ארכיון הבלוג

ציביליזציה: מדוע ניצח המערב את כל השאר?

מדוע ניצח המערב את כל שאר העולם? מדוע אימצו תרבויות ומדינות שונות את המוסדות, התרבות ודפוסי הפוליטיקה המערבית על קרבה וכרעיה? אפילו איראן, אחרי הכל, מגדירה את עצמה כ"רפובליקה" – צורת שלטון מערבית לעילא ולעילא. ניל פרגוסון, היסטוריון שנוי במחלוקת מאוניברסיטת הרווארד, מייחס את עלייתו של העולם המערבי לשש "אפליקציות מנצחות": פיצול פוליטי, המהפכה המדעית, שלטון החוק, הרפואה המערבית, מוסר העבודה וחברת הצריכה. מהם היתרונות והחסרונות בספר החשוב הזה, שראה אור לא מזמן בעברית? ינשוף היסטורי על המפתח לפתרון השאלה החשובה ביותר בהיסטוריה של העולם המודרני.

 ניל פרגוסון, ציביליזציה – המערב וכל השאר. מאנגלית: ארז וולק (עם עובד, 2013)

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

עטיפה_-_ציביליזציה(1)

בויכוח שנערך פעם ברשת אל-ג'זירה, יצאה חמתו של איש דת מוסלמי, אחמד בין מוחמד מאלג'יריה, על "כופרת" שהעזה לטעון כי העולם האסלאמי מפגר בתרבותו אחרי המערב. "מי כבש את מי?" צעק האימאם בזעם, "המערב את האסלאם, או האסלאם את המערב?" "מי הפך את מי לקולוניה, בריטניה את מצרים, או מצרים את בריטניה? צרפת את אלג'יר, או אלג'יר את צרפת?" לכאורה, שאלה רטורית שהתשובה אליה ברורה, אבל למעשה, במחשבה שנייה, הדברים מורכבים ומעניינים יותר. מדוע, למעשה, כבשה בריטניה את מצרים אבל מצרים לא כבשה את בריטניה? לא היה זה, מן הסתם, מהעדר דחף אימפריאליסטי. במאה התשע עשרה, עשורים ספורים לפני שהפכה לקולוניה בריטית, היתה מצרים מעצמה אימפריאליסטית שניסתה להשתלט על סודאן וחלקים נרחבים במזרח התיכון. אבל בכל זאת, בריטניה הכריעה אותה בקלות. התופעה המדהימה הזאת, של השתלטות המערב על המזרח, אינה מוגבלת ליחסים בין שתי המדינות הללו. בסוף המאה ה-19, שלטו כבר המעצמות האירופיות על רוב רובו של העולם הלא מערבי. גם כיום, לאחר תום עידן הקולוניאליזם, המוסדות, המבנים התרבותיים, הלבוש ואלמנטים מהותיים אחרים בתרבות המערבית מהווים אמת מידה יסודית ברחבי העולם כולו. אפילו הפוסט-קולוניאליסט האדוק ביותר לא קורא לחזור למוסדות הפוליטיים או לצורת המשטר של שושלת מינג, הקיסרות המוגולית או האימפריה העותומנית. אפילו איראן של חומייני לא הקימה אמירות או ח'ליפות אלא "רפובליקה", אסלאמית אמנם, אבל בכל זאת שיטת משטר מערבית לעילא ולעילא.

אפילו הוא עומד בראש "רפובליקה" - המנהיג העליון של איראן

אפילו הוא עומד בראש "רפובליקה" – המנהיג העליון של איראן

            כיצד הצליח המערב, עד 1500 חלק זניח ונחשל של העולם, להשתלט על אימפריות מתוחכמות ועשירות ממנו אלף מונים? מדוע ניצח המערב את כל השאר? זו השאלה עליה מנסה ניל פרגוסון, היסטוריון נודע ושנוי במחלוקת מאוניברסיטת הרווארד, לענות בספרו רב המכר ציביליזציה. בשיא העידן הקולוניאלי, ובמידה רבה עד למלחמת העולם השנייה, סברו אינטלקטואלים מערביים רבים כי הסיבה לכך נעוצה בכך שהגזע המערבי עליון על האחרים, או לפחות מקנה לבני המערב יתרונות שחסרים לשאר. לאחר השואה, נימוק הגזע נמוג ונעלם, אולם בכל זאת, היסטוריונים רבים מהדור הישן המשיכו לחשוב כי המערב נעלה על השאר לפחות מבחינה תרבותית. אולם גם נימוק זה הפך להיות בעייתי, בהתחשב בעובדה ש"תרבות" אינה דבר קבוע אלא תצריף של אלמנטים שונים, משתנים בקביעות ומושפעים הדדית. מה בדיוק נתן למערב יתרון מבחינה תרבותית, ובאיזו תקופה? ואם "תרבות" היא אלמנט נצחי ובלתי משתנה, מה בדיוק ההבדל בינה לבין גזע?

פרופ' ניל פרגוסון

פרופ' ניל פרגוסון

            כשיצא לאור, ובאופן צפוי למדי, זכה ספרו של פרגוסון לקיתונות רותחין מהיסטוריונים פוסט-קולוניאלים ויתר נציגים של השמאל הרדיקלי – לאו דווקא על התשובות שנתן לבעיית "המערב וכל השאר" אלא על עצם הצגת השאלה. במאמרים היסטריים כמעט, הם האשימו אותו בגזענות, כאילו כל מי שתוהה מדוע הצליח המערב לכבוש את העולם בהכרח מאשר את נחיתותם של העמים הלא מערביים. אבל בכל זאת, התופעה ההיסטורית המדהימה הזאת – חלק קטן ושולי באנושות הכופה על כל השאר את המוסדות, הנורמות והערכים שלו – היא אולי התהליך הקריטי ביותר בהיסטוריה המודרנית. למעשה, עצם המושג "מודרניות" שייך לעולם המחשבה המערבי. הבנת הסיבות לעליית המערב, במילים אחרות, היא הכרחית להבנת העולם שאנו חיים בו.

            תשובתו של פרגוסון לשאלה "מדוע הצליח המערב" פרושה על פני ספר של ארבע מאות עמודים, אבל אפשר לסכם אותה בראש ובראשונה במילה אחת: "מוסדות". אנגליה הצליחה לכבוש את מצרים, צרפת הצליחה להשתלט על אלג'יר, אמריקה על וייטנאם ולא להיפך מפני שהמוסדות המערביים הוכיחו את עצמם כמוצלחים יותר מאלו של שאר העולם. המוסדות הללו נתמכו בידי אידיאולוגיות וגופי ידע, שהם בתורם, סייעו להמשך פיתוחם. את אותם אלמנטים שהיוו את סוד כוחו של המערב מחלק פרגוסון לשש קבוצות עיקריות, אותן הוא מכנה "האפליקציות המנצחות": 1. פיצול פוליטי שהוביל לתחרות. כך, אם גירש למשל שליט אירופי אחד את המדענים מתחומו, תמיד היו אלו יכולים למצוא מקלט אצל המתחרה שלו. בסין, לעומת זאת, החלטה הרת אסון של הקיסר היתה עשויה לעכב את התפתחותה של המדינה כולה – משום שלא היו לו מתחרים. 2. המהפכה המדעית. 3. זכויות הקניין – שאפשרו למדינה לגייס הלוואות בריבית נמוכה ולאסוף משאבים אדירים להתפתחות כלכלית והתפשטות צבאית וטריטוריאלית. 4. הרפואה המודרנית שהעלתה באופן דרמטי את איכות ומשך החיים. 5. חברת הצריכה, שתרמה תרומה מכרעת להתפתחות הכלכלה שעמדה מאחורי כוחו של המערב. 6. מוסר העבודה – תנאי הכרחי לקיומה של הכלכלה הזאת.

בספרו הקלאסי על מוסר העבודה והדת הפרוטסטנטית, העלה הסוציולוג הגרמני מקס וובר לראשונה את התיאוריה שמקדם כעת ניל פרגוסון בנוגע למוסר העבודה המערבי.

בספרו הקלאסי על מוסר העבודה והדת הפרוטסטנטית, העלה הסוציולוג הגרמני מקס וובר לראשונה את התיאוריה שמקדם כעת ניל פרגוסון בנוגע למוסר העבודה המערבי.

בקיצור, לא מדובר בגנים, וגם לא ב"תרבות" שליוותה את המערב מאז ימי יוון ורומא, אלא בתופעות היסטוריות שהופיעו בתקופה מסויימת ובתנאים מסויימים – והן אשר יצרו ביחד את סוד כוחו של המערב. ומכאן גם הפסימיות ששזורה בכתיבתו של פרגוסון. מכיוון שיתרונו של המערב אינו קבוע אלא מותנה באלמנטים תרבותיים מסויימים, הוא גם עשוי להתפוגג ולחלוף. בימינו, לדעתו של פרגוסון, הולך המערב ומאבד את היתרונות הללו, בעוד מתחריו, בראש ובראשונה סין, מאמצים אותם. לכן, כפי שהוא כותב בהקדמה, אנחנו נמצאים על סף שקיעתו של המערב. ציביליזציה, לפיכך, הוא ספר סיכום נוגה – מבט של היסטוריון מערבי, שאוהב את תרבותו וקשור אליה, על עידן שעומד לחלוף ולעבור מן העולם.

היתרון העיקרי של ציביליזציה, לבד מהנחת השאלה החשובה של עליית המערב על השולחן, גלומה בתפיסה המורכבת של המושג המופיע בכותרת. מהי, למעשה, ציביליזציה? פרגוסון לא הולך בדרכם של ההיסטוריונים הישנים, שנטו לזהות תרבות עם הישגיה החומריים והרוחניים הגדולים ביותר. "אני מתעתד לעסוק בבירא עמיקתא יותר מאשר באיגרא רמה", הוא כותב, "כשאני חושב על ציביליזציה, למערכות ביוב יעילות יש עבורי ערך לא פחות מלזה של ביצורים נשגבים, ואולי אפילו ערך רב יותר, שכן ללא ביוב ציבורי יעיל ערים הן מלכודות מוות. […] ציביליזציה היא עבורי הרבה יותר מתכולתן של כמה גלריות אמנות מהשורה הראשונה. היא ארגון אנושי מורכב מאין כמוהו. הציורים, הפסלים והבניינים הם אולי הישגיה הבולטים ביותר לעין, אבל הם חסרי מובן בהיעדר הבנה של המוסדות הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שהגו אותם, שילמו עבורם, הוציאו אותם לפועל- ושימרו אותם כדי שאנחנו נזכה לחזות בהם."

חשוב לא פחות מביצורים נישאים - תרשים של מערכת ביוב

חשוב לא פחות מביצורים נישאים – תרשים של מערכת ביוב

לכאורה, אין בדברים הללו חידוש. היסטוריונים רבים, מאז שנות השישים לפחות, סירבו לזהות "ציביליזציה" אך ורק עם הישגים תרבותיים בולטים. אולם מה שמעניין אצל פרגוסון, הוא שהוא לוקח את כל המכלול המורכב הזה, ומעמיד אותו בתחרות ובעימות מול מכלולים אחרים. אצלו, בניגוד לספריהם של מתחריו הפוסט-קולוניאליים, הציביליזציה המערבית אינה רק אשליה, מעין שיקוף של תמונת האחר שנועדה לספק הצדקות לכיבוש וניצול, אלא מתמודד נפרד ונבדל בתחרות על הבכורה מול ציביליזציות אחרות. כלומר, פרגוסון אינו מסכים עם הטענה הגורסת שבין המערב לאסלאם, למשל, "אין קווי הפרדה, לא קשים ולא רכים", והם לא יותר ממבנים מדומיינים וחסרי ממשות. תרבויות מתמודדות זו מול זו בשדה הקרב והכלכלה, ובסופו של דבר, כפי שהוא מראה, אחת מהן מנצחת ואחת מפסידה. בהקשר זה, מותר וצריך להיות שיפוטי: אם ציביליזציה קרסה בשדה הקרב, פירוש הדבר הוא שכל המארג המורכב של מוסדותיה ורעיונותיה, כפי שהתפתח במשך השנים, כשל בתחרות ולפיכך נאלץ להשתנות בעל כורחו. כלומר, מה שמעניין בציביליזציה הוא השילוב בין הגישה ההיסטורית החדשה, הרואה בתרבות מארג מורכב, עמוק ומשתנה תדירות של מוסדות, רעיונות ותהליכים כלכליים, לבין הגישה הישנה, הכופרת בדוקטרינת הפוליטיקלי-קורקט ומעזה לקבוע כי ציביליזציות נבדלות זו מזו, ובהיבטים מסויימים, לאחת מהן עשויה להיות יתרונות מכריעים על רעותה.

ציביליזציה מנצחת ציביליזציה אחרת - צבאות מצרים נמחצים מול הפלישה הצרפתית בקרב הפירמידות

ציביליזציה מנצחת ציביליזציה אחרת – צבאות מצרים נמחצים מול הפלישה הצרפתית בקרב הפירמידות

 תפיסת עולם זו עומדת בבסיס הטיעון המרכזי של פרגוסון בדבר "שש האפליקציות המנצחות" (תחרות, מדע, רפואה, קניין, צריכה ומוסר עבודה) שלכל אחד מהן מוקדש פרק נפרד. הפרקים מרתקים, כתובים יפה, והרעיונות שעומדים בבסיסם משכנעים. אולם כאשר מגדילים את הרזולוציה ועוברים מרמת הרעיון הכללי לרמת הביצוע, "ציביליזציה" מתגלה כספר בעייתי יותר. ראשית כל, האנקדוטות, הטיעונים והסיפורים הרבים אינם מתקשרים תמיד לטיעונים המרכזיים בכל פרק ופרק, ולא תמיד ברור כיצד הם מוכיחים את יתרונותיה של "אפליקציה מנצחת" כזאת או אחרת. במיוחד בעייתי הדיון המיושן קמעא של פרגוסון במוסר העבודה הפרוטסטנטי (מחקרים הוכיחו שמוסר העבודה בסין, למשל, לא היה פחוּת), וטענתו כי עלייתה של סין בימינו קשורה לעליית הנצרות הפרוטסטנטית במדינה היא לדעתי מופרכת בעליל.

אין קשר לעלייתה של סין - נוצרים פרוטסטנטים ב"כנסייה ביתית"

אין קשר לעלייתה של סין – נוצרים פרוטסטנטים סינים ב"כנסייה ביתית"

שנית, וזו כבר בעיה חמורה יותר, פרגוסון מפספס לחלוטין, לדעתי, את הדפוס הבסיסי העומד מאחורי ה"מערביזציה" של תרבויות לא מערביות, בין אם בסין, בין אם ביפן ובין אם בעולם המוסלמי. יפן, במיוחד, היא מקרה מבחן חשוב לתזה של פרגוסון, כמדינה הלא מערבית הראשונה שהצליחה להדביק את המערב האימפריאליסטי במגרש המשחקים שלו. היפנים, כותב פרגוסון, הצליחו כי חיקו את תרבות המערב על קרבה וכרעיה ואימצו אותה בשלמותה, החל במוסדות פוליטיים וכלה בתסרוקת ובלבוש. אולם טענה זו, כידוע לכל מי שעוסק בהיסטוריה יפנית, רחוקה מלהיות מדוייקת. ההשפעה המערבית על יפן המודרנית היתה אכן עמוקה ודרמטית, והמנהיגים היפניים אכן אימצו את המדע, הטכניקה וחלקים חשובים מהמוסדות הפוליטיים והאינטלקטואליים של המערב. אולם המוסדות הללו השתלבו עם אלמנטים ילידיים. מוסד הקיסרות היפני, למשל, היה שונה בטבעו מכל מוסד מלוכה מערבי, ואופיו המיוחד הכתיב את המבנה המדיני של יפן יותר מכל תיאוריה פוליטית מיובאת. גם בתחום התרבות, הלבוש, האוכל וחיי היומיום, אימצו היפנים אלמנטים מערביים מסויימים ודחו אחרים. המפגש עם המערב, בסופו של דבר, יצר ביפן ציביליזציה חדשה: לא מערבית לחלוטין, לא יפנית לחלוטין ולא סינית לחלוטין, אלא תרכובת המושפעת מכל השלושה.

דוגמא מובהקת ללוקליזציה - הקיסר היפני מייג'י (מלך מ-1868-1912) במדי שרד מערביים

דוגמא מובהקת ללוקליזציה – הקיסר היפני מייג'י (מלך מ-1868-1912) במדי שרד מערביים

דבר דומה התרחש גם בכל מדינה אחרת שהושפעה מהמערב, לרבות סין ומדינות ערב. הטיעון של פרגוסון, לפיכך, מחטיא כאן את המטרה. לא ב"חיקוי" של האפליקציות המנצחות עלינו להתבונן, אלא ב"לוקליזציה" של האפליקציות הללו בהתחשב בתנאים ההיסטוריים השוררים בכל ארץ וארץ. השאלה, באיזו מידה הצליחה מדינה כזו או אחרת להתמודד עם המערב במגרשו שלו, אינה תלויה בהכרח בטיב החיקוי, אלא באופי הלוקליזציה. במילים אחרות, איזו תרבות חדשה נוצרה בעקבות עיכולן ושינויין של "האפליקציות המנצחות" ומה היו יתרונותיה וחסרונותיה בתנאים הנתונים. כדי להבין, למשל, מדוע סין הצליחה (במאוחר) להתמודד עם המערב, ואילו מוזמביק נכשלה, יש לבחון בזהירות את הקליטה של כל "אפליקציה מנצחת" בשתי המדינות הללו ואת השינויים שעברה בהשפעת התרבות המקומית. פרגוסון מפספס את הנקודה הזאת – והדבר פוגם באופן משמעותי בעוצמת הטיעון של ספרו.

ובכל זאת, הספר ציביליזציה תרם תרומה משמעותית מאד, לא רק בכך שהעלה את השאלה החשובה של "ניצחון המערב" על השולחן, אלא בכך שסיפק גם מסגרת רעיונות משכנעת ומוצקה לדון בה. לאור זאת, ראוי לראות כל אחת מה"אפליקציות המנצחות" כהזמנה למחקר מעמיק וזהיר יותר. אולם בכך שפתח את הדלתות למחקר כזה, ובעיקר משום שהתגבר על ההתנגדות הפוסט-קולוניאלית הצדקנית (ואף הטרחנית) לעצם הצגת השאלה, פרגוסון קידם הן את השיח הציבורי והן את המחקר ההיסטורי. ציביליזציה, למרות כל חסרונותיו, הוא ספר חשוב, אפילו חשוב מאד.

  • גילוי נאות: שימשתי כמתרגל של פרופ' ניל פרגוסון בשנת 2012, בקורס המבוסס על הספר ציביליזציה

מדעי הדשא – או: במה אנחנו מועילים לעולם?

"תגיד לי, במה אתם מועילים למשק?" שאלו אותי כבר לא מעט אנשים, ותהו מה תרומתם של מדעי הרוח בכלל וההיסטוריה בכלל לחברה. שאלה טובה – והתשובה למטה. האם זה דווקא כי אנחנו "חייבים ללמוד מההיסטוריה"? או שלא בדיוק? על אנשים מעצבנים באמצע הדרך, שיעים נעלמים, יאסר ערפאת כאוהד בית"ר ירושלים, גנרלים שלא מקשיבים בכיתה וה"תועלת" המפתיעה שמאחורי כל אלו.

דשא

אנשים מעצבנים נוטים להגיח מעבר לפינה באופן לא צפוי.

פעם, בימים שעוד למדתי באוניברסיטת תל אביב, שוכנעתי לסייע לתא מרצ בבחירות לאגודת הסטודנטים. במסגרת תרומתי למסע הבחירות, שנמשכה בערך ארבע שעות, חילקתי פליירים של תא מרצ באגודה ליד בניין גילמן, ואף שאלתי עוברים ושבים (שנראו כסטודנטים) האם הצביעו כבר בבחירות בפקולטה למדעי הרוח. לא, לא היו ויכוחים פוליטיים סוערים. עבור רוב הסטודנטים הבחירות עוררו פיהוקים, ולא אמוציות. אבל אז, לפתע, נתקלתי בעובר אורח זועם. הכעס שלו, ראוי לציין, לא נבע מהטעמים הצפויים. הוא לא התעצבן כי הפרעתי לו, ואפילו לא כי הייתי ממרצ. למעשה, פוליטיקה היתה ממנו והלאה. הוא גם לא נראה כמי שעשוי להיכנס להתקפי זעם. בחור נמוך, קצת מגושם, עם משקפיים עבים ודיבור מגמגם.

"לאיזה בחירות?!" הוא שאל אותי, "באיזה בחירות בדיוק? בפקולטה למדעי השטויות?!"

המילה האחרונה נאמרה תוך כדי נתז רוק קטלני. התחמקתי והמשכתי להקשיב:

"זה לא מדע שם!" הוא המשיך לגמגם בזעם, "שטויות זה! סתם שטויות! שם," והוא הצביע לכיוון הבניין של מדעים מדוייקים, "שם זה מדע אמיתי!"

והוא הלך. בעבר שמעתי כבר כמה פעמים את הכינוי הנפלא "מדעי הדשא", אבל "מדעי השטויות"? לא הגזמת, בן אדם? הייתי בהלם ולא הצלחתי להגיב. מאז, כמו כמה מחברי, נקלעתי לא פעם לויכוחים נוסח "במה אתם מועילים בכלל", "למה כדאי ללמוד היסטוריה", "למה אתם שווים את הכסף." עורך דין ממולח שהיה איתי במילואים שאל אותי "במה אני מועיל למשק", וחבר יקר שמנהל חברה הקשה עלי מספר פעמים בנוגע לתועלת של ההיסטוריונים לעולם. "אנחנו," הוא אמר, "מייצרים מקומות עבודה? מה אתם עושים?" לפעמים הביקורת הזאת מגיעה גם ממקומות לא צפויים. לא אחר מהאתר החרדי צופר, שכידוע מייצג חריצות, עמלנות ופרודוקטיביות שאין כמותן, תקף את ההשקעה של המדינה ב"מדעי ההבל והרוח", לדבריו.

מדעי הדשא? בניין גילמן, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

מדעי הדשא? בניין גילמן, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

אני חייב להודות ולהתוודות, שאמירות מהסוג הזה הרגיזו אותי עד להשחית, אז ואפילו היום. תסכימו, בוודאי, שמדובר ברגש טבעי. מי יעמוד שווה נפש כאשר אומרים לו שהמקצוע שלו מיותר? אנחנו, כבני אדם, רוצים להרגיש שאנחנו מותירים חתימה כלשהי בעולם, שאנחנו תורמים באופן כלשהו. "מאז הגירוש מגן עדן," כתב טולסטוי במלחמה ושלום, "בני אדם שואפים אמנם לנוח בשלווה, אולם מרגישים חוסר נוחות כשהם יושבים בחיבוק ידיים." הוא הוסיף וכתב, דרך אגב, כי המאושרים שבבני האדם הם אלו שמתבטלים כל היום, אך חשים שבבטלתם הם תורמים תרומה שאין כמותה לחברה. לדעתו יש רק מעמד אחד שחי כך באופן קבוע, ואלו אנשי הצבא (הוא לפחות לא האשים את אנשי האקדמיה), אבל זה כבר חלק מדיון אחר.

כשכועסים, התשובות שלנו נוטות להיות אוטומטיות, וגם לי היו תשובות מוכנות במחסנית לטענות מהסוג הזה. טענה אחת מכחישה את השיח התועלתני כולו. אריה עמיחי, פרופסור ליהדות, הגיב כך למאמר שכתבתי לאחרונה על השעמום שהפך לסמל סטטוס בתחומים אקדמיים מסויימים. לדעתו של עמיחי, האקדמיה היא מעין "גטו" לאנשים שמתעסקים בשאלות תיאורטיות ללא כל פתרון ותועלת, וכך היא צריכה להישאר. זו לא הפעם היחידה ששמעתי את ההסבר הזה. בסמינר שהיה לנו בהרווארד, בהנחייתו של ההיסטוריון פרופ' ניל פרגוסון, נשאלנו את אותה השאלה. פרגוסון, היסטוריון שכותב רבי מכר, תהה גם הוא במה אנחנו מועילים. אחת הסטודנטיות ענתה כי "אין תועלת." אנחנו עובדים רק לשם הידע, ולא על מנת להועיל למישהו. בתגובה, שאל אותה פרגוסון מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות שאוגרים חפצים ישנים בביתם. לא היתה לה תשובה. ואכן, נחמד לקדש את חוסר התועלת כל עוד אנחנו חיים מכספנו שלנו. אבל כאשר אנחנו מתפרנסים מכספי ציבור, שכר לימוד או תרומות פרטיות, טבעי שנסביר מה אנחנו נותנים בחזרה לאותם האנשים שמממנים אותנו.

מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות? פרופ' ניל פרגוסון

מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות? פרופ' ניל פרגוסון

תשובה אחרת, נפוצה לא פחות, היא ש"צריך ללמוד מההיסטוריה". בעוונותיי נתתי גם אני את ההסבר הזה לא פעם ולא פעמיים. אם מנהיגים ואלו שבוחרים בהם (היינו – הציבור הרחב) לא יהיו מודעים לתקדימים היסטוריים, כיצד יוכלו להתנהל היטב בעתיד? זכור לנו שמחה ארליך, סגן ראש הממשלה המבריק של ממשלת בגין, שלאחר מלחמת לבנון מלמל לאוזני העיתונאים כי "אף אחר לא אמר לנו שיש בדרום לבנון שיעים." כלומר, ממשלה שלמה החליטה לשחק בפוליטיקה מסובכת מאין כמותה של מדינה שכנה, בלי לדעת על ההיסטוריה, החברה והתרבות שלה דבר וחצי דבר.

באמת? יש שם שיעים? שמחה ארליך

באמת? יש שם שיעים? שמחה ארליך

ואני לא יכול להתאפק מלספר עוד אנקדוטה על בורות היסטורית. לא מזמן אמר ח"כ אחמד טיבי, דוגמא נדירה לפוליטיקאי שיודע היסטוריה, בהקשר למשחק הקרב ובא של בית"ר וסכנין, שעל אוהדי סכנין "למות או לכבוש את ההר" – פרפראזה על הסיסמא של בית"ר עצמה. כמובן שאוהדים נזעמים התקשרו אליו לתקוף אותו על ה"הסתה", ואחד מהם אף הגדיל לעשות ואמר שמדובר במשפט של ערפאת. ז'בוטינסקי היה שמח לשמוע שקם לו יורש.

אמירה של יאסר ערפאת? "למות או לכבוש את ההר"

אמירה של יאסר ערפאת? "למות או לכבוש את ההר"

הבעיה היא, שלעיתים קרובות פוליטיקאים דווקא כן משתמשים בתקדימים היסטוריים, אבל באופן מוטעה, או שהם מסיקים מהם מסקנות מופרכות. מחקר גרמני בחן, למשל, עשרות התבטאויות של פוליטיקאים גרמנים על קארל הגדול, והראה כי הקשר בין רובן לבין האירועים ההיסטוריים קלוש לכל היותר. גם אם קובעי מדיניות (או לעניין זה, בוחרים) מודעים לתקדימים ההיסטוריים, ישנה נטייה אנושית כללית לבחור "תקדימים" התואמים לדעות הקדומות שלנו, גם אם ההקשר שונה לחלוטין.

דוגמא הרסנית במיוחד ל"לימוד" מוטעה מההיסטוריה היא מדיניותו של המושל האמריקאי הראשון בעיראק, פול ברמר, לאחר מלחמת עראק השנייה. ברמר התבונן בהיסטוריה האמריקאית כדי ללמוד כיצד ישקם את עיראק, ובחר בדוגמא הנוחה ביותר של "בניין אומה": הכיבוש האמריקאי ביפן, ללא ספק אחד המוצלחים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. לאחר שארצות הביסה את האימפריה היפנית וכתשה אותה עד עפר, היא השליטה במדינה משטר כיבוש ממושך וכפתה בה רפורמות דמוקרטיות וחוקה איתנה שמחזיקות מעמד עד היום. תוך כדי כך, פירקו האמריקאים כמה מהכוחות העיקריים שהחזיקו את המשטר הקודם, בראש ובראשונה הצבא והצי. כאשר ברמר הגיע לעיראק – הוא ניסה לעשות את אותו הדבר. כאשר קוראים את ההוראות הראשונות שלו, פקודה מס' 1 ופקודה מס' 2, לפרק את הצבא העיראקי, מפלגת הבעת' וכל הארגונים המסונפים להם, חשים שכמעט העתיק את הפקודות המפורסמות של גנרל מקארתור, המושל האמריקאי האגדי של יפן.

אולי עדיף שלא היה לומד היסטוריה? המושל האמריקאי הראשון בעראק פול ברמר

אולי עדיף שלא היה לומד היסטוריה? המושל האמריקאי הראשון בעראק פול ברמר

דא עקא, כפי שציין ההיסטוריון ג'ון דאואר, שהניסיון לכפות בעיראק רפורמות נוסח יפן גרם לתוצאות הרסניות, משום שלא התחשב בהבדלים הניכרים בין שתי המדינות. ראשית כל, ביפן נשאר הקיסר, והוא נתן לגיטימציה לרפורמות. בעיראק "הקיסר" היה סדאם חוסיין. ביפן לא היו טרוריסטים מתנדבים שזרמו אליה מכל העולם, ולא מדינות שכנות בעייתיות. וחשוב מכל – האוכלוסיה היפנית היתה אחידה מבחינה אתנית. כאשר פירקו את הצבא, האוכלוסיה לא חששה לביטחונה. עיראק, לעומת זאת, היתה מדינה מפורקת מבחינה עדתית. כשהאמריקאים פירקו את הצבא הסוני ונתנו נשק לשיעים, המיעוט הסוני ראה זאת כאור ירוק לטבוח בו והרים את נס המרד. התוצאה היתה כאוס טוטלי שעיראק לא הציחה לצאת ממנו עד היום.

הניאו-שמרנים בארצות הברית, כמובן, אינם היחידים שנפלו בפח ההשוואה ההיסטורית הקלוקלת. השמאל הרדיקלי הבינלאומי מתעקש להילחם בכיבוש הישראלי בחרם דומה לזה שהופעל נגד דרום אפריקה, בלי להתחשב בהבדל העצום בין שתי הדוגמאות. בנימין נתניהו משווה בין הנאיביות של ה"פייסנים" הבריטים בשנות השלושים למדיניות הרכה כלפי איראן היום, בלי להבין שאותם "פייסנים" לאו דווקא היו נאיביים אלא פעלו משיקולים אסטרטגיים שהיו הגיוניים מאד בשעתם. אפילו היסטוריון גדול כמו בן עמי שילוני השווה, באופן בעייתי מאד לדעתי, בין האירועים שסובבים כעת את איראן למדיניות ארצות הברית במלחמה הקרה. ואפשר להביא עוד אין סוף דוגמאות. ואם אפילו אנשים מלומדים משתמשים בדוגמאות היסטוריות באופן שגוי ואף מסוכן, אולי שכרנו יצא בהפסדנו אם נלמד היסטוריה? אולי צודקים אלו שאומרים שההיסטוריה אינה אלא פנס בירכתיים, היינו – היא מאירה רק את המים שנמצאים כבר מאחורינו?

ואז, כשהתחלתי ללמוד היסטוריה צבאית, נתקלתי בדוגמא שמבחינתי היוותה ראשית של תשובה. בעולם היו וישנן אקדמיות צבאיות שהסתפקו בללמד אין ספור מלחמות מהעבר, והחניכים נתבקשו לשנן סיכומי קרבות בנוסח "זה ראה וכך תעשה". ואכן, רבים כבר דיברו על נזקה של השיטה הקלוקלת הזאת. כפי שאמר קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים האסטרטגיים בכל הזמנים, מלחמות העבר אינן מדד למלחמות ההווה, ואלו שניסו להעתיק קרבות עבר לסיטואציות אקטואליות שילמו על כך בדרך כלל ביוקר. יש האומרים שגנרל גרנט, המצביא הגדול של מלחמת האזרחים האמריקאית, הפליא כל כך לעשות בשדה הקרב דווקא משום שלא הקשיב לשיעורים באקדמיה הצבאית בווסט פוינט ולא הפנים את הידע המיושן והבלתי רלוונטי שמוריו ניסו להנחיל לו. באקדמיות צבאיות טובות, לעומת זאת, גם כן מלמדים היסטוריה צבאית – אבל עושים זאת באופן אחר. החניכים מתמקדים בסיטואציות שונות ומנתחים אותן, לא מבחינת "כזה ראה וקדש", או "אם תיתקל בסיטואציה X אז עליך להתנהג כמו מצביא Y", אלא ככלי לאימון. אם הצוערים ינתחו מספר רב של סיטואציות מלחמתיות מהעבר, הם ילמדו כיצד לנתח שדה קרב, כיצד להבין טופוגרפיה, כיצד להעריך החלטות פיקודיות שניתנו בנסיבות שונות ובתנאים שונים, כיצד להתמודד עם דרג פוליטי, כיצד להתייחס בביקורתיות ראויה לדיווחי מודיעין ולמברקים מבצעיים. ובעתיד, אם וכאשר יאלצו להתמודד כמפקדים עם סיטואציה קרבית, יוכלו לנצל את הכלים, או את אבני הבניין שניתנו להם כדי לקבל החלטות מושכלות.

לא הקשיב בשיעור. גנרל יוליסס גרנט

לא הקשיב בשיעור. גנרל יוליסס גרנט

אותו דבר, אפשר לומר, תקף גם להיסטוריה בכללותה. כפי שכתב פעם פרופ' אייל נווה, ככל שאנחנו, בין אם כאזרחים ובין אם כקובעי מדיניות, ננתח באופן ביקורתי יותר סיטואציות ותהליכים מהעבר, כך נפתח כלים מתחדדים והולכים להבין גם את ההווה – לא באמצעות חיקוי אלא באמצעות התבוננות מושכלת על כל מקרה לגופו. היכולת שלי להבין סיטואציה פוליטית ובינלאומית מורכבת בהווה תהיה ללא ספק גדולה בהרבה, אם "התאמנתי" במשך שנים על ניתוח של סיטואציות פוליטיות, בינלאומיות, כלכליות ותרבותיות מהעבר. כלים נוספים המוקנים לתלמיד ההיסטוריה כמו יכולת להטיל ספק בבעלי סמכות, לנתח ולפרק טקסט, להבין את האינטרסים מאחורי הדברים, לקלוט גם את מה שלא נאמר – חשובים אף הם לאין ערוך לכל קבלת החלטות שהיא, תהא אשר תהא. ההיסטוריה, במילים אחרות, תורמת לחברה משום שהיא בית הספר החשוב ביותר להבנת המציאות.

כמובן שהיסטוריה היא לא התחום היחיד שדרכו אפשר "להתאמן" בהבנת המציאות, ובהקשר זה ספרות ופילוסופיה (למשל) הן חשובות ומועילות לא פחות. מעבר לכך – ואי אפשר להדגיש זאת מספיק – שלחברה כדאי גם לשמר את המחקר הבסיסי, הסקרנות, והשאיפה לידע באשר הם שם. מחקרים מעניינים אף פעם לא צומחים לפי הזמנה, והחופש האקדמי הכרחי ליצירתיות שהיא, בתורה, תשוב ותשפר את יכולתנו להבין את העולם.

 

אזיקי הנאורות: סחר העבדים בין אסלאם ומערב

סחר העבדים ידוע כאחד מחטאיו העיקריים של המערב, כפי שדואגים מבקריו, בעיקר המוסלמים שבהם, לציין השכם והערב. לאחרונה, החלו חוגים אנטי-אסלאמיים במערב להזכיר שהערבים סחרו בעבדים אפריקאיים זמן רב לפני (ואחרי) האירופים. האם סחר העבדים המוסלמי דומה לסחר העבדים האירופי, ואם לא, מה ההבדלים ביניהם? כפי שנראה, נאורותו של המערב הפכה את סחר העבדים האירופי לאכזרי בהרבה, אולם גם הביאה עליו את קצו. ומה הקשר לאופן בו אנו ממתיקים את התה שלנו, ולספירת קלוריות?

ביום ראשון האחרון החלטתי לקחת הפוגה קלה ממסע מחקר מתיש בלונדון, ונסעתי לפינת הנואמים בהייד פארק כדי לשמוע את החדשות האחרונות מחזית הליצנים והתמהונים המופיעים שם בדרך כלל. הפעם, בניגוד לביקורי האחרון, נעדר משם המטיף שהאשים את הבונים החופשיים (והיהודים) בכל צרות העולם, והבמה נותרה פרוצה לדמגוגים אסלאמיים ואנטי-אסלאמיים שהתנגחו אחד עם השני. בחבורה כולה בלט מטיף נוצרי שחור, דגל ישראל מאחוריו, שלא הסתפק בניגוח המוסלמים על חטאם הנורא, אי אמונה בישו; למעשה, הוא הוסיף לרפרטואר האשמה מעניינת, שנשמעת לאחרונה יותר ויותר בקרב חוגים אנטי-מוסלמיים במדינות המערב: המוסלמים המציאו את העבדות השחורה. הם הראשונים ששיעבדו את השחורים באפריקה, והאדם הלבן רק חיקה אותם מאוחר יותר (ולזמן קצר יותר). הנאום, כמצופה, עורר תגובה זועמת מצד אפולוגטים מוסלמים בקהל, שהתחרו עם המטיף ב"מי צורח חזק יותר". רובם היו מרשימים עוד פחות ממנו: הקולני מביניהם, צעיר קרח עם עיניים רושפות, הכחיש, בבורות שלא תיאמן, שהמוסלמים אי פעם שיעבדו מישהו. אחר הסתלק אחרי כמה דקות בטענה ש"הילד שלו משתעמם", ושלישי- מוסלמי שחור מגאנה- הסתפק במלמול פסוקים מהקוראן.

מטיף נוצרי, אנטי-אסלאמי בהייד-פארק, ביום ראשון השבוע. העבדות ככלי לניגוח המוסלמים.

כדרכה של פינת הנואמים בהייד-פארק, השיח המתלהם מכל הצדדים לא אפשר לנהל דיון אמיתי. אבל השאלה שהעלה אותו מטיף נוצרי שחור היא מעניינת. אם ניקח צעד אחורה, הרחק מההתלהמות ומהאשמות הד-הומינם באיסלמופוביה מחד, וברשע מאידך, האם יש בטענות ממש? מהו הדמיון והשוני בין העבדות בעולם המוסלמי, לבין סחר העבדים האטלנטי הידוע לשמצה, פרשה שהסתיימה רק עם ביטול העבדות במלחמת האזרחים בארצות הברית? התשובה, כרגיל, מורכבת. שתי צורות העבדות, כמו כל עבדות שהיא, היו כמובן דומות בכך שהפכו בני אדם לסחורות, ומעבר לכך- לכל אחת מהן היו נקודות בהן התבלטה באכזריותה. אולם – וכאן טמונה האירוניה המרה מכל: סחר העבדים המערבי היה, בסופו של דבר, אכזרי והרסני בהרבה מזה הערבי-מוסלמי, לא בגלל ה"ברבריות המערבית", כפי שמנסים להציג זאת המוסלמים והאפולוגטים שלהם, אלא בדיוק להיפך: הוא היה אכזרי יותר בגלל נאורותו של המערב.

המשך הרשומה

הגמל ודבשתו – מי מפחד מסין העממית?

בימים טרופים אלה, יותר ויותר כותבים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל מתנבאים כי סין עתידה להיות המעצמה העולמית החדשה, אולי תוך כדי דחיקתה הצידה של ארצות הברית. מדוע נאבקים סטודנטים סינים-אמריקאיים בחוקי האפלייה המתקנת? מה צופה מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, ומי מפחד מהשתלטות סינית על המערב? והגמל – הוא לעולם אינו רואה את דבשתו שלו. ההמשך למטה.

המשך הרשומה

בית הזאבים

Have ye a matter, maidens, and ye Wolfling women all

And though alien guest of the Wolfling! But come ye up the hall

That the ancient men may hearken: for methinks I have a word

Of the battle of the Kindreds, and the harvest of the sword

William Morris, House of the Wolflings, XI: 74

ויליאם מוריס

אי אז באנגליה של סוף המאה התשע עשרה, טווה ויליאם מוריס, מעצב אופנה, סוציאליסט אוטופי ורומנטיקן, את הספר "בית הזאבים": סיפור גבורה שכוח, שמעטים מעלעלים היום בדפיו. את "בית הזאבים", כמו את שאר ספריו של מוריס, ניתן למצוא היום רק במדפי ספריות נידחות, בין כרכים עתיקים ומעלי אבק, או בחנויות של ספרים עתיקים. אבל בכל זאת, נודעה לבית הזאבים השפעה אדירה. בספר זה בישר מוריס, למעשה, את הפנטזיה המודרנית של המאה העשרים. מעטים יודעים כי ג'.ר.ר. טולקין, הנחשב בדרך כלל לאבי הז'אנר, קרא את בית הזאבים, התפעם והושפע ממנו עמוקות. שר הטבעות לא היה אפשרי בלעדיו. כך כותב המפרי קרפנטר, הביוגרף של טולקין:

בית הזאבים מתרחש בארץ הנתונה לאיום של פלישה רומאית. הסיפור, הכתוב בחלקו בפרוזה ובחלקו בשירה, מתמקד בשבט-משפחה שמתגורר ליד נהר גדול בקרחת יער מרקווּד, שם שנלקח מאגדות וספרי גיאוגרפיה גרמאניים עתיקים. נראה שמרכיבים רבים בסיפור הרשימו את טולקין. סגנונו [של מוריס] ייחודי, שופע ביטויים ארכאיים והיפוכים פואטיים, בניסיון לברוא מחדש את אווירת האגדות העתיקות. אין ספק שטולקין שם לב לכך, וכמדומה העריך היבט נוסף בכתיבתו של מוריס: כשרונו לתאר בדיוק רב את הנוף הדמיוני, חרף הזמן והמקום המעורפלים של זירת ההתרחשות. כעבור שנים, טולקין אימץ את הדוגמא של מוריס והלך אף הוא בדרך זו.

ג'.ר.ר. טולקין- העריץ את מוריס והושפע ממנו

עלילתו של בית הזאבים מתרחשת אי אז בימים השכוחים של השבטיים הגותיים-גרמניים. במרכזו ניצבת משפחה מורחבת, מעין שבט גרמאני לוחם, הידוע בכינוי "בית הזאבים". השבט חי בגליל (mark), אזור מיוער בצפיפות, בינות לנחלים צלולים, מעיינות מפכים וגבעות נישאות. בני הזאבים חיים בשלום עם אדמתם, עם מנהיגיהם ועם אליהם העתיקים. הלוחמים שלהם שואפים לתהילה בקרב, אך לעולם אינם תוקפים עמים אחרים ללא סיבה. החיבור שלהם לנשגב מתבצע דרך "שמש ההיכל" (Hall Sun). נערה מסתורית ויפיפייה, שחורת שיער, שאיש אינו יודע בדיוק היכן נולדה. שמש ההיכל, שהיא למעשה בתו של תיאודולף, מנהיג בית הזאבים ולוחם ידוע לתהילה, משמשת כחוזה, מנהיגה רוחנית ונביאה לעת מצוא. מקום מושבה הוא בדָאִיס (Dais), קודש הקודשים של ההיכל, מתחת למנורה עתיקה שזוהרת באור תמיד. בעת הצורך, כאשר נמצא בית הזאבים במצוקה, מתנבאת "שמש ההיכל" בחרוזים ארכאיים וחידתיים. בכלל, אנשי בית הזאבים כולם, מתיאודולף ו"שמש ההיכל" ומטה מרבים לשיר ולפייט, כאילו חייהם עצמם רקומים באגדות עתיקות. "בית הזאבים", לפיכך, הוא רומנסה בפרוזה ובשירה. הגבול ביניהן, כמו הגבול בין מציאות לאגדה, הינו מטושטש ביותר.

במעבה היער, בין ערפילים ודמדומים, נמצא המפתח לקשר בין שמש ההיכל לעולם האלים, ולמיסתרי כוחו הבלתי נדלה של תיאודולף, מנהיג השבט. כבר בפרקים הראשונים יתוודעו קוראי "בית הזאבים" לדמותה של "שמש היער", מעין פיית יערות ואלה, שנודתה מואלהאלה, עולם האלים, בשל אהבתה לתיאודולף. כדי להגן עליו בקרב, השיגה לו שיריון גמדים מאבנים יקרות- שטומן בחובו סוד מהעבר. כך, במערכת היחסים המורכבת בין שמש היער, תיאודולף ובתם, שמש ההיכל, רוקם מוריס את הדילמה של תיאודולף בין נאמנות לשבט ושמש היער: בין האהבה למשפחתו מצד אחד, לאהובתו המסתורית מצד שני. למי יהיה נאמן בעת מבחן, כאשר ייאלץ להכריע? מהו המתח בין עולם האלים ועולם האדם?  ומהו הסוד הנורא מאחורי שריון הגמדים העתיק?

הדילמות הללו מתחדדות ביתר שאת, כאשר כל עולמם של בני השבטים הגותיים עומד בסכנה חמורה. מהדרום, עולים הלגיונות הרומאים על היערות, טובחים, שורפים ומשעבדים את כל אשר עומד על דרכם. ויליאם מוריס, שכמו מעריצו ג'.ר.ר. טולקין תיעב את הציביליזציה המודרנית, תיאר את הרומאים כמבשריה העתיקים, מעין תמונת מראה מחרידה של הגותים הפראיים והאציליים. הם אימפריאליסטים חמדנים ורומסניים, שכל עיסוקם, כפי שאומר אחד מלוחמי "בית הזאבים", הוא "לשרוף נשים, זקנים וילדים בבתיהם". התגלמות הרוע הוא המפקד הרומאי, בן מפונק למשפחה עשירה שחושב רק על "האוצר והתענוגות שלו", ומתייחס לשבויים הגותיים, לעבדיו ואף לאנשיו שלו באכזריות בהמית. האם יעמדו העולם הגותי העתיק, על אגדותיו, אליו וגיבוריו מול הציביליזציה הרומאית המושחתת ומכונת המלחמה שלה? את התשובה אני משאיר לכם לגלות.

קצת מוזר לחשוב על סופר שניסה לחקות במודע את סגנונן של הסאגות האיסלאנדיות והעריץ את העולם הגרמאני הקדום כסוציאליסט, אבל כזה היה ויליאם מוריס. נטיותיו הפוליטיות ניכרות היטב בתיאור העולם הרומאי, שמחולק למעמדות שהיחסים ביניהם מושתתים על ניצול, ועל היררכיה נוקשה שמחניקה כל רגש אנושי. "הקצינים שלהם מצליפים בחיילים עד זוב דם אם הם לא עושים כרצונם," אומר בתיעוב "שועל", המרגל והסייר של בית הזאבים, "והחיילים מוכים ולא משיבים מלחמה שערה. אכן, הם עם מרושע." הרומאים סוחרים בעבדים בשווקים, חיים בערים גדולות עשויות משיש, וחושבים רק על כסף, שלטון ומעמד. לעומת זאת, הגותים חיים בחברה שוויונית יחסית, שבוחרת מנהיגי מלחמה (כמו תיאודולף) רק בהסכמה הדדית, ומשתיתים את היחסים החברתיים שלהם על אחוות לוחמים ורעות. אמנם גם להם יש עבדים (מוריס מנסה לשמור על נאמנות כלשהי להיסטוריה) שאוכלים בנפרד מבני המשפחה, אולם היחס אליהם טוב לאין שיעור מאשר יחס הרומאים לעבדיהם, והם אף רוכבים עם אדוניהם למלחמה.

אולם כמו סוציאליסטים בריטים רבים מהזרם האוטופי, מוריס אופטימי בסופו של דבר בנוגע לטבע האדם. במהלך הספר מתגלה כי חיילים רומאים אינדיבידואלים, מפשוטי העם, מגלים אף הם תכונות חיוביות ברגעי מבחן. הם אומנם פולשים, כובשים וחמסנים, אבל נלחמים באומץ רב. וכאשר הם מתנתקים מפיתוייה המורעלים של הציביליזציה, הם עשויים אף להתגלות, בסופו של דבר, כאנשים טובים.

וכאן, ניכרת השפעתו של מוריס על טולקין: הרציונליות, התחכום, התכנון- כל אלו שייכים לעולם הרוע. אומץ, הגנת מולדת, חיבור למסורת, אלים ואגדות- כל אלו מייצגים את הטוב. במידה מסויימת, שניהם מבטאים סלידה מהציביליזציה המודרנית של תקופתם, ובמיוחד מהאימפריה הבריטית, תוך געגוע לאנגליה הישנה. "טולקין," כתב ההיסטוריון הבריטי ניל פרגוסון בספרו על מלחמת העולם השנייה, "מתאר את אנגליה האבודה בדמותו של הפלך: ארץ של דשא ירוק, כפרים שלווים ומפלים מפכים." באותה מידה, מתאר אותה מוריס בדמותו של הגליל והלוחמים הגותיים האמיצים, שוכני מירקווד, הוא יער אופל.

דמיון בין שני הסופרים ניכר גם בתיאורי הנוף. בקטעים מסויימים בספר, ניכר במוריס כי הוא אומן התיאור: הטל הבוהק על עלעלים, השמש החודרת מבעד לסבך, הערפילים המשייטים ביער, מי המעיין הקרירים והצלולים ששמש ההיכל טובלת בהם לפני שהיא מתנבאת- כל אלו מצטיירים ביד אומן במהלך הספר, וגורמים לקורא לגמוע חלקים ממנו בנשימה עצורה.

אולם עם זאת, יש לזכור ש"בית הזאבים" הוא רומן באיכות נמוכה בהרבה מ"שר הטבעות" או מיתר יצירותיו של טולקין. הדמויות כמעט כולן שטוחות, דילמות כמו הפיתוי האדיר לכוח, שמגולם בטבעת האחת, או פיצול האישיות של גולום, בקושי קיימות. בראש ובראשונה, השפה הגבוהה והארכאית והמעבר התכוף בין פרוזה לשירה מעייפים את הקורא. אצל טולקין יש משלבי לשון- גולום מדבר בלשון משובשת (we hates him), סם מדבר בלשון איכרים מחוספסה, ארגורן מדבר בשפה גבוהה היאה למלכים, לשונה של גלדריאל משרה נופך של קדושה. ב"בית הזאבים", לעומת זאת, כל איכר גותי, חולבת או מנקה רצפות מדברים בשפה שיאה אולי למלומד כנסייתי בימי הביניים. לפיכך, לצד קטעים יפיפיים ועוצרי נשימה, ישנם גם לא מעט תיאורים מייגעים או דיאלוגים ארכניים וטרחניים.

לפיכך, אם בית הזאבים הוא מבשר הפנטזיה המודרנית- הוא מייצג את צדדיה הטובים והרעים כאחד. ניתן בהחלט להבין מדוע טולקין קרא אותו בנשימה עצורה, ומדוע הוא נתן השארה אדירה ליצירת שר הטבעות. ומצד שני- ניתן גם להבין מדוע ג'.ר.ר. טולקין נותר אבי הפנטזיה המודרנית, ואילו ויליאם מוריס נשכח מלב.

ובכל זאת, לחובבי האגדות העתיקות, התרבות הגרמאנית וספרות הפנטזיה בכללה- אני ממליץ מאד לקרוא את "בית הזאבים", ולו בשל חלקיו היפים, המרתקים והמסעירים, כמו למשל המזמור הבא:

Whiles in the early winter eve

We pass amid the gathering night

Some homestead that we had to leave

Years past; And see its candles bright

Shine in the room beside the door

Where we were merry years agone

But now must never enter more

As still the dark road drives us on.

E'en so the world of men may turn

At even of some hurried day

And see the Ancient glimmer burn

Across the waste that hath no way.

Then with that faint light in its eyes

I while I bid it linger near

And nurse in wavering memories

The bitter sweet of days that were.

House of the Wolflings, I

שלהי הקיץ הערבי

 מאמר זה הוא שלישי בסדרה על המצב במזרח התיכון, והוא התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה". למאמרים קודמים בסדרה ראה: "האביב הערבי ואומנות המהפכה", "לתפוס בכנף המעיל".

בנימין "פואד" בן אליעזר ייצג, במידה רבה, את היחסים בין ישראל למצרים בימי נשיאותו הארוכה של חוסני מובארכ. כמי שהכיר את הנשיא המצרי היטב והתארח אצלו בקהיר לעיתים תכופות, הרבה פואד להתבטא בזכות שמירת השלום עם מצרים והרבה להתגאות ביחסיו האישיים עם הנשיא. בן אליעזר אף זכה להיות אחד האחרונים שדיברו עם מובארכ בשעות האחרונות לכהונתו. אולם מאז נפילתו של מובארכ, מצייר פואד את היחסים העתידיים עם מצרים בצבעים הקודרים ביותר. בדיוק כמו חבר הכנסת ישראל חסון, אורח קבוע נוסף (לשעבר) בטרקליני הנשיאות בקהיר, ביכה פואד את נפילת המשטר ואף המליץ לישראל להתכונן לעימות מול מצרים. בלי קשר למידת מומחיותו של פואד בענייני מצרים, מעניין לשאול מהי, בעצם, הסבירות של מלחמה כזאת? האם יש סכנה שהאביב הערבי, שהפך כבר מזמן לקיץ דביק ולוהט, ידרדר לא רק לעימות ישראלי-מצרי, אלא למלחמה מזרח תיכונית כוללת? במילים אחרות, האם סופה ממתינה לנו בשלהי הקיץ? לאור נצחונם הצפוי של האחים המוסלמים בבחירות במצרים, השאלה קריטית מאי פעם.

כדי לענות על השאלה הזאת, לא יזיק להתבונן בסוגיה בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. ב-2006, פרסם ניל פרגוסון, היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד, מאמר בכתב העת היוקרתי "Foreign Affairs" על סיבות עומק לפרוץ מלחמות במאה העשרים. פרגוסון דוחה את ההסברים המקובלים, כאילו מלחמות פורצות, בדרך כלל, כתוצאה ממדיניות מטורפת של משטרים דיקטטוריים או ממשברים כלכליים. הוא מצביע, למשל, על העובדה שרוב המשטרים הדיקטטוריים במאה העשרים היו שוחרי שלום באופן יחסי (כמו משטרו של מובארכ), ודווקא אלו שפתחו במלחמות (גרמניה הנאצית, למשל) היו החריג ולא הכלל.באותה מידה, קשה למתוח קו ישיר בין משברים כלכליים למלחמות. גרמניה הנאצית, למשל, יצאה למלחמת העולם השנייה רק לאחר שהתאוששה מהמשבר הכלכלי, ומשברים כלכליים אחרים במאה העשרים לא הובילו למלחמות כלל.

ניל פרגוסון

לדעתו של פרגוסון, מלחמות, ובעיקר האכזריות שבהן, פורצות בדרך כלל משילוב של שני גורמים המלווים, בדרך כלל, באי יציבות כלכלית: התפרקות של אימפריות ופירוד אתני. אימפריות, בין אם מדובר בקיסרות הבריטית בהודו, באימפריה הרוסית או באימפריה האוסטרו-הונגרית, מאפשרות בדרך כלל דו קיום בשלום של קבוצות אתניות ודתיות רבות ומגוונות, אם כי לרוב לא בתנאים של שוויון. אולם כאשר אימפריות מתפרקות והופכות למדינות לאום, נוצרת לעיתים קרובות שאיפה לאחידות דתית ואתנית. מיעוטים נדרסים תחת מגפי "עריצות הרוב", מופלים במקרה הטוב או מגורשים ומושמדים במקרה הגרוע. במקרים מסויימים, מוביל העימות בין מיעוט לרוב למלחמות אזרחים אכזריות. די להיזכר בעובדה שגליציה ופולין, שהיוו כר לתסיסה לאומית של אוקראינים, יהודים, פולנים, רוסים וגרמנים, נשטפו בדם יותר מקום אחר במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר הקבוצות האתניות השונות נטבחו על ידי הגרמנים והסובייטים, טבחו זו בזו או, לעיתים קרובות מדי, ביהודים. מרחץ דמים דומה התרחש במנצ'וריה, מחוז בצפון מזרח סין שהיווה כר לעימות לאומי בין סינים, יפנים, קוריאנים ורוסים. ובשנות התשעים, ראינו כיצד שתי מדינות לאום אפריקאיות, רואנדה ובורונדי, שנוצרו אף הן עקב ההתפרקות של האימפריה הבלגית, טובעות בדם של סכסוך אתני, מלחמת אחים ולבסוף גם רצח עם. לאימפריות עצמן, כמובן, היתה אחריות גדולה ל"ירושה" המפוקפקת הזאת, בכך ששיחקו ב"הפרד ומשול" בין קבוצות אתניות כדי להעצים את כוחן. הבלגים, למשל, העצימו קבוצה אתנית אחת (טוּצִי) לעומת האחרת (הוּטוּ) ויצרו אליטה אתנית מבודדת המוקפת בים של שנאה. האימפריה, לפיכך, היתה כמו פקק על סיר מרק רותח. ברגע שהיא הסתלקה, נפתחו שערי הגיהנום.

בהסתמך על נתונים אלו, חוזה ניל פרגוסון שמלחמת העולם הבאה עלולה לפרוץ במזרח התיכון, עקב החלשות מעמדה של האימפריה האמריקאית באזור והסכסוך האתני הגובר בין יהודים, ערבים, סונים, שיעים, נוצרים וכורדים. למרבה הצער, האביב הערבי עלול להקנות לתחזיתו משנה תוקף. שליטים כמו מובארכ, קדאפי, סדאם חוסיין ואפילו בשאר אל-אסד, שיחקו, בארצותיהם שלהם, תפקיד דומה לאלו של האימפרית הגדולות בשטחי השליטה שלהן. הם יצרו שלטון חילוני, מאחד, והחזיקו ביד ברזל את המיעוטים השונים במסגרת שאילצה אותם לחיות בדו קיום מתוח. לא סתם מתנגדים נוצרים רבים, הן במצרים והן בסוריה, לגל המהפכות החדש: הם סבורים כי שלטון דמוקרטי, התלוי בחסדי ההמון, עלול להפקיר אותם לחסדיו של רוב עוין. והם רואים מה גורלם של הנוצרים בעיראק ב"דמוקרטיה החדשה": מגורשים, נרדפים ולעיתים קרובות אף נרצחים. מעניין לראות, בהקשר זה, כי המפלגה הליברלית במצרים, שרבים מראשיה קופטים, מכנה את עצמה "הגוש המצרי" (אל-כּוּתְלָה אל-מָצְרִיָה(, בניסיון נואש לאחוז בזהות הלאומית כגורם מאחד בין נוצרים ומוסלמים.

מפגינים קופטים בקהיר

ואכן, בהעדר שלטון מרכזי, "אימפריאלי", שישמור על יחסים תקינים בין המיעוט לרוב (אפילו אם הם מבוססים על אפליה עדתית לטובת המיעוט, כמו במשטר העלאווי בסוריה), עלולות מדינות כמו מצרים וסוריה להידרדר למערבולת של מלחמת אזרחים ומעשי טבח הדדיים. בעיראק הדבר כבר התרחש, תחת שלטונו הכושל של המושל האמריקאי פול ברמר, שחיזק את השיעים על חשבון הסונים וגרם, במו ידיו ממש, למרד מזויין של המיעוט הסוני שחשש לעצם קיומו.

האם מלחמות וסכסוכים עדתיים גוברים, עקב התפרקות הדיקטטורות הערביות, עלולים לגרום לתרחיש "יום דין" של מלחמה מזרח תיכונית כוללת? לא בטוח, אבל האפשרות הזאת קיימת. קשה להאמין שמצרים תבטל את הסכם השלום עם ישראל, אפילו תחת שלטונם של האחים המוסלמים; הנזק הכלכלי למדינה הרעועה הזאת יהיה גדול מדי. אבל ההתערבות המתמדת של איראן בעיראק, החתירה השיעית תחת המשטרים הסונים במפרץ, בשילוב עם מלחמות פנימיות, עדתיות ודתיות, במדינות הערביות השונות, יוצרות מצב של "חבית אבק שריפה" של עימות אתני המלווה בהתפרקות אימפריאלית, בדיוק התרחיש מפניו מזהיר פרגוסון. במצב כזה- קשה לדעת מתי ידליק אי מי גפרור שיצית את החבית, וישראל עלולה אף היא, שלא בטובתה, להיגרף למערבולת של מלחמה מסוג כזה.

כמובן, מדובר אך ורק בתרחיש, לא בנבואה. במדינות ערב, ובפרט במצרים וסוריה, הלאומיות הכתה שורש אף היא, לצד העדתיות. במצרים, למשל, ישנם כוחות פוליטיים חיוביים הקוראים לשיתוף פעולה ולאחווה בין מוסלמים ונוצרים, ואפילו האחים המוסלמים שילבו מועמדים נוצרים ברשימה שלהם. האם ינצחו כוחות האחדות את מתסיסי הפירוד? האם רוח האחדות הלאומית של תחריר חזקה יותר מהפורעים ששרפו כנסיות בדרום קהיר? ימים יגידו, אולם כדאי לקחת בחשבון, כתמיד, גם את התרחיש הגרוע ביותר.

לישראל כדאי, כמובן, שלא להתערב בהתרחשויות במדינות ערב ולא לפתוח בהרפתקאות צבאיות (באיראן או בעזה) בעת הזאת, כדי שלא נהפוך לשעיר לעזאזל של זעם ההמונים. אם מישהו יצית את חבית אבק השריפה של המזרח התיכון- כדאי שאלו לא נהיה אנחנו.

%d בלוגרים אהבו את זה: