מדוע ניצח המערב את כל שאר העולם? מדוע אימצו תרבויות ומדינות שונות את המוסדות, התרבות ודפוסי הפוליטיקה המערבית על קרבה וכרעיה? אפילו איראן, אחרי הכל, מגדירה את עצמה כ"רפובליקה" – צורת שלטון מערבית לעילא ולעילא. ניל פרגוסון, היסטוריון שנוי במחלוקת מאוניברסיטת הרווארד, מייחס את עלייתו של העולם המערבי לשש "אפליקציות מנצחות": פיצול פוליטי, המהפכה המדעית, שלטון החוק, הרפואה המערבית, מוסר העבודה וחברת הצריכה. מהם היתרונות והחסרונות בספר החשוב הזה, שראה אור לא מזמן בעברית? ינשוף היסטורי על המפתח לפתרון השאלה החשובה ביותר בהיסטוריה של העולם המודרני.

 ניל פרגוסון, ציביליזציה – המערב וכל השאר. מאנגלית: ארז וולק (עם עובד, 2013)

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

בויכוח שנערך פעם ברשת אל-ג'זירה, יצאה חמתו של איש דת מוסלמי, אחמד בין מוחמד מאלג'יריה, על "כופרת" שהעזה לטעון כי העולם האסלאמי מפגר בתרבותו אחרי המערב. "מי כבש את מי?" צעק האימאם בזעם, "המערב את האסלאם, או האסלאם את המערב?" "מי הפך את מי לקולוניה, בריטניה את מצרים, או מצרים את בריטניה? צרפת את אלג'יר, או אלג'יר את צרפת?" לכאורה, שאלה רטורית שהתשובה אליה ברורה, אבל למעשה, במחשבה שנייה, הדברים מורכבים ומעניינים יותר. מדוע, למעשה, כבשה בריטניה את מצרים אבל מצרים לא כבשה את בריטניה? לא היה זה, מן הסתם, מהעדר דחף אימפריאליסטי. במאה התשע עשרה, עשורים ספורים לפני שהפכה לקולוניה בריטית, היתה מצרים מעצמה אימפריאליסטית שניסתה להשתלט על סודאן וחלקים נרחבים במזרח התיכון. אבל בכל זאת, בריטניה הכריעה אותה בקלות. התופעה המדהימה הזאת, של השתלטות המערב על המזרח, אינה מוגבלת ליחסים בין שתי המדינות הללו. בסוף המאה ה-19, שלטו כבר המעצמות האירופיות על רוב רובו של העולם הלא מערבי. גם כיום, לאחר תום עידן הקולוניאליזם, המוסדות, המבנים התרבותיים, הלבוש ואלמנטים מהותיים אחרים בתרבות המערבית מהווים אמת מידה יסודית ברחבי העולם כולו. אפילו הפוסט-קולוניאליסט האדוק ביותר לא קורא לחזור למוסדות הפוליטיים או לצורת המשטר של שושלת מינג, הקיסרות המוגולית או האימפריה העותומנית. אפילו איראן של חומייני לא הקימה אמירות או ח'ליפות אלא "רפובליקה", אסלאמית אמנם, אבל בכל זאת שיטת משטר מערבית לעילא ולעילא.

            כיצד הצליח המערב, עד 1500 חלק זניח ונחשל של העולם, להשתלט על אימפריות מתוחכמות ועשירות ממנו אלף מונים? מדוע ניצח המערב את כל השאר? זו השאלה עליה מנסה ניל פרגוסון, היסטוריון נודע ושנוי במחלוקת מאוניברסיטת הרווארד, לענות בספרו רב המכר ציביליזציה. בשיא העידן הקולוניאלי, ובמידה רבה עד למלחמת העולם השנייה, סברו אינטלקטואלים מערביים רבים כי הסיבה לכך נעוצה בכך שהגזע המערבי עליון על האחרים, או לפחות מקנה לבני המערב יתרונות שחסרים לשאר. לאחר השואה, נימוק הגזע נמוג ונעלם, אולם בכל זאת, היסטוריונים רבים מהדור הישן המשיכו לחשוב כי המערב נעלה על השאר לפחות מבחינה תרבותית. אולם גם נימוק זה הפך להיות בעייתי, בהתחשב בעובדה ש"תרבות" אינה דבר קבוע אלא תצריף של אלמנטים שונים, משתנים בקביעות ומושפעים הדדית. מה בדיוק נתן למערב יתרון מבחינה תרבותית, ובאיזו תקופה? ואם "תרבות" היא אלמנט נצחי ובלתי משתנה, מה בדיוק ההבדל בינה לבין גזע?

            כשיצא לאור, ובאופן צפוי למדי, זכה ספרו של פרגוסון לקיתונות רותחין מהיסטוריונים פוסט-קולוניאלים ויתר נציגים של השמאל הרדיקלי – לאו דווקא על התשובות שנתן לבעיית "המערב וכל השאר" אלא על עצם הצגת השאלה. במאמרים היסטריים כמעט, הם האשימו אותו בגזענות, כאילו כל מי שתוהה מדוע הצליח המערב לכבוש את העולם בהכרח מאשר את נחיתותם של העמים הלא מערביים. אבל בכל זאת, התופעה ההיסטורית המדהימה הזאת – חלק קטן ושולי באנושות הכופה על כל השאר את המוסדות, הנורמות והערכים שלו – היא אולי התהליך הקריטי ביותר בהיסטוריה המודרנית. למעשה, עצם המושג "מודרניות" שייך לעולם המחשבה המערבי. הבנת הסיבות לעליית המערב, במילים אחרות, היא הכרחית להבנת העולם שאנו חיים בו.

            תשובתו של פרגוסון לשאלה "מדוע הצליח המערב" פרושה על פני ספר של ארבע מאות עמודים, אבל אפשר לסכם אותה בראש ובראשונה במילה אחת: "מוסדות". אנגליה הצליחה לכבוש את מצרים, צרפת הצליחה להשתלט על אלג'יר, אמריקה על וייטנאם ולא להיפך מפני שהמוסדות המערביים הוכיחו את עצמם כמוצלחים יותר מאלו של שאר העולם. המוסדות הללו נתמכו בידי אידיאולוגיות וגופי ידע, שהם בתורם, סייעו להמשך פיתוחם. את אותם אלמנטים שהיוו את סוד כוחו של המערב מחלק פרגוסון לשש קבוצות עיקריות, אותן הוא מכנה "האפליקציות המנצחות": 1. פיצול פוליטי שהוביל לתחרות. כך, אם גירש למשל שליט אירופי אחד את המדענים מתחומו, תמיד היו אלו יכולים למצוא מקלט אצל המתחרה שלו. בסין, לעומת זאת, החלטה הרת אסון של הקיסר היתה עשויה לעכב את התפתחותה של המדינה כולה – משום שלא היו לו מתחרים. 2. המהפכה המדעית. 3. זכויות הקניין – שאפשרו למדינה לגייס הלוואות בריבית נמוכה ולאסוף משאבים אדירים להתפתחות כלכלית והתפשטות צבאית וטריטוריאלית. 4. הרפואה המודרנית שהעלתה באופן דרמטי את איכות ומשך החיים. 5. חברת הצריכה, שתרמה תרומה מכרעת להתפתחות הכלכלה שעמדה מאחורי כוחו של המערב. 6. מוסר העבודה – תנאי הכרחי לקיומה של הכלכלה הזאת.

בקיצור, לא מדובר בגנים, וגם לא ב"תרבות" שליוותה את המערב מאז ימי יוון ורומא, אלא בתופעות היסטוריות שהופיעו בתקופה מסויימת ובתנאים מסויימים – והן אשר יצרו ביחד את סוד כוחו של המערב. ומכאן גם הפסימיות ששזורה בכתיבתו של פרגוסון. מכיוון שיתרונו של המערב אינו קבוע אלא מותנה באלמנטים תרבותיים מסויימים, הוא גם עשוי להתפוגג ולחלוף. בימינו, לדעתו של פרגוסון, הולך המערב ומאבד את היתרונות הללו, בעוד מתחריו, בראש ובראשונה סין, מאמצים אותם. לכן, כפי שהוא כותב בהקדמה, אנחנו נמצאים על סף שקיעתו של המערב. ציביליזציה, לפיכך, הוא ספר סיכום נוגה – מבט של היסטוריון מערבי, שאוהב את תרבותו וקשור אליה, על עידן שעומד לחלוף ולעבור מן העולם.

היתרון העיקרי של ציביליזציה, לבד מהנחת השאלה החשובה של עליית המערב על השולחן, גלומה בתפיסה המורכבת של המושג המופיע בכותרת. מהי, למעשה, ציביליזציה? פרגוסון לא הולך בדרכם של ההיסטוריונים הישנים, שנטו לזהות תרבות עם הישגיה החומריים והרוחניים הגדולים ביותר. "אני מתעתד לעסוק בבירא עמיקתא יותר מאשר באיגרא רמה", הוא כותב, "כשאני חושב על ציביליזציה, למערכות ביוב יעילות יש עבורי ערך לא פחות מלזה של ביצורים נשגבים, ואולי אפילו ערך רב יותר, שכן ללא ביוב ציבורי יעיל ערים הן מלכודות מוות. […] ציביליזציה היא עבורי הרבה יותר מתכולתן של כמה גלריות אמנות מהשורה הראשונה. היא ארגון אנושי מורכב מאין כמוהו. הציורים, הפסלים והבניינים הם אולי הישגיה הבולטים ביותר לעין, אבל הם חסרי מובן בהיעדר הבנה של המוסדות הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שהגו אותם, שילמו עבורם, הוציאו אותם לפועל- ושימרו אותם כדי שאנחנו נזכה לחזות בהם."

לכאורה, אין בדברים הללו חידוש. היסטוריונים רבים, מאז שנות השישים לפחות, סירבו לזהות "ציביליזציה" אך ורק עם הישגים תרבותיים בולטים. אולם מה שמעניין אצל פרגוסון, הוא שהוא לוקח את כל המכלול המורכב הזה, ומעמיד אותו בתחרות ובעימות מול מכלולים אחרים. אצלו, בניגוד לספריהם של מתחריו הפוסט-קולוניאליים, הציביליזציה המערבית אינה רק אשליה, מעין שיקוף של תמונת האחר שנועדה לספק הצדקות לכיבוש וניצול, אלא מתמודד נפרד ונבדל בתחרות על הבכורה מול ציביליזציות אחרות. כלומר, פרגוסון אינו מסכים עם הטענה הגורסת שבין המערב לאסלאם, למשל, "אין קווי הפרדה, לא קשים ולא רכים", והם לא יותר ממבנים מדומיינים וחסרי ממשות. תרבויות מתמודדות זו מול זו בשדה הקרב והכלכלה, ובסופו של דבר, כפי שהוא מראה, אחת מהן מנצחת ואחת מפסידה. בהקשר זה, מותר וצריך להיות שיפוטי: אם ציביליזציה קרסה בשדה הקרב, פירוש הדבר הוא שכל המארג המורכב של מוסדותיה ורעיונותיה, כפי שהתפתח במשך השנים, כשל בתחרות ולפיכך נאלץ להשתנות בעל כורחו. כלומר, מה שמעניין בציביליזציה הוא השילוב בין הגישה ההיסטורית החדשה, הרואה בתרבות מארג מורכב, עמוק ומשתנה תדירות של מוסדות, רעיונות ותהליכים כלכליים, לבין הגישה הישנה, הכופרת בדוקטרינת הפוליטיקלי-קורקט ומעזה לקבוע כי ציביליזציות נבדלות זו מזו, ובהיבטים מסויימים, לאחת מהן עשויה להיות יתרונות מכריעים על רעותה.

 תפיסת עולם זו עומדת בבסיס הטיעון המרכזי של פרגוסון בדבר "שש האפליקציות המנצחות" (תחרות, מדע, רפואה, קניין, צריכה ומוסר עבודה) שלכל אחד מהן מוקדש פרק נפרד. הפרקים מרתקים, כתובים יפה, והרעיונות שעומדים בבסיסם משכנעים. אולם כאשר מגדילים את הרזולוציה ועוברים מרמת הרעיון הכללי לרמת הביצוע, "ציביליזציה" מתגלה כספר בעייתי יותר. ראשית כל, האנקדוטות, הטיעונים והסיפורים הרבים אינם מתקשרים תמיד לטיעונים המרכזיים בכל פרק ופרק, ולא תמיד ברור כיצד הם מוכיחים את יתרונותיה של "אפליקציה מנצחת" כזאת או אחרת. במיוחד בעייתי הדיון המיושן קמעא של פרגוסון במוסר העבודה הפרוטסטנטי (מחקרים הוכיחו שמוסר העבודה בסין, למשל, לא היה פחוּת), וטענתו כי עלייתה של סין בימינו קשורה לעליית הנצרות הפרוטסטנטית במדינה היא לדעתי מופרכת בעליל.

שנית, וזו כבר בעיה חמורה יותר, פרגוסון מפספס לחלוטין, לדעתי, את הדפוס הבסיסי העומד מאחורי ה"מערביזציה" של תרבויות לא מערביות, בין אם בסין, בין אם ביפן ובין אם בעולם המוסלמי. יפן, במיוחד, היא מקרה מבחן חשוב לתזה של פרגוסון, כמדינה הלא מערבית הראשונה שהצליחה להדביק את המערב האימפריאליסטי במגרש המשחקים שלו. היפנים, כותב פרגוסון, הצליחו כי חיקו את תרבות המערב על קרבה וכרעיה ואימצו אותה בשלמותה, החל במוסדות פוליטיים וכלה בתסרוקת ובלבוש. אולם טענה זו, כידוע לכל מי שעוסק בהיסטוריה יפנית, רחוקה מלהיות מדוייקת. ההשפעה המערבית על יפן המודרנית היתה אכן עמוקה ודרמטית, והמנהיגים היפניים אכן אימצו את המדע, הטכניקה וחלקים חשובים מהמוסדות הפוליטיים והאינטלקטואליים של המערב. אולם המוסדות הללו השתלבו עם אלמנטים ילידיים. מוסד הקיסרות היפני, למשל, היה שונה בטבעו מכל מוסד מלוכה מערבי, ואופיו המיוחד הכתיב את המבנה המדיני של יפן יותר מכל תיאוריה פוליטית מיובאת. גם בתחום התרבות, הלבוש, האוכל וחיי היומיום, אימצו היפנים אלמנטים מערביים מסויימים ודחו אחרים. המפגש עם המערב, בסופו של דבר, יצר ביפן ציביליזציה חדשה: לא מערבית לחלוטין, לא יפנית לחלוטין ולא סינית לחלוטין, אלא תרכובת המושפעת מכל השלושה.

דבר דומה התרחש גם בכל מדינה אחרת שהושפעה מהמערב, לרבות סין ומדינות ערב. הטיעון של פרגוסון, לפיכך, מחטיא כאן את המטרה. לא ב"חיקוי" של האפליקציות המנצחות עלינו להתבונן, אלא ב"לוקליזציה" של האפליקציות הללו בהתחשב בתנאים ההיסטוריים השוררים בכל ארץ וארץ. השאלה, באיזו מידה הצליחה מדינה כזו או אחרת להתמודד עם המערב במגרשו שלו, אינה תלויה בהכרח בטיב החיקוי, אלא באופי הלוקליזציה. במילים אחרות, איזו תרבות חדשה נוצרה בעקבות עיכולן ושינויין של "האפליקציות המנצחות" ומה היו יתרונותיה וחסרונותיה בתנאים הנתונים. כדי להבין, למשל, מדוע סין הצליחה (במאוחר) להתמודד עם המערב, ואילו מוזמביק נכשלה, יש לבחון בזהירות את הקליטה של כל "אפליקציה מנצחת" בשתי המדינות הללו ואת השינויים שעברה בהשפעת התרבות המקומית. פרגוסון מפספס את הנקודה הזאת – והדבר פוגם באופן משמעותי בעוצמת הטיעון של ספרו.

ובכל זאת, הספר ציביליזציה תרם תרומה משמעותית מאד, לא רק בכך שהעלה את השאלה החשובה של "ניצחון המערב" על השולחן, אלא בכך שסיפק גם מסגרת רעיונות משכנעת ומוצקה לדון בה. לאור זאת, ראוי לראות כל אחת מה"אפליקציות המנצחות" כהזמנה למחקר מעמיק וזהיר יותר. אולם בכך שפתח את הדלתות למחקר כזה, ובעיקר משום שהתגבר על ההתנגדות הפוסט-קולוניאלית הצדקנית (ואף הטרחנית) לעצם הצגת השאלה, פרגוסון קידם הן את השיח הציבורי והן את המחקר ההיסטורי. ציביליזציה, למרות כל חסרונותיו, הוא ספר חשוב, אפילו חשוב מאד.

• גילוי נאות: שימשתי כמתרגל של פרופ' ניל פרגוסון בשנת 2012, בקורס המבוסס על הספר ציביליזציה

"תגיד לי, במה אתם מועילים למשק?" שאלו אותי כבר לא מעט אנשים, ותהו מה תרומתם של מדעי הרוח בכלל וההיסטוריה בכלל לחברה. שאלה טובה – והתשובה למטה. האם זה דווקא כי אנחנו "חייבים ללמוד מההיסטוריה"? או שלא בדיוק? על אנשים מעצבנים באמצע הדרך, שיעים נעלמים, יאסר ערפאת כאוהד בית"ר ירושלים, גנרלים שלא מקשיבים בכיתה וה"תועלת" המפתיעה שמאחורי כל אלו.

אנשים מעצבנים נוטים להגיח מעבר לפינה באופן לא צפוי.

פעם, בימים שעוד למדתי באוניברסיטת תל אביב, שוכנעתי לסייע לתא מרצ בבחירות לאגודת הסטודנטים. במסגרת תרומתי למסע הבחירות, שנמשכה בערך ארבע שעות, חילקתי פליירים של תא מרצ באגודה ליד בניין גילמן, ואף שאלתי עוברים ושבים (שנראו כסטודנטים) האם הצביעו כבר בבחירות בפקולטה למדעי הרוח. לא, לא היו ויכוחים פוליטיים סוערים. עבור רוב הסטודנטים הבחירות עוררו פיהוקים, ולא אמוציות. אבל אז, לפתע, נתקלתי בעובר אורח זועם. הכעס שלו, ראוי לציין, לא נבע מהטעמים הצפויים. הוא לא התעצבן כי הפרעתי לו, ואפילו לא כי הייתי ממרצ. למעשה, פוליטיקה היתה ממנו והלאה. הוא גם לא נראה כמי שעשוי להיכנס להתקפי זעם. בחור נמוך, קצת מגושם, עם משקפיים עבים ודיבור מגמגם.

"לאיזה בחירות?!" הוא שאל אותי, "באיזה בחירות בדיוק? בפקולטה למדעי השטויות?!"

המילה האחרונה נאמרה תוך כדי נתז רוק קטלני. התחמקתי והמשכתי להקשיב:

"זה לא מדע שם!" הוא המשיך לגמגם בזעם, "שטויות זה! סתם שטויות! שם," והוא הצביע לכיוון הבניין של מדעים מדוייקים, "שם זה מדע אמיתי!"

והוא הלך. בעבר שמעתי כבר כמה פעמים את הכינוי הנפלא "מדעי הדשא", אבל "מדעי השטויות"? לא הגזמת, בן אדם? הייתי בהלם ולא הצלחתי להגיב. מאז, כמו כמה מחברי, נקלעתי לא פעם לויכוחים נוסח "במה אתם מועילים בכלל", "למה כדאי ללמוד היסטוריה", "למה אתם שווים את הכסף." עורך דין ממולח שהיה איתי במילואים שאל אותי "במה אני מועיל למשק", וחבר יקר שמנהל חברה הקשה עלי מספר פעמים בנוגע לתועלת של ההיסטוריונים לעולם. "אנחנו," הוא אמר, "מייצרים מקומות עבודה? מה אתם עושים?" לפעמים הביקורת הזאת מגיעה גם ממקומות לא צפויים. לא אחר מהאתר החרדי צופר, שכידוע מייצג חריצות, עמלנות ופרודוקטיביות שאין כמותן, תקף את ההשקעה של המדינה ב"מדעי ההבל והרוח", לדבריו.

אני חייב להודות ולהתוודות, שאמירות מהסוג הזה הרגיזו אותי עד להשחית, אז ואפילו היום. תסכימו, בוודאי, שמדובר ברגש טבעי. מי יעמוד שווה נפש כאשר אומרים לו שהמקצוע שלו מיותר? אנחנו, כבני אדם, רוצים להרגיש שאנחנו מותירים חתימה כלשהי בעולם, שאנחנו תורמים באופן כלשהו. "מאז הגירוש מגן עדן," כתב טולסטוי במלחמה ושלום, "בני אדם שואפים אמנם לנוח בשלווה, אולם מרגישים חוסר נוחות כשהם יושבים בחיבוק ידיים." הוא הוסיף וכתב, דרך אגב, כי המאושרים שבבני האדם הם אלו שמתבטלים כל היום, אך חשים שבבטלתם הם תורמים תרומה שאין כמותה לחברה. לדעתו יש רק מעמד אחד שחי כך באופן קבוע, ואלו אנשי הצבא (הוא לפחות לא האשים את אנשי האקדמיה), אבל זה כבר חלק מדיון אחר.

כשכועסים, התשובות שלנו נוטות להיות אוטומטיות, וגם לי היו תשובות מוכנות במחסנית לטענות מהסוג הזה. טענה אחת מכחישה את השיח התועלתני כולו. אריה עמיחי, פרופסור ליהדות, הגיב כך למאמר שכתבתי לאחרונה על השעמום שהפך לסמל סטטוס בתחומים אקדמיים מסויימים. לדעתו של עמיחי, האקדמיה היא מעין "גטו" לאנשים שמתעסקים בשאלות תיאורטיות ללא כל פתרון ותועלת, וכך היא צריכה להישאר. זו לא הפעם היחידה ששמעתי את ההסבר הזה. בסמינר שהיה לנו בהרווארד, בהנחייתו של ההיסטוריון פרופ' ניל פרגוסון, נשאלנו את אותה השאלה. פרגוסון, היסטוריון שכותב רבי מכר, תהה גם הוא במה אנחנו מועילים. אחת הסטודנטיות ענתה כי "אין תועלת." אנחנו עובדים רק לשם הידע, ולא על מנת להועיל למישהו. בתגובה, שאל אותה פרגוסון מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות שאוגרים חפצים ישנים בביתם. לא היתה לה תשובה. ואכן, נחמד לקדש את חוסר התועלת כל עוד אנחנו חיים מכספנו שלנו. אבל כאשר אנחנו מתפרנסים מכספי ציבור, שכר לימוד או תרומות פרטיות, טבעי שנסביר מה אנחנו נותנים בחזרה לאותם האנשים שמממנים אותנו.

תשובה אחרת, נפוצה לא פחות, היא ש"צריך ללמוד מההיסטוריה". בעוונותיי נתתי גם אני את ההסבר הזה לא פעם ולא פעמיים. אם מנהיגים ואלו שבוחרים בהם (היינו – הציבור הרחב) לא יהיו מודעים לתקדימים היסטוריים, כיצד יוכלו להתנהל היטב בעתיד? זכור לנו שמחה ארליך, סגן ראש הממשלה המבריק של ממשלת בגין, שלאחר מלחמת לבנון מלמל לאוזני העיתונאים כי "אף אחר לא אמר לנו שיש בדרום לבנון שיעים." כלומר, ממשלה שלמה החליטה לשחק בפוליטיקה מסובכת מאין כמותה של מדינה שכנה, בלי לדעת על ההיסטוריה, החברה והתרבות שלה דבר וחצי דבר.

ואני לא יכול להתאפק מלספר עוד אנקדוטה על בורות היסטורית. לא מזמן אמר ח"כ אחמד טיבי, דוגמא נדירה לפוליטיקאי שיודע היסטוריה, בהקשר למשחק הקרב ובא של בית"ר וסכנין, שעל אוהדי סכנין "למות או לכבוש את ההר" – פרפראזה על הסיסמא של בית"ר עצמה. כמובן שאוהדים נזעמים התקשרו אליו לתקוף אותו על ה"הסתה", ואחד מהם אף הגדיל לעשות ואמר שמדובר במשפט של ערפאת. ז'בוטינסקי היה שמח לשמוע שקם לו יורש.

הבעיה היא, שלעיתים קרובות פוליטיקאים דווקא כן משתמשים בתקדימים היסטוריים, אבל באופן מוטעה, או שהם מסיקים מהם מסקנות מופרכות. מחקר גרמני בחן, למשל, עשרות התבטאויות של פוליטיקאים גרמנים על קארל הגדול, והראה כי הקשר בין רובן לבין האירועים ההיסטוריים קלוש לכל היותר. גם אם קובעי מדיניות (או לעניין זה, בוחרים) מודעים לתקדימים ההיסטוריים, ישנה נטייה אנושית כללית לבחור "תקדימים" התואמים לדעות הקדומות שלנו, גם אם ההקשר שונה לחלוטין.

דוגמא הרסנית במיוחד ל"לימוד" מוטעה מההיסטוריה היא מדיניותו של המושל האמריקאי הראשון בעיראק, פול ברמר, לאחר מלחמת עראק השנייה. ברמר התבונן בהיסטוריה האמריקאית כדי ללמוד כיצד ישקם את עיראק, ובחר בדוגמא הנוחה ביותר של "בניין אומה": הכיבוש האמריקאי ביפן, ללא ספק אחד המוצלחים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. לאחר שארצות הביסה את האימפריה היפנית וכתשה אותה עד עפר, היא השליטה במדינה משטר כיבוש ממושך וכפתה בה רפורמות דמוקרטיות וחוקה איתנה שמחזיקות מעמד עד היום. תוך כדי כך, פירקו האמריקאים כמה מהכוחות העיקריים שהחזיקו את המשטר הקודם, בראש ובראשונה הצבא והצי. כאשר ברמר הגיע לעיראק – הוא ניסה לעשות את אותו הדבר. כאשר קוראים את ההוראות הראשונות שלו, פקודה מס' 1 ופקודה מס' 2, לפרק את הצבא העיראקי, מפלגת הבעת' וכל הארגונים המסונפים להם, חשים שכמעט העתיק את הפקודות המפורסמות של גנרל מקארתור, המושל האמריקאי האגדי של יפן.

דא עקא, כפי שציין ההיסטוריון ג'ון דאואר, שהניסיון לכפות בעיראק רפורמות נוסח יפן גרם לתוצאות הרסניות, משום שלא התחשב בהבדלים הניכרים בין שתי המדינות. ראשית כל, ביפן נשאר הקיסר, והוא נתן לגיטימציה לרפורמות. בעיראק "הקיסר" היה סדאם חוסיין. ביפן לא היו טרוריסטים מתנדבים שזרמו אליה מכל העולם, ולא מדינות שכנות בעייתיות. וחשוב מכל – האוכלוסיה היפנית היתה אחידה מבחינה אתנית. כאשר פירקו את הצבא, האוכלוסיה לא חששה לביטחונה. עיראק, לעומת זאת, היתה מדינה מפורקת מבחינה עדתית. כשהאמריקאים פירקו את הצבא הסוני ונתנו נשק לשיעים, המיעוט הסוני ראה זאת כאור ירוק לטבוח בו והרים את נס המרד. התוצאה היתה כאוס טוטלי שעיראק לא הציחה לצאת ממנו עד היום.

הניאו-שמרנים בארצות הברית, כמובן, אינם היחידים שנפלו בפח ההשוואה ההיסטורית הקלוקלת. השמאל הרדיקלי הבינלאומי מתעקש להילחם בכיבוש הישראלי בחרם דומה לזה שהופעל נגד דרום אפריקה, בלי להתחשב בהבדל העצום בין שתי הדוגמאות. בנימין נתניהו משווה בין הנאיביות של ה"פייסנים" הבריטים בשנות השלושים למדיניות הרכה כלפי איראן היום, בלי להבין שאותם "פייסנים" לאו דווקא היו נאיביים אלא פעלו משיקולים אסטרטגיים שהיו הגיוניים מאד בשעתם. אפילו היסטוריון גדול כמו בן עמי שילוני השווה, באופן בעייתי מאד לדעתי, בין האירועים שסובבים כעת את איראן למדיניות ארצות הברית במלחמה הקרה. ואפשר להביא עוד אין סוף דוגמאות. ואם אפילו אנשים מלומדים משתמשים בדוגמאות היסטוריות באופן שגוי ואף מסוכן, אולי שכרנו יצא בהפסדנו אם נלמד היסטוריה? אולי צודקים אלו שאומרים שההיסטוריה אינה אלא פנס בירכתיים, היינו – היא מאירה רק את המים שנמצאים כבר מאחורינו?

ואז, כשהתחלתי ללמוד היסטוריה צבאית, נתקלתי בדוגמא שמבחינתי היוותה ראשית של תשובה. בעולם היו וישנן אקדמיות צבאיות שהסתפקו בללמד אין ספור מלחמות מהעבר, והחניכים נתבקשו לשנן סיכומי קרבות בנוסח "זה ראה וכך תעשה". ואכן, רבים כבר דיברו על נזקה של השיטה הקלוקלת הזאת. כפי שאמר קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים האסטרטגיים בכל הזמנים, מלחמות העבר אינן מדד למלחמות ההווה, ואלו שניסו להעתיק קרבות עבר לסיטואציות אקטואליות שילמו על כך בדרך כלל ביוקר. יש האומרים שגנרל גרנט, המצביא הגדול של מלחמת האזרחים האמריקאית, הפליא כל כך לעשות בשדה הקרב דווקא משום שלא הקשיב לשיעורים באקדמיה הצבאית בווסט פוינט ולא הפנים את הידע המיושן והבלתי רלוונטי שמוריו ניסו להנחיל לו. באקדמיות צבאיות טובות, לעומת זאת, גם כן מלמדים היסטוריה צבאית – אבל עושים זאת באופן אחר. החניכים מתמקדים בסיטואציות שונות ומנתחים אותן, לא מבחינת "כזה ראה וקדש", או "אם תיתקל בסיטואציה X אז עליך להתנהג כמו מצביא Y", אלא ככלי לאימון. אם הצוערים ינתחו מספר רב של סיטואציות מלחמתיות מהעבר, הם ילמדו כיצד לנתח שדה קרב, כיצד להבין טופוגרפיה, כיצד להעריך החלטות פיקודיות שניתנו בנסיבות שונות ובתנאים שונים, כיצד להתמודד עם דרג פוליטי, כיצד להתייחס בביקורתיות ראויה לדיווחי מודיעין ולמברקים מבצעיים. ובעתיד, אם וכאשר יאלצו להתמודד כמפקדים עם סיטואציה קרבית, יוכלו לנצל את הכלים, או את אבני הבניין שניתנו להם כדי לקבל החלטות מושכלות.

אותו דבר, אפשר לומר, תקף גם להיסטוריה בכללותה. כפי שכתב פעם פרופ' אייל נווה, ככל שאנחנו, בין אם כאזרחים ובין אם כקובעי מדיניות, ננתח באופן ביקורתי יותר סיטואציות ותהליכים מהעבר, כך נפתח כלים מתחדדים והולכים להבין גם את ההווה – לא באמצעות חיקוי אלא באמצעות התבוננות מושכלת על כל מקרה לגופו. היכולת שלי להבין סיטואציה פוליטית ובינלאומית מורכבת בהווה תהיה ללא ספק גדולה בהרבה, אם "התאמנתי" במשך שנים על ניתוח של סיטואציות פוליטיות, בינלאומיות, כלכליות ותרבותיות מהעבר. כלים נוספים המוקנים לתלמיד ההיסטוריה כמו יכולת להטיל ספק בבעלי סמכות, לנתח ולפרק טקסט, להבין את האינטרסים מאחורי הדברים, לקלוט גם את מה שלא נאמר – חשובים אף הם לאין ערוך לכל קבלת החלטות שהיא, תהא אשר תהא. ההיסטוריה, במילים אחרות, תורמת לחברה משום שהיא בית הספר החשוב ביותר להבנת המציאות.

כמובן שהיסטוריה היא לא התחום היחיד שדרכו אפשר "להתאמן" בהבנת המציאות, ובהקשר זה ספרות ופילוסופיה (למשל) הן חשובות ומועילות לא פחות. מעבר לכך – ואי אפשר להדגיש זאת מספיק – שלחברה כדאי גם לשמר את המחקר הבסיסי, הסקרנות, והשאיפה לידע באשר הם שם. מחקרים מעניינים אף פעם לא צומחים לפי הזמנה, והחופש האקדמי הכרחי ליצירתיות שהיא, בתורה, תשוב ותשפר את יכולתנו להבין את העולם.

 

סחר העבדים ידוע כאחד מחטאיו העיקריים של המערב, כפי שדואגים מבקריו, בעיקר המוסלמים שבהם, לציין השכם והערב. לאחרונה, החלו חוגים אנטי-אסלאמיים במערב להזכיר שהערבים סחרו בעבדים אפריקאיים זמן רב לפני (ואחרי) האירופים. האם סחר העבדים המוסלמי דומה לסחר העבדים האירופי, ואם לא, מה ההבדלים ביניהם? כפי שנראה, נאורותו של המערב הפכה את סחר העבדים האירופי לאכזרי בהרבה, אולם גם הביאה עליו את קצו. ומה הקשר לאופן בו אנו ממתיקים את התה שלנו, ולספירת קלוריות?

ביום ראשון האחרון החלטתי לקחת הפוגה קלה ממסע מחקר מתיש בלונדון, ונסעתי לפינת הנואמים בהייד פארק כדי לשמוע את החדשות האחרונות מחזית הליצנים והתמהונים המופיעים שם בדרך כלל. הפעם, בניגוד לביקורי האחרון, נעדר משם המטיף שהאשים את הבונים החופשיים (והיהודים) בכל צרות העולם, והבמה נותרה פרוצה לדמגוגים אסלאמיים ואנטי-אסלאמיים שהתנגחו אחד עם השני. בחבורה כולה בלט מטיף נוצרי שחור, דגל ישראל מאחוריו, שלא הסתפק בניגוח המוסלמים על חטאם הנורא, אי אמונה בישו; למעשה, הוא הוסיף לרפרטואר האשמה מעניינת, שנשמעת לאחרונה יותר ויותר בקרב חוגים אנטי-מוסלמיים במדינות המערב: המוסלמים המציאו את העבדות השחורה. הם הראשונים ששיעבדו את השחורים באפריקה, והאדם הלבן רק חיקה אותם מאוחר יותר (ולזמן קצר יותר). הנאום, כמצופה, עורר תגובה זועמת מצד אפולוגטים מוסלמים בקהל, שהתחרו עם המטיף ב"מי צורח חזק יותר". רובם היו מרשימים עוד פחות ממנו: הקולני מביניהם, צעיר קרח עם עיניים רושפות, הכחיש, בבורות שלא תיאמן, שהמוסלמים אי פעם שיעבדו מישהו. אחר הסתלק אחרי כמה דקות בטענה ש"הילד שלו משתעמם", ושלישי- מוסלמי שחור מגאנה- הסתפק במלמול פסוקים מהקוראן.

כדרכה של פינת הנואמים בהייד-פארק, השיח המתלהם מכל הצדדים לא אפשר לנהל דיון אמיתי. אבל השאלה שהעלה אותו מטיף נוצרי שחור היא מעניינת. אם ניקח צעד אחורה, הרחק מההתלהמות ומהאשמות הד-הומינם באיסלמופוביה מחד, וברשע מאידך, האם יש בטענות ממש? מהו הדמיון והשוני בין העבדות בעולם המוסלמי, לבין סחר העבדים האטלנטי הידוע לשמצה, פרשה שהסתיימה רק עם ביטול העבדות במלחמת האזרחים בארצות הברית? התשובה, כרגיל, מורכבת. שתי צורות העבדות, כמו כל עבדות שהיא, היו כמובן דומות בכך שהפכו בני אדם לסחורות, ומעבר לכך- לכל אחת מהן היו נקודות בהן התבלטה באכזריותה. אולם – וכאן טמונה האירוניה המרה מכל: סחר העבדים המערבי היה, בסופו של דבר, אכזרי והרסני בהרבה מזה הערבי-מוסלמי, לא בגלל ה"ברבריות המערבית", כפי שמנסים להציג זאת המוסלמים והאפולוגטים שלהם, אלא בדיוק להיפך: הוא היה אכזרי יותר בגלל נאורותו של המערב.

המשך הרשומה ←

בימים טרופים אלה, יותר ויותר כותבים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל מתנבאים כי סין עתידה להיות המעצמה העולמית החדשה, אולי תוך כדי דחיקתה הצידה של ארצות הברית. מדוע נאבקים סטודנטים סינים-אמריקאיים בחוקי האפלייה המתקנת? מה צופה מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, ומי מפחד מהשתלטות סינית על המערב? והגמל – הוא לעולם אינו רואה את דבשתו שלו. ההמשך למטה.

המשך הרשומה ←