האם קרה לכם פעם שהתווכחתם עם מישהו והרגשתם שאתם מדברים לקיר אטום? אני מתכוון למצבים המתסכלים הללו כאשר כל העובדות שאתם מזכירים, הנימוקים המבריקים, ההיקשים והמסקנות נמרחים על איזושהי שכבת מגן של הצד השני, כאילו שלא באו לעולם. הסיבה עלולה להיות לא רק אטימות של בן השיח, אלא גם הבדלים משמעותיים בדרך הפרשנות ובתמונת העולם הכללית של הצדדים הניצים. ינשוף פוליטי-מדיני על מפגשים אקראיים ברחוב, קומדיות רומנטיות, גינוי פיגועים והתשתית העמוקה של אי הבנות פוליטיות.

האם קרה לכם פעם שהתווכחתם עם מישהו על פוליטיקה, והרגשתם שאתם מדברים לקיר אטום? אני מתכוון למצבים המתסכלים הללו כאשר כל העובדות שאתם מזכירים, הנימוקים המבריקים, ההיקשים והמסקנות נמרחים על איזושהי שכבת מגן של הצד השני, כאילו לא באו לעולם. יש, כמובן, מצבים, שבהם הצד השני אטום מטבעו: אדם יהיר או בטוח בעצמו עד כדי כך, עד שאינו נוהג להקשיב כלל לטיעונים; אולם מצבים כאלו אינם נפוצים עד כדי כך. לפעמים האדם שאתם מתווכחים איתו הוא טוב לב, אינטליגנטי, אמפטי ופתוח בדרך כלל, כזה שאתם אפילו יכולים להגיע איתו לחיבור רגשי ואינטלקטואלי ממשי, אך בנושאים מסויימים הוא נאטם. לתופעה סיבות אפשריות רבות, אבל בפוסט הזה הייתי רוצה להתמקד באחת מהן: כל אחד מפרש את העובדות שמגיעות אליו בהתאם לאיזו "תמונה כללית", ששונה מאדם לאדם, ובהכרח משנה גם את פרשנות העובדות, אפילו הבסיסיות ביותר. כאשר אותה "תמונה כללית" שונה מאד בין שני אנשים, והם קולטים את אותן העובדות, מסקנה שנראית לאחד מהם כקומון סנס פשוט מתפרשת על ידי השני באור שונה לגמרי. אבל מכיוון שהצדדים לא מודעים לפעמים להבדל בתמונה הכללית, או שהם לא מעניקים לו את החשיבות הראויה, רף התסכול של שניהם עולה במהירות. איך זה יתכן ש"הוא" לא מבין מה שכל אדם נורמלי אמור להבין, כביכול?

כאן, הכינו את המעדרים לחפירה קלילה, מפני שהבנה לעומק של התופעה דורשת הסבר קצר על התחום הפילוסופי שנקרא הרמנויטיקה, או בעברית "תורת הפרשנות". במובן הבסיסי ביותר, "פרשנות" היא נטילה של קלט עובדתי, מה שאנחנו מקבלים מחושי הראייה, השמיעה, המישוש והריח, ושילובו בתמונת העולם הכללית שלנו בכדי להעניק לו משמעות. אין שום יכולת לעבד קלט ללא פרשנות. דמיינו, למשל, מצב שבו אני יוצא מהבית ורואה אדם מסויים, בגילי, צועד לו מעדנות ברחוב. הקלט, שמגיע מחוש הראייה, יהיה זהה עבורי ועבור שלושת השכנים שלי, משה, סיגלית ומירב, שיצאו מהבית באותו הזמן. אולם המשמעות של הקלט תהיה שונה מאד, בהתאם לאופן שבו הוא משתלב בתמונת העולם הכללית של כל אחד ואחד מהם. עבור משה, מדובר בזר לא מעניין, והוא דוחה את הקלט באותה מהירות שבה קיבל אותו. כלומר, אין משמעות לקלט בתמונת העולם הכללית שלו. סיגלית, לעומת זאת, שמה לב שההלך הוא חרדי, ומכיוון שספגה כבר מספר פעמים הערות על לבוש צנוע בשכונה, נוכחותו מתחברת לתמונת העולם שלה מיד בסעיף שנקרא "סכנת ההתחרדות של ירושלים". מירב, שרגילה לעבוד בארגוני חסד, שמה לב שההלך צולע ומהדס, ובתמונת העולם הכללית שלה נהוג לשאול אדם כזה אם הוא זקוק לעזרה. ואילו אני מזהה את ההלך כשמשון, המכר הנודניק שלי מהתיכון שחזר בתשובה, וממהר להתחמק לבל יחפור לי על סדנת ההתעוררות האחרונה שעבר בבית המדרש של הרב ברלנד. כלומר, אפילו בסיטואציה הפשוטה ביותר, לא ניתן לקבל סתם קלט ללא פרשנות. כמובן שהתגובה שלי (לברוח), של משה (להתעלם), של מירב (להציע עזרה) ושל סיגלית (להזעיף פנים) תשתנה בהתאם למקום ולחשיבות שיקבל הקלט בתמונת העולם הכללית.

כדי לסבך את העניינים, הבא נעבור למקרה המורכב יותר של שופט היושב בדין וצריך לפרש את החוק. אמנם יש מבקרים שחושבים, בתמימות, שאפשר להחיל את החוק איך שהוא, מילולית, בלי פרשנות, אבל בפועל הדבר אינו אפשרי. כמו כל אדם, שופט מקבל את ה"קלט" של מילות החוק, אבל חייב להעניק לו משמעות בתוך תמונה כללית שמורכבת, בין היתר, מתקדימים, נסיבות העבירה, וגם ניסיון החיים והשכל הישר של השופט עצמו. פרשנות החוק בהתאם לתקדימים חשובה במיוחד. אם שופטים לא יעשו זאת, הפרשנויות של חוקים מסויימים יתפרשו על קשת כל כך רחבה, עד שלא יוכלו להעניק אפילו צל של ודאות לבאים בשערי בית המשפט. הפילוסוף הנס גיאורג גדאמר כתב, דרך אגב, כי כל בני האדם כמעט מפרשים עובדות בדרך כלל לפי "מסורת פרשנית", בין אם הם מודעים לה ובין אם לא. יהודי מסורתי, למשל, יקרא בתנ"ך דרך המשקפיים של המשנה, התלמוד ופוסקים גדולים, אפילו בלי כוונה ספציפית לעשות זאת, פשוט כי כך הורגל לפרש ולקרוא את הטקסט.

לבסוף, ישנה תופעה מרתקת שאובחנה עוד ביוון העתיקה, ופילוסופים מודרניים כפרידריך שלאיירמאכר, וילהלם דילתיי והנס-גיאורג גדאמר כינו המעגל הפרשני. כשאנחנו מכניסים עובדה מסויימת לתוך תמונת העולם הכללית שלנו, קרי מפרשים אותה, היא עשויה להשפיע על תמונת העולם הכללית, שתשנה בתורה גם את פרשנות העובדות. תחשבו, למשל, על עצמכם כאשר אתם קוראים רומן, פותחים את הדף הראשון ונתקלים במשפט: "ג'יל נכנסה לדירתה וסגרה את הדלת אחריה." המשמעות שאתם מייחסים למשפט, והאפקט הרגשי שלו, ישתנה מאד בהתאם לציפיות שלכם מהספר. תחשבו בעצמכם על הסצינה של ג'יל נכנסת הביתה וסוגרת את הדלת, ואיך תפרשו אותה אם אתם יודעים מראש שמדובר בספר אימה, קומדיה רומנטית, דרמה משפטית או ספר ריגול. כמובן, ככל שאתם קוראים יותר משפטים, שמצטברים בתורם לעמודים ולפרקים, גם הציפיות שלכם מהספר ותפיסת ה"מכלול" שלו ישתנו. למשל, יתכן שחשבתם שמדובר בספר אימה, ופירשתם את כניסתה של ג'יל לבית כתחילתה של סצינת רצח שהשאירה אתכם בקצות העצבים. אולם לאט לאט אתם מגלים שלא רק שג'יל נותרה בחיים, אלא שהספר דומה יותר לקומדיה רומנטית. בהמשך, אם תיתקלו במשפט "האלמוני פתח חרישית את חלון ביתה של ג'יל וחמק פנימה", תשערו שמדובר במאהב, ולא ברוצח. במילים אחרות, עם שינוי הציפיות מהספר כולו תפרשו באופן שונה את המשפטים שתקראו, דבר שישפיע בתורו על תפיסת המכלול, וחוזר חלילה. חוקרי הפרשנות השונים מסיקים מסקנות שונות מהמעגל. שליירמאכר, למשל, מדבר על אמפתיה של הקורא לכותב והזדהות עם העולם הרגשי שלו, שהולכת וגוברת עם הקריאה. גדאמר מדגיש את המסורת הפרשנית של הקורא, שמשפיעה על המעגל, ועל ה"אפליקציות" של הפרשנות, כלומר המסקנות המעשיות והאופן שבו הקורא משתמש ומנצל אותה לצרכיו. הוא טוען גם שה"אופקים" (נקודות הראייה והעיוורון) של הקורא והכותב הולכים ומתמזגים זה בזה ככל שהקריאה מתקדמת. אולם הפרשנות הבסיסית של המעגל ודרך פעולתו דומה אצל כולם.

עכשיו, הבה נראה כיצד אפשר ליישם את התובנות הפרשניות הללו לויכוחים פוליטיים. אם נביט לרגע באנשים שסביבנו, נראה שהן קריטיות אפילו במובן הבסיסי ביותר: פרשנות של קלט עובדתי בתוך תמונת עולם כללית. קחו, למשל, את הסוגיה הבסיסית בישראל של "גינוי פיגועים". כאשר מתרחש פיגוע באוטובוס בתל אביב, או פיגוע ירי בשומרון, משקיף יהודי יפרש את הקלט בתוך תמונת העולם הכללית שלו, שעשויה להיות מורכבת פחות או יותר מהנחות היסוד הבאות:

1. "לא תרצח": להרוג חפים מפשע זה דבר מתועב מאין כמותו, אלא אם אין ברירה.
2. העם היהודי נמצא תחת מתקפה מצד מצד הערבים והפלסטינים לאורך כל הסכסוך הישראלי-ערבי.
3. ישראל עשתה כל שביכולתה בכדי להשיג שלום, אולם הצד הערבי מנע זאת.
4. לפיכך, הרג של ערבים מצד יהודים הוא ביטוי לצימאון דם, פנאטיות דתית או למצער, רצון לסלק את היהודים מכל כברת אדמה בארץ ישראל.

כלומר, המשקיף היהודי הממוצע (ובכלל זה גם הפוליטיקאי היהודי הממוצע) עשוי לפרש את הפיגוע במספר ממדים. מעבר לתיעוב האנושי הכללי למעשה הרצח, הוא יבין אותו גם כהתקפה ספציפית על הקבוצה האתנית שלו, במטרה להשמידה, וכמעשה כפוי טובה מצד עם יריב שהציעו לו הכל, אך הוא סירב לכל ההצעות מרוע, רצחנות וכפיות טובה.

אולם אם יהודי ישאל ערבי-ישראלי (נניח לרגע בצד את הפלסטינים בשטחים) האם הוא מעוניין לגנות את הפיגוע, השואל יגלה במהרה שבן שיחו (ולא משנה מה עמדותיו הפוליטיות בתוך השיח הערבי!) מפרש את הקלט העובדתי בתוך תמונת עולם שונה. נניח, לצורך הדיון, שבן השיח הערבי שותף באופן מלא לסלידה האנושית מרצח חפים מפשע, ובכלל מחזיק בתפיסת עולם מתונה יחסית. גם במקרה כזה, תמונת העולם הכללית שלו עשויה להיראות בערך כך:

1. "לא תרצח": להרוג חפים מפשע זה דבר מתועב מאין כמותו.
2. היהודים שדדו ב-1948 ארץ שאינה שלהם, אולם הערבים – מסיבות של כורח ופרגמטיזם כאחד – השלימו בסופו של דבר עם המציאות הזאת ומוכנים להשתלב במדינת ישראל תוך שימור ייחודם התרבותי והלאומי.
3. החל מ-1967, ישראל מנהלת כיבוש אכזרי בגדה המערבית ובעזה, שכולל הרג בלתי פוסק של נשים, ילדים וחפים מפשע. המשקיף הערבי הממוצע אינו מתרשם מאמצעי הזהירות של צה"ל, בעיקר מפני שהוא חשוף לתוצאה הסופית ולאינספור תמונות זוועה המשודרות בערוצי הטלוויזיה הערביים.
4. 4.      התנגדות לכיבוש הצבאי של הגדה המערבית ועזה, כשלעצמה, היא דבר לגיטימי. רצח חפים מפשע אינו לגיטימי בהתאם להנחה מס' 1. יש שיאמרו אפילו שאלימות אינה לגיטימית, ועדיף להתנגד באופן בלתי אלים. אולי "זה לא התפקיד" של ערבים ישראלים להשתתף בה, או אפילו להביע עליה דעה חיובית בשל מצבם הרגיש. אולם בפני עצמה – היא לגיטימית.

לכן, כאשר אותו משקיף ערבי דמיוני שתיארתי כרגע שומע על פיגוע, המסקנה שלו אולי דומה לזו של שכנו היהודי במידת מה ("מדובר ברצח מתועב של חפים מפשע"), אולם שונה מאד בגלל ההבדלים בתפיסת העולם הכללית. לחשבון הפרשני, למשל, ייכנסו גם ההנחות שמדובר בכל זאת בהתנגדות לכיבוש (אולי רצחנית, לא לגיטימית, מוטעית, אבל התנגדות) ושה"כיבוש הישראלי" רוצח גם נשים וילדים באופן קבוע. בעיני ערבים מסויימים, כולל כאלו שבאמת דוחים פיגועים, "גינוי" עלול להתפרש כהסכמה עם הזוועות המתוארות בסעיף 3, ולכן הם ינסו לעיתים "לגנות את שני הצדדים" או לשלב את גינוי הפיגוע עם גינוי לכיבוש, דבר שישראלים-יהודים סובלנים אליו פחות ופחות. אחרים, בהתאם לסעיף 4, ינסו להתחמק, להימנע מהתייחסות או לרצות את בן שיחם היהודי באופן כזה או אחר, ולהתמקד בנושאים "אזרחיים" שבנוגע אליהם תפיסת העולם שלהם ושל שכניהם שונה פחות. אפילו פוליטיקאים ערבים שמגנים פיגועים בחריפות, כמו מנסור עבאס, לא עושים את זה מפני שתפיסת העולם שלהם זהה לזו של חכ"ים יהודים, אלא למרות שהיא שונה מאד, ומתוך התגברות – במאזן הכללי – על סעיפים 2, 3 ו-4 לטובת שיקולים אחרים.

כמובן שאצל משקיפים ערבים אחרים תהיה תפיסת העולם שונה עוד יותר מזו של שכניהם היהודים, ולפיכך הויכוח ייראה חסר טעם לחלוטין. כאן עוד נכנסים שאר מרכיבי הפרשנות שדיברנו עליהם: המסורת הפרשנית (איך אנחנו, הסביבה שלנו, ערוצי הטלוויזיה שאנחנו רואים והעיתונים שאנחנו קוראים רגילים לפרש אירועים כאלה), האפליקציות (כיצד אני רוצה להשתמש בפרשנות: האם אני זהיר מבחינה פוליטית, האם להיפך, אני מעוניין להתריס, או שמא אני משתמש בה כדי להלהיב את הבייס?). ולבסוף, אצל אנשים חושבים ונבונים, ייכנס לתמונה, בהדרגה, גם המעגל הפרשני. תפיסת המכלול של המשקיף הערבי עשויה להשתנות, למשל, , לשני הכיוונים, בעקבות מפגשים אינטנסיביים עם יהודים והיכרות עם השקפותיהם, חוויות אישיות (למשל היתקלות עם זירת פיגוע), ומכאן תשתנה בהכרח פרשנות העובדות, וחוזר חלילה.

הדברים כמובן נכונים לא רק לשיח על פיגועים, אלא כמעט לכל ויכוח פוליטי על נושא טעון, בין אם מדובר בהתחממות הגלובלית, חוק וסדר, כלכלה חופשית מול כלכלה מתוכננת, או טיבו של בנימין נתניהו. מטרת הטור שלעיל אינה לפתור אי אלו מהויכוחים הללו או לגשר על הפערים ביניהם, אלא רק להסביר, ברמת המטא, את התסכול של אנשים שחשים שהם מדברים ל"קיר אטום". במקרים כאלו, נסו ללמוד ולהבין את תמונת העולם הכללית של הצד השני. אולי היא תישאר בעיניכם מתועבת בדיוק כפי שהיתה קודם, אבל אולי, רק אולי, תצליחו גם ללמוד ממנה משהו.

במהלך מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם", ואכן, רבים מהרוצחים המתועבים ביותר נידונו למוות או לעונשי מאסר כבדים. אף על פי שאין לבטל את הפעילות המשפטית רחבת ההיקף מנירנברג והלאה, התוצאות היו מאכזבות יחסית: רוצחים רבים נמלטו מאימת הדין, זוכו או קיבלו עונשים מגוחכים. מקובל לטעון שהמלחמה הקרה אחראית לכך, אולם אין זה הסבר מספק. בפוסט הזה, אטען שהכלב קבור דווקא במדיניות ענישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים בין 1945 ל-1947, שניסתה לתפוס מרובה וסיימה עם מעט מאד, ובחוסר התאמה של המשפט הפלילי המסורתי לענישה של פשעים נגד האנושות. מעל הכל, הויתור על עונש המוות במקרים כאלה היה, ועודנו, טעות חמורה.

"סמנו גם את הפושעים הקטנים של המערכת הזאת. זכרו אותם היטב, כדי שאף אחד מהם לא ימלט"

מעלוני הורד הלבן – קבוצת התנגדות אנטי-נאצית באוניברסיטת מינכן

מלחמת העולם השנייה היתה אולי המלחמה המזוויעה ביותר בתולדות המין האנושי. היקף הפשעים שבוצע בה מסמר שיער, ובמיוחד בגרמניה הנאצית, בעלות בריתה ומדינות הלווין שלה. בפשעים הללו היו מעורבים חוגים נרחבים, ולא רק הרוצחים עצמם שלחצו על ההדק או על המתג של תא הגז: הפקידים שתקתקו את ההוראות, השומרים שקיבצו את האסירים, נהג הקטר שידע בדיוק מה היעד של המטען האנושי שלו, המשפטנים שניסחו סעיפים להצדקת הרצח, ציידי היהודים למיניהם שחיפשו פליטים בערי אירופה, והדיפלומטים שלחצו על מדינות הלווין של גרמניה להסגיר את יהודיהן, שלא לדבר על המיליונים הרבים שהרוויחו מביזה של רכוש יהודי.

פשעים בהיקף אדיר כל כך דרשו, כמובן, ענישה חמורה ומרתיעה. עוד בזמן המלחמה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם" ולהעניש אותם בחומרה – עדיף בארצות שבהם ביצעו את פשעיהם. משפטי נירנברג, שבהם נידונו והוצאו להורג רוב חברי ההנהגה הנאצית, הם הידועים ביותר, אולם בנירנברג התרחשו גם תריסר משפטים נלווים, בין היתר נגד הרופאים הרוצחים ממחנות הריכוז וההשמדה וחיילי האיינזצגרופן. במשפטים הנלווים נידונו 12 פושעים נאצים למוות (לרבות מפקדי האיינזצגרופן), 25 למאסר עולם, והאחרים לעונשי מאסר ממושכים. באזור הכיבוש שלהם, ערכו האמריקאים סדרה של משפטים גם לשומרי מחנות ריכוז, עם אחוז מפתיע של פסקי דין מוות. במשפטי דכאו, הורשעו 1517 נאשמים (מתוך 1941), 324 נידונו למוות ו-278 הוצאו להורג.

משפטי דכאו

בשנות השישים, גרמניה המערבית עצמה החלה לשפוט פושעי מלחמה. רשויות החוק במערב גרמניה ובגרמניה המאוחדת שפטו 90,000 פושעי מלחמה, ודנו כ-6,400 מהם לעונשי מאסר כבדים (המשפט המפורסם ביותר היה משפט אושוויץ, בראשית שנות השישים). ובכל זאת, בהתחשב בהיקף הזוועות של השואה ופשעי המלחמה של גרמניה הנאצית – אלו היו תוצאות מאכזבות. במקרים רבים, פושעים מתועבים יצאו לחופשי לאחר תקופות מאסר קצרות, זוכו בדין או שלא עמדו למשפט כלל. איך זה קרה? בפוסט הזה אנסה לטעון, שהסיבה לכישלון היחסי בענישת פושעי המלחמה לא היה נעוץ רק במלחמה הקרה, שחייבה את האמריקאים לרכוש את ליבם של הגרמנים. באופן מפתיע, הוא היה קשור דווקא בגישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים לענישת פושעי מלחמה בשנתיים הראשונות, ומאוחר יותר – גם לנוכחותם של נאצים לשעבר במערכת המערב-גרמנית, ולקוצר ידו של המשפט הפלילי המסורתי להתמודד עם פשעים נגד האנושות.

בין 1945 ל-1947, הגישה האמריקאית היתה שיש להעניש לא רק את הפושעים הנאצים הבכירים, אלא גם את המעוולים הקטנים והבינוניים. יותר מעונש, היה מדובר למעשה בסוג של "היגיינה ציבורית". מי שרואה את סרטי התעמולה האמריקאיים בסוף המלחמה, כמו המדריך לחיילי הכיבוש שנקרא "העבודה שלך בגרמניה" (Your job in Germany) מבין מיד כיצד תפסו קובעי המדיניות האמריקאיים את היחס בין הגרמנים לנאציזם בחודשים האחרונים לפני מאי 1945. הסרט קובע כי האידיאולוגיה הנאצית היא מחלה תרבותית, ששורשיה נעוצים עמוק בהיסטוריה הגרמנית. כל גבר, אישה או ילד הם נשאים פוטנציאליים של המחלה. קובעי המדיניות האמריקאיים דחו אמנם תוכניות קיצוניות כמו "תוכנית מורגנטאו", שתוצאותיה היו עשויות להתקרב לרצח עם, אולם הניחו שכדי ליצור גרמניה דמוקרטית, יש למנוע מנשאי המחלה הנאצית להמשיך ולהדביק אחרים, ובעיקר את הדור הצעיר.

לכן, נקבע הכלל הבסיסי: כל מי שהיה לו חלק ונחלה במשטר הנאצי, אפילו בתפקיד זוטר, לא יוכל לשמש בשום תפקיד ציבורי בגרמניה החדשה, אלא אם יוכל להוכיח שהיה רק "חבר נומינלי" במפלגה. השיטה שנבחרה כדי להגשים את האידיאל הנעלה הזה הלכה למעשה, נקראה שיטת ה"שאלונים" (Fragebogen). כל אזרח גרמני בוגר נדרש למלא שאלון מפורט שהכיל יותר מ-140 סעיפים. בשאלון, הוא היה צריך לתאר את תולדות חייו לפרטי פרטים, את תפקידיו האזרחיים והצבאיים, מה בדיוק עשה בתפקידים האלה, האם היה חבר במפלגה או בארגונים נאציים כלשהם, מהם עמדותיו הפוליטיות בשורה של סוגיות ועוד.

השאלונים האלה עשו נזק עצום. ראשית כל, הם יצרו זעם אדיר בחלקים נרחבים של האוכלוסיה הגרמנית, אפילו אצל פעילים אנטי-נאציים ידועים. סקרי דעת הקהל בתקופה הראו, שגרמנים רבים מאד הסכימו לעיקרון הבסיסי של משפטי פושעי המלחמה: יש להעניש את ראשי המשטר, מפקדי גסטפו ואיינצגרופן. אולם כאשר כל אדם הפך לחשוד בפוטנציה, התמיכה במשפטי פושעי מלחמה מכל סוג צנחה פלאים – תהליך שיהיו לו תוצאות הרות אסון לאחר שגרמניה המערבית קיבלה עצמאות ב-1955.

שנית, האמריקאים גילו מהר מאד שבדיקת השאלונים לוקחת מהם כמות עצומה, בלתי אפשרית כמעט של זמן ומשאבים. כל מי שעסק אי פעם בהוראה, יודע כמה מתיש לבדוק מבחנים. דמיינו לכם את צוותי החקירה האמריקאיים, שנאנקו ממילא מחוסר כוח אדם, משאבים ותקציב, קבורים בהררים של שאלונים בני מאות סעיפים. רק קריאת השאלונים דרשה עבודה מרובה, שלא לדבר על בדיקתם, והרי לכל מי שהיה עלול להיפגע מהשאלונים היה אינטרס עליון שלא לומר אמת. התוצאה היתה ההיפך הגמור מהכוונה: הפושעים הגדולים, שהיו בדרך כלל מנוסים וערמומיים יותר, הצליחו לשקר או להתחמק בשאלון, בעוד אזרחים נורמטיביים יותר ש"רק" הצטרפו למפלגה הנאצית או עבדו בתפקידים ממשלתיים זוטרים, נפגעו ממנו. הפקידים האמריקאים העמוסים, המותשים והעצבניים התחילו לפעול באופן שרירותי, דבר שליבה כמובן את הזעם בציבור הגרמני הרחב. תגובת הנגד היתה בלתי נמנעת: כדי לפייס את הציבור, האמריקאים התחילו לתת פטורים גורפים, הולכים וגדלים, עד לזילות מוחלטת של המערכת. לפעמים, פושע נאצי היה רק צריך למצוא יהודי, קומוניסט או סוציאל-דמוקרט (לכאורה) שיעיד לטובתו, כדי להימלט מאימת הדין. לעדויות הללו קראו בלעג "כרטיסי פרסיל" (Persilschein), על שם מותג פופולרי של אבקת כביסה.

דוגמא ל"שאלון" שהיה אפשר להתחמק ממנו באמצעות "כרטיס פרסיל"

ואז, כמובן, התחילה המלחמה הקרה. בשנים הראשונות, לפחות עד ראשית שנות השישים, האמריקאים ובעלי בריתם חששו עד מאד ממלחמה קרובה עם ברית המועצות. כדי להתכונן למלחמה טוב יותר, רשויות אמריקאיות שונות, ובמיוחד ה-CIA, התחילו לתת פטורים לכל מיני "נאצים שימושיים": מדעני טילים, מומחי מודיעין שהכירו את ברית המועצות, וכל מי שהסכים לחלוק איתם מידע חשוב. ממילא, החשק לרדוף פושעי מלחמה הלך וירד, בעוד האינטרס לרכוש את לב הגרמנים במלחמה הקרה הוביל את בעלות הברית בדיוק לכיוון ההפוך. "כמה מאיתנו," כתב סוכן ה-CIA מיילס קומפטון, "העדיפו את האינטרס הלאומי על נקמות מהעבר."

כדי להפוך את גרמניה המערבית לבעלת ברית במלחמה הקרה, היה צורך כמובן להעמיד אותה על הרגליים מבחינה מדינית, כלכלית וצבאית. לשם כך, יש לבחור ולמנות אנשים שכבר התנסו בתפקידים דומים בעבר, ואלו היו בדרך כלל נאצים. בשנות החמישים, למשל, כמעט כל המנהלים במשטרה הפלילית הפדרלית (Bundeskriminalamt) היו קציני ס"ס לשעבר, ומסיבה ברורה. ברייך השלישי, המשטרה הגרמנית היתה חלק מהס"ס, והיה קשה מאד למצוא שוטרים מנוסים שלא שירתו בארגון הרצחני הזה. בביון הגרמני, ה-BND, לפחות 8% מהעובדים הקבועים היו אנשי ס"ס וגסטפו.

גנרל ריינהרד גהלן, מייסד הביון המערב גרמני, היה אחד מגדולי המעסיקים של פושעי מלחמה כבדים ברפובליקה הפדרלית של גרמניה.

אין להסיק מכך שהמשטר המערב גרמני היה משטר נאצי בלבוש חדש. אותם נאצים לשעבר ניהלו מדיניות ליברלית, דמוקרטית ופרו מערבית, ובחלקם אפילו תמכו ביחסים טובים עם ישראל. אבל דבר אחד הם *כן* עשו: הם ניסו להגן על חבריהם פושעי המלחמה. הפקידים הגרמנים המעטים שאכן ניסו לרדוף פושעי מלחמה נאצים, כדוגמת ד"ר פריץ באואר, התובע האגדי (ממוצא יהודי) של מדינת הסן, גילו שעמיתיהם מחבלים בעבודתם. כשבאואר, למשל, גילה את מקומו של אדולף אייכמן ב-1957, הוא לא מסר את המידע לשגרירות המערב-גרמנית בבואנוס איירס, מפני שחשש שהדיפלומטים המקומיים, רובם נאצים לשעבר, ידליפו את דבר החקירה לאייכמן ויגרמו לו לברוח. במקום זאת, הוא הפר את חוקי מדינתו ומסר את המידע ישירות למוסד הישראלי. גם הציבור, בחלקו הגדול, התנגד למשפטים של פושעי מלחמה: שנים של שאלונים אמריקאיים לימדו את הגרמני מן השורה שכל אחד נמצא על הכוונת, וכך נוצר לחץ פוליטי "להחליף דיסקט" ולהמשיך הלאה.

מסר מידע למוסד: ד"ר פריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסן

אפשר לדון עוד ארוכות בכישלון היחסי של משפטי פושעי המלחמה, אבל בגלל קוצר היריעה, הייתי רוצה להתמקד דווקא במסקנות האופרטיביות שאפשר להסיק מהסיפור.

ראשית כל, משפטים של פושעי מלחמה צריך לנהל במהירות הבזק, מיד לאחר שהמלחמה מסתיימת. במקום לנצל את התקופה שלאחר המלחמה, ואת ההלם של האוכלוסיה הגרמנית, שעדיין הסתכלה בחיוב בחלקה הגדול על משפטי פושעים, האמריקאים ביזבזו את השנים היקרות ביותר על השאלונים. במקום זאת, הם היו צריכים להתמקד אך ורק בקטגוריות ספציפיות של הפושעים הגרועים ביותר: שומרים ומפקדים במחנות ריכוז, אנשי איינזצגרופן, גנרלים שחתמו על פקודות פושעות, ראשי המחלקות והמדורים בס"ס, וכל המומחים, היועצים וראשי המחלקות לענייני יהודים וצוענים. אם, עוד ב-1946, המשאבים שהושקעו בניסיון לתהות על קנקנו של סגן הגזבר של המפלגה הנאצית ברגנסבורג עילית, היו ממוקדים אך ורק בפושעים הכבדים, יתכן שמעטים יותר מהם היו נמלטים.

בנוסף, וכאן אני נכנס לקרקע מסוכנת יותר, הכלים של המשפט הפלילי אינם מחודדים מספיק בכדי לטפל בפושעי מלחמה. אחת הבעיות במשפטים שנערכו בגרמניה המערבית, היתה קשורה בגבולותיהם הצרים של כתבי האישום. שומרים במחנה ריכוז, למשל, היה אפשר להרשיע רק אם הוכח שרצחו אסיר ספציפי. כך, עורכי הדין של הנאשמים הצליחו לבלבל את האסירים על דוכן העדים: האם היה לנאשם צלב קרס לבן על המדים? כן? אבל לרופאים במחנה X היה צלב קרס כחול. האם הנאשם היה נמוך או גבוה? אתם מבינים את העיקרון. הסנגורים היו צריכים רק ליצור ספק סביר בקשר בין נאשם ספציפי למעשי הרצח שיוחסו לו, כדי להביא לזיכוי.  ומכיוון ש"רצח" הוגדר כהרג שאדם ביצע במו ידיו, דווקא את המפקדים והקצינים היה אפשר להרשיע רק ב"סיוע לרצח", עבירה שהעונש עליה היה נמוך יותר. גם אם הושגה הרשעה, נגד כל הסיכויים, הלחץ הפוליטי הוביל במקרים רבים לקיצור עונש ולחנינה.

מסיבה זו, כפי שטען התובע פריץ באואר, במשפטים של פושעי מלחמה עדיף להרשיע ברצח באופן גורף בהתאם לקטגוריה שאתה שייך אליך, בלי קשר למעורבותך האישית במעשי רצח ספציפיים. עבדת באושוויץ או באיינזצגרופה, בתפקיד שמירה או תפקיד מבצעי? מעצם ההגדרה, אתה חבר בקולקטיב שעסק ברצח המוני, ונטל ההוכחה עליך להוכיח שאינך אשם. טעות קשה נוספת, בהקשר הזה, היא ביטול עונש המוות, שיש לו חשיבות עליונה במשפטים של פושעי מלחמה. מי שמוצא להורג, לא יכול לקבל שחרור מוקדם מהקבר. קביעה ש"עבודה" במחנות ריכוז מסויימים, ביחידות רצח או במחלקות לענייני יהודים לסוגיהן, גוררת עונש מוות בהיעדר נסיבות מקלות משמעותיות, היתה מחסלת פושעים רבים ויוצרת הרתעה חזקה יותר לעתיד.

ביטול עונש המוות הוא, במידה רבה, אחד מעיקרי האמונה של ליברלים ופרוגרסיבים בימינו. הקלות שבה התחמקו פושעי מלחמה רבים כל כך אחרי השואה, כמו גם חוסר האונים של העולם מול מעשי טבח כמו רואנדה, דורשים חשיבה מחודשת בנושא. עונש מוות לפושעים נגד האנושות הוא פיתרון לעייפות המצטברת ולחוסר החשק לשפוט פושעי מלחמה שנים רבות אחרי האסון, ולנטייה לחנון אותם כשהזעם שוכח והלחץ הפוליטי גובר. אם המשפט הבינלאומי יקבע קטגוריות מצומצמות מאד, אבל ברורות של אנשים שדינם מוות, למשל שותפים ברצח עם, תהיה לכך גם משמעות מוסרית. מנחם בגין אמר פעם, בצדק, שהרוצחים הנאצים אינם סתם פושעים. "יש עבריינים בקרב כל העמים, ואנחנו איננו יוצאים מן הכלל. ומשום כך, בקדוש שבימות השנה, אנו מתירין להתפלל עמהם. אבל אי העבריינים האלה – ואי הפושעים הללו?". ג'נוסייד אינו סתם פשע פלילי, והמשפט הפלילי אינו ערוך להתמודד איתו כהלכה. גם אם לא יצליחו למנוע רצח עם, חבל התלייה או כיתת היורים יפגינו לפחות את הסלידה של המין האנושי כולו ממשמידי עמים ופושעים נגד האנושות.