בעוד עריה של ישראל מופגזות ברקטות וצה"ל נלחם בעומק עזה, כדאי גם לחשוב על היום שאחרי. איך נפיק הישג מדיני של ממש מהמבצע מול החמאס? בשבוע שעבר, כאן בינשוף, כתב יונתן בוקסמן על מתווה של "הסרת המצור מול פירוז" ברצועת עזה. השבוע, ינשוף פוליטי-מדיני מנסה להציע מתווה כולל יותר, שיוכל למנף את הסיוט שאנחנו נמצאים בו לפריצת דרך מדינית. עקרונות היסוד: פשטות, בהירות, פומביות ונכונות ללכת עד הסוף, מבחינה מדינית וצבאית כאחד. 

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס, בעברית ובאנגלית. הגירסה הלועזית התפרסמה גם בינשוף אנגלית.

ב-17 ליולי פתחו חיילי צה"ל את שערי עזה ובריחיה, וכוחות גדולים של רגלים ושריון נכנסו לרצועה במבצע הקרקעי השני מאז ההתנתקות. מטרתו של המבצע היא כביכול מוגבלת: לרסק את מנהרות התקיפה ומצבורי הטילים לטווח ארוך שאליהם לא מסוגל להגיע חיל האוויר. בפועל, כמו כל מבצע צבאי, גם הפעולה הקרקעית הנוכחית בעזה מיועדת להעניק מרווח תמרון למדינאים ולהשיג הסכם הפסקת אש טוב יותר. כפי שהבהיר יונתן בוקסמן בטור האורח שלו בינשוף, חזרה להבנות עמוד ענן, בגירסה כזאת או אחרת, היא ברכה לבטלה. כך אנחנו מבטיחים לעצמנו מספר אינסופי של סבבים, הרוגים ודם כמים בעזה ובישראל כאחד. כניעה לדרישותיו הנוספות של החמאס (הסרת המצור, שחרור אסירים, גישה למסגד אל-אקצה) ללא תמורה מספיקה, תזרז משמעותית את הסבב הבא משום שתוכיח לגורמי הטרור שירי הטילים משתלם – למרות כיפת ברזל. מצד שני, גם כיבוש ארוך של הרצועה ופירוק שלטון חמאס הוא פיתרון שחסרונות ניכרים בצדו. גם אם נתעלם מהדם והדמים שפתרון כזה ידרוש, מהרג המוני של אזרחים ברצועת עזה, מהלחץ והגינוי הבינלאומיים ומדעת הקהל הערבית שעודנה רדומה באופן יחסי, הרי התמוטטות חמאס עלולה לפנות את המקום לארגונים סלפיים קיצוניים ומסוכנים עוד יותר. במצב הנוכחי, ובהתחשב בעקשנותו של חמאס, יתכן שלא תהיה ברירה אלא לעשות זאת; יתכן שלא תהיה ברירה אלא לשלם את המחיר וללכת עד הסוף, אולם אליבא דכולי עלמא מדובר באופציה שאינה מועדפת.

אם חמאס יתגמש ויתחיל משא ומתן רציני, ישראל יכולה וצריכה לנצל את הדרישות המופרזות של ארגון הטרור העזתי כדי לדרוש ממנו ויתור משמעותי בתמורה. ראש הממשלה צריך להציע בקול ברור וצלול הסרה מלאה ומוחלטת של המצור וסיוע בינלאומי נדיב לשיקום עזה, שחרור נעצרי "שובו אחים" וגישה מבוקרת של עזתים למסגד אל-אקצה, תמורה לפירוז מלא של הרצועה מטילים ומנהרות טרור בפיקוח מצרי או בינלאומי. התקדמות הסרת המצור תהיה מדורגת, בבד בבד עם התקדמות הפירוז, אולם על היוזמה יש להצהיר באופן דרמטי, ברור ופשוט ככל האפשר. כך, יהיה ברור גם לידידיהם של הפלסטינים בעולם, ולדעת הקהל הפלסטינית עצמה, שישראל מציעה אור בקצה המנהרה, תקווה להסרה מוחלטת של המצור כל עוד יובטח בטחונה. חשוב לשים לב שהמתווה המוצע לא ידרוש מתנועת ההתנגדות האסלאמית ויתורים אידיאולוגיים שהיא לא מסוגלת לתת בשלב הזה. החמאס לא יאלץ לוותר על שלטונו ברצועה, להכיר בישראל או אפילו בהסכמים שחתמה הרשות הפלסטינית. הוא ייאלץ לוותר אך ורק על הטילים, כלי שהוכיח את עצמו ממילא כבלתי אפקטיבי. החמאס לא יסכים למתווה כזה מרצונו הטוב, כפי שנוכחנו כולנו מנאומו של ח'אלד משעל אתמול בערב. לשם כך יש צורך בלחץ צבאי אינטנסיבי שיוביל את הנהגת החמאס ברצועה למסקנה שעצם שלטונה, אם לא קיומה הפיזי, נתון בסכנה מיידית ומוחשית.

אולם כדי למנף את מבצע "צוק איתן" להישגים מדיניים של ממש, חובה לפתוח ביוזמה מדינית דרמטית באותה מידה גם בגדה המערבית. הכותרת אינה מספיקה. לפני מספר ימים שמעתי את ח"כ ניצן הורוביץ מדבר בטלוויזיה ואומר בעייפות שיש "לפתוח יוזמה מדינית עם אבו מאזן", במעין שחזור של סיסמאות שלקוחות מהפגנות שמאל בשנות התשעים. השאלה העיקרית היא לא האם צריך, אלא איך לעשות זאת. כיצד נימנע מעוד סבב כושל של משא ומתן, שהפלסטינים לא מאמינים בו ומתייחסים אליו (בצדק) בציניות תהומית? תחקיר הניו רפבליק מעלה כי הסבב הקודם לא נכשל רק בגלל מחלוקות מהותיות, אלא גם מפני שטבע בדיונים מתישים על סדר יום ונתן לפלסטינים תחושה (מוצדקת) שישראל מעוניינת אך ורק לבזבז את זמנם ולהעניק שכפ"ץ מדיני לבנייה בהתנחלויות. לפיכך, כל יוזמה מדינית חדשה חייבת לפזר את חוסר האמון הזה באמצעות סדרה של מהלכים מהירים, דרמטיים וסמליים שיחזירו לישראל את היוזמה, יפתיעו את הצד השני וימנעו מאיתנו לבזבז את הזמן בחודשים ארוכים של דיונים עקרים.

הצעדים הראשונים חייבים להיות ביוזמת ישראל, והם חייבים להיות צלולים וברורים ככל האפשר. על ראש הממשלה להכריז כי הוא מוכן להכיר מיד בפלסטין כמדינה חברה באו"ם, בגבולות זמניים או "שנויים במחלוקת", ולפתוח עמה במשא ומתן על יתר הסוגיות. במקביל, תגיש ישראל למדינה הפלסטינית מפה של חזונה לגבולותיה העתידיים. בנייה נוספת בהתנחלויות תוקפא כל עוד השיחות נמשכות, בתמורה להימנעותה של המדינה הפלסטינית מצעדים עוינים כגון פנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג. כמו כן, יש להזמין את אבו מאזן, כנשיא, לביקור ממלכתי בירושלים ונאום בכנסת, בכוריאוגרפיה שתזכיר את ביקור סאדאת. חשוב להזכיר נשכחות: ביקורו של סאדאת הגיע לפני הסכם השלום בין שתי המדינות – מחווה סמלית שהניעה את הציבור מבחינה רגשית ואפשרה למקבלי ההחלטות לנוע מעבר לתחום הנוחות האידיאולוגי שלהם. הכרה במדינה פלסטינית לא רק תשכיח את נזקי המבצע בעזה ותבלבל את מתנגדיה של ישראל בעולם, אלא גם תספק אופק ברור למשא ומתן. היא תיתן לפלסטינים תחושה שהם השיגו משהו עוד לפני תחילת ההתמקחות האינסופית בחדרי הדיונים.

מתווה כזה, שיוכל לתמוך בהסדר הפירוז בעזה, יחייב קואליציה מסוג אחר, בלי בנט, הבית היהודי, ואולי גם חברי הכנסת הימנים ביותר בליכוד. הוא יחייב מהלך דוגמת הקמת קדימה, או, למצער, צירוף מפלגת העבודה לממשלה. נתניהו לא ילך אליו מרצונו שלו:  רק לחץ חזק של המרכז-שמאל והגורמים המתונים בקואליציה יוכל ליצור את תנאי הפתיחה. יש לוודא גם שיצחק הרצוג לא ינצל את המצב שנוצר כדי להפיל את הממשלה במחטף, כפי שעשו אהוד ברק ואנשיו לאחר הסכם וואי. בכל מקרה שהוא, המתווה שהוצע לעיל יוכל להוות יעד, מטרה וחזון למחנה המרכז-שמאל. רק יעד כזה, אור בקצה המנהרה, יוכל להוציא אותנו מגיהנום הסבבים שאנחנו שרויים בו ולמנף את המבצע הנוכחי בעזה לפתרון מדיני בר-קיימא.