ארכיון הבלוג

בשבחי הנורמליזציה: איך פותרים את המשבר היהודי-ערבי בישראל

בשבועות האחרונים, המצב בין יהודים וערבים בתוך שטחי הקו הירוק מידרדר והולך, בעוד השמאל והימין רואים רק חלקים מסויימים של הבעיה, ועוורים לחלקים אחרים שלה. אולי, לשם שינוי, כדאי לשנות את הגישה מהיסוד, לרסק קבעונות ישנים ולנרמל את היחסים עם המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל? ואיך אפשר ליישם את אחד הרעיונות החכמים אך הנשכחים של זאב ז'בוטינסקי? ינשוף פוליטי-מדיני על המשעול הצר שמוביל החוצה מהביצה.

סטודנטים יהודים וערבים במכללת אוהלו. קרדיט: ת. אבני, מכללת אוהלו, אתר פיקיוויקי

ח"כ מירי רגב, כנראה, תיזכר בהיסטוריה כאישה שהחריבה את ז'אנר הסאטירה הפוליטית בישראל. כפי שכתב בזמנו הסופר אתגר קרת, לרגב יש מנהג מגונה לחזות את הפנטזיות המטורפות ביותר של כותבי הסאטירה, ולהגשים אותן במציאות לפני שצוות ההפקה סיים אפילו להכין קפה. כל אחד מהקוראים מוזמן להיזכר בדוגמאות החביבות עליו: ההתנצלות בפני חולי הסרטן על כך שהשוותה את הסודנים למחלה שלהם, נאום הכפיים, ועוד ועוד. עכשיו, כך נראה, החליטה רגב להרחיב את הרפרטואר לענייני אופנה, ולקשר בינה לבין נאמנותם הפוליטית של חברי כנסת חשודים. לאחר שח"כ באסל גטאס (בל"ד) העז והגיע למליאה ולצווארו כאפייה, טענה רגב בתוקף שמדובר ב"פרובוקציה", ואף תבעה לבדוק האם התקנון מתיר לסלק את ח"כ גטאס מהכנסת עקב ענידת פריט הלבוש השערורייתי.

אבל מעבר לשיאי האבסורד שמירי רגב ודומיה חוצים מדי יום ויומו, פרשת הכאפייה בכנסת היא סימן לתופעה רחבה יותר, ומסוכנת בהרבה, שראוי לתת עליה את הדעת. המהומות האחרונות של הערבים אזרחי ישראל עוררו, ובצדק, פחד, זעם וחוסר אמון במגזר היהודי. אבל במגרש שלנו, שני הצדדים פוחדים זה מזה. ולערבים, בהיותם מיעוט, יש סיבה טובה יותר לפחד מאשר ליהודים: חלקים הולכים וגדלים במפלגת השלטון ובציבור הרחב לא רואים בהם אזרחים (אפילו לא אזרחים בעייתיים, או אזרחים סוג ב'), אלא אויב שנלחמים בו בשדה הקרב. מירי רגב, יש לציין, לא תבעה לסלק את ח"כ גטאס מהכנסת כי עבר על החוק, או הזדהה עם מחבלים בפומבי, אלא פשוט משום שענד פריט לבוש ערבי. עצם הזהות הערבית, לפיכך, אינה לגיטימית בעיני מירי רגב. שר החוץ ליברמן קרא לתושבים יהודים להחרים חנויות ועסקים של ערבים (לא אנשים שהתפרעו, סתם ערבים), חברים ממפלגתו מנסים לחוקק חוקים נגד קריאות המואזין, אחרים תובעים לסלק את בני סכנין מהליגה, ויש אף כאלו שתוקפים באופן ממוקד ערבים שהצליחו להשתלב בחברה הישראלית: רופאים, עורכי דין, שופטים ועובדי מדינה אחרים. דווקא אותם משתלבים, דרך אגב, נמצאים לפעמים במצב הקשה ביותר, משום שהם סופגים אש משני הצדדים.

ניצחה את הסאטירה הפוליטית בישראל – מירי רגב. קרדיט: בן חדד, ויקימדיה קומונס, CC-BY-SA 3.0

בינתיים, היחסים בין שתי הקבוצות העיקריות במדינת ישראל נמצאים במגמת הידרדרות. ישנה אלימות יומיומית המופעלת על ידי חוליגנים יהודים וערבים כנגד אנשים תמימים מהצד השני. לרבים בשמאל, למרבה הצער, קשה להודות שהאלימות שמפעילים ערבים כנגד יהודים בכל חלקי הארץ היא מכת מדינה: השלכת אבנים על אוטובוסים ואמבולנסים, רעילת פנים, הפגנות אלימות ואפילו נסיונות לינץ' בעוברי אורח. בצד השני של המפה הפוליטית, מתגברים החששות שמדובר בראשיתה של התקוממות. ב"מידה", מגזין הבית של הימין האינטלקטואלי, קרא הבלוגר בעז לוי לתגובה בכוח לא פרופורציונלי לכל הפרת סדר עד ל"השבת הריבונות". נדע שהריבונות הושבה, כתב לוי בפוסט נלווה בפייסבוק, רק כשיהיה אפשר לפתוח סושי לגייז בלב עיסאווה. אפרופו סושי לגייז, מעניין אם לוי חושב שיוכל לפתוח סושי לגייז במאה שערים, ובחלקים דתיים אחרים של ירושלים, אבל זה כבר עניין למאמר אחר.

משמאל, ההסברים והפתרונות שונים לחלוטין. אורלי נוי, מתרגמת מפרסית ובלוגרית באתר "שיחה מקומית", פרשה מסכת ארוכה על תחושת האפלייה והקיפוח של ערביי ישראל. אם לא נבין את ההקשר הרחב, כותבת נוי, שום מידה של כוח לא תוכל להשיב את השלום ואת השקט. הגישה של הממסד הישראלי, שמתייחס לערבים כאיום, שק חבטות ו/או "נוכחים נפקדים", מעורר אלימות ראויה לכל גינוי, אבל לא ניתן לשים לה קץ בלי לשנות פוקוס. כשישראל נוקטת בגישה של "חטוף ככל יכולתך", רבים בציבור הפלסטיני נוקטים בגישה מקבילה של "החטף ככל יכולתך". נוי מצביעה על כך שבפרסית, פירושה של המילה "שכן" היא "מי שחולק איתך את אותו הצל". אם לא נלמד לחיות יחדיו עם הפלסטינים בשני צידי הקו הירוק, היא כותבת, ניצלה יחד איתם.

בפרסית, שכן הוא מי שחולק איתך את אותו הצל. תמונת אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה. Photo by Wendy Wei on Pexels.com

מעניין שבמקרה הזה – ואני מדבר כרגע אך ורק על המתרחש בתוך הקו הירוק –  השמאל והימין מציגים חצאים שונים של אמת. מדינה ריבונית אכן לא יכולה להתייחס בסובלנות להפרות סדר מתמשכות, והשבת השקט באמצעות כוח גדול מבחינה מספרית יכול לחסוך דם ודמים בהמשך. לבעז לוי יש נקודה טובה, כאשר הוא כותב שיצירה של אזורים "אקס-טריטוריאליים" שהמשטרה לא מתקרבת אליהם בימים כתיקונם וניסיון "להכיל" אלימות עשוי לגרום לאלימות ולשפיכות דמים רבה יותר בעתיד. הוא יופתע אולי לגלות, שבעניין מיגור הפשע, לפחות, יהיו לו שותפים לא מעטים במגזר הערבי. מנהיגים ערבים, גם כאלו הנחשבים "לאומנים" (כדוגמת אחמד טיבי) מתחננים כבר שנים שהמשטרה תגיע, תאסוף את הנשק הבלתי חוקי ותשים קץ לשלטון הפחד של גורמים פליליים ועברייניים ביישובים הערביים. אבל כאן בדיוק נעוצה הבעיה: משטרה שנכנסת ליישובי המיעוט רק או בעיקר על מנת לעצור אלימות נגד הרוב, ומדירה את רגליה מהם במצבים אחרים, שלא תתפלא שהתושבים מתייחסים אליה ככוח עוין. לריבונות צריך לדאוג גם בימים כתיקונם, קודם כל עבור החברה הערבית עצמה, ולא רק כשזה מפריע ליהודים. מלחמה נחושה ויומיומית נגד הנשק הבלתי חוקי, הירי בחתונות, רצח נגד כבוד המשפחה והסחר בסמים, גם כשאין מהומות שמאיימות על הרוב היהודי – רק היא תוכיח לציבור הערבי שהמדינה פועלת קודם כל למענו. במצב כזה, ורק במצב כזה, גם דיכוי נחוש של אלימות פוליטית יתקבל ככל הנראה בהבנה.

כי הבעיה ביחס של המדינה לאזרחיה הערביים היא קודם כל בעיה של גישה בסיסית ונקודת השקפה. ה"ריבונות" תושב, רק כאשר המדינה תחולל סוף סוף נורמליזציה ביחסים בין יהודים וערבים בישראל, היינו – תתייחס לערבים כשותפים שווים לדיון הפוליטי במדינה ולא כסרח עודף. כרגע, למרבה הצער, המדיניות שישראל נוקטת בה היא בדיוק ההיפך מנורמליות. ההזנחה של היישובים הערביים בימים כתיקונם, והכניסה הכוחנית בימים של מהומות, משדרת לערבים באופן ברור שהם אויב – לא אזרחים ולא שותפים. מי שעקב אחרי ההפגנות בעקבות התקרית בכפר כנא, ראה שחלק גדול מהמגיבים לא התנגדו לנטרולו או אפילו לפציעתו של ח'יר חמדאן. מי שמנסה לתקוף שוטרים בסכין, מן הסתם ייפגע. אבל האופן שבו השוטרים ירו בו בגב, כאשר כבר לא סיכן אותם, ולא פחות מכך – העובדה שגררו אותו לרכב כמו שק תפוחי אדמה, שידר לציבור הערבי את המסר הרגיל: שאף אחד לא סופר אותו, ושחיים של ערבי זולים יותר מחיים של יהודי.

הפיתרון, לפיכך, הוא לנרמל את היחסים בין יהודים וערבים לישראל – וזה לא פשוט כפי שזה נשמע. הימין צריך להבין ש"ריבונות", בראש ובראשונה, היא דאגה לתושבים ומלחמה באלימות פלילית. השמאל צריך להפנים שהצד השני של המטבע הוא מלחמה חסרת פשרות באלימות פוליטית, וחוסר נכונות לקבל מצבים של "אקס-טריטוריה". כל הצעדים הללו חייבים להתבצע ביחד עם הערבים עצמם, כשותפים שווים לדיון. זה לא ילך באופן טבעי: גם אם לממשלה יש כוונות טובות, וכעת אין לה, שיפור היחסים בין יהודים וערבים בישראל נתקל במכשול מבני שלא קשור לממשלה כזאת או אחרת. כשמתנהל משא ומתן על משאבים, הטבות או השקעות ממשלתיות, אף פעם אין כסף לכולם, ומישהו צריך לצאת בלתי מרוצה. כל מי שמכיר משאים ומתנים יודע היטב, שהצד שעל חשבונו מוותרים הוא תמיד הצד שאין לו נוכחות פיזית מסביב לשולחן המו"מ. כל עוד הערבים אזרחי ישראל לא נוכחים במוקדי קבלת ההחלטות, הם תמיד יישארו בסוף התור. מה עושים? מכסה לערבים במוקדי קבלת ההחלטות הפוליטיים, הן הסמליים והן המעשיים, היא התחלה טובה. זאב ז'בוטינסקי הציע פעם לשריין את תפקיד סגן ראש הממשלה לאזרח ערבי. הדברים נותרו רלוונטיים גם היום, וכדאי לחשוב עליהם ברצינות.

הציע למנות סגן ראש ממשלה ערבי – זאב ז'בוטינסקי

מעבר לזה, יש להסיר מכשול נוסף שעומד בדרך לנרמול היחסים. כפי שהיטיב לומר הנשיא רובי ריבלין, ההיסטוריה המדממת של יחסי יהודים-ערבים בארץ ישראל לא מאפשרת ולא תאפשר הסכמה על ערכים, סמלים ונרטיבים. מדינה שמנהלת יחסים נורמליים עם האזרחים שלה, לא אומרת להם את מי לאהוב, איזה דגל להניף, איזה המנון לשיר ועם אלו ערכים להזדהות. אם נצטט את דברי הנשיא, החלום כאילו נחיה לצד מיעוט ערבי ציוני ששר את ההמנון בעיניים נוצצות, הוא חלום שווא מסוכן. ראוי לדרוש מאזרחי ישראל הערבים, כמו מכל אזרח, לכבד את החוק – ולא יותר מכך. הסוד ליחסים נורמליים הוא לדרוש בהיגיון ותוך מתן כבוד ושוויון, אבל על המינימום הזה לא להתפשר בשום פנים ואופן.

%d בלוגרים אהבו את זה: