ארכיון הבלוג

דוקטרינת פח הזבל: מה בין פייגלין לאלוף יאיר גולן?

הייתם מאמינים שמשה פייגלין יואשם ב"התרפסות" לשמאל? ומה הקשר לסערה עקב דבריו האמיצים של האלוף יאיר גולן? ינשוף פוליטי-מדיני על פחי זבל, סמולנים והאויב החמקמק שבגללו, רק בגללו, אנחנו אף פעם לא מנצחים.

images

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,

אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?

אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.

ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?

אם כי

יש לשער

שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר.

עוזי וייל, במחשבה שנייה

בשעות האחרונות, מתרחשת תופעה מעניינת בפיד הפייסבוק של משה פייגלין, הפוליטיקאי הצבעוני מהימין הקיצוני. פייגלין, יאמר לזכותו, תמיד היה אחד מההוגים המקוריים והמעמיקים ביותר בימין הדתי, חרף בורות היסטורית ודבקות במיתוסים מעוורים. בהתאם לשם מפלגתו החדשה, "זהות", פייגלין אוהב לסכם את משנתו במילים "זהות, משמעות וחירות". הוא סבור שהבעיה של הימין היא בהיעדר זהות יהודית ואמונה בייעוד המיסטי של עם ישראל ובצדקת דרכו, ולפיכך הוא נדון להמשיך ולדשדש בנתיבים שחצב כבר השמאל. מי שמבין באמת את זהותו של עם ישראל, מטעים פייגלין, יכבוש בשמחה ובצהלה את ארץ ישראל, יעודד את הגירת ה"אויב" וממילא ישכנע גם את העולם בצדקתו. ומשום שהזהות היהודית, כפי שרואה אותה פייגלין, קשורה באופן הדוק לרעיון החירות (האדם כפוף לאלוהים בלבד), הרי שיהודים אמיתיים יתמכו גם בחברה ליברלית ובכלכלה חופשית.

פייגלין NRG

זהות, משמעות וחירות: משה פייגלין מסתבך בצרות

פייגלין טוען גם שמי שבטוח בזהותו, לא יבסס אותה על לעומתיות כלפי ערבים או שמאלנים. כדי להדגים את העיקרון היפה הזה, פרסם מנהיג מפלגת זהות פוסט מחוייך בפייסבוק: צילום של פעיליו מחובקים עם פעילים של שלום עכשיו. הוא לא ציפה לתגובות. בתוך דקות, התמלא הפיד של מפלגת זהות בתשפוכות של זעם, סלידה ואפילו שטנה. מסתבר שאפילו הפוליטיקאי שנמצא בקצה הימני של הימין, אינו חסין מגל הטרלול שעובר עלינו בימים אלו, אם הוא מגלה מקוריות מחשבתית או סוטה ממגמת הדמוניזציה המתמדת של אויבי העם המתרבים והולכים. לשווא ניסה פייגלין להסביר שהשמאל אמנם טועה ומטעה, עובד עבור אינטרסים זרים ומחזיק באידיאולוגיה הרסנית ומסוכנת, אבל בכל זאת הוא חלק מהעם ומהחברה. הוא אפילו מיהר לפרסם סרטון מפוחד משהו, בו תיאר את כל הישגיו וזכויותיו הרבות – כיצד זרק חברי כנסת ערבים מהמליאה, דרש לעודד את הגירתם מהארץ, סירב להשתמש במילה "פלסטיני" ותבע לבטל את הסכמי אוסלו. לא ממש עזר לו. התגובה של אחד מתומכיו מרתקת ומלמדת לא מעט בהקשר הזה:

פייגלין אל תלך עם הראש בקיר, אנחנו הקהל שלך ואנחנו לא מרגישים בנוח עם תמונות כאלה אז פשוט תפסיק עם זה וזהו!!! תאמין לי שכולנו מבינים את המסר שאתה רוצה להעביר אבל לא תצליח לחנך אותנו לחשוב בדיוק כמוך, למה זה טוב התמונה הזאת???? סתם עוד ועוד קולות ילכו לפחח ובשביל מה? בשביל שלום עכשיו??? בשביל שלום עכשיו אתה רוצה לאבד קולות??? לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו, הסיבה שנמאס לנו מהליכוד ומבנט היא כי גם הם מסוגלים להצטלם עם שלום עכשיו ואפילו יותר גרוע מזה, ביבי לחץ ידיים עם רב המרצחים ערפאת!!!! אנחנו לא רוצים לראות יותר תמונות הם כאלה שפועלים נגד הצבא שלנו ונגד המדינה שלנו, אני אנסח זאת הכי פשוט שיש, כל מי שמכנה את יום העצמאות שלנו כ"יום הנכבה" לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת, יהודי או ערבי או נוצרי.

שימו לב למילים שהדגשתי: "לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו". ומה רוצה "הזרם"? אי אפשר הרי לחשוד בפייגלין שהוא מוכן להתפשר עם המיינסטרים בנוגע לסטטוס קוו בגדה המערבית, השמאל, בית המשפט העליון או הציבור הערבי. הוא גם היה אחד מהתומכים הקולניים ביותר של אלאור עזריה, החייל החשוד ברצח מחבל מנוטרל. מה ש"הזרם רוצה", בהקשר הזה, היא דמוניזציה מוחלטת של ה"סמולני", ש"לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת". פייגלין הוא לא הפוליטיקאי היחיד מהימין הדתי שטעם מנחת זרועם של טוקבקיסטים כי העז לחרוג ממקהלת השנאה הרגילה. גם נפתלי בנט ספג לא מעט, כשגיבה את רשויות האכיפה בחקירת הרצח בדומא, או כשהעז לומר שגם הערבים הם אזרחים שווי זכויות. מה קורה כאן? מדובר למעשה בשילוב של שני תהליכים.

בנט כלכליסט

גם הוא חטף – נפתלי בנט. קרדיט: כלכליסט

ראשית כל, יש כאן תופעה שאני נוהג לכנות "תסמונת פח הזבל". כל חברה כמעט מגדירה לעצמה "פחי זבל" – קטגוריות שמי שנכנס אליהן אינו לגיטימי ולפיכך אינו כשיר להשתתף בדיון. באוניברסיטאות באירופה וארצות הברית, או בחוגים חברתיים ליברליים אחרים, "גזענות" ו"הומופוביה" הם פחי זבל כאלו. בישראל, פח הזבל המשמעותי ביותר הוא "אנטי-ציונות" (אלא אם אתה נכנס לנישה המוגבלת של הערבי המגניב, ואז מוקצה לך מקום בשולי השולחן). פחי זבל אינם פסולים בפני עצמם, כי ברור שישנן תופעות שלא צריך לתת להן לגיטימציה. מעטים, למשל, ירצו לנהל דיונים עם מכחישי שואה, נאצים או תומכים ברצח עם. הבעיה עם פחי זבל, היא שיש פיתוי עצום להרחיב אותם. כשאתה מתקשה להתמודד מול יריב פוליטי, מה פשוט יותר מאשר להכניס אותו לקטגוריה לא לגיטימית כלשהי, ובכך להדיר אותו מהדיון? כך, פחי הזבל הולכים ומתרחבים עם הזמן. בתרבות הפוטיקלי-קורקט האמריקאית, שדיברנו עליה לא מעט כאן בינשוף, קיימת נטייה בלתי נשלטת להגדיר כ"גזענות", "סקסיזם" או "הומופוביה" (שלושת פחי הזבל העיקריים) אפילו עמדות שבעבר נחשבו ללגיטימיות לחלוטין, ואפילו אנשים שהשתתפו במאבקים אנטי-גזעניים בעבר, בכל פעם שהם חולקים על איזו דוגמה צדקנית, מרגיזים איזה מקופח מקצועי או מרהיבים עוז לבקר קבוצות מיעוט כאלו ואחרות. בישראל, פח הזבל של ה"אנטי-ציונות", ששינה מתישהו כותרת "לסמול", גדל אף הוא במהירות. כאן, התהליך הטבעי של הרחבת פח הזבל משתלב עם רעה חולה אחרת, שקשורה באופן ספציפי למצב הישראלי: ניסיון נואש למצוא שעיר לעזאזל חדש מדי שבוע.

678356301000100490582no

אנטי-ציונות כפח הזבל הגדול – כרזת תעמולה של אם תרצו

ישראל, ובמיוחד מאז כשלונו של הסכם אוסלו, תקועה במצב של "לא לבלוע ולא להקיא" עם הכיבוש הצבאי בשטחים. היא לא מצליחה להגיע להסדר עם הפלסטינים, כפי שמציע השמאל, וגם לא לספח את השטחים ולהפוך אותם לחלק מישראל, לפי עמדת הימין הדתי-מתנחלי. בניגוד לעבר, היא גם לא מצליחה להכריע את אויביה, בין אם מדובר בחמאס, חיזבאללה או ארגוני טרור אחרים – ובוודאי שלא להגיע לתוצאה ברורה בעימות הרציני יותר מול איראן. למרות שתנועת החרם הבינלאומית אינה מסכנת באמת את ישראל, ולא תוכל לאלץ אותה להפסיק את הכיבוש, התחזקותה האיטית (והפמפום התקשורתי האינסופי) מגבירים אף הם את תחושת המחנק והמיאוס מהסטטוס-קוו. אנשים רוצים הכרעה, והכרעה אין. הממשלות השונות אינן מסוגלות לבלוע או לפלוט את הגוש בגרון. סיסמאות נוסח "תנו לצה"ל לנצח" מניחות שחוסר ההכרעה מגיע עקב מחסום, שתמיד מיוחס לאויב נסתר כלשהו שבולם את כוחותינו האמיצים.

            מפלגת העבודה, שהקפידה בעבר לזחול לממשלות אחדות למיניהן, שימשה באופן מסורתי כבוגי-מן נוח להאשמות מהסוג הזה. עדיין זכור לי איזה מפקד בצבא, שנהג לומר לנו אחרי כל פיגוע ששרון היה ממגר את הטרור תוך כמה ימים, "אם פרס לא היה בולם אותו". אחרי פרס, היה אפשר להאשים את ציפי לבני. ובהיעדר ציפי, כשנתניהו והקיסרית מולכים על אחת הממשלות הימניות ביותר שהיו כאן אי פעם, מחפשים אשמים אחרים. יש לנו את תנועת החרם, הנשיא אובמה, שרת החוץ השוודית ויתר גורמים חיצוניים, אבל הם רחוקים מדי. כדי לצאת מהמיצר ולהסביר מי מונע מהם לספח את השטחים או להכריע את הטרור, ביבי, בנט והקמפיינרים שלהם החלו לתלות את הצרות בבג"ץ, בשמאל המתכווץ והולך, בתקשורת או בארגוני הקרן החדשה לישראל. הבעיה היא שכמו סם, הציבור נוטה להתרגל לאויב ספציפי. כמה פעמים אפשר להאשים, למשל, את גדעון לוי? זה הופך להיות משעמם. אז מוצאים אויבים חדשים: הקרן החדשה, שלום עכשיו ועמוס שוקן, למשל. וכשהציבור מתרגל גם לאלו, פח הזבל המושמץ שנקרא "סמול" הולך וגדל, ומכיל גורמים בשמאל מרכז, שהופכים מיני וביה ל"שמאל קיצוני".

download (1)

משעמם להאשים אותו – גדעון לוי

החידוש בשנתיים האחרונות, הוא שפח הזבל חצה כבר את קו המרכז, ומתחיל לנגוס בטריטוריה של לב הממסד והימין הפוליטי. טובי המפקדים והלוחמים של ישראל, אנשים שבילו את כל שנותיהם במלחמה בטרור ומאבק על בטחון המדינה, הופכים במחי עט של תועמלנים לחמדנים סמולנים, מרושעים ומושחתים עד היסוד. מאיר דגן ז"ל, ראש המוסד האגדי, כבר הפך לבוגד ול"סוכן של אובמה". ראשי השב"כ שהופיעו בסרט שומרי הסף נדחסו אף הם לעומק פח הזבל. הרמטכ"ל גדי אייזנקוט מצא את עצמו בליבה של סערת צואה (מה שנקרא בלעז, shit storm), משום שהעז לומר שחייל צריך להימנע מלירות בנערה שמחזיקה מספריים. מפקדי הצבא שפעלו לפי הפקודות, והעמידו לדין חייל שככל הנראה רצח שבוי, הפכו גם הם לאויבי האומה, מושאי נאצות של המון משולהב. הקורבן האחרון הוא סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שטען כי תהליכים מסויימים בישראל מזכירים תופעות שליליות שהתרחשו במרכז אירופה וגרמניה בשנות השלושים כגון גזענות ושנאת זרים. במציאות שבה טוקבקיסטים מאחלים רצח עם, תאי גזים, אונס ורצח לכל ערבי וסמולני, שאישה ערביה ובנותיה מותקפות בלינ'ץ ברחוב ירושלמי, ושצעקות מוות לערבים הפכו לשגרה במגרשים, הדברים שלו נראים כמובנים מאליהם. אבל זה הספיק, כמובן, כדי לדחוף אותו לפח.

אנשי ימין מתונים גילו, כמובן, שכוח הכבידה של פח הזבל שואב גם אותם. זה התחיל בקורבנות קלים כמו הנשיא ריבלין, שהתייצב למען המיעוט הערבי; המשיך באיש ימין מובהק כמו שר הביטחון משה בוגי יעלון, ואפילו בנפתלי בנט, אחד מאדריכלי דוקטרינת פח הזבל. והיום – אפילו משה פייגלין, לא יאומן כי יסופר, מוצא את עצמו תחת מתקפה כי הצטלם עם שמאלנים. השאלה היא רק מי יהיה הקורבן הבא, ומתי יתבטא פח הזבל של הקהל ואספסוף הטוקבקיסטים בדברים גרועים יותר ממילים.

שירת הסירנה: תיבות תהודה והפיתוי המסוכן של הפוליטיקה

האם חוויתם פעם את התחושה המשכרת של תמיכה מלאה של כל הסובבים, מלבד תמהוני או שניים שנקלעו למקום במקרה? כשאתם שומעים קולות של תמיכה מכל עבר, הפוסטים שלכם מתמלאים בלייקים ומשותפים על ידי אינספור אנשים והאוזניים מתמלאות בקריאות עידוד וצהלה? זו הרגשה נפלאה, אלא שאתם לא שומעים את העולם החיצון, אלא רק את הד קולותיכם שלכם. ינשוף פוליטי-מדיני על כשל תיבת התהודה – אחד הפיתויים המסוכנים ביותר של פעילים פוליטיים – וכיצד ניתן להתגבר עליו

STREAM-articleLarge (1)

credit: Christophe Vorlet, New York Times

לפני כך וכך שנים, הייתי פעיל בנוער מרצ. כבר אז אידיאליסטי פחות וביקורתי יותר מרוב החברים, אבל עדיין חבר מפלגה בלב ובנפש. אחד מהאירועים שגרמו לי להרהורי כפירה, היתה פגישה מסויימת ששמעתי עליה בפרוטרוט, אם כי לא נכחתי בה באופן אישי. בפגישה, דיברו צעירי התנועה וכמה מהפוליטיקאים על כל הדברים המדהימים שעשינו עבור השכבות החלשות. חלק מהם היו ממשיים, כמו למשל חוק הדיור הציבורי או קייטנות בשכונות מצוקה. אחרים היו יותר ברמה של רטוריקה אידיאולוגית לוהטת על חלוקת עושר, חיסול פריבילגיות ו"תנו לשכונות, לא להתנחלויות". מי שהיה שם בפנים, לא היה יכול שלא להסתחרר ולהסתנוור. תראו כמה אנחנו נפלאים, כמה אנחנו עושים, איך אנחנו פורצים דרך לציבורים חדשים. ואז, שלף אחד הפוליטיקאים סיכה ארוכה ודקר את הבלון. "אם אנחנו כל כך בעד הפועלים," הוא שאל, "אז למה הפועלים לא בעדנו?" האמירה הזאת, שרוקנה את האוויר מהחדר, היתה נבואית. בבחירות אחרי האינתיפאדה השנייה מרצ התרסקה לחלוטין. כל הפעילות החקיקתית ופעולת השטח שלה לא הצליחו לפצות, ולו במאום, על הפער שהיה בינה לבין רוב הציבור בנושא המדיני בטחוני, וגם בסוגיות זהות, פטריוטיזם, דת ומסורת. מה שנראה מרשים למי שהיה בפנים, היה שולי במקרה הטוב ואפסי במקרה הרע לאנשים שהיו בחוץ. פעילים נטו לטעון שמדובר בבעיה של חוסר ידע. אם רק הציבור יידע מה אנחנו עושים בשבילו, אז הוא ישנה את דעתו. זה היה נכון באופן חלקי – רוב האנשים אכן לא מודעים לפרטי הפרטים של פעילות מפלגתית ופרלמנטרית, והתקשורת נוטה לפרסם רק את מה שצהוב, עסיסי ומעורר סקנדל. אבל  בסופו של דבר, זה לא היה העניין העיקרי. הבעיה היתה פרופורציה: דברים שיקרים לליבם של האינסיידרים הם הרבה פחות משמעותיים לכל היתר. התופעה הזאת קיימת כמעט בכל קבוצה של פעילים: מזרחיסטים ופוסט-קולוניאלים שבטוחים שויכוחי הפייסבוק הטהרניים שלהם באמת מעניינים מישהו מחוץ למעגל זעיר; פייגליניסטים שמשכנעים את עצמם שכל עם ישראל מחפש "זהות, משמעות וחירות" ברוח תנועתם, ושהעולם כולו מחכה למוצא פיו של עם ישראל בעניין זה; פעילים בדיאלוג יהודי-ערבי שמגזימים בחשיבות קבוצות ההידברות שהם מארגנים – מפעל שעם כל חשיבותו נוטה לקרוס ברוח חזקה, וכיוצא בזה.

דיורציבורי-smaller

ההגזמה הפראית בחשיבות הויכוחים שלנו, הפעילות שלנו, הדברים שאנחנו עושים, עיוורה את פעילי מרצ מלראות את התהום שנפערה מול רגליהם. במקרים אחרים, היא הפיחה אש מתעתעת במאבקים שהיו אבודים ומזיקים מלכתחילה. קחו, למשל, את המקרה של תנועת "ארץ חדשה", המפלגה של אלדד יניב ששמה לה למטרה להילחם בשחיתות השלטונית. כחלק מהמגניבות הכללית של יניב וחבריו, הם נעזרו באסטרטגים פוליטיים מפוקפקים, רופאי אליל ששכנעו אותם, באמצעות מודלים מתוחכמים לכאורה, שהם עומדים לקבל בבחירות חמישה עד שישה מנדטים. השיטה של ה"אסטרטגים" הללו התבססה על ניתוח מתמטי מורכב של פעילות אינטרנטית ואימפקט ברשתות החברתיות, כמו למשל מספר הלייקים שפוסטים מפלגתיים מקבלים. באחד המחקרים המבריקים ביותר שלו, ריסק הבלוגר אישתון את ה"אסטרטגיה" הזאת לרסיסים, והראה את הנוכלות והאשלייה העצמית שבבסיסה. הניתוח של אישתון התמקד בקסמם המתעתע של רשמים של תמיכה אינסופית המגיעים לחברי קבוצות קטנות, ובמיוחד כאלו המבוססות על פעילות רשת. כאשר אתה מוקף בתומכים, ומקבל אינספור שיתופים, לייקים ותגובות אוהדות, אין פירוש הדבר שאתה נהנה מתמיכה אמיתית. בפועל, תגובות של מספר פעילים די קטן מהדהדות שוב ושוב במרחב מוגבל, ויוצרות אשליה של גודל ומרחב. חברי הקבוצה מדמיינים שהם שומעים אינסוף קולות מהמרחב הפתוח, אולם למעשה מדובר בהדהוד קולותיהם שלהם בתוך תיבת תהודה זעירה. אם יורידו לייק או שניים ויעשו Unfollow לקבוצה ספציפית, האשלייה תתפוגג באופן מיידי. הפוסט של אישתון התגלה כנבואי: מפלגת "ארץ חדשה" התרסקה לחלוטין בקלפיות ולא עברה את אחוז החסימה.

1430427-5

תופעת תיבת התהודה היא מכשול מרכזי לכל ניסיון לטוות אסטרטגיה, לספק תחזית או לקבוע קווי מדיניות. רק לא מזמן, כתב לי פעיל רדיקלי מקומי בהתלהבות ש"צעירים טיפוסיים בעולם המערבי תומכים בברני סנדרס או בג'רמי קורבין", מנהיגי השמאל הקשה בארצות הברית ובריטניה, ולפיכך, בעתיד מדיניות חוץ מוסרית תהיה הנורמה בעולם. בדוגמא מובהקת לכשל תיבת התהודה, אותו פעיל הגזים לא רק בתמיכה שהמנהיגים הללו נהנים ממנה (למשל מחולשתו המוחצת של סנדרס בקרב בוחרים אפרו-אמריקאיים), אלא גם ביציבות ועוצמת התמיכה הזאת, וכן באילוצים שימנעו מסנדרס או קורבין לנהל "מדיניות חוץ מוסרית" אם בכל זאת ייבחרו. ההגזמות הללו נובעות מכך, שקולות התמיכה במנהיגים הללו מהדהדים כה חזק בחוגים שהוא נמצא בהם, עד שהציבו מכשול של ערפל בינו לבין העולם החיצוני. סימפטום נוסף לאותו הכשל, הוא הנטייה להגזים בחשיבותם של נצחונות קטנים ומקומיים. לא מזמן כתב מתן קמינר, פעיל מרכזי ברדיקליה המקומית, מאמר שבו צהל על נצחונו של ברני סנדרס בבחירות המקדימות במדינת מישיגן, והשלה את עצמו לחשוב שההישג הטקטי-מקומי הזה מסמל תמיכה של המיעוטים בסנדרס (בפועל, הם תמכו כמעט בכל מקום בהילארי קלינטון) או ניצחון ממשמש ובא שלו במקומות אחרים (כמה ימים לאחר מכן, הוא התרסק לחלוטין). קמינר גזר מכך גם אסטרטגיה שגויה – הוא הסיק שגישה רדיקלית לא מתנצלת מגבירה את הסיכויים לניצחון פוליטי, כאשר ההיפך היה נכון. בעיני פעילי ה-BDS, כל חברה אירופית קטנה שעזבה את ישראל או ההתנחלויות מסמנת את התמוטטות הכיבוש, וכל NGO זערורי ברמאללה את ה"חברה האזרחית שמייצגת את העם הפלסטיני", נטיות תיבת תהודה כה חזקות שגרמו אף לנורמן פינקלשטיין, מהכוהנים הגדולים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, להגדיר את ה-BDS כ"כת" שמרוכזת בעצמה ומנותקת מהעולם החיצוני. רק אשליית תיבת התהודה הזאת – פעיל BDS מרכזי כתב לי פעם שהוא לא קורא שום מאמר או אתר שאינו שייך לתנועה – מובילה את ה-BDS לדרוש דרישות מופרזות ולא הגיוניות שמרחיקות ממנו תמיכה פוטנציאלית.

flat,800x800,075,f.u5

איך מתגברים על כשל תיבת התהודה? אין דרך אחת פשוטה לעשות את זה, אבל מילת המפתח היא סקרנות. אם אתם פעילים פוליטיים נלהבים, משמאל או מימין, ורוצים לקדם מטרות מכל סוג – הקדישו זמן רב ככל האפשר לקריאה והקשבה אמפטית לדברי הצד השני. הרחיבו את רשימת חברי הפייסבוק שלכם, ככל האפשר, וצרפו אליה כמה שיותר יריבים פוליטיים. כדי לצאת מתיבת התהודה, לא מספיק לפגוש את היריב על זירת האיגרוף בויכוחים מאורגנים – חובה לבלות איתו בסיטואציות לא מאורגנות, לדבר איתו ללא מחסומי הגנה, באופן בלתי רשמי ובנסיבות חברתיות מגוונות ככל האפשר. בעיקר, ובניגוד לנהוג בשיח הציבורי הישראלי או האמריקאי, כדאי לנסות ולהבין את המניעים והנחות היסוד של הצד השני, במקום לייחס לו באופן אוטומטי זדון, בהמיות ובורות. ידע אינו רק כוח – הוא פותח מרחבים, ומאפשר לפעילים לשמוע קולות מבחוץ, ולא רק את הד חלומותיהם שלהם.

ממלכת החלומות: כשחומות המיתוס רועדות

מה קורה כשאנו מקיפים את עצמנו בחומות מבוצרות של מיתוס, אבל המציאות דופקת בעקשנות בשער? "כשהטעות מוטחת בפנינו", כתב ג'ורג' אורוול, "תמיד נוכל לעוות את העובדות כדי להראות שצדקנו, אולם במוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב." ממלכת החלומות שעל סף התהום, וההבדל בין מיתוס מעוור למיתוס יוצר וממריץ, ממלך האצטקים, דרך הקיסר הסיני ועד משה פייגלין. ינשוף היסטורי על הרגע בו אנו רואים, לאימתנו, את פניה המבעיתות של המציאות.

fall1

הנקודה היא שכולנו יכולים להאמין בדברים שאנו יודעים שהם אינם נכונים, ואז, כשהטעות מוטחת בפנינו, לעוות את העובדות כדי להראות שתמיד צדקנו. מבחינה אינטלקטואלית, אפשר להמשיך בתהליך הזה לנצח. ההגבלה היחידה היא שבמוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב.

ג'ורג' אורוול, "מתחת לאף"

אם רק מוֹקְטֶסוּמָה היה מכיר את ג'ורג' אורוול. ב-1520, עלה לשלטון הקיסר האצטקי האחרון בבירה המעטירה טנוצ'טיטלאן, העיר שבלב האגם (כיום מקסיקו-סיטי). מוקטסומה עמד בראש אימפריה אדירה, מיליטינטית ולמודת מלחמות, שהחזיקה את רוב עמי האינדיאנים במקסיקו תחת המגף במשך שנים רבות. הציביליזיציה האצטקית היתה אחת המפותחות ביותר ביבשת אמריקה באותה התקופה, מצויידת במערכת חינוך, מנהל מתוחכם, צבא חזק ומערך ענף של מיתוסים ואמונות. לפי אמונתם של האצטקים, שהתרכזה מסביב לפנתיאון אלים וכוחה המיסטי של השמש, החמה מאבדת דם בכל זריחה, וחובה לתחזק אותה באמצעות דמם של קורבנות אדם העקודים על המזבח. כמו בתרבויות רבות אחרות, ראו האצטקים את הריטואל כמתחזק העיקרי של המציאות – העולם קיים בזכות הטקסים. אולם באימפריה האצטקית, בניגוד להודו הקדומה או מקומות אחרים בהם הריטואל נחשב כהכרחי לקיום העולם, תבע המיתוס מחיר דמים מכל תושבי מקסיקו. הקרבת האדם האצטקית היתה המונית, ולעיתים, לפי המקורות, הוקרבו כרבבת אסירים ביום אחד. הכוהן פילח את ליבו של הקורבן, הוציא אותו מגופו ואכל אותו, ובכך הזריק לשמש את עירוי הדם ההכרחי לעצם קיומה. 

קורבן אדם אצטקי

קורבן אדם אצטקי

קורבנות האדם ההמוניים השניאו כמובן את האצטקים על תושבי מקסיקו האחרים, שסיפקו את מנת הדם היומית לאל השמש, וסייעו לפולשים הספרדים בראשותו של הרנן קורטס, חבורה קטנה של קרימינלים והרפתקנים עם תאווה בלתי מרוסנת לזהב, לחסל את האימפריה האדירה בזמן קצר במפתיע. אולם אין להסביר את נצחונם של הספרדים אך ורק בשיתוף פעולה מצד האינדיאנים האחרים. היה זה המלך האצטקי, מוקסטומה עצמו, שפתח את שערי טנוצ'טיטלאן בפני הפולשים, משום שהאמין כי קורטס הוא גלגול של אחד האלים שהגיע כדי להשליט את מלכותו עלי אדמות. האצטקים המרו בסופו של דבר את פיו של מוקטסומה והתגוננו נגד הספרדים, אולם הם אחרו את המועד. האויב היה כבר בתוך בירתם. המגנים האצטקים הצליחו להדוף את הספרדים, אולם אלו חזרו, והמחלות שהביאו עמם עשו בסופו של דבר שמות בילידי המקום שלא היו מחוסנים בפניהן. ובכל זאת, אין להדגיש יתר על המידה את תפקיד המחלות כפי שעשה למשל ג'ארד דיימונד בספרו הנודע רובים חיידקים ופלדה. מחלת האבעבועות, למעשה, הפכה למגיפה בשלב מאוחר יחסית. אם האצטקים היו מביסים את קורטס, שלא נהנה מגיבוי של מלך ספרד, עוד בשלב הראשון, יתכן והיו הודפים את גל הפלישה הזה ונותנים לעצמם עוד שנות קיום.

פרופ' צבי מדין, היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב שחקר את תולדות האימפריה האצטקית, כתב כי חשיבותו העליונה של המיתוס בתפיסת העולם האצטקית עמד בעוכריהם, ובשורש האיחור הנורא בהבנת טבעם האמיתי של הפולשים הספרדים. האליטה האצטקית ראתה את העולם מבעד לעשן סמיך של מיתוס שעיכב את תגובתה לאירועים. אם הספרדים הם אֵלים שחזרו לארץ, הרי יש לפתוח את השערים בפניהם ולפייס אותם במתנות זהב, דבר שרק הגביר את חמדנותם. גם העובדה שהנכבדים האצטקים "כיבדו" את אורחיהם בטקסי הקרבת אדם, כראוי לאלים, חיזקה את התפיסה הספרדית כי האימפריה היא מעוז השטן, דבר שסייע לקורטז להצדיק את חמדנותו במסווה אידיאולוגי. אצטקים רבים, כולל אחיו של המלך, הבינו מיד כי הספרדים אינם אלים, אולם הם לא קבעו את המדיניות. כאשר נפתחו עיניהם של רוב האצטקים התאחרה כבר השעה. כפי שכותב צבי מדין, "חומות המיתוס התמוטטו, ואיתן העולם האצטקי כולו." המלך האצטקי הצעיר, יורשו של מוקטסומה שהוביל את המאבק כנגד הספרדים, בושל בחבית של מים רותחים, הנשים נאנסו והגברים נמכרו לעבדות. לפי מדין, רבים מהאצטקים גוועו בעבודת הפרך במטעי הסוכר באיים הקריביים, ורבים, אפילו אם נותרו חופשיים, חשו כי איבדו את הטעם לחייהם וחדלו להביא ילדים לעולם. התמוטטות המיתוס המכונן, כמסתבר, תרמה להשמדת החברה האצטקית לא פחות ממחלת האבעבועות. בספרה הנודע מצעד האיוולת, הראתה ברברה טוכמן כי גם נביאי זעם שמזהירים את השבוי במיתוס כי הוא מתקדם לקראת אסון, נתקלים לרוב בקיר אטום. וכך קרה, כמובן, לאלו שניסו להזהיר את מוקטסומה.

נפילת טנוצ'טיטלאן

נפילת טנוצ'טיטלאן

האימפריה האצטקית היא מקרה קיצוני שמוכיח את נכונות אמירתו של אורוול: מיתוסים מסויימים עשויים להוביל את נושאיהם לאבדון אם הם הופכים לענן אבק שחודר לכל היבט של המציאות. דוגמה נוספת, אם כי קיצונית פחות, היא גורלה של האימפריה הסינית במאה התשע עשרה. בניגוד למיתוסים המקובלים, הקיסרות הסינית לא היתה תמיד אותה אימפריה חולה, שחצנית ומנותקת מהעולם, חסרת יכולת גמישות ומונהגת בידי פקידים קונפוציאניים מוסרניים. כלומר, הפן הזה היה קיים בסין מאז ומעולם, אולם לעיתים קרובות מאד אוזן בידי גישות אחרות או צרכי השעה הדוחקים. החוקר ג'ון פיירבנק, שכתב כי תפיסת העולם הסינית הניחה כי סין נמצאת במרכז העולם ושאר בני האדם אינם אלא "ברברים" הכפופים לה, הציג מציאות חלקית בלבד. לעיתים קרובות, מגעים עם "ברברים" אכן הוגבלו למתן מס לקיסר או מסחר מוגבל שנועד "לאלפם". אולם באותה מידה, הכתיבה הפוליטיקה המעשית מגעים דיפלומטיים מורכבים בהרבה. קיסרים סינים ניהלו מגעים כאלו עם ממלכות מוסלמיות שונות, עם הדלאי-למה בטיבט וגם עם הרוסים. הסכם נרצ'ינסק, שקבע את הגבולות בין האימפריה הסינית לזו הרוסית בשלהי המאה ה-17 נחתם על בסיס של שוויון בין הקיסרים, בניגוד משווע לאידיאולוגיה הסינית הרשמית. למעשה, רק בסוף המאה ה-18, כאשר קיסרי שושלת צ'ינג התגברו באופן סופי על יריביהם מצפון וממערב ונוצרה תדמית כאילו האימפריה שוכנת לבטח, גבר המיתוס הקונפוציאני על המציאות והפך למעטה דביק שכיסה את העיניים. לרוע מזלם של הסינים, זו היתה בדיוק התקופה בה נכנסו לאזור המעצמות התוקפניות של המערב, שעניינן במזרח אסיה הלך וגבר.

הקיסר הסיני צ'יין-לונג, אחרון השליטים החזקים של שושלת צ'ינג. בסוף המאה ה-18, סירב צ'יין-לונג לסחור עם הבריטים בתנאים של שוויון, משום שהאמין ש"ממלכת המרכז" הכניעה את כל אויביה וכעת היא לא צריכה לדאוג מברברים שוליים מקצה העולם.

הקיסר הסיני צ'יין-לונג, אחרון השליטים החזקים של שושלת צ'ינג. בסוף המאה ה-18, סירב צ'יין-לונג לסחור עם הבריטים בתנאים של שוויון, משום שהאמין ש"ממלכת המרכז" הכניעה את כל אויביה וכעת היא לא צריכה לדאוג מברברים שוליים מקצה העולם.

קובעי המדיניות הסינים, שלא הבינו אל נכון את הסכנה שעומדת מולם, היו זקוקים לתבוסה מוחצת בשתי מלחמות כדי להבין את נחיתותם הטכנולוגית, הכלכלית, הצבאית והמנהלית. ובכל זאת, השרים הקיסריים לדורותיהם ניסו לשמר משהו מהמיתוס הקופוציאני גם מול הלחץ המערבי. אפילו בשנות השבעים של המאה ה-19, כאשר היה ברור לכולם שסין לא יכולה לעמוד מבחינה צבאית מול שום מעצמה מערבית, הקפידו הסינים על שיירי תפיסת העולם הישנה ובמידה רבה ניסו להעמיד פנים כאילו דבר לא קרה. בבייג'ינג היו שגרירים מערביים, אולם החצר הסינית התייחסה אליהם באופן רשמי כמשלחות ברבריות מהסוג המסורתי. הפקידים בבייג'ינג סירבו, למשל, להכיר בחוק הבינלאומי המערבי או בהיררכיה הפנימית בין השגרירים, וניסו למנוע מהם מלהגיש את כתבי אמנתם לקיסר עצמו.  משחק ה"נדמה לי" הזה עבד באופן מסויים, משום שמדינות המערב היו מוכנות להשלים עמו כל עוד הותר להi לסחור בסין והממשלה לא פגעה ב"שטחים המוחכרים", כגון הונג-קונג, שנוהלו בחלק מהמקרים כמושבות לכל דבר, או בחסינות של אזרחי המערב מהחוק הסיני. אולם כאשר נכנסה לתמונה מעצמה אגרסיבית חדשה, יפן, שניערה מעליה את הסדר המזרח אסייאתי הישן, נקלע המיתוס הסיני למסלול התנגשות מול המציאות.

חתימת הסכם ננג'ינג, שסיים את מלחמת האופיום הראשונה. למרות התבוסה המרה, האליטות הסיניות עדיין ניסו לשמר את המיתוס ככל יכולתן.

חתימת הסכם ננג'ינג, שסיים את מלחמת האופיום הראשונה. למרות התבוסה המרה, האליטות הסיניות עדיין ניסו לשמר את המיתוס ככל יכולתן.

ב-1873 הגיע שר החוץ היפני החדש, סואג'ימה טנֶאוֹמִי, לסין, בראשות משלחת דיפלומטית. סואג'ימה, מלומד קונפוציאני בעצמו, לא היה עטוי בגלימה מסורתית אלא בחליפה מערבית מהודרת. קבלת הפנים שלו היתה חמה, משום שבעבר סייע לחלץ עבדים סינים שנקלעו ליפן ("פרשת מריה לוז", שכתבתי עליה בפוסט קודם), אולם במהרה החלו צרות לצוץ על פני השטח. סואג'ימה הגיע לבייג'ינג מצויד בכתב אמנה של שגריר ומיופה כוח מלכותי, דבר שנתן לו, לפי החוק הבינלאומי, מעמד עדיף לעומת יתר הדיפלומטים המערביים שהוגדרו רק כצירים. סואג'ימה תבע מהסינים להכיר במעמדו, וניהל איתם במשך חודשים משא ומתן מתיש על פרטי הראיון שלו עם הקיסר. אולם מטרתו האמיתית היתה שונה לחלוטין. שר החוץ הערמומי, שגדל בעצמו על ברכי המיתוס הקונפוציאני-הסיני, ניצל את שליטתו בתרבות של בני שיחו בכדי להפיל אותם בפח. כשנה וחצי קודם לכן, נסחפו מספר דייגים מאיי ריוקיו שמדרום ליפן לטייוואן ונטבחו בידי אבוריג'ינים ילידי המקום. יפן תבעה מסין התנצלות ופיצויים, אלא שהדבר הסתבך בשל המעמד המשפטי המורכב של ריוקיו וטייוואן כאחד. ממלכת ריוקיו היתה באופן מסורתי מדינת חסות של סין, אולם במאה ה-17 נפלה בידי הנחלה הפיאודלית האגרסיבית סאצומה שבדרום מערב יפן. לאחר ביטול הנחלות הפיאודליות ב-1871 עברו הזכויות על ריוקיו לממשלת יפן, שראתה בה מדינת חסות לכל דבר. הסינים, שלא גילו עניין רב באיים הדרומיים וסחופי הרוחות, לא הסכימו לכך, אבל גם לא עשו יותר מדי בכדי להתנגד. אבל מעמדה של טייוואן היה מורכב בהרבה, וכאן באה לידי ביטוי ההתנגשות ההרסנית בין המיתוס הקונפוציאני, שהדיפלומטים הסינים ראו דרכו את העולם, לבין מציאות הכוח שנקבעה בידי חוקי המשחק המערביים שאומצו בידי יפן.

מתוחכם וערמומי- שר החוץ היפני סואג'ימה טנאומי

מתוחכם וערמומי- שר החוץ היפני סואג'ימה טנאומי

ראיית העולם הסינית ראתה, כאמור, בקיסרות את מרכז העולם. ישנם שטחים הנמצאים בשליטתה הישירה, ואילו שטחים אחרים אינם נשלטים בידה בפועל. תושביהם חייבים להכיר בעליונות הקיסר ולהעלות לו טריבוט אם ירצו לסחור בסין, אולם מעבר לכך אין לסין השפעה עליהם. אולם בין שתי הקטגוריות הללו היתה גם קטגוריה שלישית – שטחים ברבריים שאמורים להיות חלק מהקיסרות, אולם בפועל נתונים לשלטון עקיף ורופף בלבד. תושבי האי טייוואן, שלפי התפיסה השלטת היה שייך לקטגוריה זו, נחלקו לשלוש קבוצות עיקריות: מהגרים סינים, ברברים מבושלים וברברים נאים (מלשון בשר נא). הסינים, כמובן, נתונים לשלטונה הישיר של הקיסרות באמצעות הנציב המקומי. הברברים המבושלים מושפעים מהתרבות הסינית, אבל לא לחלוטין. הם היו אמורים לציית לנציב הסיני, אבל זה לא הרבה להתערב בענייניהם. הברברים הנאים, לעומת זאת, נחשבו לחיות אדם, ובינם לבין הסינים שררה שנאה גדולה. הם לא היו נתונים לשלטונה המיטיב של סין בשל אופיים הרע והקלוקל, אולם בעתיד – כך לפי התפיסה השלטת – ייפול מורא הקיסר גם עליהם. בינתיים, הם שייכים לקיסרות באופן נומינלי אבל לא באמת כפופים לסמכותה.

הוגדרו כ"ברברים נאים". אבוריג'ינים טייוואנים.

הוגדרו כ"ברברים נאים". אבוריג'ינים טייוואנים.

תפיסת העולם הזאת היתה, כאמור, מיתוס – ולא התאימה הן למציאות בטייוואן והן למערך הכוחות של החוק הבינלאומי. לפי החוק הבינלאומי של אותה תקופה, שטח שסין מצהירה שהיא אינה שולטת בו בפועל עשוי להיחשב ל-Terra Nulis, אדמת הפקר, שכל מדינה זרה רשאית לעשות בו כחפצה. סואג'ימה, שלמד מיועציו המערביים על המצב המשפטי הזה, תמרן את בני שיחו הסינים על אצבעו הקטנה. כאשר ביקש מהם התנצלות ופיצויים על רצח הדייגים מריוקיו (וגם על שוד מלחים יפנים שנסחפו לאזור לאחר מכן), ענו הדיפלומטים הסינים, שכאמור ראו את המציאות דרך ענן המיתוס, כי הם אינם אחראים למעשיהם של הרוצחים משום שהללו מוגדרים כ"ברברים נאים". בכך שהשתמשו במושג, התכוונו הסינים לכך שאותו השטח אמור להיות בשליטתם, וככל הנראה יהיה כך בעתיד. אולם סואג'ימה, ש"פירש" את התשובה הסינית לפי החוק הבינלאומי המערבי, הודיע לממשלתו כי סין מתכחשת לריבונותה בחלק הדרומי של טייוואן, זה שנשלט בידי ה"ברברים הנאים". הדבר הוביל לפלישה יפנית לטייוואן, פרשה שכבר עסקנו בה בפוסט קודם, ובסופו של דבר גם לאיבוד מוחלט של כל תביעה סינית על איי ריוקיו. הפקידים הסינים לא היו טפשים. הם הבינו היטב את כוונותיה התוקפניות של יפן. אולם הם לא היו מסוגלים להשתחרר מתשתית תפיסת העולם שלהם, זו שהיתה חייבת לשמר לפחות את תדמית המיתוס. בסופו של דבר, המיתוס הקונפוציאני הוסיף להוות משקולת על רגליה של שושלת צ'ינג, שהפריעה, עיכבה ולבסוף הכשילה את נסיונותיהם של מדינאיה להשתלב בעולם המודרני.

הפלישה לטייוואן, 1874. מפקדי הצבא היפני מצטלמים עם "ברברים נאים" באחד הכפרים.

הפלישה לטייוואן, 1874. מפקדי הצבא היפני מצטלמים עם "ברברים נאים" באחד הכפרים.

כאן, יש להבהיר נקודה חשובה. האמור לעיל אין פירושו שאמונה במיתוס מובילה בהכרח לכישלון. הדבר האחרון שאני מנסה לקדם כאן היא תפיסה אתיאיסטית קיצונית ופשטנית, נוסח ריצ'רד דוקינס ודומיו, כאילו רציונלית חילונית, שדוחה את קיומו של אלוהים ובזה למיסטיקה ולעל טבעי, היא מתכון להצלחה, ואיל אמונה דתית היא מתכון לאסון. גם הספרדים שמיגרו את האימפריה האצטקית, הבריטים שהכניעו את סין במלחמת האופיום והיפנים ש"סידרו" את שושלת הצ'ינג במו"מ על טייוואן האמינו במיתוסים משל עצמם. הספרדים היו כמובן קתולים אדוקים, הבריטים של המאה ה-19 הושפעו עמוקות מתנועות ההתעוררות הפרוטסטנטיות ואילו סואג'ימה האמין, כמו רוב היפנים, במיתוס האלוהות של המשפחה הקיסרית. אולם המיתוסים הנ"ל היו גמישים מספיק בכדי להתאים את עצמם למציאות משתנה. עבור הספרדים של המאה ה-16, שהיו רגילים לתנועה קדימה, התפשטות וגילוי ארצות, המיתוס הקתולי שימש גורם ממריץ להרפתקאות צבאיות בחו"ל בכסות של הפצת האמונה. מכיוון שהוא היה מוגבל להיבטים מסויימים ולא הפך למשקפיים שדרכם ראו הספרדים כל דבר בעולם, הוא לא הגביל את פעולותיהם מבחינה צבאית, פוליטית ואסטרטגית, ולא מנע מהם להגיב במהירות לתנאי המציאות המשתנים. האמונה הפרוטסטנטית הבריטית התייחסה בחיוב לעסקים ולמסחר ובכך סיפקה למעשה הצדקה לפרגמטיות. והמיתוס היפני הקיסרי, לפחות בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, לא הפריע ליפן לנהל מדיניות פרגמטית ולהשתלב בעולם המודרני, מפני שהוא היה עמום מספיק להתאים את עצמו לתנאים משתנים (המצב הזה עתיד להשתנות, לאסונה הרב של יפן, בשנות השלושים של המאה העשרים).  במילים אחרות – כולנו מאמינים במיתוסים, אולם רצוי שנבדוק מפעם לפעם עד כמה הם מגבילים אותנו. ככל שראיית העולם של המיתוס מחייבת, נוקשה, כובלת ובעיקר – חודרת לכל תחומי החיים – כך השפעתה על יכולת התמרון מסוכנת וקטלנית יותר.

המיתוס הקיסרי היפני גרם ליפן אמנם להאמין בעליונותה, אולם עד לשלב מאוחר, לא שימש בלם לפרגמטיות וראיית עולם מפוכחת. כאן, קריקטורה של העיתון הפופולרי טוקיו ניצ'י ניצ'י שינבון על הפלישה לטייוואן. הדפסי עץ כאלו, שנפוצו בכל רחבי יפן, סייעו להפיץ את התפיסה של העליונות היפנית מול נחיתותה של סין.

המיתוס הקיסרי היפני גרם ליפן אמנם להאמין בעליונותה, אולם עד לשלב מאוחר, לא שימש בלם לפרגמטיות וראיית עולם מפוכחת. כאן, קריקטורה של העיתון הפופולרי טוקיו ניצ'י ניצ'י שינבון על הפלישה לטייוואן. הדפסי עץ כאלו, שנפוצו בכל רחבי יפן, סייעו להפיץ את התפיסה של העליונות היפנית מול נחיתותה של סין.

וגם כאן, בישראל, אצלנו מתחת לאף, מתפתחם מיתוסים מסוכנים מהסוג הזה, שמספקים ראיית עולם כוללת המהווה תחליף לפרגמטיות. בחוגים לא צרים במיוחד, שנציגיהם חדרו גם למפלגת השלטון, הולכת ונבנית לה "ממלכת חלומות" שמספקת ראיית עולם מיתית כוללת וטוטלית, כזו שלא מסתפקת בהתוויית חזון ומדיניות לישראל אלא מתיימרת לפענח את החוקים המפעילים את העולם כולו. משה פייגלין וחבריו ל"מנהיגות יהודית", ששמו להם למטרה "לתקן את העולם במלכות שדי", מאמינים כי אם רק עם ישראל יהיה מודע לעצמו, אז העולם יתיישר במהירות לפי גחמותיו. העולם מצפה מאיתנו, בתת מודע, לסלק את המוסלמים מהר הבית, לבנות את בית המקדש ולשחק בגפרורים באחד המקומות הרגישים ביותר על פני הגלובוס. אם רק נבנה ארמון מלוכה לקב"ה במרכז העולם, בירושלים, יסייע האל לעם ישראל להביס את אויביו ולהגשים אוטופיה שהאנושות טרם ראתה כמותה. תפיסת העולם הזאת מסוכנת מפני שהיא  טוטאלית ומספקת הסברים לכל בעיה בהתאם לחוקי המיתוס. העולם מתנגד למעשי ישראל? זה רק משום ש"אנחנו לא מאמינים בעצמנו". השמאל מבקר את מדיניות ההתנחלות בשטחים? זה רק מפני שאנשיו מנסים לברוח מהזהות היהודית.  התסמין המסוכן ביותר של תורת פייגלין היא נטייה להניח שיריביו הפוליטיים, הן השמאל, הן העולם והן הערבים, מתנהגים אף הם ללא יודעין בהתאם לחוקי המיתוס. הדוגמא הטובה ביותר, היא אולי, מאמר של פייגלין בו טען כי המאבק הפלסטיני נגד ישראל התחדש לאחר מלחמת לבנון הראשונה משום שאסיר פלסטיני ראה סוהר יהודי אוכל פיתה בפסח. אם היהודים לא מקיימים את יעודם, חשבו הפלסטינים, אז אין להם זכות על הארץ ואפשר להביסם ולגרשם. פייגלין ואנשיו עדיין לא הגיעו לעמדת כוח של ממש, ולכן המציאות טרם דפקה על חומות המיתוס שלהם. אולם הם משפיעים על השיח הציבורי, במיוחד בכל הנוגע למשחקים המסוכנים בהר הבית וחלום הקמת בית המקדש, וזה מסוכן. אפילו מסוכן מאד.

בית_המקדש

הבריחה קדימה

במצבים של לחץ, פחד וסכנה, יש חיילים שקופאים במקומם או בורחים לאחור, אולם יש גם כאלו ש"בורחים קדימה", לתוך אש האויב. מה הקשר בין התופעה הזאת לבין מפעל ההתנחלויות, ואיך אפשר לפענח את שיתוף הפעולה של כל זרועות הממשל עם המאחזים הלא חוקיים, בלי ליפול להסברים הפשטניים המקובלים בשיח הפוליטי הישראלי? ולבסוף, דו"ח חדש של קשב ועיר עמים חושף באופן בלעדי שיתוף פעולה טורד מנוחה בין רשויות המדינה לפעילים דתיים המעוניינים לבנות את בית המקדש השלישי. ינשוף פוליטי מדיני על הבריחה קדימה בשדה הקרב הפוליטי.

 hqdefault (1)

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס. על ההבדל בין הפרות החוק של המתנחלים לעבריינות בדואית או חרדית ראו גם: גזירה לא שווה, בין אל-עראקיב ומגרון

בסוף שנות השבעים, שירת צבי בראל, כיום כתב הארץ לענייני המזרח התיכון, כסגן המושל בחברון. בתוקף תפקידו, היה עליו להתמודד מדי יום עם פרובוקציות מפרובוקציות שונות של המתנחלים, מהם גסים ואלימים ומהם מתוחכמים ומקסימים. יום אחד, כך הוא מספר, הגיע חנן פורת למפקדה עם בקשה קטנה והגיונית. תמיד זה התחיל בבקשה קטנה והגיונית. הוא הראה למח"ט מפה עתיקה, ובה סומן בית קברות יהודי נטוש, שכיום משמש כאתר פסולת לזבל בהמות. האם לא ניתן לפנות את הפסולת מהאתר ולנעוץ בו שלט "מקום קדוש"? זה הכול. כשרשויות הצבא הציעו להביא את מע"צ, מיחה חנן פורת בידם. מע"צ הרי מעסיקים פועלים ערבים, ויתכן שלא יהיו מודעים לרגישות ההלכתית של המקום. יש הרי די והותר יהודים מובטלים בקריית ארבע. האם לא ניתן להביא אחד מהם לנקות את השטח?

בקשה קטנה והגיונית - חנן פורת

בקשה קטנה והגיונית – חנן פורת

            כך, התנחל לו בהריסות בחברון אדם בשם בן ציון טבגר, פרופסור לפיזיקת מוצקים שעלה זה לא מכבר מרוסיה. הוא הסתובב בשטח עם המריצה שלו, פינה אשפה והשליך אותה לחצרות של השכנים הערבים. הוא ועוזרו, אליעזר ברואריס, החלו להסתובב בשטח ולהתגרות בעוברים ושבים, וכמובן – הם גררו אחריהם את הצבא. באותו הזמן, היו בממשל הצבאי בחברון כאלו שהתנגדו להתפשטות המתנחלים באזור. צבי בראל מספר, שלבקשתו של הרב משה לוינגר להביא תושבים נוספים ש"יתפללו" עם טבגר, הסכים הצבא, באישורו של שמעון פרס שר הביטחון, למניין אחד בלבד של תפילת שחרית. או אז, אמרו הרב לוינגר וחבריו שלא יוכלו להשתלט על הקהל: "ומה אם יבוא יותר ממניין? ומה אם ירצו להישאר גם למנחה?" ואכן, בשעה היעודה, גדשו מאות מתנחלים מהגבעות את המתחם, אך פרס ציווה על הצבא לפנות אותם בלי רחמים. הם אכן פונו, והכנסת סערה וגעשה. "כיצד זה מפנים יהודים בטליתותיהם?" פרס, כאמור, התקפל וטען שהדבר נעשה ללא רשותו. התוצאה: המתנחלים קיבלו את מה שרצו, הגורמים בצבא שהתנגדו להם חטפו מכה קשה, ואילו אותם אנשים בצה"ל שתמכו בהם מלכתחילה קיבלו עידוד להמשיך ולעשות זאת. זהו, במידה רבה, סיפורה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון באופן כללי: שיתוף פעולה בין אנשי גוש אמונים, החלוץ לפני המחנה, עם גורמים שתומכים בהם בתוך הממסד, באופן שסוחף את אלו שאדישים כלפיהם ומכניע את אלו שמתנגדים להם.

זבל לחצרות השכנים - בן ציון טבגר

זבל לחצרות השכנים – בן ציון טבגר

            אכן, שיתוף הפעולה של המדינה עם תנועת ההתנחלות היה תמיד נושא למחלוקת קשה בזירה הישראלית והבינלאומית. השמאל הציוני, במיוחד מחוגי מפלגת העבודה, נוטה להציג זאת כמעין טרגדיה, שבמהלכה נגררה המדינה בצרחות על ידי קבוצת מרושעת של קושרים. השמאל הרדיקלי ותומכיו הבינלאומיים, לעומת זאת, מציגים זאת לרוב כקונספירציה – גישה שקיבלה תמיכה מסויימת מספרים כמו אדוני הארץ, המחקר על תולדות ההתנחלויות מאת עדית זרטל ועקיבא אלדר. לפי גישה זו, המדינה לא נגררה לתמוך בהתנחלויות, אלא רצתה לעשות זאת. מכיוון שהיא היתה נתונה ללחצים בינלאומיים קשים, היה לה נוח להסתתר מאחורי "אקטיביסטים" בשטח, להעלות מצג שווא של התנגדות ולמעשה לתת להם את כל מה שהם רוצים. הגישה הזאת, למעשה, נוטלת את עיקר האשמה מהמתנחלים ומטילה אותה על שכם המדינה על זרועותיה השונות.

            אולם בשתי הגישות שהוצגו לעיל ישנה בעיה כפולה. ראשית כל, הממסד והמתנחלים אינם ומעולם לא היו מקשה אחת: אי אפשר להבין את הדינמיקה של האירועים, בלי לתפוס כיצד גורמים מסויימים באחת הקבוצות שיתפו פעולה עם גורמים מסויימים בקבוצה האחרת, תוך רתימה, עקיפה או הכנעה של מתנגדים מבית ומחוץ. במקרה שהוצג לעיל, למשל, המתנחלים הפעילו חברי כנסת אוהדים, שלחצו על פרס בפרלמנט. הוא, בתורו, נכנע, שינה את פקודותיו, ועודד את אותם גורמים בצבא שתמכו במתנחלים להתגבר על אלו שהתנגדו להם.

הפך את עורו - שמעון פרס

הפך את עורו – שמעון פרס

            אבל הדברים, למעשה, עמוקים ומורכבים עוד יותר. ישנו הלך רוח מסוים, מין יצור כלאיים בין טקטיקה, אידיאולוגיה ומנטליות, המאפשר פעם אחר פעם לגורמים אידיאולוגיים נחושים לחדור לממסדים ממשלתיים ולרתום אותם למטרות מרחיקות לכת. הלך הרוח הזה, למשל, אפשר לאגודות לאומניות ולקציני צבא שאפתנים לגרור את הממשלה היפנית לכיבושים במנצ'וריה ובסין, בניגוד למדיניותה הרשמית, ולססיל רודס וחבריו להרחיב את האימפריה הבריטית בניגוד לעמדתה של וייטהול. אצלנו כאן בארץ, הוא דחף את גוש אמונים קדימה לבניין מפעל ההתנחלויות, והיום – כפי שנראה בהמשך – עומד בבסיס שיתוף הפעולה המתגבר בין הממשלה לתנועות המקדש.

דחף את וייטהול להרפתקאות - ססיל רודס

דחף את וייטהול להרפתקאות – ססיל רודס

            להלך הרוח הזה קוראים "בריחה קדימה".

בטרמינולוגיה הצבאית הגרמנית, בריחה קדימה (Flucht nach vorn) היא דרך בלתי שגרתית של חיילים להתמודד עם בעיות. כאשר אדם נתקל במצב קשה, מסובך להפליא או אבוד בשדה הקרב, האינסטינקט הראשוני של חיילים רבים הוא לקפוא במקום או לנוס על נפשם. אולם ישנם חיילים שמתמודדים עם הבעיה בדרך הפוכה לחלוטין: הם מסתערים קדימה בלי לחשוב, גם בניגוד לפקודות ולהוראות. הם מודעים לכך שהמפקד שלהם מעוניין להסתער קדימה, אך פשוט חושב שהדבר אינו אפשרי מסיבות טקטיות. "הנה," הם חושבים בסערת הקרב, "בעצם הדוגמא האישית שלנו – נוכיח למפקד שהדבר אפשרי, והוא יסלח לנו על הפרת הפקודה לאחר מעשה. ממילא, אפילו אם ניפול בקרב, את הגבעה שנכבוש אף אחד לא יחזיר לאויב."  באופן מטפורי, "בריחה קדימה" היא הפרת פקודה, אולם למען מטרות שהממונים עליך, או המפקדים שלך, תומכים בהן מלכתחילה או לפחות רוחשים להן סימפטיה והבנה. כאשר השגריר היפני בקוריאה, למשל, החליט לרצוח את המלכה הקוריאנית ב-1895, ממשלת יפן זעמה עליו עד להשחית. אולם משום שהמטרות ה"פטריוטיות" שלו, להכריח את קוריאה לשנות את עצמה לפי הדרישות היפניות, היו מקובלות למעשה על כל האליטה, הממונים עליו סלחו לו עם חלוף הזעם. כאשר ססיל רודס כבש שטחים באפריקה עבור בריטניה, הוא פעל בניגוד להוראות הממשלה הבריטית, אולם ידע שבאופן עקרוני, החוגים השליטים בבריטניה מעוניינים להרחיב את האימפריה, וכך, יוכל לגייס לעצמו תמיכה לאחר מעשה.

Soldiers_charging

            גם אצלנו, הטקטיקה של גוש אמונים היתה דוגמא מובהקת ל"בריחה קדימה". כאשר אנשיו התנחלו בסבסטיה, בגבעות השומרון ובהרי יהודה, הם עוררו בקרב חוגים רחבים באליטה הפוליטית הישראלית, גם כאלו שהתנגדו להם, געגועים ונוסטלגיה ל"ציונות של פעם". "הם לא גנגסטרים," כתב אז שלמה שמגר בידיעות אחרונות, "הם מיטב הנוער שלנו." גם אנשי מפ"ם שביקרו אותם אמרו בהתפעמות ש"נוער כזה לא רואים היום". כך, אפילו אם הממסד לא תכנן מראש להשתלט על אותם שטחים, הוא לא היה יכול שלא להתפעל מאלו שהעזו והשתלטו. באמצעות טקטיקה מורכבת של הפרד ומשול, הפוליטיקאים של גוש אמונים הצליחו לנצל את הלך הרוח הזה. הם בודדו את מתנגדיהם הנחושים בתוך הממסד, כרתו ברית עם התומכים הנלהבים, והצליחו לרתום את היתר באמצעות שילוב של פשרות טקטיות, סחר מכר פוליטי, נחישות וקביעת עובדות בשטח. בגוש אמונים קראו לכך "ללכת כמה צעדים לפני המחנה". ללא ה"בריחה קדימה", האמונה שמטרותיהם הבסיסיות מעוררות סימפטיה בחלקים נרחבים של הציבור והממשלה, הטקטיקה הזאת לא היתה יכולה לעבוד.

נוער כזה לא רואים היום - העלייה לסבסטיה

נוער כזה לא רואים היום – העלייה לסבסטיה

            רק כשמבינים את הלך הרוח הזה, בשילוב עם העובדה שהממסד אינו מקשה אחת, אפשר לפענח את התמיכה המתמידה של משרד הביטחון במאחזים לא חוקיים, גם כשבראשו שרים ממפלגת העבודה שהתנגדו בעבר להתנחלויות. אנשי המאחזים, בשיתוף ובסיוע ראשי מועצות בשומרון, משתפים פעולה עם גורמים מטעמם שעובדים בתוך הממסד, במשרדי הממשלה השונים או בגופים יעודיים כמו החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית, או יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות, וכמובן קציני צבא שאוהדים את מטרותיהם. שיתוף הפעולה הזה הוא רב שכבתי: משרד התקשורת מניח קווי טלפון ואנטנות סלולריות, מע"צ סוללת כביש, הצבא מספק אבטחה. גורמים שמתנגדים למתנחלים, אפילו אם הם שרים, לא יכולים להפסיק את שיתוף הפעולה המובנה הזה אלא באמצעות מאבק פוליטי מתמיד ונחוש, שמצריך ומחייב תשלום מחירים גבוהים ונכונות לעמוד בסערות ציבוריות. ואם גם לשר עצמו יש, ולו בקצה התודעה, סימפטיה ל"גבורה" ול"ציונות" של אותם מפרי חוק, הוא לא יגייס את הכוחות להילחם בהם ובבעלי בריתם בבירוקרטיה, אפילו אם פוליטית, רציונלית, הוא מתנגד להם. ואם ינסה להילחם בהם, כפי שאכן קרה מספר פעמים ביחסים בין צה"ל, משרד הביטחון וגוש אמונים, הוא עשוי להישבר עם משב הרוח הראשון ולהתפתות להסכים ל"פשרה טקטית" שתאפשר למתנחלים להמשיך הלאה.

שיתוף פעולה מטריד בין הממשלה לתנועות המקדש - לפי הדו"ח החדש של עמותת עיר עמים

שיתוף פעולה מטריד בין הממשלה לתנועות המקדש – לפי הדו"ח החדש של קשב ועיר עמים- מודל אנימציה של בית המקדש

            השאלה הזאת עולה ביתר שאת לאור דו"ח חדש של עמותות קשב ועיר עמים, המצביע על שיתוף פעולה מדאיג בין גורמי שלטון רבים ומגוונים לבין תנועות המקדש השונות. התחזקותן של תנועות אלו, השואפות לשנות את סדרי התפילה בהר הבית לכל הפחות, ובסופו של דבר לבנות את בית המקדש השלישי (עם או בלי הרס המסגדים) נחשבו בעבר להתארגנויות הזויות בשולי הציבור הדתי לאומי. עתה, לעומת זאת, הן זוכות לעדנה מחודשת. אם בעבר רק משה פייגלין עלה להר, לאחרונה הופיע שם גם סגן שר החוץ זאב אלקין, והתמיכה בעליית יהודים להר הבית הולכת וגוברת גם בליכוד עצמו, שלא לדבר על הבית היהודי. לפי הדו"ח, הצבא העלה חיילים במדים לסיורים בהר, בחסות ובהדרכה של תנועות המקדש, ומשרד החינוך מאפשר לתנועות הללו להפיץ את מסריהן בבית הספר. יש כאלו, למשל בתנועה האסלאמית, שמניחים שמדובר במזימה של הממשלה להחריב את המקדשים. לא מיני ולא מקצתי. קשה לדמיין גורמים בממשלת ישראל, אפילו קיצוניים, שמוכנים להרחיק לכת עד כדי כך. אולם באופן בסיסי, גורמים רבים בשלטון, הן דתיים והן חילונים, מזדהים עם המטרה הבסיסית של תנועות המקדש – לחזק ולבצר את השליטה היהודית במקומות הקדושים בירושלים. כך, בטקטיקה קלאסית של "בריחה קדימה", מצליחות התנועות הללו לגייס בעלי ברית במשרדי הממשלה ולרתום את המדינה למטרותיהן, צעד אחד צעד, תוך כדי בידוד ונטרול מתנגדיהן. הדבר, ככל הנראה, לא יגיע עד כדי פיצוץ המסגדים, צעד התאבדותי בעליל – אולם המשך ההיגררות של המדינה אחרי תנועות המקדש, תוך אותו שילוב ידוע לשמצה של בריחה קדימה, עובדות בשטח ופשרות טקטיות זמניות, עשוי להוביל אותנו לנזקים בינלאומיים כבירים, כגון פיצוץ הסכם השלום עם ירדן. אלו עשויים לחזק בדיעבד את הלהט המשיחי של תנועות המקדש, ולהוביל את ישראל בסופו של דבר לדרך הרת אסון שאת סופה מי ישורנו.

images

רק על הקווים

בפרסומת ישנה שנועדה לעורר מודעות לאלימות במשפחה, ממלמל ילד קטן שאבא לא ירביץ לאמא אם רק יקפיד לדרוך על קווי הריצוף של המדרכות. מה הקשר בין אותו ילד למדיניות ממשלת נתניהו? גם בין מנהיגי ישראל, כמסתבר, יש הסבורים שהכל יהיה בסדר אם נקפיד ללכת "רק על הקווים". הינשוף על "אמונה ביעודנו", חשיבה מיסטית ונתיבה הפתלתל של הונאה עצמית.

רק על הקווים

הערה: סדרת "הסאגה של סאצומה", הדרמה האמיתית של יפן בסוף התקופה הסמוראית, תמשיך בינשוף בקרוב. הקליקו כאן לפרק הראשון, הסמוראי שהדליק זיקוקים, ולפרק השני אספני הראשים.

"רק על הקווים, רק על הקווים, אמא לא תבכה, אבא לא ירביץ" – כך, בפרסומת ישנה שנועדה לעורר מודעות לאלימות במשפחה, דורך ילד אך ורק על קווי הריצוף של המדרכה בתקווה לרפא כבמטה קסם את בעיית האלימות במשפחתו. אם רק ידרוך על ה"קווים", הוא מדמיין, יפסיק אבא להרביץ ואמא כבר לא תבכה. חשיבה מיסטית מסוג זה, שמזהה את העצמי עם העולם החיצוני, אכן נפוצה אצל ילדים רבים: אם רק אדרוך על הקווים, אמא לא תחטוף מכות. אם אסתכל על השולחן בכיתה ולא ארים את הראש, המורה לא ישים לב שלא הכנתי שיעורים. אם נתחפר במיטה ונכסה את עצמנו בשמיכה, המפלצות בחוץ ייעלמו והכל, אבל הכל יהיה בסדר.

            לאחרונה, אנחנו רואים שחשיבה מיסטית כזאת נפוצה לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל פוליטיקאים ישראלים מהצד הימני של המפה הפוליטית. כפי שכולנו יודעים, הבידוד הבינלאומי של ישראל הולך ומחריף עקב התוכנית המתריסה של הממשלה לבנות בשטחי E-1: הבריטים איימו בהחזרת השגריר, נשיא צרפת רמז שבקרוב יוטלו סנקציות, וקנצלרית גרמניה, מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל, דיברה על "בידוד בינלאומי מוחלט". צעדי העונשין לא התבצעו בינתיים, אולם הם ממתינים לנו מעבר לפינה – אם וכאשר הבולדוזרים יעלו לשטח ויתחילו לעבוד. והנה, כאשר נתניהו וחבר שריו, יועציו ודובריו נדרשים להסביר את החורבן הדיפלומטי, מעשה ידם להתפאר, מסתבר שהכל מתמוטט רק כי אחדים מאיתנו "לא הלכו על הקווים". ח"כ ציפי חוטובלי, למשל, הסבירה כי האשמה היא רק באהוד אולמרט וציפי לבני. רק משום שהשניים האלה מסתובבים בעולם ומסבירים כי האשם הוא בנו ולא באבו מאזן, רק משום כך המערך המדיני של ישראל באירופה קורס. ככל הנראה, לשיטתה של חוטובלי, מנהיגי אירופה תמיד תמכו בהתנחלויות ובמדיניות ממשלת נתניהו. לגרמנים, לבריטים ולצרפתים אין אינטרסים ושיקולים משלהם. רק בגלל אהוד וציפי שהלכו על הקווים, הם פנו כנגד ישראל. דברים דומים נשמעו לאחרונה מפי השר גלעד ארדן ונציגים אחרים של הממשלה, ונראה כי כולם מצטטים מדף מסרים משותף. האשמת ה"אויב מבפנים", בין אם מדובר בלבני ואולמרט, בגדעון לוי או בקרן החדשה לישראל בכך שהעולם פנה נגדנו, הופכת להיות נפוצה יותר ויותר בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית. המסקנה פשוטה וברורה: אם רק נהיה מאוחדים יותר, אם כולנו "נלך על הקוים", אם נתכרבל כולנו בשמיכה החמימה של הקונצנזוס, הבעיות בחוץ יעלמו באופן כזה או אחר.

זהירות על הקווים. ח"כ ציפי חוטובלי

זהירות על הקווים. ח"כ ציפי חוטובלי

            אולם החשיבה המסוכנת הזאת מגיעה לשיאה עם הדוברים החדשים של הימין האידיאולוגי, נפתלי בנט ומשה פייגלין. פייגלין, למשל, סבור כי הבעיה היחידה שלנו היא שאנחנו לא מאמינים בעצמנו, בצדקת דרכנו והייעוד שנמסר לעם היהודי משמיים. רק משום שאנו חדלנו להאמין בצדקת ההתנחלויות, העולם אינו מקבל אותן. אם רק נעבור מתודעת "זו ארצם" לתודעת "זו ארצנו", כל המפלצות בחוץ יתפוגגו כלא היו. בדיוק כמו ילד, שרואה את העולם החיצוני כהשתקפות נפשו שלו, בטוח ראש מנהיגות יהודית כי כל באי עולם, בסתר ליבם, שותפים לאמת שלו: עם ישראל חייב לכבוש את הארץ כולה ולמלא את ייעודו לקראת גאולת העולם. רק משום שאנו עצמנו לא מאמינים בכך, ודורכים, רחמנא לצלן, על הקוים, העולם סביבנו הופך לחשוך ומאיים. אם רק נחולל שינוי תודעתי בתוכנו והגויים יבינו כי אנו ממלאים את יעודנו, מנהיגי אירופה וארצות הברית ינטשו את עמדותיהם הקודמות ויקבלו כולם את מצע "מנהיגות יהודית". בפועל, למעשה, מובילה אותנו החשיבה המיסטית לכיוון הרסני: ההתמקדות באויב מבפנים, בהסברה או באמונה בייעודנו מסיטים אותנו מהגורם האמיתי לבידוד שלנו: המדיניות הקלוקלת של הממשלה. חוטובלי, ארדן, בנט, פייגלין ושאר חסידי החשיבה המיסטית, מציעים לנו אף להקצין את המדיניות הזאת, בתקווה, לא רציונלית בעליל, שמנה גדושה יותר מאותו הרעל תרפא את המחלה.

            אין פירוש הדבר, כמובן, שהמעשים ואפילו הלך הרוח שלנו אינם משפיעים על העולם שמסביבנו. המדיניות הישראלית, כפי שברור לכל בר דעת, משפיעה גם משפיעה, ואפילו להלך הרוח יש חשיבות מסויימת. אולם הדברים שאנחנו עושים הם תמיד חלק ממערך שלם של אינטרסים, תהליכים ורצונות חיצוניים לנו. המדיניות של גרמניה, צרפת, אנגליה וארצות הברית קשורה גם, ואולי בעיקר, לתהליכים פנימיים במדינות הללו (ירידת קרנו של הקולוניאליזם, המרחק ההיסטורי מהשואה, התחזקות הקהילות המוסלמיות) ולאירועים בינלאומיים כמו האביב הערבי. אם לא נתאים את המדיניות שלנו לתהליכים האלה, הבידוד שלנו יילך ויחריף. אפילו אם ציפי ואהוד ישתקו, ההסברה תהיה מצויינת ונאמין ביעוד שלנו באמונה שלמה, הסכנות שבחוץ לא ייעלמו. ישנה רק דרך אחת למנוע הידרדרות נוספת: להפסיק להתרכבל בתוך עצמנו, להשליך את השמיכה החמימה ולהתמודד עם האתגרים החיצוניים באמצעות שינוי רדיקלי במדיניות החוץ שלנו. ורצוי שכולנו ניקח את השיקול הזה בחשבון כאשר נלך להצביע בעוד שלושה שבועות.

הכל אישי: סוד הצלחתה של שלי יחימוביץ'

שלי יחימוביץ' היא אחת התופעות המדהימות ואף המוזרות בפוליטיקה הישראלית. כיצד הצליחה העיתונאית המפורסמת לשרוד בבריכת הכרישים של מפלגת העבודה, כאשר רבים אחרים נכשלו כישלון חרוץ? וחשוב מכל – מהם הגורמים שאפשרו לה להרים מפלגה גוססת, גריאטרית מהביוב ממש, ולהפוך אותה למועמדת אפשרית להנהגת המדינה? הינשוף על אסטרטרגיה פוליטית, וקסמו המפתה של יחס אישי.

 

נו טוב, אולי לדבר על "סוד ההצלחה" זה קצת מוגזם, אבל אין ספק ששלי יחימוביץ' היא תופעה מרתקת ואולי אף מדהימה בפוליטיקה הישראלית. עיתונאית שנכנסה לפוליטיקה והתמחתה בנישה מסויימת, כלכלית-חברתית, עם אג'נדה סוציאל-דמוקרטית שנויה במחלוקת קשה, הצליחה לעשות את הלא יאומן ולהקים את מפלגת העבודה מקברה. לא זאת בלבד שהיא הרימה את התנועה מהשפל שאליו הוביל אותה אהוד ברק (מארבעה מנדטים בסקרים לסביבות עשרים), אלא שנראה כי איש בתוך המפלגה אינו מערער באמת על מנהיגותה. כל מי שמכיר את מפלגת העבודה יודע שמדובר בפלא השביעי של העולם: משמעון פרס ועד עמרם מצנע, מאהוד ברק ועד עמיר פרץ, לא היה מנהיג שעלה לראשות המפלגה הזאת ולא הסתבך בקרבות סכינים אינסופיים ועקובים מדם. פרס עמד מול ועידה שלמה שצרחה מולו "לוזר", אהוד ברק עורר שנאה פנים-מפלגתית שמקבילה בערך לשנאתו של אחמדינג'אד ל"ישות הציונית", פרץ אכל מרורים, ומצנע- מי ספר אותו בכלל?

יחימוביץ', כאמור, היא סיפור שונה לחלוטין, וכמו תמיד- להצלחה יש דינמיקה משלה. אפילו אנשי שמאל (כמוני) שנשבעו לא להצביע לעולם למפלגת העבודה, נוטים להפר את השבועה הפעם. כמו בכל סיפור "סינדרלה" מציאותי, לא רק פועלה של יחימוביץ' ואישיותה חשובים, אלא גם הנסיבות החיצוניות. החלל המנהיגותי במפלגת העבודה והשפל הפוליטי המוחלט אפשר לכוחות חדשים לעלות כמעט ללא התנגדות; פואד, שהאכיל מרורים כל יו"ר מאז 1995 ועד היום, ירד בשקט מהזירה, וחשוב מכל – המחאה החברתית של הקיץ העלתה את האג'נדה הכלכלית למקום גבוה, אם כי לא בלעדי כלל וכלל, בסדר היום הציבורי. ללא הנסיבות הללו, כל יתר התכונות של יחימוביץ' לא היו מובילות אותה לאן שהגיעה.

אבל מעבר לזה, מה סוד ההצלחה שלה? כפי שעשינו כאן בינשוף עם משה פייגלין, הכוכב העולה בימין, חשוב להבין את גורמי העומק שמסתתרים מאחורי הנאומים, המילים והפרשנויות. שלום בוגוסלבסקי, אחד הבלוגרים החריפים והמרתקים בסצינת האינטרנט של השמאל, עלה על משהו חשוב מאד באחת הרשומות האחרונות שלו:

מפלגת העבודה, שאם הייתם שואלים אותי לפני שנה, הייתי עונה לכם שצריך לנתק אותה מהמכשירים ולסגור עניין, קפצה בסקרים פי ארבע (!), בתוך שנה אחת בלבד. לפני חצי שנה בלבד, הרעיון ששלי יחימוביץ' תיתפס כמתחרה רצינית לנתניהו היה על תקן בדיחה. עכשיו זאת המציאות. זה לא קרה לבד. היא דופקת עבודה ומה שיותר חשוב, האנשים שסובבים אותה דופקים עבודה. היא הקיפה את עצמה בצעירים מבריקים והיפראקטיביים שבונים את מה שאין כרגע לשום מפלגה גדולה אחרת: שטח.

האנשים שמקיפים את הפוליטיקאי חשובים לא פחות ממנו. ואיזה הבדל יש בין הפמליה של ביבי לזאת של יחימוביץ'. מצד אחד, לשכה שורצת תככים ומזימות מלאה במלוקקים מאנשי אדלסון ומני עסקנים יוצאי "מכוני מחקר" ימניים שיושבים בארמונות המושבה הגרמנית, מזמינים קייטרינג מקינג דיוויד בג'ובות שהם מקבלים ממפעיליהם במפלגה הרפובליקנית ומנוהלים ביד רמה ע"י שרה נתניהו. מהצד השני, אנשים שאני יכול למצוא יושבים לצדי על הבאר בירושלים. זה מה שמשנה לי תשאלו? והתשובה היא כן. זה בדיוק מה שמשנה לי. יש לי ג'ורה שלמה לפתוח על יחימוביץ', על המפלגה שלה, על דרור ישראל וכל הנוגעים בדבר. אבל כרגע, אני לא יכול שלא להחמיא למי שהעלתה מפלגה גוססת למעמד של מתחרה רצינית על השלטון תוך שנה אחת בלבד. קחו את זה כתזכורת קלה למה שאפשר לעשות כשעובדים במקום להסביר למה אי אפשר והכול אבוד.

 בוגוסלבסקי, כדרכו, ניתח את התופעות בתער חד ועלה על המנגנון שמפעיל אותן: שלי יחימוביץ' מוקפת בכוורת תוססת של פעילי שטח וארגון מוכשרים, אנרגטיים ומסורים, שמוכנים ללכת עבורה באש ובמים. בלעדיהם, לא היתה מגיעה לעולם לאן שהגיעה. האנשים הללו מנהלים את אתר האינטרנט והבלוגים שלה, דואגים שתישאר תמיד בראש סדר היום של התקשורת, פועלים ועובדים עבורה יום ולילה בתוך המפלגה, ויוצרים אווירה מתמדת של אנרגיה ודחף להצטיין ולהצליח. חשוב להודות: שלי יחימוביץ' אינה המנהיגה הראשונה במפלגת העבודה שיצרה לעצמה "שטח", אבל – כפי שנסביר להלן – הראשונה שיצרה לעצמה מערך פעילים בר קיימא, שעבד ללא הפוגה זמן רב לפני הבחירות, בשפל תקשורתי מוחלט, היינו – תקופה שבה לרוב המפלגות אין פעילים כלל.

כדי להבין איך היא עשתה זאת, צריך להשוות את הצלחתה לכשלונם של שני מנהיגי עבודה קודמים, אהוד ברק ועמרם מצנע. כמו יחימוביץ', גם ברק נהנה בשיא גדולתו (בסביבות בחירות 1999) מפעילים מסורים ונאמנים שהסכימו ללכת עבורו באש ובמים, נתמכים בסדרה של עמותות שונות ומשונות. אולם הפעילים הללו לא היו באמת "איתו" – הם עבדו עבור המנהיג הדגול, והוא היה תמיד מרוחק- מעין "על אדם" שלעולם לא מקרב אותך אליו באמת. תוסיפו לכך את העובדה המצערת שברק שכח מפעיליו ונאמניו מיד כאשר נבחר, ואלו שנשארו איתו – קיבלו סכינים בגב בהזדמנות הראשונה (זכור הרגע שבו חברי כנסת שנשכבו עבור ברק על הגדר, ראו בעיניים כלות כיצד הוא בורח לדרום אמריקה ברגע שהיו זקוקים לעזרתו בפריימריס), ותבינו מדוע האיש נשאר שנוא ונטוש, ללא תומך ובעל ברית אחד לרפואה. כמו ברק, עמרם מצנע נהנה אף הוא מתמיכתם המסורה של פעילים ועסקנים, אולם גם הוא איבד את הקשר איתם לאחר הבחירות. במקרה של מצנע, הדבר נבע דווקא מגישה הוגנת מדי. המנהיג האידיאליסט מחיפה חשב שהוא מזכ"ל האו"ם, ושיחק את תפקיד היו"ר של כולם. לפיכך, קירב אליו דווקא את יריביו (שבגדו בו כמובן בהזדמנות הראשונה) וסירב לתמוך באלו שעברו עבורו בפריימריס ובמוסדות המפלגה. כמו ברק, גם הוא נשאר לבסוף חשוף בצריח, בלי ידיד ורע. אפילו עמיר פרץ, שהתייחס לפעילים שלו יותר טוב ממצנע וברק, לא הצליח לשמור אותם איתו בתקופות שפל. אני, שביליתי לא מעט במטה בתקופתו של פרץ, ראיתי זרם התלהבות קצר וחולף – אבל לא מחוייבות קבועה. ברגע שנגמרו הבחירות ופרץ התחיל לדשדש, רוב הפעילים עזבו ללא שוב.

לא השכיל לשמור על נאמניו – אהוד ברק.

כמו משה פייגלין בימין, יחימוביץ' נהנית מתמיכה של צוות פעילים מסור שהחל לעבוד איתה בשיא תקופת השפל, כאשר העבודה דשדשה בסביבות ארבעה עד שישה מנדטים בסקרים. הם נשארו איתה בתקופות של יובש תקשורתי, בחודשים על חודשים של עבודה מתסכלת וסיזיפית, כאשר הסיכויים להצלחתה נראו נמוכים עד אפסיים. וכמו במקרה של פייגלין, האלכימיה של הקשר האישי הזה בין מנהיג לפעילים מורכב מארבעה גורמים עיקריים: אידיאולוגיה, תקווה, דיאלוג ויחס אישי.

על האידיאולוגיה אין טעם להכביר מילים. שלי יחימוביץ' מייצגת קו כלכלי-חברתי ברור, שמדבר לליבם של צעירים אידיאליסטיים לא מעטים בשמאל, במיוחד אחרי המחאה החברתית. בניגוד למצב במפלגות קטנות, כמו מרצ למשל, עצם המותג של מפלגת העבודה נותן תקווה, ולו מרוחקת, שאני, כפעיל צעיר, אוכל לממש את האידיאולוגיה שלי ביום מן הימים גם במסדרונות השלטון.

אולם בכך אין די: לרבים יש אידיאולוגיה, אך לא כולם מצליחים לגבש מסביבם צוות כה מסור ונאמן. שלי יחימוביץ' מפיצה אימיילים שבועיים שמגיעים ומדברים בעיקר לחוג הרחב של הפעילים והתומכים המסורים (אך לא רק אליהם). באימיילים הללו יש דיון בנושאים חברתיים, כלכליים, ולעיתים רחוקות יותר גם מדיניים, ברמה שקשה לראות ולמצוא בפוליטיקה הישראלית של היום. מעבר לכך, הם בנויים בסגנון דיאלוגי – סגנונה הייחודי של שלי יחימוביץ' ניכר בכל מילה ומשפט, והרושם שנוצר אצל הקוראים הוא שהאימיילים אינם נכתבים בידי שרף, יחצ"ן, מלאך או שליח. השילוב של סגנון לא יומרני של "שיחה קלילה" עם דיון רציני בנושאים שעל הפרק, קוסם ומחמיא לצעירים מוכשרים ואידיאליסטים שמתעניינים בפוליטיקה. הנה – מנהיגת המפלגה מכבדת אותי, משתפת אותי, מפרטת על פעילותה ומסבירה באופן שווה לכל נפש את עמדותיה – ולא רק בסיסמאות חלולות.

לכך מצטרף גורם נוסף, הייחודי לדעתי לשלי יחימוביץ': יחס אישי לכל פעיל ופעיל. בניגוד לשיטה הפואדית, לא מדובר ביחס המורכב מטובות הנאה פשוטות וברורות כגון ג'ובים. ממילא, סגנון כזה מדבר בעיקר לעסקנים מקצועיים ומבוגרים, מהדור הישן והעייף של מפלגת העבודה – לא אנשים המסוגלים לבנות שטח דינמי ויעיל כמו הצוות של יחימוביץ'. אנשים צעירים בשנות העשרים לחייהם אינם זקוקים לצ'פחות ולהבטחות ברורות לטובות הנאה, אבל הם כן מעוניינים להרגיש שהם משפיעים, שמתחשבים בהם וחושבים עליהם; ושלי יחימוביץ', למזלה הטוב, היא אומנית היחס האישי. היא מארחת את הפעילים, משתתפת בשמחות ובחתונות שלהם, וחשוב מכל – מזכירה אותם בשמותיהם ומספרת עליהם באימיילים למעגל הקוראים הרחב יותר. מהדואל"ים שלה, למשל, אנחנו יודעים כי:

מנהיגה. ברכות ליעל סיני שלנו,שנבחרה השבוע ליו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, והיא תחליף את איתי גוטלר (כן, גם הוא שלנו!) שעשה עבודה מצוינת. יעל היתה עד לא מזמן יו"ר תא אופק של מפלגת העבודה באוניברסיטה, בת 28, חברה של להב, אוהבת ספרים, קולנוע וטיולים, פעילה חברתית נמרצת, כרגע האשה היחידה בראשות אגודה של אוניברסיטה, אבל מצטרפת לחבורה מדהימה של נשים צעירות שנבחרות אצלנו בזו אחר זו לתפקידי מפתח באוניברסיטאות ובמכללות. בהצלחה!

יחס אישי לפעילים – יעל סיני, יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית

ודוגמא אחרת:

מזל טוב למיכל ולסער שהתחתנו ביום שישי. שניהם חיפאים אבל במקור מעין דור (מיכל) ומעין השופט (סער). כן, גם הם פעילים מאוד במפלגת העבודה שמשמשת לאחרונה מועדון הכרויות וחתונות משובח. זה היה טקס חילוני ושוויוני. סער אמנם שבר את הכוס אבל מיכל ברכה, והסבירה שהכוס היא סמל שהעולם שבור ועוד יש מה לתקן בו. את הטקס ערך עופר קורנפלד, שהוא גם יו"ר המטה שלי, גם יזם הייטק וכלכלן, אבל גם יו"ר ארגון הוויה, ארגון שעורך טקסים יהודיים-חילוניים שנטועים ביהדות ומבטאים התחדשות חילונית-ציונית בת זמננו. עוד פרטים על השניים המקסימים האלה בפייסבוק. מאחלת להם הרבה אושר, אהבה והגשמה. ולכולכם – חג שמח ובקרוב אצלכם."

לפעמים, האימיילים מפרטים את ההישגים של הפעילים המרכזיים, באופן שמראה קרבה ואכפתיות וכמובן מסייע להמריץ את היתר:

עמיחי סרגובי, ראש צוות מתנדבי האינטרנט שלנו, כבר חשף בעבר שרוב הלייקים של ביבי באים ממדינות שאזרחיהן לא ממש יודעים לקרוא דף בעברית, כולל אלפי מוסלמים אינדונזים. אלה פשוט חבילות לייקים שנקנות בכסף. עמיחי הכניס את לשכת רה"מ לאמביציה, וההודעה החדשה דווחה כבר על עלייה בלייקים הישראלים. גם הפעם עמיחי חשף שלפתע חצי מהישראלים אצל ביבי הם ילדים מתחת לגיל 17. למה? כי הכי זול לעשות קמפיין ממומן לקבוצת הגיל הזאת. הנה תקשורת עם קצת יותר הסברים.

והיחס האישי מסייע, כמובן, גם לגייס כשרונות נוספים. קל יותר להצטרף למשפחת פעילים מסורה מאשר למפלגה קרה ומנוכרת – כפי שמפלגת העבודה נתפסת קודם, וקדימה (למשל) נתפסת היום:

עכשיו צו גיוס לכל מי שהוא חבר מפלגה, מתפקדים חדשים וחברים ותיקים. פתחו את היומנים ופנו את ארבעה בספטמבר, כי ביום הזה אתם באים להצביע בקלפיות בכל רחבי הארץ, ובוחרים את צירי הועידה שלכם ואת חברי מועצת הסניף שאחר כך יבחרו את מזכיר הסניף. ואל תחשבו לרגע שזה "לעסקנים בלבד"! בדיוק ההיפך. זה בשבילכם. מאוד חשוב לי שתגיעו ותבחרו את האנשים הטובים ביותר, שגם יחזקו את הדרך שלנו.

 

כאמור, אני לא טוען שהיכולת ליצור "שטח" בר קיימא הוא הגורם היחיד להצלחתה של שלי יחימוביץ', אבל הוא בהחלט גורם הכרחי. הביטו, למשל, על יאיר לפיד. כמו יחימוביץ', הוא היה סלבריטאי תקשורת, וכמוה – הוא שואף להנהגה. הסגנון שלו, לעומת זאת, שונה לחלוטין: הוא מדבר בסיסמאות, לא חושף את דיעותיו, מקיף את עצמו ביועצים עלומים ומשתמש בדף הפייסבוק שלו לא כבמה לדיאלוג, אלא רק כדי לשחרר מסרים לחלל החיצון. כל מי שמעז לחלוק עליו או לבקר אותו, דרך אגב, נחסם מיני וביה מהדף. לפיכך, ללפיד יש מעט מאד תומכים מסורים ונלהבים, וגם אלו שיש – ככל הנראה ייעלמו מיד עם הכישלון הראשון. מי שרוצה להבין מדוע שלי יחימוביץ' עולה ולפיד מדשדש, חייב להתחשב גם בגורם הזה.

במשטר דמוקרטי, פוליטיקה היא אומנות היחס האישי. היא מחייבת לקנות את נאמנותם של בני אדם לאורך זמן, בני אדם חופשיים שיכולים לקום ולעזוב בכל רגע. בינתיים, שלי יחימוביץ' הצליחה, מהסיבות שהוזכרו לעיל, לבנות קבוצת תומכים יעילה כזאת בתקופת שפל, ולשמור עליה לאורך זמן. אולם מאחורי ההישגים הללו מסתתרות גם מספר בעיות, שעלולות לחסום את דרכה למעלה ואף להפיל אותה בעתיד. אין צורך לומר, כמובן, שיהיה עליה להמשיך ולתחזק את הקשר האישי עם הפעילים גם לאחר הבחירות, אתגר לא פשוט שרבים נכשלו בו. גם מבחינה זו, היא תוכל ללמוד רבות מהצלחתו של משה פייגלין. אולם בליגה הלאומית של הפוליטיקה, אין די ביצירת יחס אישי מצויין עם הפעילים "שלך", יש לרכוש גם בעלי ברית במחנה הרחב יותר. שלי יחימוביץ' אמנם הצליחה ליצור יחסי חברות מצויינים עם אנשי ימין כמו גדעון סער או מנהיגים חרדים כיעקב ליצמן, אולם אלו לא יהיו בעלי בריתה הפוליטיים אם וכאשר תהיה מועמדת אפשרית להרכבת קואליציה. האם האידיאולוגיה הנוקשה תאפשר לה ליצור יחסים של שיתוף פעולה גם עם מנהיגים ממחנה השמאל-מרכז, אנשים מנוסים ורבי אגו (בלשון המעטה) כאהוד אולמרט, ציפי לבני או יאיר לפיד? אם התשובה שלילית – היא תתקשה לבנות מחנה פוליטי, והאיבה הגלויה שלה לאולמרט אינה מבשרת טובות בהקשר זה. בעיה נוספת הוא כשלונה היחסי, עד עתה, ליצור לעצמה מחנה פעילים מסור ונאמן גם במגזר הערבי (הכרחי לכל מנהיג של מפלגת העבודה). בשלב כלשהו, תצטרך גם להציע לציבור סדר יום מדיני. האם תוכל לעשות זאת בלי להבריח את פעיליה השמאליים מחד, ואת אנשי הליכוד ששוקלים להצביע לה בבחירות מאידך? זה האתגר הגדול ביותר שמפלגת העבודה ומנהיגתה יעמדו מולו בבחירות הקרובות, וסביר שגם לאחריהן.

המהפכה האמונית

משה פייגלין, מנהיג "חטיבת מנהיגות יהודית" בליכוד, הוא אחד הפוליטיקאים החידתיים ומעוררי המחלוקת ביותר במדינת ישראל, אך מעטים ניסו לפענח את סוד הצלחתו. כיצד הצליח האדם שבנימין נתניהו החרים עד לא מזמן, להפוך לדמות עוצמתית וממליך מלכים בליכוד? הינשוף על משיחיות, מנהיגות ואסטרטגיה פוליטית "מחוץ לקופסה"

מאמר זה התפרסם גם באתר קומפרס ובאתר במחשבה שנייה

משה פייגלין הוא אחת הדמויות המעניינות בפוליטיקה הישראלית העכשווית. מדמות שולית והזויה בשולי הליכוד, הפך פייגלין לממליך מלכים, איש מפתח במוסדות המפלגה ששרים וחברי כנסת מחזרים לפתחו. החרם שנתניהו הכריז עליו בזמנו הוסר. מספר המתפקדים מטעמו הולך וגדל, ובהתאמה מתחזק מעמדו בליכוד.פייגלין הפך לכוכב תקשורת מבוקש, אדם שדעתו נשמעת לעיתים קרובות בעניינים רבים ושונים. כיצד הצליח פוליטיקאי השייך למיעוט קטן (הציבור הדתי לאומי), בעל עמדות ימניות-קיצוניות, שאינן שונות בהרבה מאלו של הרב כהנא, לפלס את דרכו בהדרגה למיינסטרים הישראלי?

התשובה לכך טמונה ביכולתו של פייגלין להציג חזון המדבר הן לציבור "שלו", והן לציבור הכללי. המפתח לשני המסרים הללו נמצא בשם התנועה שלו: "מנהיגות יהודית". בקיצור נמרץ ניתן לומר, שהמילה "מנהיגות" מכוונת לציבור הדתי לאומי, ואילו המילה "יהודית" – לציבור הכללי.

המשך הרשומה

דגל שחור: המשמעות הנסתרת של טבח כפר קאסם

אירועי טבח כפר קאסם ידועים היטב, אולם עולות מהם מספר שאלות וחידות שטרם נחקרו עד תום. כיצד אפשר להסביר את התייחסותו התמוהה ורבת הסתירות של ראש הממשלה דוד בן גוריון לטבח?  מה תרם פסק הדין המפורסם של השופט בנימין הלוי על "פקודה בלתי חוקית בעליל"? אילו סכנות צופן לנו העתיד? ואיך קשור "מבצע חפרפרת" לכל זה?

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: