מבצע צוק איתן מעלה שאלות מטרידות אודות המצב האסטרטגי, הצבאי והמדיני של ישראל. לירן אופק, עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, טוען שישראל הפכה, שלא בטובתה, לקבלן ביצוע של גורמים זרים המעוניינים לפגוע בחמאס. קריסת ערוצי התיווך בין הצדדים, עקב שינויים גיאופוליטיים באזור, הופכים את המבצע הנוכחי, והבאים אחריו, לתסבוכת שקשה להיחלץ ממנה. כדי לצאת מהמצב, אולי כדאי "לחשוב מחוץ לקופסה" ולשקול מתווה חדש? 

מבצע "צוק איתן" מעלה מטבע הדברים שאלות אודות הדרך בה יש לסיים את המבצע. שאלות אלו, כדוגמת סוגיית התמרון הקרקעי, מצביעות על החשש מפגיעה בחיילי צה"ל לצד חשש מהסתבכות שתגרום לפגיעה בלתי-מידתית בחפים מפשע. יהיו הצעדים אשר יהיו, ממשלת ישראל היא שתחליט באיזה אמצעים להשתמש, כיצד להפעילם ובאיזה מינון. אולם מעבר לסיום מוצלח של המבצע הנוכחי, חשוב להבין כיצד ניתן למנוע הישנותו של סבב נוסף בעתיד, והצעד הראשון לכך הוא להבין כיצד עזה מאתגרת את החשיבה הישראלית.

המורכבות של עזה

מדינת ישראל מפעילה מדיניות הרתעה מול הנהגת החמאס ברצועה, זרועה הצבאית והארגונים הסוררים הנוספים. הרתעה נשענת על העיקרון לפיו הנזק שסופג היריב עשוי לייצר בקרבו השפעות מרסנות, שימנעו ממנו להפגין את יכולותיו בעתיד. הירידה המשמעותית במספר שיגורי הרקטות משטח הרצועה לאחר "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008-ינואר 2009) ו"עמוד ענן" (נובמבר 2012)[1] מוכיחים עיקרון זה. אולם הרתעה – שקולה ומדודה ככל שתהיה – היא בגדר מדיניות של ברירת מחדל. חמור מכך, מדיניות זו אף נשענת על מספר הנחות הסותרות זו את זו, ששילובם דן את ישראל לסבבי עימות נוספים.

המדיניות הישראלית מול עזה כיום דומה במידה מסוימת למדיניות צה"ל עד להסכם השלום עם מצרים (1979). היינו, יצירת הרתעה ממושכת, שתגרום למדינות ערב לזנוח את הסכסוך עם ישראל, באמצעות סבבי לחימה קצרים, המסבים נזק רב ביותר למרכזי הכובד של היריב בשטחו. אכן, סבבי הלחימה מול עזה הם קצרים יחסית והם מסבים נזק רב לגופי הטרור. יחד עם זאת, לא מושגת הכרעה בשטח היריב. ישנן סיבות רבות וברורות להימנעות ממהלך קרקעי ברצועה, אבל המשמעות היא שחלק מן היכולות נותרות, ומאפשרות לארגונים הסוררים להשתקם ולבנות עצמם מחדש.

מעבר לחוסר הרצון לקיים מבצע קרקעי ברצועה, יש להבין כיצד היחלשות הנהגת חמאס חוץ תורמת גם היא לקיומם של סבבים עתידיים. מידת ההשפעה של הנהגת החוץ על עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, פחותה מאוד. הירידה בהשפעתה נגרמה בתחילה כתוצאה מהחלטת הנהגת החוץ לצאת נגד מלחמת האזרחים בסוריה, שהובילה להפסקת הסיוע האיראני לתקופה מסוימת, ולאחר מכן, הלחימה בסיני של המשטר בראשות הגנרל א-סיסי נגד תשתיות הטרור הפלסטיני. חשוב להבין, הנהגת החמאס איבדה תוך שנתיים עורף לוגיסטי ומרכז אידיאולוגי, ולנוכח זאת אין לה יכולת מספקת להורות לזרוע הצבאית להפסיק את הלחימה. מנגד, גם למצריים – מתווכת בעבר – אין שום רצון לקחת תפקיד זה משום הלחימה אותה היא מנהלת נגד החמאס ותנועת האחים המוסלמים[2]. כיום, אין בנמצא מתווך פוטנציאלי אפשרי שיוכל להעביר מסרים ליצירת הפסקת אש.

תקשורת בין צדדים לוחמים היא גורם חשוב המסייע הן בהיווצרות הבנות להפסקת אש והן ביצירת מנגנוני ריסון פנימיים אצל כל אחד מהצדדים, המונעים גלישה לסבב אלימות נוסף. חוסר התקשורת הקיים כיום תואם במידה מסוימת לתקופת ההמתנה ערב מלחמת "ששת הימים": ההסלמה המצרית, שמקורה בלחץ הערבי שהופעל על נאצר, נבעה במידה רבה לנוכח העובדה שישראל לא העבירה למצריים בכל אותה תקופה מסר תקיף באמצעות תיווך בינלאומי. חוסר התקשורת בין הצדדים הוא שתרם להסלמה שהסתיימה במלחמה. הירי של חמאס בתגובה לרצח הנער ממחנה הפליטים שועפט הוביל למשוואת הסלמה מבלי שישראל העבירה מסרים תקיפים להפסקת ההסלמה באמצעות תיווך אפקטיבי, משום שתיווך כזה אינו קיים.

גורם נוסף שחשוב לשים אליו לב הוא הרשות הפלסטינית. הרשות מקיימת מעין מדיניות הכלה מול החמאס בפרט, ורצועת עזה בכלל. הרשות מעוניינת בחמאס מוחלש ומוכה, שלנוכח מצבו מסכים לקבל על עצמו קו מדיני, הרואה בטרור פגיעה באינטרס הפלסטיני. משום כך, ניתן היה לראות בהסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס, שנחתם ב-23.04.2014 הוכחה לבידודו וחולשתו הרבה של חמאס ברצועה ובאזור כולו. בעוד מנגנוני הביטחון של הרשות מנהלים מדיניות סיכול נגד גורמי טרור בגדה, ולראייה התיאום עם צה"ל בעקבות חטיפתם ורציחתם של גיל-עד, נפתלי ואייל, אין להם נוכחות בעזה. על-כן, המדיניות היחידה שנשארת לרשות היא בדמות הקפאת משכורות, הנחשבת לאחד הגורמים שהוביל לסבב הנוכחי.

לאור הכתוב נראה שהמדיניות הישראלית נמצאת בעמדת חולשה: ישראל, על-אף היותה הכוח הצבאי החזק באזור, לא יכולה להשפיע על המוטיבציה של מי מגורמי הטרור ברצועה ושל מי מהגורמים באזור למנוע הסלמה למאבק. כל אירוע פנימי – בין חמאס לרשות, בין הנהגת החמאס לזרוע הצבאית, בין החמאס לארגונים סוררים אחרים ברצועה, או בין חמאס למצריים – מכיל בתוכו פוטנציאל להסלמה מול ישראל, כאשר הנהגת הרשות בגדה ומצריים מעוניינות בנזק שייגרם לגורמי הטרור ברצועה, ולכן לא מעוניינות בתיווך להפסקת אש וגם לא יכולות לעשות כן, ואילו מדינת ישראל נמנעת מהכרעה קרקעית מסיבות ברורות. במצב זה ישראל הופכת ל"קבלן הביצוע" כאשר המתחים הפנימיים יוצאים משליטה, אך היכולת שלה לייצר הרתעה אפקטיבית לאורך זמן מוטלת בספק.

הבנות ביטחוניות וחידוש תהליך מדיני

במבט ראשון, מצב בו ישראל משמשת "קבלן ביצוע" הוא נוח לאור העליונות המוחלטת של מדינת ישראל וכוחות הביטחון מול רצועת עזה. בפועל זהו מצב בעייתי בעל השלכות אסטרטגיות, כלכליות ובינלאומיות על ישראל, ועל-כן הדרך היחידה לצאת ממנו הוא בקידום שני מהלכים הקשורים זה בזה ותורמים זה לזה.

הסתכלות על הזירה האזורית מצביעה על שותפות אינטרסים בין ישראל למדינות ערביות בשני מעגלים: בראשון מצריים, ירדן והרשות הפלסטינית, ובשני סעודיה, מדינות המפרץ והחבל הכורדי בצפון עיראק. שותפות זאת נובעת משילוב הגורמים הבאים: א. האיום הנשקף מדאע"ש וקבוצות ג'יהאד עולמי נוספות הפועלות בעיראק, בסוריה ובסיני; ב. היחלשות היציבות המדינתית במזרח התיכון עד כדי תהליכי התפוררותן של סוריה ועיראק; ג. התחזקות ההשפעה האיראנית בכל המרחב מאיראן ועד הים התיכון; ד. השאיפה האיראנית ליכולת גרעינית צבאית. לכל אלו יש להוסיף את תחושת "היעלמותה" של ארצות-הברית מן המזרח התיכון.

שיתוף פעולה נגד אויב משותף: לוחמי דאע"ש

גורמים אלו מייצרים הזדמנויות בהעמקת הקשרים הביטחוניים והכלכליים בין ישראל לבין מדינות נוספות, שכולן מוצאות עצמן עומדות למול השינויים הגיאו-פוליטיים באזור. במקביל על מדינת ישראל לקדם תהליך מדיני אמין עם הרשות הפלסטינית, וסביר שהדבר יעלה כתנאי מצד כל מדינות ערב במידה וישראל תציע להן להעמיק את קשריהן עמה.

חשוב להבין, משא-ומתן אמין הנעשה בתום לב חייב לשים על השולחן את סוגיות הליבה, ובייחוד את שאלת הגבולות ושאלת ירושלים, ואפילו להתחיל מהן. משא-ומתן זה חייב, בניגוד לגישה שאפיינה את הסבב בשנת 2000 (קמפ-דויד) וב-2008 (אנאפוליס), להיעשות על-פי העיקרון לפיו "מה שמוסכם – מיושם". יישום הבנות שתתקבלנה במשא-ומתן תאפשר לישראל ולרשות לבנות אמון ביניהן, וכתוצאה מכך תאפשר למדינות ערביות לסייע בקידום התהליך. אולם מעבר לכל, משא-ומתן אמין מאפשר לישראל לייצר אמצעי לחץ לא-צבאי על גופי הטרור בעזה – לחץ שמגובה על-ידי מדינות ערביות. במקרה כזה ישראל, כמו גם ירדן, מצריים והרשות יכולות להודיע באופן פומבי כי הן מנהלות משא-ומתן, אך כל אחת מהן שומרת לעצמה את זכות התגובה כנגד גורמים מפריעים. מצב זה מעביר את האחריות לנשיאה בתוצאות לידי ארגוני הטרור, ועשוי להגביר את המוטיבציה של מצריים, מדינות ערביות נוספות ושל הרשות לייצר ערוצי תקשורת להעברת מסרים תקיפים כנגד גופי הטרור. מעניין אז יהיה לראות מה תהיה תגובת החמאס, ותגובת ארגונים סוררים אחרים, אם היוודע שפעילותם מכשילה במכוון את האינטרס הפלסטיני, שיהיה מגובה על-ידי מדינות האזור. אם לשפוט על-פי דבריו של הנשיא הפלסטיני נגד השימוש בחטיפות, אפשר שקידום שותפויות יחד עם משא-ומתן אמין ייצר לחץ רב יותר על המוטיבציה של ארגוני הטרור להפעיל כוח צבאי.

שיתוף פעולה ישיר: הכותב, לירן אופק, עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן

לחץ זה עשוי להיות אפקטיבי משתי סיבות: א. הוא יוכיח לתושבי האזור שישנה אלטרנטיבת פעולה לא-צבאית, שונה מזו שקיימת היום; ב. הוא יתרום לחידוש ערוצי התקשורת להעברת מסרים תקיפים לגורמי הטרור. יתרון נוסף הוא בכך שמצב זה מאפשר לישראל מרווח תמרון מדיני וצבאי רחבים יותר, תוך שישראל נהנית ממנגנוני ריסון והכלה ושומרת לעצמה את זכות התגובה במידת הצורך.

בסופו של דבר כל החלטה להעמיק את השותפויות בין ישראל למדינות ערב תלוי בקידום המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני. בין שנסכים לזה ובין אם לאו, זאת המציאות ומדינות משתמשות בתנאי זה גם כדי להעמיד את ישראל בפינה. אולם בסופו של יום החלטה על קידום התהליך המדיני תלויה אך ורק בהחלטת ממשלה, ובהסכמה פוליטית לחידוש התהליך. אך אם לשפוט על-פי הרכב הממשלה והצהרות חברי הקואליציה, הסבירות להיתכנות פוליטית לקידום תהליך מדיני קלושה ביותר. חמור מכך, לעיתים נדמה כי משא-ומתן למצב של "שתי מדינות לשני עמים" נתפש כאיום על חלק מן המפלגות. ואולם אין זה משנה.

חשוב לשים את הכתובת על הקיר ולומר בקול ברור: הפחתת הסבירות להישנותם של סבבי עימות נוספים תיעשה רק באמצעות משא-ומתן מדיני אמין על סוגיות הליבה. כיום, בעת מבצע "צוק איתן" צריך לא רק לחשוב איך לסיים את הסבב הנוכחי, אלא כיצד להפחית את הסבירות לסבבים הבאים, ולשם כך יש לבחון כיצד ניתן לשלב את המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני בתהליך לחיזוק היציבות האזורית ולהופכו לאמצעי לחץ לא-צבאי על ארגוני הטרור. זהו אתגר קשה שעלול מחיר בשיח הציבורי, בתמיכה המפלגתית ובמערכת הפוליטית, אבל הוא נדרש כדי שלא ניכנס שוב לעימותים נוספים בעתיד.

[1] כהן, ג. "הסיפור שאינו נגמר: מהקסאם הראשון על שדרות ועד היום", הארץ, 12.07.2014.

מתוך: http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2373486

[2] רביד, ב. "מבצע "צוק איתן": דרוש מתווך", הארץ, 10.07.2014.

מתוך: http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2372352