארצות הברית), מהסכם קמפ-דייויד עם מצרים ועד הסכמי אברהם. ישנו חשש שחזרה למדיניות רב-צדדית ודבקות בכל מיני נורמות בינלאומיות שעבר זמנן, יפגעו אנושות בגל הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה שהחל במזרח התיכון. ישנו גם חשש שמנגנוני מו"מ רב צדדים איטיים ומסורבלים, כמו גם עקרונות בינלאומיים שמונעים פתרונות יצירתיים (כמו שינוי גבולות וחילופי שטחים), עשויים להקשות על פתרון סכסוכים מקומיים במקומות אחרים בעולם ואולי אף לתרום להתלקחות בינלאומית מהירה שתצא משליטה.  

הסכמי אברהם כהישג של דיפלומטיה דו צדדית עם תיווך של מעצמה: הפאנל "מדברים נורמליזציה" בהשתתפות שרי החוץ של ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות

גרוע מכך, הגישה הרב-צדדית שפרידמן דוגל בה הסירה "חוצצים" גם בסוגיה אחרת שמשום מה לא נתן עליה את דעתו: בעיית ההגירה הבינלאומית. כדי להדגים את הבעיה, אני רוצה להסב את תשומת לבכם למקרה שהתרחש בשוודיה בשנת 2017. מחבל פלסטיני, שהיה גם מהגר לא חוקי, פגע בבית כנסת בעיר גותנבורג. בגלל פשע השנאה הזה, סירב בית המשפט לגרש אותו לעזה, מתוך "חשש" שישראל תפגע בזכויותיו (ולמקרה דומה ראה גם כאן). אמנת הפליטים, על שלל סעיפיה ופרשנויותיה המשפטיות הסבוכות, מאטה את היכולת של מדינות אירופה לבלום חדירה מסוככנת לגבולותיהן, כולל של גורמים פליליים וגורמי טרור, שלא לדבר על סתם טרמפיסטים שרוצים להנות ממדינת הרווחה משיקולים כלכליים. האמנות למיניהן, הגבולות הפתוחים וההגדרה המקלה של המושג "פליט" מסירה את קיר הריבונות של מדינת הלאום, אולי החוצץ המרכזי שעיכב זרימה של גורמים מסוכנים, ביניהם טרוריסטים ופושעים, בעורקים הסואנים של העולם, שמר על הזהות הייחודית של המדינות השונות ועל תחושת השליטה של אזרחיהן על העולם הסובב אותן. תחושת איבוד הזהות, בתורה, שחררה אנרגיות של פופוליזם, שנאת זרים וימין קיצוני, שממוססות (ביחד עם האסלאם הקיצוני שחדר ליבשת) את הדבק שמחזיק את המדינות האירופיות כישויות פוליטיות קוהרנטיות. הדעיכה של כוח המדינה, החוצץ המרכזי בעולם מקושר יותר ויותר, לא רק פוגעת בעצם ההיגיון של המשטר הדמוקרטי (ריבונות העם), אלא עלולה ליצור תגובת נגד של ניתוק, שבתורו יקשה על מדינות לשתף פעולה מול אתגרי העתיד.

מדוע לא אוכפים החלטות בישראל? ציד נאצים כמשל

מדוע לממשלת ישראל קשה ליישם החלטות שהיא מקבלת? פרשה נשכחת של ציד נאצים מראשית שנות השמונים תבהיר לנו, שמעט מאד השתנה מתקופתו של מנחם בגין עד למחדלי משבר הקורונה.

מנחם בגין. קרדיט: סער יעקב, לשכת העיתונות הממשלתית

במהלך סגרי הקורונה התכופים של השנה האחרונה, שמתי לב לתופעה מעניינת ולא חדשה כלל: לממשלת ישראל הרבה יותר קל לקבל החלטות מאשר ליישם אותן. היסטוריון עתידי שיכתוב על תקופת הקורונה, ויקרא את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, אולי ישים לב לערב רב של החלטות שהתקבלו בלי שמישהו ינסה בכלל לקדם אותן לרמת האכיפה: רמזור, סגרים על ערים אדומות, מלוניות לשבים מחו"ל, הפחתת הצפיפות בנתב"ג, וזו רק רשימה חלקית. אני לא מתכוון כרגע להחלטות שמתקבלות ומבוטלות לאחר זמן קצר בגלל לחץ פוליטי, אלא לאלו שנותרות על כנן אך לא נאכפות. התוצאה של הדינמיקה הזאת היא בדרך כלל החלטות חדשות שמתקבלות ברעש וצלצולים, בלי שמישהו יטרח ליישם גם אותן. והתוצאות? אלו הרסניות בלשון המעטה: אם היו נאכפות החלטות קודמות ומתונות יותר בזמן, אולי לא היינו מגיעים ל"סגר השלישי" הנוכחי.

התופעה כמובן אינה ייחודית למשבר הקורונה. מי שיספור, למשל, כמה פעמים פוליטיקאים גזרו סרטים והניחו אבני פינה לרכבת התחתית בתל אביב, יגלה שהרבה יותר קל, פשוט ומהנה להכריז על החלטות ועל פרוייקטים מאשר לבצע אותם. למרבה הצער, יש עדיין כאלו שמודדים הישגים של חברי כנסת לפי מספר החוקים שהם מחוקקים, בלי להבין שחלק מאלו זהים או כמעט זהים לחוקים קיימים, שאף אחד לא טורח לאכוף או לקיים. לאחרונה, קראתי על דוגמא נשכחת אך מעניינת למדי לאותה תופעה: ההחלטה של ממשלת מנחם בגין לצוד נאצים בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים.

נלכד בידי ישראל ב-1960. אדולף אייכמן בכלא רמלה. קרדיט: ג'ון מילי, לשכת העיתונות הממשלתית

תקופת הזוהר של ציד נאצים במדינת ישראל היתה במחצית הראשונה של שנות השישים. ב-1960 נלכד אדולף אייכמן ב"מבצע דיבוק", ולאחר מכן ניסה המוסד לחסל גם את עוזרו, אלויס ברונר, בסוריה. ב-1965 חוסל הנאצי הלטבי הרברט צוקורס, שנשא באחריות לרצח יהודי המדינה, והמוסד השקיע בנוסף מאמצים רבים בחיפוש אחר יוזף מנגלה ורוצחים מפורסמים אחרים. עם זאת, עניין זה דעך במהלך שנות השישים, בעיקר משיקולי סדר עדיפויות (למוסד היו משימות חשובות יותר) ורגישויות מדיניות מול מערב גרמניה. בדצמבר 1968 אמר ראש הממשלה לוי אשכול לרמס"ד צבי זמיר ש"הספיק לנו אייכמן, זה היה סמל", והסכים איתו שישראל לא תרצה או תוכל לעמוד בשערוריה בינלאומית נוספת. לכן, הורה אשכול לזמיר להקפיא את כל המהלכים לציד נאצים (מלבד יוזף מנגלה) עד להודעה חדשה. בפועל, גם המרדף אחרי מנגלה הפך לפסיבי.

המצב השתנה – ובקול תרועה רמה – רק בשנת 1977, כאשר עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין. ראש הממשלה החדש, שרבים מבני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים בפולין, תמיד ראה את עצמו כניצול שואה. ה"שריטה" הנאצית שלו התבטאה בהתנגדות אלימה ומשולחת רסן להסכם השילומים, ובסירוב עיקש לכל מערכת יחסים עם גרמניה, גם כשזו היתה חיונית מבחינה אסטרטגית. כראש ממשלה, בגין התמתן משמעותית, אך בכל זאת החליט שמדינת ישראל מחוייבת היסטורית לצוד נאצים. כתוצאה מכך, הורתה ועדת השרים לענייני ביטחון למוסד להמשיך את המרדף אחרי רוצחים נמלטים בכדי להביאם למשפט בישראל, "ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם".

ראש המוסד, יצחק "חקה" חופי, לא התלהב במיוחד מההוראה של בגין. הוא אמנם קיבל אותה, אך הבהיר לראש הממשלה שמשאבי המוסד מוגבלים, ולפיכך, השקעה של מאמצים מרובים בציד נאצים תפגע במבצעים חשובים לסיכול פעילות חבלנית עוינת ולריגול במדינות ערב. בגין התפשר, והסכים עם חקה שיש לצוד אך ורק מספר מצומצם של פושעים: וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז, ששהה בצ'ילה, קלאוס ברבי, "הקצב מליון", אלויס ברונר בדמשק, יוזף מנגלה וכמה אחרים. ברשימה היו גם פרנץ מורר, רוצח יהודי וילנה, וארנסט לרך, אחראי ראשי להשמדת יהודי לובלין. הביצוע של ההחלטה הזאת היה מוגבל: אמנם המוסד השקיע מאמצים סבירים בנסיון לחסל את ראוף, ברבי וברונר, ולאתר את מנגלה, אף שכל אלו נכשלו בסופו של דבר, אך המרדף אחרי מורר ולרך היה דוגמא מובהקת להחלטה ישראלית שהתבצעה ב"לב ולב". המוסד השקיע משאבים מרובים באיסוף מודיעין לפני מבצע (מל"מ) על השניים הללו, ובתכנון מדוקדק של התנקשויות, אך תמיד נמנע מללחוץ על ההדק, דחה את המבצעים ובסופו של דבר מסמס אותם. אין מדובר כאן רק ב"כן אדוני השר", או פקידים שמכשילים בכוונת מכוון את החלטותיו של הדרג המדיני, אלא ברשלנות משותפת של הקברניטים והדרג הביצועי.

Alois Brunner.JPG
"ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם" – אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שהמוסד ניסה לחסל פעמיים באמצעות מעטפות נפץ

מנחם בגין, כמסתבר, היה הרבה יותר טוב ברעש, צלצולים והחלטות דרמטיות, מאשר במעקב קפדני אחרי ביצוע החלטותיו בפועל. ראשית כל, הוא לא שם לב שבהחלטה עצמה היתה סתירה פנימית משמעותית. מורר ולרך שהו באוסטריה, ובכדי להימנע מסיבוכים מדיניים, ראש הממשלה הורה לא להתנקש בהם באוסטריה, בגרמניה או במדינות אירופיות סמוכות. אבל מכיוון שבאותה תקופה היו השניים כבר פנסיונרים שחיו בכפר (מורר) ובעיר קטנה (לרך), קשה להבין כיצד חשב בגין שהמוסד יוכל לפגוע בהם. בסוף שנות השבעים, פנסיונרים אוסטרים לא נהגו לנסוע לטיולים הרפתקניים בקונגו או ברפובליקה המרכז אפריקאית. התוצאה היתה תכנון מבצעי מבוזבז מראשיתו. סוכני המוסד התארחו, למשל, בצימר של מורר, מיפו את הבית במדויק, אפילו מנו את הכלבים והחיות האחרות, ואף לא שכחו לשרטט במדויק את דרכי הגישה ונתיבי המילוט. אבל בכל פעם שהכינו "תיק מבצעי" להתנקשות, סירבו ראשי המוסד, חופי ויורשו נחום אדמוני, לאשר לאנשיהם ללחוץ על ההדק מפני ש"שיקולים מדיניים" מנעו זאת. אותם שיקולים מדיניים הוזכרו, כמובן, כבר בהחלטתו הראשונית של ראש הממשלה. כך, בזבז בגין את משאביו של המוסד בתכנון מיותר של מבצע שלא היה יכול להתגשם – לוגית – על סמך האותיות הקטנות שבהוראותיו שלו.

שנית, בגין הורה למוסד להקים תשתית מבצעית חדשה לציד נאצים, אך לא בדק את אופיה ואת טיבה. יצחק "חקה" חופי אמנם הקים מחלקה מיוחדת למרדף אחרי פושעים בתוך "מצדה", היחידה למבצעים חשאיים, בכדי להעניק לעוסקים במלאכה גישה ישירה לסוכנים וחוליות מתנקשים. לכאורה, היה מדובר בשיפור משמעותי. "עמל", היחידה שעסקה בציד נאצים עד כה, היתה למעשה יחידה מחקרית, שהיתה צריכה להתחנן למחלקות אחרות במוסד בכל פעם שרצתה להשתמש בנכסים בשטח. בגין היה מרוצה – הנה, המוסד לוקח ציד נאצים ברצינות. אם היה מסתכל מקרוב על המצב, היה רואה כי מחלקת ציד הנאצים החדשה, "מסר", הכילה עובד אחד בדיוק. אותו מנהל מסור, "רביב", אפילו לא זכה למשרד ולמזכירה, ובפועל היה מעין נווד בירוקרטי שרוב מנהלי המחלקות ראו כמטרד גרידא. הוא אפילו נאלץ לנסוע לחו"ל, לגייס מקורות ולדבר איתם באופן אישי. הלחץ של "רביב", שהיה באמת ובתמים מסור לעבודתו, הוביל אמנם למבצעי התנקשות בברונר, בראוף ובברבי, אך אלו היו תמיד בעדיפות שנייה ושלישית, התבצעו מתוך חוסר נכונות לקחת סיכונים, ולא נוסו מחדש ברגע שנכשלו. המוסד, למשל, אסף מל"מ מפורט על הדירה של אלויס ברונר בדמשק והחדיר אליה סוכן בוסני, אולם סירב לשלוח מתנקשים "בכדי לא לסכן אותם", ובסופו של דבר שיגר לפושע הנמלט מעטפה עם כמות קטנה של חומר נפץ. כתוצאה, ברונר איבד כמה אצבעות. על המתנקשים שארבו לראוף נאסר לפגוע באשתו הצ'יליאנית, וברגע שהיא התחילה לצעוק, הם נסוגו ולא חזרו מחדש. כל המבצעים סבלו מדחיות חוזרות ונשנות, והתוצאות של רובם היו אפסיות עד זעומות.

הניסיון לחסלו נכשל – וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז

מה הלקח מהפרשה? בדיוק כמו במשבר הקורונה, חשובה לא רק ההחלטה. היא אמנם החלק ה"כיפי", שנותן סיפוק (ולפעמים גם תשומת לב תקשורתית) לקברניטים, אבל אין לראות בה אלא תחילתו של סיפור. להחלטה אין ערך אם הקברניט לא בודק שאין "מוקשים" בנוסח שלה (סתירות פנימיות, היעדר מימון מספיק, וכדומה), שמי שאמור לבצע אותה הקים מנגנונים בירוקרטיים מתאימים, שמותנעים הליכים מתאימים ליישום, ושהמערכת לא מתעייפת לאחר ניסיון או שניים. תחשבו על זה, בפעם הבאה שאתם רואים פוליטיקאי משיק פרוייקט גרנדיוזי בתופים ובחצוצרות, או מתפאר בפני הבוחרים בכמות החוקים שהעביר בכנסת.

משבר הקורונה כמלחמה: מה מלמדת אותנו ההיסטוריה הצבאית?

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב בדימויים צבאיים מצד רבים מהעוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ועד בכירי משרד הבריאות. הדמיון אינו רטורי בלבד: כמו במלחמות, ההתמודדות עם הקורונה דורשת קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח וגיוס של חלקים נרחבים במשק. ההיסטוריה הצבאית עשויה להעניק לנו מפתח שיסייע לנו להבין את מה שעובר עלינו, ולספק לנו לקח חשוב ספציפי לעתיד. הינשוף בפוסט חדש, על משבר הקורונה כהיסטוריה צבאית.

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב במטאפורות צבאיות ומלחמתיות של כל העוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ומטה. רק אתמול (7 במאי), סיפר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן-טוב, על הרגע הראשון שבו שמעו הוא ובכירי משרדו על קבוצת חולי הקורונה הדרום קוריאנית שתיירה בארץ לאורכה ולרוחבה. באותו הרגע, אמר, קטע את חופשתו באילת וחזר לתל אביב. "פותחים את החמ"ל," אמר, "והמלחמה התחילה." למעשה, הדמיון בין מצב החירום שהיינו נתונים בו לבין מצב מלחמה אינו רטורי בלבד. ההתמודדות עם הקורונה דרשה קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח (חופש התנועה, חופש הדת, הזכות לפרטיות וחופש העיסוק) ומוביליזציה של חלקים נרחבים במשק ובמערכת הבריאות תוך כדי קיצור בירוקרטיה ועיגול פינות. לא לחינם מילא הצבא, שתחום עיסוקו הוא משברים כגון אלו, תפקיד מרכזי בהתמודדות עם הפנדמיה. הדמיון למלחמה מרמז שההיסטוריה הצבאית, בנוסף כמובן לתולדותיהן של פנדמיות בעבר, עשויה להעניק לנו מפתחות חשובים להבין את מה שעבר עלינו ולהסיק מסקנות חשובות לעתיד.

בתחילת המשבר, ניהלתי שיחות ארוכות עם חברים שעוסקים או מתמחים בענייני רפואה, או סתם אזרחים מודאגים שאימצו את הקו המחמיר של משרד הבריאות. בשיחות הללו, תובנה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב: ההתמודדות עם הפנדמיה אינה דומה להתמודדות עם אויב רגיל, מכיוון שאי אפשר לנהל עם הוירוס משא ומתן. הברירה היא להקריב את כל הקורבנות הדרושים, לרבות נזק כלכלי עצום, או לחדול מלהתקיים. לא פעם שמעתי גם מטאפורות שואתיות: האוכלוסיה שמתמודדת מול הוירוס כמוה כציבור היהודי שהתמודד מול הנאצים. במצב עניינים כזה, אין כמובן מה לדבר על שיקולים כלכליים בפרט או על שיקולים חוץ-רפואיים בכלל. משרד הבריאות, ותומכיו בשיח הציבורי, סירבו להזכיר אפילו תאריכי יעד להקלות משמעותיות, וחלקם דיברו במרץ ובראשית אפריל על סגר נושם ללא מועד תפוגה באופק, "שגרת קורונה" מחמירה עד שיושג חיסון.

אולם למעשה, ההתמודדות מול הוירוס דומה הרבה יותר למלחמה קשה אך רגילה מאשר לשואה, או אפילו למצבה של ישראל במלחמת 1948. בשואה עמדנו מול אויב שהתכוון, והיה בהחלט מסוגל, להשמיד כמעט את כל העם היהודי. פירושה של כניעה ב-1948 היה, לכל הפחות, חיסול הישות היהודית בארץ ישראל, הרג רבים מתושביה וגירוש יתרתם לאירופה. הוירוס, לעומת זאת, לא היה יכול לגרום לשואה או השמדה מוחלטת אפילו במצב של אפס עשייה. גם אם היו מתממשות תחזיות האימים של פרופ' סיגל סדצקי, משה בר סימן-טוב ובכירים אחרים במשרד הבריאות של "אלפי מתים", "עשרות אלפי חולים קשים" ו"קריסה של מערכת הבריאות", אין פירוש הדבר השמדה טוטלית, חיסול פוליטי או אפילו משהו שקרוב לזה, אלא נזק שלא חורג בהרבה מנזקן של מלחמות כבדות ואכזריות בהיסטוריה. יתר על כן, אותו הנזק לא היה פוגע בכלל האוכלוסיה באופן פרופורציונלי, אלא בעיקר בקשישים, בעלי מחלות רקע ואוכלוסיות חלשות אחרות.

מדובר, כמובן בתרחיש אימים. בשום פנים ואופן אני לא מתייחס אליו בקלות ראש או רומז שהיה עלינו להניח לו להתגלגל. לדעתי, היה ראוי לנקוט לפחות ברוב הצעדים הקשים של משרד הבריאות בכדי למנוע קריסה של המערכת ולהציל חיי אדם, אפילו במחיר כלכלי כבד. מה שאני כן אומר, הוא שבסופו של יום לא מדובר בברירה של "להיות או לחדול" אלא בספקטרום רחב של טרייד-אוף בין נזק בריאותי לאובדן כלכלי. אפשר לא לעשות דבר, להניח לאלפים רבים למות אך להפחית את הנזק הכלכלי למינימום, או לסגור את הכלכלה לחודשים רבים בסגר חונק עד שיפותח חיסון ולמוטט אותה למעשה. ישראל, אוסטריה, שוודיה, יפן, טייוואן, סין ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהתמודדו עם המגפה נקטו בצעדים שונים שייצגו קשת של בחירות בתוך הספקטרום הזה. אף מדינה לא בחרה באחת מנקודות הקיצון: אפילו שוודיה נקטה בצעדים של ריסון וריחוק חברתי, וגם סין – שהטילה סגר חונק – התחילה להסיר אותו לאחר חודשיים.

היו בישראל רבים, בעיקר אלו שדבררו את עמדת משרד הבריאות, שהציגו את הטרייד-אוף הזה כבחירה בין הצלת חיי אדם מחד, וקמצנות מפונקת מאידך. האם לא שווה לשלם כל מחיר בכדי להציל בני אדם? אחרי הכל, אפילו אנשים מבוגרים עם מחלות רקע היו יכולים לחיות לפעמים עוד שנים רבות אם הוירוס לא היה תוקף אותם. התשובה, למרבה הצער, היא "לא" רבתי. גם נזק כלכלי גורם לאובדן חיי אדם בדיכאון, התאבדויות, התקפי לב והרס תשתית החיים, וכל בחירה בכלכלת בריאות (כמו במלחמה) עולה בחיי אדם לצד כזה או אחר. הרי אפילו לסל הבריאות אנחנו לא מכניסים את כל התרופות. ברגע שהועדה בוחרת טיפולים מסויימים ולא אחרים, היא מצילה אנשים מסויימים ומקריבה אחרים, ובכל ההחלטות הללו שיקולים כלכליים ממלאים תפקיד מרכזי. הטיעון הדמגוגי של "תחשוב שזו היתה סבתא שלך" אינו רלוונטי לכאן ולכאן. אם קובעי מדיניות היו חושבים כך הם לא היו יכולים לקבל שום הכרעה קשה שתעלה בחיי אדם, ממלחמה נחוצה ועד הרכב סל התרופות.

מדינאי שבוחר לצאת למלחמה עומד, למעשה, לפני דילמה דומה. עליו לשאול את עצמו, עד כמה מטרת המלחמה חשובה, וכמה נזק כלכלי, בריאותי, ברכוש ובחיי אדם הוא מוכן לספוג בכדי להשיג אותה או חלקים ממנה. הצרה, כפי שהזהיר אותנו קלאוזביץ לפני שנות דור, היא שמנהיגים שיוצאים למלחמה נוטים להמעיט במחיר שהם עומדים לשלם, ואני הייתי מוסיף – גם להגזים בחשיבות התועלת או ההכרח שבמערכה. כמעט כל המערכות שנחשבות היום למלחמות שולל מיותרות – מלחמת העולם הראשונה, מלחמת אלג'יר, מלחמת וייטנאם, מלחמת לבנון הראשונה – נהנו בתחילתן מתמיכה ציבורית מסיבית מקיר אל קיר, וכמעט בכולן המדינאים וחלקים גדולים מהציבור האמינו שכל קורבן יהיה סביר בכדי להשיג את המטרה. מה, לא נקריב משאבים עצומים בכדי להציל את אירופה מה"מיליטריזם הפרוסי", לשבור את "טבעת החנק שנועדה להשמיד את גרמניה" או למנוע את "אפקט הדומינו" שיהפוך את אסיה כולה לקומוניסטית? לא נעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי למנוע מהטרוריסטים לכבוש את אלג'יריה, שנחשבה לא לקולוניה אלא לחלק בלתי נפרד מצרפת, ולהציל אזרחים צרפתים שחיו באלג'יר, אוראן וקונסטנטין יותר ממאה שנים? נמשיך לתת לאש"ף להפציץ את יישובי הצפון? ההחלטות הללו נחשבו לשערוריות רק בדיעבד, כשמחירה הבלתי נסבל של המערכה הפך גלוי לעיני כל.

מכאן הלקח החשוב ביותר שאנחנו יכולים לשאוב מההיסטוריה הצבאית בכל הנוגע למשבר הקורונה. לכל מלחמה או מערכה, גם כזאת שנחשבת בתחילתה למלחמת הכרח ונהנית מתמיכה ציבורית מקיר לקיר, יש תאריך תפוגה ואשראי ציבורי מוגבל – לרוב הרבה יותר מוגבל מאשר קובעי המדיניות מדמיינים לעצמם. ככל שהמערכה מתמשכת, הנזק שלה גדל ומספר קורבנותיה מאמיר, הציבור מוכן לוותר יותר ויותר בכדי להפסיקה. שימו לב לשיח הציבורי בזמן משבר הקורונה: כאשר פרופ' יורם לס אמר בתחילת המשבר שיש להקריב את אותם קשישים שעתידים למות מהמגפה, נוצרה סערה ציבורית והוא נעלם מהבמות התקשורתיות. בהדרגה, ככל שהמשיך הסגר ומחירו הכלכלי הקשה מנשוא הפך להיות גלוי לעין, לס חזר וצבר לעצמו תומכים. גם אלו שלא היו ברוטליים וקיצוניים כמותו גילו נכונות הולכת וגוברת לשלם מחירים בחיי אדם רק בכדי להסיר את הסגר, לצאת מהאווירה החונקת של ארבע קירות ביתם ובעיקר לשוב ולהתפרנס. במילים אחרות, הם היו מוכנים לשלם ביותר קורבנות מחלה מהשכבות החלשות בחברה בכדי לספוג פחות נזק כלכלי לחברה כולה. למזלנו, הסגר הפחית את התחלואה במידה כזאת, שהממשלה חשה עצמה מסוגלת לרופף אותו משמעותית לפני שהאשראי הציבורי אזל. אבל העדויות מתחילת אפריל מלמדות שגם אם הדבר לא היה כך – גם אם מספרי החולים היו נותרים גבוהים באופן יחסי – לא היה מנוס מהקלה על הסגר. אין למשטרה משאבים לאכוף את החוק על כל אזרח, ואם אנשים היו פותחים עסקים, מקיימים מסיבות מחתרתיות או יוצאים להפגנות המוניות, לא היה אפשר באמת לעצור את כולם.

לפיכך, הלקח המעשי הנו כדלהלן:  אם אתה מדינאי שמתמודד עם משבר כמו מלחמה או פנדמיה, יהא האשראי הציבורי לעיניך תמיד. זכור שלעולם הוא מוגבל, ונוטה לאזול הרבה יותר מהר מאשר אתה מדמיין לעצמך. רוב הציבור האמריקאי, למשל, היה מוכן להקריב לא מעט בכדי להציל את דרום וייטנאם ומזרח אסיה מהקומוניזם, אך לא להזרים לשם משאבים אנושיים וכלכליים בלתי מוגבלים כפי שדרש גנרל ווסטמורלנד, מפקד המערכה. הוייטקונג וצפון וייטנאם לא הצליחו לנצח את ארצות הברית – רק למשוך די זמן ולהתיש אותה עד שאזל האשראי של הציבור האמריקאי.

גם כשמתמודדים עם פנדמיה, כמו משבר הקורונה, יש לחשוב היטב על ההשלכות של כל צעד לא רק על המאבק במגיפה, אלא גם על האשראי הציבורי להתמודדות איתה. הגורם העיקרי כאן הוא הזמן. ככל שהזמן עובר, והנזק הכלכלי גדל, כך אוזל האשראי במהירות הולכת וגוברת. מסיבה זו, קובעי המדיניות חייבים להבין שעומד לרשותם זמן מוגבל, ושיש לנקוט בכל צעד אפשרי בכדי לקצרו: למשל, הגדלה מסיבית ומהירה של מספר הבדיקות (גם במעבדות מחקר, שמשרד הבריאות "עשה להן את המוות" במשך שבועות), קיצור חסמים בירוקרטים במתן תוצאות, ניפוק מסיכות עוד בשלב מוקדם, ואיכונים מהירים שיסייעו להחליף את הסגר הכולל בסגרים ממוקדים. בישראל, משרד הבריאות הבין את זה, באיחור, ולהערכתי – בעיקר בגלל הלחץ הציבורי לסיים את הסגר אחרי חג הפסח. חשוב להבין גם שכל החמרה מבזבזת במהירות גדולה יותר את האשראי הציבורי, בעיקר אם היא נראית קטנונית ומיותרת (מגבלות ה-100 מטרים, רדיפה אחרי גולשי גלים, קיצוץ מכסת העובדים המותרת מ-30 ל-15 אחוזים). ולבסוף, כדי שהאשראי הציבורי יספיק לזמן רב יותר, גם דוגמא אישית של המנהיגים חשובה. כשהציבור הישראלי ראה את נתניהו, ריבלין, גלנט, ליצמן וקובעי מדיניות אחרים מצפצפים על ההנחיות של עצמם, הנכונות שלו להקריב קורבן לזמן ממושך פחתה באופן טבעי.

לבסוף, בשולי הדברים, חשוב לומר כמה מילים על ועדת החקירה הבלתי נמנעת שתקום בסוף המשבר. חשוב, אפילו קריטי, להקים ועדה שתחקור את תפקוד הממשלה בזמן ההתמודדות עם הקורונה, אבל אסור שהיא תהפוך לועדת עונשין שעיקרה "מסקנות אישיות" ועריפת ראשים. העושים במלאכה למדו תוך כדי תנועה, וגם אם טעו – יש להבין ולקבל זאת. עוד לא נתקלתי במערכה כלשהי, צבאית או בריאותית, שהתנהלה ללא טעויות חמורות. הועדה שתקום חייבת להתמחות, בראש ובראשונה, בחקר ביצועים, ולראות מה היה נכון ומה לא היה נכון בהתמודדות עם המשבר, וכיצד אפשר לשפר את צעדי המדיניות, התהליכים וקבלת ההחלטות. גם אם הגענו לתוצאה טובה, יתכן שהיו טעויות חמורות, ואפילו אם היינו נכשלים – סביר שחלק מצעדי המדיניות היו טובים. לכן, הועדה חייבת לעודד את קובעי המדיניות לדבר בכנות גם על טעויותיהם שלהם. לשם כך, עליה להכריז מראש שתימנע ממסקנות אישיות ומהמלצות פיטורים, אלא במקרים חריגים מאד של עבירה על החוק או רשלנות בוטה. רק כך נוכל להקים מערכת לומדת ולהתמודד כהלכה עם המשבר הבריאותי הבא, שכולנו מקווים שלא יגיע.

%d בלוגרים אהבו את זה: