ספר הלימוד החדש באזרחות, להיות אזרחים בישראל, עורר קריאות שבר, בכי ונהי מחלקים נרחבים של המפה הפוליטית. חוקרים, מומחים, עיתונאים וחברי כנסת האשימו את מחברי הספר, ואת שר החינוך נפתלי בנט, בניסיון לשטוף את מוחם של התלמידים, להרחיק אותם מהליברליזם ולהפוך אותם ללאומנים ודתיים במקרה הטוב, ופשיסטים במקרה הרע. אולם, למרבה הצער, רבים מהמבקרים כלל לא קראו את הספר שהם תוקפים בשצף קצף. איל פלדמן, מורה בכיר לאזרחות והיסטוריה ודוקטורנט למדע המדינה, בטור אורח לינשוף.

תקציר

לאחרונה ראה אור ספר הלימוד החדש באזרחות, "להיות אזרחים בישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית" בהוצאת משרד החינוך, וכצפוי עורר ויכוחים וביקורות.

הדרך שעבר היתה עקלקלה ורצופה מכשולים, על תהליך כתיבתו ופרסומו נמתחה ביקורת חריפה, חלקה בצדק, וכמו בכל ספר אזרחות, ישנו מקום לשיפורים ותיקונים מקצועיים. אולם בחשבון אחרון הספר הינו תוצר איכותי ברובו, הגון ומאוזן, ענייני ומושקע מאוד. הוא כולל סוגיות רלוונטיות שנוספו לתכנית הלימודים בשנים האחרונות, מעוצב היטב, נוח לשימוש המורה ותלמידיו ועולה בקנה אחד עם תכנית הלימודים, אשר כוללת מטרות בתחום הידע העיוני, בתחום הערכים ובתחום מיומנויות הלמידה והחשיבה.

מרבית הביקורת המוטחת בספר הלימוד כלל אינה קשורה במישרין לספר הלימוד. זהו ויכוח אידאולוגי על זהותה של המדינה ומאבק פוליטי בממשלה הנוכחית. על כן רוב העיסוק התקשורתי הביקורתי אינו רק חסר פרופורציות, אלא לוקה בדיסאינפורמציה ובעיוותים.

הערות כלליות

בבואנו לדון בספר הלימוד, כדאי לזכור כמה דברים:

ראשית, ספר לימוד רשמי צריך להיות ממלכתי, הגון ומאוזן, ולא אמצעי תעמולה של מפלגה מסוימת או צד אחד של המפה הפוליטית. כל ספר אזרחות במדינת ישראל המורכבת והשסועה יהיה כנראה שנוי במחלוקת והשפעה מסוימת תמיד תהיה להשקפותיהם של כותבי הספר, העורכים, השר המכהן, המפמ"ר וחברי ועדת המקצוע, אך ההבדלים צריכים להיות בניואנסים, לא ברוח הכללית, אשר צריכה לשקף את תכנית הלימודים, את דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת חוק חינוך ממלכתי.

שנית, העניין הציבורי במערכת החינוך בכלל ובמקצוע האזרחות בפרט הוא מבורך. מדובר בנושא חינוכי, ערכי וכמובן פוליטי ועל כן אינו עניין למומחים ואנשי מקצוע בלבד. דווקא משום כך חשוב שהציבור הרחב ייחשף גם למידע רלוונטי ולא רק לאסופת טענות פוליטיות ממוחזרות.

ולבסוף, פרופורציות – חשוב שספר הלימוד הרשמי יהיה מוצלח ויעמוד בקריטריונים הנדרשים, אבל מלבד העובדה שישנם ספרים נוספים, כדאי להבין גם שרוב המורים לא מלמדים בצמוד לספר, אלא משתמשים בו בעיקר ככלי עזר, תוך שהם בוחרים באילו חלקים לעשות שימוש ועל אילו לוותר, שכן לא מדובר בספר שקוראים מכריכה לכריכה. היום מורים ותלמידים עושים שימוש בשלל מקורות ובהם אתרים, סרטונים, מאמרים, עיתונים, סיכומים ועוד. יתר על כן, מידת ההשפעה של הספר על השקפת עולמם של התלמידים היא לרוב מינורית למדי. תכנית הלימודים משפיעה יותר מהספר, המורים בכיתות משפיעים יותר מהתכנית וההורים בבית לרוב משפיעים יותר מהמורים.

ביקורות כלפי ספרי לימוד יכולות להתמקד לרוב בכמה היבטים עיקריים:

הליך כתיבתו ועריכתו – למרות שספר הלימוד מיועד לכלל החינוך הממלכתי בישראל, בכתיבתו לא השתתפו נציגים ערבים ולפני הדפסתו לא הועבר הספר למעריכים ערבים (ואם כן, כפי שטוענים במשרד החינוך, שמם אינו מוזכר בספר). היועץ האקדמי-מדעי היחיד ששמו מוזכר בספר הוא ד"ר אביעד בקשי ואת שמות השותפים האחרים לכתיבה משרד החינוך מסרב לפרסם, לטענתו מחשש שיופעל עליהם לחץ. לספר שכזה מן הראוי שיתרמו מיכולותיהם משתתפים  נוספים, בהם גם מורים, ממגוון רחב יותר של מגזרים והשקפות. אם כן, הליך כתיבת הספר אינו תקין, אולם מהביקורת על ההליך לא ניתן לגזור בהכרח מסקנה נחרצת לגבי התוצאה, שהיא הספר עצמו.

היבטים מקצועיים בתחום הדעת – מרבית הביקורת הכתובה על היבטים אלו היא במשקל קל, וממילא אינה נמצאת במרכז הדיון. בהמשך אספק כמה דוגמאות לשגיאות ובעיות שכן קיימות בספר, המהוות ראיה לכך שטוב היה לו היו שותפים לכתיבה יועצים אקדמיים נוספים, אך גם לכך שחלק גדול מהביקורת מוגזם ואף מופרך.

אידיאולוגיה ופוליטיקה – עיקר הביקורת הנשמעת הינה כלפי המסר האידאולוגי שבסיס הספר כביכול, אלא שחלק הארי מביקורת זו לא נובע רק מהתנגדות להשקפות הימניות והדתיות שלכאורה מבטא הספר, אלא מהתנגדות לציונות עצמה.  אם תשאלו את מבקרי הספר משמאל – עיתונאי 'הארץ', קומץ אנשי אקדמיה וח"כ זהבה גלאון אחת, תשמעו שהפשיזם (שוב) ניצח והדמוקרטיה (שוב) מתה. הללו רואים בספר את שיאו של תהליך מתמשך בו מערכת החינוך ותוצריה הופכים לאומניים, ימניים ודתיים יותר והביטוי המזוקק ביותר של מגמה זו הוא ספר הלימוד החדש באזרחות, שנועד להפוך את תלמידי ישראל למצביעי מפלגת הבית היהודי ולהביא לסופה של הדמוקרטיה. מרבית הביקורת מציירת מצג שווא ונוקטת בשיטות של הפחדה (אירוני, נכון?), במסגרת הקמפיין שנועד לגרום לציבור להאמין שמדינת לאום יהודית היא בהכרח לא דמוקרטית ושישראל דומה לגרמניה בשנות השלושים.

תיאורי המבקרים יוצרים סיפור עסיסי וקונספירטיבי אשר משרת היטב את האג'נדה הפוסט-ציונית, אך בכל הנוגע לתיאור ספר הלימוד במתכונתו הסופית, אין פה הרבה מעבר להנחת המבוקש. הציטוטים שסיפקו רבים ממבקרי הספר לאחר פרסומו התבססו על הוצאה מהקשר, סילופים וחוסר הבנה של המקצוע.

קריאה הוגנת יותר מגלה כי הספר עוסק באופן מאוזן ביסודות היהודיים וביסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. הספר גם מספק מקורות מן המחשבה המדינית המערבית וממורשת ישראל ודתות נוספות, וזאת לא על מנת להחליש או לערער את מעמדה של הדמוקרטיה, אלא דווקא כדי לחזק את ההסכמה ביחס אליה על ידי הצגת הלימה מסוימת בין הערכים ההומניסטיים שביסוד הדמוקרטיה המערבית לבין רעיונות המצויים במורשות הדתיות והתרבותיות של תלמידי ישראל. בסוגיות שנויות במחלוקת מוצגים הצדדים השונים בויכוח במידה שווה תוך הצגת הטיעונים המרכזיים. ברמה הדידקטית, הספר כולל שלל קטעי מקור משובחים ורלוונטיים ושאלות מצוינות למחשבה, דיון ותרגול, ואפילו המלצות על צפייה בסרטים וסרטונים. יתכן שמבחינה זו הוא הספר הטוב ביותר שהיה עד כה ומן הסתם הוא גם העדכני מכולם. בנוסף, הספר מעוצב היטב וברובו כתוב היטב.

על כן למרות הביקורת, כולל שלי, אני מציע לשים דברים בפרופורציות ולשפוט את הספר לפי קריטריונים ענייניים וביחס לתכנית הלימודים ולספרים קודמים.

לגבי הספר עצמו – מקבץ הערות מקצועיות

למרות שרוב ההגדרות בספר קולעות, עדיין ניתן למצוא מושגים שצריך לשפר את הצגתם. כך למשל, הצגת הקבוצות הדתיות בחברה הישראלית כוללת כמובן את החילונים ואת המוסלמים, אך על שתי הקבוצות ניתן להרחיב מעט את היריעה. עם זאת, הספר ממש לא "מעלים" את הקבוצות הללו, כפי שטוענת בנחרצות זהבה גלאון, אשר מתבססת כמובן על מאמרי הביקורת ב'הארץ', שבתורם אינם מבוססים כלל ועיקר.

אנשי המחשבה המדינית שבינינו יוכלו די בקלות להבחין בכך שהעיסוק באמנה החברתית (עמ' 120-121) סובל מאי-דיוקים וכי על אף שהוא כתוב בקצרה ובשפה פשוטה, הוא אינו בהיר די הצורך.

ההגדרה לקפיטליזם אינה קולעת ולמעשה לא מלמדת כמעט דבר ("קפיטל = הון. קפיטליזם היא גישה חברתית-כלכלית, שהתפתחה במאה ה-18 ומתייחסת למערכת היחסים בין הפרטים לבין המדינה בנושאים כלכליים-חברתיים", עמ' 272). כמו כן, הגישה הכלכלית-חברתית הליברלית מכונה "ניאו-ליברלית" (עמוד 292) וזו בהחלט בעיה נוכח העובדה שהשימוש במושג שמור למבקרי הגישה, ולעולם לא לתומכיה. בנוסף, ג'ון מיינרד קיינס מובא כדוגמה לגישה ה"ניאו-ליברלית", חרף העובדה שדגל במעורבות ממשלתית רבה במשק. דווקא היבט זה נסתר מעיניהם של המבקרים, המאשימים את הספר ב"חינוך לקפיטליזם", מה שמעיד על חוסר מחויבות לעובדות או על קשיים בהבנת הנקרא.

ישנן גם כמה קביעות מוזרות. למשל, בעמוד 170 ישנו עיסוק בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בהערת השוליים כתוב שהכרזת כורש נחשבת להצהרת זכויות האדם הראשונה בהיסטוריה. הצהרת כורש מבטאת סובלנות ופלורליזם, אבל רב השונה על הדומה בין שתי ההצהרות, וגם מי שיקבל את הפרשנות המפליגה והאנכרוניסטית יתקשה לטעון שהיא עד כדי כך מקובלת ונודעת שיש מקום לציין אותה כך בספר.

במפה המתארת את פריסת הישובים הערביים במדינת ישראל נכון לשנת  2015 (עמ' 463) ישנן שתי בעיות עיקריות. ראשית, אומנם הקו הירוק מצויר (בשונה ממה שטענה זהבה גלאון), אך המקרא לא מספק סימון שונה לערים ויישובים ישראליים ולערים ויישובים פלסטיניים. המורה בכיתה אמור להסביר את משמעותו של הקו הירוק ואת ההבדלים הרלוונטיים, אבל מוטב היה למנוע בלבול אפשרי מבעוד מועד. שנית, בדומה לערים נוספות, אום אל-פחם מסומנת במפה פעמיים. פעם אחת כעיר (בריבוע צהבהב-ירקרק) ופעם נוספת כיישוב הכולל בין 40-60 אלף נפש (בעיגול ירוק כהה) אלא שבניגוד לעיגול, שמופיע במקומו הנכון – הריבוע מופיע מזרחית יותר, מעבר לקו הירוק.  חברת הכנסת גלאון טענה שמדובר בגנבת דעת מכוונת. לדברי יו"ר ועדת המקצוע, ד"ר אסף מלאך, מדובר בטעות טכנית.

חוקי היסוד משנת 1992 מוצגים כאילו נחקקו בגניבה: "חוקי יסוד אלה נחקקו בהליך חקיקה רגיל, תוך מיעוט נוכחים במליאה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכתם של 32 חברי כנסת, ואילו חוק יסוד: חופש העיסוק נחקק בתמיכתם של 23 חברי כנסת." (עמוד 309). העובדות נכונות, אבל העמדה הביקורתית פה בולטת מדי. לא זכור לי שחוקים אחרים זכו להתייחסות כזאת בספר. מצד שני, ניתן להגן על הספר ולומר שבנושא האקטיביזם השיפוטי מוצגים טיעונים לכאן ולכאן (וכאמור גם בנושאים רבים אחרים ששנויים במחלוקת).

כדאי לזכור שהמקומות שמצריכים תיקון מהווים מקטעים קטנים מתוך ספר של למעלה מחמש מאות עמודים. הספר לא מפיץ שקרים, הטיות חמורות או כל דבר אחר שאמור לזעזע את אמות הסיפים ולהצדיק את זעקות השבר וההפחדה של חלק מהמבקרים. קריאת סקירות, דעות, פרשנויות וביקורות של אחרים יכולה להועיל, אך כדי לגבש דעה עצמאית אני ממליץ לקרוא את המקור. גם את זה אנחנו מנסים ללמד בבית הספר.

התייחסות לעיקרי הביקורות שהתפרסמו

הרבה מהביקורות שמופנות כלפי הספר צריכות, אם בכלל, להיות מופנות כלפי תוכנית הלימודים. ספר לימוד, בכל מקצוע, נבחן במידה בה הוא מסייע ללמד לפי התכנית. נוח יותר לתקוף את הספר, משום זיהויו עם שר החינוך המכהן ועם ראש ועדת המקצוע. להלן מוקדי הביקורת.

מדינה יהודית ודמוקרטית – המבקרים האוטומטיים מתחלחלים בראש ובראשונה מכך שמדובר בספר ציוני אשר מציג את מדינת הלאום היהודית והדמוקרטית כמודל רצוי וראוי. כך למשל כותבת אריאנה מלמד.

"'ישראל היא מדינת הלאום של בני העם היהודי' – לא מובא שום נתון בדבר הסכמתם של בני העם היהודי החיים – מבחירה – מחוץ לישראל, עם האמירה החגיגית הזאת." לא ברור מדוע סבורה מלמד  שזהו תנאי הכרחי. כמובן שלא כל היהודים בעולם רואים במדינת ישראל את ביתם הלאומי, אבל האם ניתן להתכחש לכך שעבור יהודים רבים מאוד בתפוצות ישראל מהווה מוקד של זהות והזדהות לאומית? כמו כן, האם לא נכון לומר שכך מוגדרת ישראל, ושלא ניתן להבין את ההיסטוריה שלה, את מוסדותיה, סמליה וחוקיה ללא רעיון זה? האם ישנה מדינה אחרת שמגדירה כך את עצמה? יתר על כן, לא רק שלא כתוב בספר שזוהי עמדתם של כל (או אפילו רוב) יהודי העולם – ישנו פרק שעוסק ביחסים בין מדינת ישראל והתפוצות, ושם מתוארות מגמות דמוגרפיות, תרבותיות ופוליטיות שונות, ביניהן גם התרחקות מישראל והיחלשות הקשר בינה לבין חלק לא מבוטל מהיהודים בעולם. עוד מוסבר כי ישנם יהודים רבים בעולם אשר זהותם האזרחית (כלומר, הזיקה שלהם למדינה בה הם חיים, לערכיה ולחוקיה) חזקה יותר מזהותם האתנו-לאומית (כלומר הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינת ישראל). כמובן שמבחינת נקודת המוצא הנורמטיבית שבבסיס הספר זו תופעה שלילית, אבל אין פה שקרים והטעיות בנושא. הספר מתאר ביושר את המגמות השונות.

מלמד מוסיפה ש"הם (כותבי הספר- א.פ) נמנעים מלהבהיר שקיימת סתירה אינהרנטית ובלתי פתורה בין "יהודית" ל"דמוקרטית" בחוק השבות". עמדה זו בהחלט מוצגת כעמדה אפשרית ולגיטימית, (עמ' 324-326 – "האם חוק השבות הוא חוק מבחין או מפלה?"), אך עבור מלמד לא די בכך, והיא מצפה שהעמדה המתנגדת לחוק השבות תהיה עמדתו הרשמית של הספר.

כמובן שזכותם של המבקרים להיות פוסט-ציונים, אך בשונה מאידיאולוגיה פוליטית מפלגתית (ימין, שמאל), הרי שהציונות היא האידאולוגיה המכוננת של מדינת ישראל, זו שמגדירה את זהותה, את טעם קיומה, (גם) ממנה שואבת המדינה את הלגיטימציה שלה, ולעמדה זו שותף הרוב הגדול והמכריע של אזרחי ישראל. מטרות החינוך לפי חוק חינוך ממלכתי ומטרות הוראת מקצוע האזרחות מבטאות זהות ואידאולוגיה זו, ועל כן צריך מידה רבה של טיפשות או ניתוק מהמציאות כדי לצפות שספר רשמי באישור משרד החינוך לא יהיה ציוני באופן מובהק ושהנרטיב הפלסטיני או סתם השקפה פוסט-ציונית יקבלו משקל זהה. כמובן שהעמדות הללו צריכות לקבל בספר ייצוג כלשהו, ואכן יש כזה, גם אם ניתן לטעון שאפשר להרחיבו במידת מה.

בבואו לתאר את השתלטות הימין הלאומני והדתי על תחום האזרחות, מציג כתב הארץ אור קשתי גם נושאים שנחשבים לחלק מהקונצנזוס המיינסטרימי הציוני כחלק מאותה קונספירציה. מהיום אמור – להיות ציוני פירושו להיות דתי-לאומי ומתנחל.

אצל ד"ר הללי פינסון זה בולט לעין אף יותר. היא חברה בארגון תעאיוש וכפי שהראה אסף מלאך, כבר ב-2006 כתבה פינסון על הספר הישן את הדברים הבאים: "הספר מאמץ שיח פרטיקולריסטי מדיר המחזק את הזיקה בין אזרחות לבין שייכות לאומית, בין שייכות לעם היהודי לבין אזרחות ישראלית".

"הספר הנוכחי מאמץ לכאורה גישה פלורליסטית ומציג תמונה מורכבת… אולם האופן שבו דיון זה מובנה מעיד על כך שהספר, במסווה של אימוץ תפיסה פלורליסטית… נוקט עמדה ברורה בשאלת ההגדרה 'הרצויה' של מדינת ישראל… יוצר הבחנה בין הגישות הציוניות – הגישות הרצויות – לבין הגישות הדוחות את הגדרתה של מדינת ישראל כיהודית או דמוקרטית…"

"המיעוט הפלסטיני מודר מהויכוח הפוליטי-אידיאולוגי בחברה הישראלית… הספר מאשר את מיקומו של המיעוט הפלסטיני בשוליים של ההיררכיה האזרחית".

אם כן, כמו שכתב מלאך, "כאשר היא תוקפת כעת את הספר החדש כדאי להבין על מה אנחנו מדברים. בדיוק כמו אצל פרופ' יוסי דהאן, זוהי יצירת מצג שווא שהספר החדש הוא הבעיה בשעה שההתנגדות שלה היא לעצם הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. סה טו."

השסע העדתי – המבקרים תוקפים את הספר על כך שאינו עוסק בשסע העדתי, אך מתעלמים מכך שהנושא ירד מתכנית הלימודים ואינו נלמד בפועל מזה כמה שנים. ביקורת בנדון ניתן להפנות לתכנית הלימודים שבהתאם לה נכתב הספר, אך תקיפת הספר בגין עניין זה פשוט אינה רצינית.  אולי כדאי לציין שאירועי ואדי סאליב, האפליה ממנה סבלו העולים מעדות המזרח, מחאת הפנתרים השחורים ועוד, נלמדים במסגרת שיעורי היסטוריה בכיתה יא' ואף נכללים בבחינת הבגרות.

השסע הלאומי והיחס לערבים בספר – לפי חלק מהביקורות, הספר מתעלם מהטראומה של הצד הערבי כתוצאה ממלחמת העצמאות (סליחה, מלחמת 1948!) או מאפליה ממנה סבלו אזרחי ישראל הערבים. יתר על כן, מאחר שהספר "ימני-לאומני-דתי-פשיסטי", הרי שהוא אמור לשלול את קיומו של עם פלסטיני. אבל גם זה לא נכון. בעמוד 89, בחלק העוסק בזהויות הלאומיות של אזרחי ישראל, מדובר במפורש על זהות לאומית ערבית ועל זהות לאומית פלסטינית, בדיוק כמו בספר הקודם. כמו כן, ברקע ההיסטורי להכרזת העצמאות (עמ' 33) ובגורמים לשסע הלאומי (עמ' 464-468) בהחלט ישנן התייחסויות ברורות בטקסט גם לגירוש וגם לבריחה, לפגיעה הקשה שספגה האוכלוסייה הערבית בארץ, ואף להפקעת קרקעות ואפליה. התפיסה הציונית הרווחת לגבי סיבות ונסיבות הפליטות הפלסטינית (מיעוט גורש, הרוב ברח ו/או יצא וולונטרית בעידוד מדינות ערב) מוצגת כתפיסה הציונית הרווחת, ומיד נכתב גם מהי העמדה הפלסטינית ביחס לאירועים. אגב, הצגתה התמציתית של מלחמת העצמאות כשלב בהתפתחות המתח והעוינות בין ערבים ויהודים היא בגדר רקע היסטורי בסיסי המהווה תזכורת לחומר שהתלמידים למדו/לומדים בהרחבה במסגרת שיעורי ההיסטוריה.

השסע הלאומי (עמ' 464 – 483) בין אזרחי ישראל היהודים והערבים מוצג בצורה מאוזנת והגונה, וכוללת שלל טקסטים עם עמדות שונות, מפרופ' אמל ג'מאל ועד ח"כ בצלאל סמוטריץ', עבור ביהונתן ליס, סמי סמוחה ואחרים וכמו בשאר הפרקים, ישנן שאלות חשיבה ושאלות לדיון (למשל, "לאחר קריאת התוכנית והדעות התומכות והשוללות, הציגו את עמדתכם לגבי מתווה פראוור-בגין להתיישבות בדואים בנגב", עמוד 473). הספר אפילו מציע משימה לימודית: להיכנס לאתרי האינטרנט של התאגדויות אזרחיות (סיכוי, יד ביד, נווה שלום, קרן אברהם, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, התיאטרון היהודי-ערבי ביפו) ולאחר מכן לדון בשאלה הבאה – "כיצד לדעתכם עשויות הפעולות הללו למתן את השסע הלאומי? נמקו תשובתכם." (עמוד 482). הספר גם מציג, בהתאם לתכנית הלימודים, את האמצעים המוסדיים והאזרחיים להתמודדות עם השסע. כמובן שזה לא מונע מאור קשתי לטעון, בהקשר של פרק זה, ש"אין כאן חזון 'חיים משותפים', וגם שוויון איננו בגדר אפשרות".

זכויות, חובות וחינוך לאזרחות טובה – אני חוזר לאריאנה מלמד, שאולי פחות בקיאה בתחום הדעת מקשתי או מפינסון, אך בדומה לגלאון, היא בוטה ונחרצת בהתבטאויותיה ונהנית ככל הנראה מחשיפה רחבה יותר משאר המבקרים. מלמד טוענת  ש"גם הספר הזה לא ילמד אותם דבר וחצי דבר על זכויותיהם כאזרחים, על חובותיהם כאזרחים כלפי זולתם וכלפי עצמם: כיצד להפעיל את המכונה כך שזכויות האזרח אכן יישמרו בה ואפילו יתחוללו בהן שינויים המיטיבים עם האזרחים. כיצד להיות אזרח שמאמין בחשיבותה של אזרחותו ובכוח שהיא נותנת בידיו, ולא בידי השלטון".

ברור למדי שמלמד לא טרחה לקרוא את הספר, אשר בהתאם לתכנית הלימודים כולל פרקים שלמים שעוסקים בסוגי הזכויות השונים ובתפקיד המדינה להגן עליהן, בחשיבותם של ביקורת על השלטון והגבלתו ובמנגנונים הפורמליים והבלתי פורמליים שמאפשרים זאת.

"לימודי האזרחות לבחינות הבגרות בישראל — וזו הרי תכליתם היחידה, על פי מערכת החינוך — היו תמיד אוסף של חומרים תיאורטיים סתומים לגמרי לנוער הנאלץ לשנן אותם."

עוד גיבוב של הבלים. במסגרת לימודי האזרחות שלהם, תלמידי התיכון לוקחים חלק בפרויקט ("מטלת ביצוע") שכל תכליתו לקשר בין התוכן העיוני שנלמד למציאות חייהם ומעודד אותם למצוא בעיות אזרחיות (כגון אפליה כלפי יחידים וקבוצות, פגיעה בחירות הפרט ועוד), לחקור אותן ולפעול על מנת לנסות ולתקן אותן – התנסות באזרחות פעילה. העובדה שאריאנה ומבקרים נוספים מתייחסים לספר כאל חזות הכל מעידה על בורות ועל חוסר הבנה במאפייניהם של לימודי האזרחות. כאמור, עבור רוב המורים הספר מהווה בסה"כ כלי עזר.

"בתת הפרק 'זכויות כלכליות וחברתיות' מצדיקים את ההפרטה בלי לדון בקריסת מערכות הבריאות והרווחה.." –מלמד מפגינה מומחיות בקריאה סלקטיבית. אם יש משהו שאי אפשר לומר על תכנית הלימודים ועל ספרי הלימוד באזרחות, זה שהם מתעדפים את הגישה החברתית-כלכלית הליברלית ומדיניות של הפרטה, ולראייה השימוש ב"ניאו-ליברליזם" והעובדה שספר הלימוד המשמש את תלמידי 5 היחידות הוא "אתגר הרווחה" בעל הנטייה הסוציאל-דמוקרטית המובהקת.

"דור חדש של אזרחים כנועים, צייתנים, דוגלים ב'עזבו אותי באמא שלכם', יצמח כאן בחסות הספר הזה." – אז מעבר לכך שזו סתם אמירה חסרת ביסוס, יש כאן התעלמות ממה שכבר עמדתי עליו קודם – תפקידו ומקומו של הספר לעומת תפקידו ומקומו של המורה. לא ברור מדוע מלמד וחבריה חושבים שאת עיקר החינוך האזרחי עושה הספר, ולא המורים המחנכים בכיתה ובבית הספר (או ההורים בבית). ספר הלימוד הוא כלי עזר למורה ולתלמיד, ומורים לאזרחות לרוב מנסים ללמד ולחנך תלמידים שיהיו אזרחים חושבים ואכפתיים שידעו גם להעריך את הטוב, גם לבקר את הרע, וגם לפעול לתיקון מה שמצריך תיקון. המסקנה של מלמד בעייתית לא רק משום שהיא משוללת יסוד ביחס למסר של הספר, אלא בעיקר משום שהיא שוללת מהמורה את מעמדו ואת תפקידו כמחנך לאזרחות טובה\ ומשום שאין בה דבר מלבד הפגנת ייאוש ופחד.

הכותב הוא מחנך ורכז אזרחות והיסטוריה בתיכון בהרצליה ודוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.

לאחרונה, התוודתה הגברת הראשונה של ישראל שקשה לה ללכת ברחוב, מרוב גלי ההערצה הספונטניים של פשוטי העם שהיא נתקלת בהם מכל עבר. מה מחבר בין השיחה ההזויה, עמוסת הגסויות וההתנשאות, בין שרה נתניהו לרעייתו של ראש עיריית שדרות, לסיפורי גלידת הפיסטוק ולהתנהלותו ההרסנית של בנימין נתניהו בארצות הברית? ינשוף פוליטי-מדיני על הניתוק ומחירו.

לאחרונה, נחשפנו לתמליל שיחה שנערכה בעיצומו של מבצע צוק איתן בין שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה, לזוגתו של ראש עיריית שדרות לשעבר. הגברת הראשונה, כך מסתבר, שמעה כי אלי מויאל העז לבקר את תפקודו של בעלה בפומבי, וזעמה בער בה. בשיחה, היא שפכה על זוגתו של מויאל מטר עכור של מררות, נאצות וקללות, בגסות ששמה בצל את תקרית השוקולד המפורסמת. התוכן של השיחה חשוב פחות מהגישה המסתתרת מאחורי הדברים, למשל בציטוט הבא:

בן אדם לקח על הכתפיים שלו את כל מדינת ישראל, הוא שולח את החיילים לקרב, הוא מתנהג בחוכמה פוליטית נדירה, מדבר עם המנהיגים כל הזמן! הניסיון שלו, החוכמה שלו, ההשכלה שלו, של בנימין נתניהו!! השכלה רחבה, תארים באוניברסיטה, הוא גם קורא ספרים, מבין בכלכלה, בביטחון, במדיניות, הוא מבין בלדבר עם מנהיגי העולם!! איפה האיש שלך, הרי הוא לא מגיע לקרסוליים של האיש שלי, מה, אלי מויאל דיבר פעם עם מנהיגי העולם?! הוא עשה פעם משהו בחיים שלו??

אפשר לומר הרבה דברים על השיחה הזאת; למשל, על ההתנשאות כלפי תושבי הפריפריה ("הוא עשה משהו בחיים שלו? אתה לא מגיע לקרסוליים שלו"), או על הנטייה הידועה של דיקטטורים בשאיפה ובני ביתם לייחס כל ביקורת כלפי המנהיג למזימה מרושעת כנגדו. חשוב יותר, לדעתי, להתמקד במשמעות שמעבר לרכילות, בנטיות שמחברות בחוטים את פירורי הפיסטוק השונים של פרשות נתניהו להתנהלות המדינית והפוליטית שלו כראש ממשלת ישראל. מפרשיות קטנות, אומרים לנו תומכיו של נתניהו, אפשר להתעלם, כאילו היו כאב ראש טורדני. אבל אם כאב הראש הוא סימן לחולי חמור יותר, התעלמות ממנו עלולה להוביל לתוצאות הרסניות, עד כדי סיכון חיי החולה. בתור התחלה, שימו לב כיצד שרה נתניהו מעריכה את הפופולריות שלה עצמה:

איזה הערצה יש אלי, כשרואים אותי. אני לא יכולה ללכת ברחוב, מאות אנשים באים אלי, כולם מוסרים לבעלי אהבה, אומרים לי שהוא ראש ממשלה ענק. ואני הולכת למשפחות השכולות, אני מסתכלת להם בעיניים, אני עושה דברים, והעם אוהב אותי, רק עכשיו חזרתי מעצרת המונית בבית כנסת, וכולם חיבקו אותי ואת ראש הממשלה!! זה פשוט בושה, אני חייבת להגיד, אני שומעת את הקולות האלה, אין אחד בעולם שיילך ויגיד אלי מויאל צודק, אף אחד!! הרי יש גבול לחוצפה.

בדיוק כמו זוג האחיות חובבות השוקולד מהטיסה המפורסמת, שרה נתניהו מתנהלת לפי הקוד הידוע של "מגיע לי". מעבר לכך, הפסקה שלעיל מצביעה על ניתוק מוחלט מהחברה הישראלית, של זוג מלכותי שיושב בארמון, מוקף בחבר חנפים ובטוח שכולם מעריצים אותו ("מישהו בעם היה רוצה משהו אחר חוץ מביבי?") הניתוק הזה, הבעייה החמורה ביותר כאן לטעמי, נשקף מאינספור עדויות של עובדים לשעבר בלשכת ראש הממשלה, החל באומללים שזכו לטעום מנחת זרועה של שרה בקדנציה הראשונה, ועד לאב הבית מני נפתלי כיום. היועצים והפקידים המתפרסים שמקיפים את נתניהו ורעייתו מבודדים אותם מהציבור בפועל, מספקים כל גחמה שלהם (אפילו כשמדובר בהתנהלות לא חוקית וחמיסת כספי ציבור), ובכך מעודדים התנהגות משולחת רסן מתוך התעלמות מוחלטת מכללי סבירות ומנהל תקין.

להתנהלות הזאת, שבזמנים כתיקונם היתה יכולה להיחשב כאמור לכאב ראש קל בלבד, יש גם השלכות בלתי מבוטלות על ענייני המדינה. רק ניתוק מוחלט מהציבור יכול להסביר את התגובה המרושלת והמזלזלת של ראש הממשלה לדו"ח קטלני על מדיניות הדיור שלו, את הסירוב שלו לפרסם מצע, להתראיין או להתעמת מול יריבו העיקרי יצחק הרצוג. רק כך אפשר להסביר כיצד העזה שרה, שמתעבת בכל ליבה את נפתלי בנט, לאסור עליו לטוס לארצות הברית במטוסו של ראש הממשלה, דבר שיאלץ אותו לטוס במטוס נפרד ולבזבז כספי ציבור, לא באשמתו כמובן. ומנקודת מבטה של שרה, מדוע לא? הרי היא ובעלה הם האנשים הנפלאים ביותר בעולם, מנהיגים דגולים מרבבה; כולם מעריצים אותם ואוהבים אותם עד כלות, המדינה זה הם. ואם כך, הרי שגם ענייניה האישיים של שרה נתניהו (הסכסוך עם בנט, או הקמפיין האווילי נגד מני נפתלי שכפתה על הצוות המקצועי של הליכוד), הופכים מניה וביה לעניינים ציבוריים. אם לוקחים בחשבון שרעיית ראש הממשלה מעורבת גם במינויים מדיניים רגישיים ועורכת "אודישנים" לפקידים בכירים – אזי הערבוב בין הפרטי לציבורי, בין האישי לבין הפוליטי, הופך כבר לבעיה של ממש.

האחריות, כמובן, אינה של שרה, אלא של בנימין נתניהו. כל כוחה, הרי, נובע מתפקידו הציבורי של בעלה. הצרה האמיתית היא שההתנהגות הזאת, המונעת מהערצה עצמית, בידוד וניתוק מהסביבה, מאפיינת גם את התנהלותו המדינית של ראש הממשלה בזירה הבינלאומית. קחו, למשל, את סיפור הנאום בארצות הברית. מבקריו של נתניהו במרכז ובשמאל טוענים, לעיתים קרובות, שראש הממשלה מוכן להרוס את יחסיה של ישראל עם הטובה בידידותיה בשירות מסע הבחירות שלו. לאחרונה, התחזק הרושם הזה בשל סירובו התמוה של נתניהו לפגוש קבוצה של מנהיגים דמוקרטים אחרי הנאום. יש גם המצביעים על השפעתו של שלדון אדלסון, פטרונו הפיננסי של נתניהו והסנדק של המפלגה הרפובליקאית, על החלטותיו. בכל ההאשמות הללו יש יותר משמץ של אמת, אבל הן לא ממצות את העניין בכללותו.

יתכן בהחלט שבנימין נתניהו מאמין באמת ובתמים שהתנהלותו בארצות הברית משרתת את האינטרסים העליונים של מדינת ישראל. הרי גישת "המדינה זה אני", שמאפיינת הן את ראש הממשלה והן את אשתו, גורמת לו, מזה שנים, לערבב בין אינטרסים ציבוריים לאינטרסים אישיים. הבחירות, כפי שלמדנו, אינן אלא שורה של מזימות של אויבי מדינת ישראל וסוכניהם בבית פנימה לקעקע את עתיד העם היהודי באמצעות הפלת האדם היחיד שיכול לשמור עליו (נחשו מי). מעבר לזה, בנימין נתניהו, חבר יועציו ועוזריו שואבים את הידע שלהם על המערכת הפוליטית האמריקאית מהחבורה הרפובליקאית המקיפה אותם, המורכבת בעיקר מיועצים ולחשנים מאנשי אדלסון. לפיכך, ביבי מאמין שהמפלגה הדמוקרטית אינה אלא חזון חולף; שהרפובליקאים יעלו בקרוב לשלטון בארצות הברית; שנאום אחד שלו, הנערץ והדגול באדם, יוכל לשנות עמדות של חברי קונגרס הנקבעות ממילא בחדרי חדרים מבעד למנגנון סבוך של אינטרסים פוליטיים. רק ניתוק כזה אפשר לבנימין נתניהו להתערב בגסות בבחירות האמריקאיות הקודמות, ולהסתכן בזעמם של הדמוקרטים. רק ניתוק כזה אפשר לו, בו בזמן, למנות כשגריר בארצות הברית אדם כמו רון דרמר, שמזוהה עם המפלגה הרפובליקאית. אין זה פלא, כמובן, שאותו דרמר היה הארכיטקט של נאום נתניהו בקונגרס – בעיניו האינטרסים של ישראל זהים לאלו של המפלגה הרפובליקאית, ולעזאזל התוצאות. בכך, הופכים נתניהו ודרמר את ישראל לעניין רפובליקאי בלבד, במקום לסוגיה דו-מפלגתית שאינה שנויה במחלוקת. מכאן צפירות האזעקה שעלו גם מהכיוון השמרני, החל מפרשני רשת פוקס ניוז וכלה באייב פוקסמן מהליגה נגד השמצה (אם כי לאחרונה חזר בו, בלב כבד, ויישר קו עם לשכת ראש הממשלה).

התנהלותו של נתניהו בעניין זה מזכירה את הקבצן המפורסם מהסיפורים הירושלמיים של אברם סורמלו, שדורש חמישים שקלים מתושב המזמין אותו לארוחת צהריים, רק תמורת הזכות לאכול איתו וליהנות מחברתו. כמו אותו קבצן ירושלמי, ישראל סמוכה על שולחנה של ארצות הברית. אפילו כיפת ברזל מומנה על ידי האמריקאים, וביתר שאת במהלך המלחמה האחרונה. רק לא מזמן ביקשה ישראל עוד כסף, בעודה מבזה ומשפילה את הבית הלבן וחלק גדול מהקונגרס, וממאיסה את עצמה על חלקים נרחבים מהאליטה הפוליטית של ארצות הברית, כולל גורמים הנחשבים כידידיה. לא ניתן להסביר את ההתנהלות הזאת בשום תירוץ – מלבד ציניות מוחלטת או ניתוק מוחלט מהמציאות. שתי התכונות הללו משתקפות בפרשות נתניהו השונות, החל מהנסיונות העקביים לחמוס כספי ציבור בשביל גלידה, אלכוהול ויתר פינוקים, עבור בשיחה ההזויה עם בת זוגו של ראש עיריית שדרות וכלה בהתנהלות המדינית הבינלאומית של ראש הממשלה. וככל שחבר החנפנים, היועצים וכתבי החצר יסגור יותר על ראש הממשלה, ככל שיחשוב שהוא אהוב ונערץ יותר, כך ילך הניתוק הזה ויחמיר. הדרך היחידה לאוורר את ההנהגה הישראלית מהלך הרוח הזה היא להראות לבנימין נתניהו את הדרך החוצה, בבחירות הקרובות ממש. לא בעניין של ימין או של שמאל מדובר, אלא בניתוח חירום שנועד לעצור את השעטה העיוורת למחוזות של ניתוק, הזייה וסכנה חמורה לעתידה של מדינת ישראל.

אז למי באמת יש רסיס בישבן, ומה הקשר בינו לבין סופות בנגב? בין לקרדות ריחניות לסטודנטים מעצבנים, הינשוף תוהה על משמעות ה"חרם" האירופי על ההתנחלויות. 

במהלך ימי העליזים באוניברסיטת תל אביב, השחתי את זמני לא רק בנבירה בספריות אלא גם בויכוחים פוליטיים שונים ומשונים. חלקם, כמו אלו שניהלתי עם ידידה טובה שפקדה את האוניברסיטה רבות באותם הימים – היו אינטליגנטיים ומסעירים. אחרים, כמו השיחות עם הליברטריאן טרוט העיניים שדידה מעדנות במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח, היו הזויים והסתיימו לרוב בבקשת הלוואה של חמישה שקלים לקנות קפה במכונה. לעיתים הגיעה השיחה לגבהים פילוסופיים: זכור לי למשל דיון עם סטודנט שהצהיר על אמונתו העזה בתורה הדאואיסטית, וטען בתוקף כי הצבעה בבחירות היא הפרה של עיקרון ה"אי עשייה" של לאו דזה וגרוע מכך – מעשה קונפוציאני משוקץ. אחרים היו מעניינים או מתישים בהתאם למצב הרוח וכובד החמסין. אולם מדי פעם – נתקלתי במישהו מעצבן במיוחד.

כך, למשל, ברנש מסויים, נקרא לו לירון, שמאוחר יותר, בזמן ההתנתקות, הופיע בטלוויזיה והצהיר קבל עם ועדה כי הוא מוכן "למות" למען גוש קטיף. בכל פעם שעלה נושא פוליטי כלשהו, ואי מי תהה האם לימין יש פיתרון לבעיות העומדות בפני ישראל, פתח הלירון בצווחות שבר. "ומה עם השואה? ומה עם פוגרום קישינב? ומה עם הסופות בנגב?" (הכוונה, אם תהיתם, היא לא למדבר המאובק שלנו אלא לדרום רוסיה). ומכאן הוא התחיל למנות את כל הפוגרומים והפרעות הזכורים לנו מספרי הלימוד של התיכון, כולל גזירות עלומות מאוקראינה שרק מומחים (ותלמידים המתכוננים לבגרות בהיסטוריה) זוכרים את קיצורי האותיות שלהן. כאשר תהיתי מדוע אירועים שהתרחשו באוקראינה לפני מאה שנים רלוונטיים לסכסוך שלנו עם הפלסטינים היום, אמר לירון  שזה "מוכיח שכולם אנטישמים" והדיון הגיע לסיומו.

מאוקראינה עד רמאללה – הסופות בנגב

נזכרתי בלירון לא מזמן, כאשר שמעתי את החברים ממפלגת הבית היהודי והפריפריה שלה מתלוננים על ה"אנטישמיות האירופית" בעקבות החרם החדש של בריסל על ההתנחלויות. אורי אריאל, אבי ורצמן והיתר נתנו את ההופעה הקבועה בתקשורת, והשר נפתלי בנט, זה מהרסיס בישבן, שרק לא מזמן הצהיר בגבהות לב ואטימות שאין כדוגמתן כי הוא "כל הזמן" מסתובב בעולם והסכסוך הישראלי-פלסטיני "אינו מעניין איש" ("מי בעולם, מבייג'ין ועד וושינגטון, בדרום קרוליינה או בוויילס, מתעניין בסכסוך הזה? מה שמעניין זה מחירים, כלכלה, תעשייה, צמיחה" ), גילה לתומו כי הוא דווקא מאד מעניין את שותפת הסחר העיקרית של ישראל. כך גם גיא בכור, המזרחן שכבר שנים גובה כסף מקוראיו התמימים בטענה כי רק הוא מבין את "חוקי המזרח התיכון" (אותם חוקים נצחיים שלטענתו היו אמורים להגן על מובארכ מנפילה), כותב כבר זמן מה על "אפקט פרח הצבעוני". בלי לקלקל לבכור את עסק המאמרים בתשלום ליודעי ח"ן, רק נאמר כי לפי ה"אפקט" הזה, ההתפרקות במזרח התיכון עקב האביב הערבי גורמת לכך שהסכסוך הישראלי פלסטיני אינו רלוונטי ואינו מעניין אף אחד. ואכן, את תשובתה של המציאות לתחזיותיו של בכור הפרשנים קיבלנו השבוע, וזו, כמובן רק ההתחלה.

ובינתיים, כמובן, שיטת הלקרדה עובדת שעות נוספות. כתבתי על כך פעם כאן בינשוף, אבל "לקרדה" היא שיטה שמקורה בתכסיסים של עבריינים לבלבל כלבי משטרה. הם משליכים לקרדה, על מנת להסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. ז"ת, בכל פעם שמישהו מעלה טיעון לא נוח מבחינתך, אתה עונה לו במגילה ארוכה של חטאיו שלו עצמו כדי להסיח את הדעת מהדיון האמיתי. יש, כמו בנימין נתניהו, שמעדיפים ללעוס את השואה או נטישת צ'כוסלובקיה ב-1938. לירון מאוניברסיטת תל אביב חיבב במיוחד פוגרומים מאוקראינה. יש המעלים את חטאי הקולוניאליזם, והפרשן הימני שאול רוזנפלד, במאמר הזוי במיוחד, תקף את בריטניה על "כיבוש איי פוקלנד" (אז מה אם רוב מוחלט של תושביהם רוצים להישאר בריטים, וגם הכריעו על כך במשאל עם) ואת רוסיה על "כיבוש מחוז קלינינגרד" (מגרמניה הנאצית, אבל מי יודע).

האמת היא, שמנהיגי המתנחלים, שוחריהם ותומכיהם מנסים להעלים מהציבור הישראלי אמת פשוטה מאד – את המחיר שהוא משלם, ועתיד לשלם, על הגשמת חזונותיהם המשיחיים. פרוייקט ההתנחלות כולו הרי מבוסס על תפיסת ה"אתחלתא דגאולה" מבית מדרשם של הראי"ה קוק ובנו, האמונה שאם נשוב לארץ ישראל, השלמה כמובן, יתאחדו הניגודים בין חילוניות לדתיות במין סינתזה הגליאנית לשלם אוטופי וגאולי. אני לא מתכוון כאן חלילה לזלזל ברב קוק, אחד ההוגים המקוריים, המעמיקים והחשובים ביותר שקמו לעם ישראל במאה העשרים, אולם חסידיו תמיד ניסו להסתיר את המחיר שהם דורשים מהציבור הכללי לשלם בשם הגשמת חזונו. כל עוד הפלסטינאים בעיקר שילמו את המחיר הזה – לציבור הישראלי לא היה אכפת יותר מדי. תמיד אפשר להתפשר על חשבון מי שלא יושב ליד השולחן. אם מתנחלים במאחזים גוזלים אדמות פרטיות מתושבים פלסטיניים בסוסיא, למה שזה יהיה אכפת לריקי כהן מחדרה? כשריקי, כמובן, התחילה לסבול מפיגועים, בעלי החזון של "אתחלתא דגאולה" נתנו לנו תשובה אחרת. זה לא קשור להתנחלויות, הם אמרו, הם ממילא שונאים אותנו ורוצים להשמיד את כולנו, אז תנו לנו להמשיך להתנחל בשקט כי כולנו בסירה אחת, ודין יצהר כדין שייח מוניס.

הרא"יה קוק – מי משלם את המחיר?

עכשיו, כשמוסדות האיחוד האירופי התחילו להחרים את ההתנחלויות ואותן בלבד, הקוקיאנים מנסים את אותה השיטה. העיתונאי אבישי בן חיים כתב בסטטוס שלא משנה מה נעשה, האירופים תמיד ישנאו אותנו, כי מה לעשות הם תמיד שנאו אותנו ואי אפשר להבין למה הם שונאים אותנו פשוט כי הם שונאים אותנו. מין חוק טבע לא מוסבר שכזה, כמו, נגיד, העובדה שמים רותחים במאה מעלות, או שחוואי טקסני לא יכול להיפרד מתת המקלע שלו. אז מכיוון שכך, הבה נמשיך להתנחל ללא הגבלה ב"ארץ אבותינו". אם ממילא נהיה מנודים, אז לפחות שנהנה.

אבל האמת היא, שהממסד האירופי, להבדיל מגורמים בשמאל הרדיקלי, אינו מתנגד לישראל עצמה אלא אך ורק להתנחלויות, והתזה של "כולם שונאים אותנו כי אנחנו יהודים" לא מחזיקה אפילו זרזיף גשם ביום סגריר. ישראל, בכל שלב בתולדותיה, החזיקה מעמד תודות לברית עם מדינה אירופית או מערבית כזאת או אחרת – הנשק שהגיע מהגוש המזרחי ב-1948, הברית עם צרפת בשנות החמישים, שיתוף הפעולה עם ארצות הברית לאחר מכן. בעשורים האחרונים, הפך האיחוד האירופי לשותף הסחר העיקרי של ישראל. נכון, זה גם כי לישראל יש המון מה להציע לאירופים, אין ספק בכך, אבל לא פחות מכך אפשר לתלות את הקרבה הזאת בזהות תרבותית ובשיתוף פעולה טבעי בין מדינות דמוקרטיות. ואם האירופים תמיד שנאו אותנו, איך נסביר את הפריחה ביחסים בשנות התשעים, למשל? חסידי הרב קוק, שוב, משתמשים בטיעון השחוק הזה כדי להסתיר את האמת המטרידה: הם מסבכים אותנו עם העולם כולו, כדי להגשים חזון משיחי שאין לנו חלק ונחלה בו. וכדי שלא נראה את זה, הם מוכרים לנו את המיתוס ש"כולם שונאים אותנו." דחילק, לפחות שיאמרו את האמת: הם רוצים להתנחל מתוך אמונה דתית, ודורשים מכולנו לשלם את החשבון. ההחלטה האירופית האחרונה מועילה וחשובה בעיקר משום שהיא חושפת את האמת הזאת.

יש, כמובן, את אלו ממנהיגי המתנחלים הנמצאים עדיין בשלב ההכחשה. אורי אליצור מנסה לשכנע אותנו שזה לא כל כך נורא, וודאי "לא כמו שמספרים" לנו, ובמשרד החוץ יש כבר כאלו ששלפו את המחשבונים ומרגיעים שבסך הכול מדובר בהפסד של עשרות מיליונים ונשרוד את זה. במיוחד מטעה היא האמירה, הנשמעת מאליצור ואחרים, כאילו ה"חרם" הנוכחי הוא יוזמה של ה"פקידים" בנציבות האירופית, בירוקרטיה שממילא לאיש לא אכפת ממנה. אז זהו, שאליצור צודק מבחינה מסוימת. אירופים רבים אכן מזלזלים בנציבות ורואים בה גוף זולל משאבים, מיותר ורופס. אולם, אבוי, בכל הנוגע לעניין הישראלי-פלסטיני, הציבור האירופי הכללי, וזה משתקף בנתוני סקרים במהלך שנים רבות, דווקא סבור כי הנציבות האירופית לא הרחיקה לכת די הצורך. זאת אומרת, לא מדובר כאן בציבור אדיש או פרו-ישראלי, ובנציבות ש"פקידיה" הם פרו-פלסטינים, אלא בדיוק ההיפך: בציבור אנטי-ישראלי ובפקידות שמרנית, דיפלומטית וזהירה. איך אחרת אפשר להסביר את ארגוני הצרכנים שמאיימים על סופרמרקטים להוציא מוצרים ישראליים ואת עובדי הנמלים המסרבים לפרוק סחורה ישראלית, למשל? והרי אלו אינם נמנים עם חוגי האינטלקטואלים מהשמאל הרדיקלי באקדמיה.

למעשה, וזה חשוב מאד להבין, הויכוח שמתנהל באירופה שונה מהשיח אצלנו בישראל. אין ויכוח באירופה על חוקיותן של ההתנחלויות, למשל. אפילו הגורמים הפרו-ישראליים ביותר, המיוצגים בידי מדינאים כמו אנגלה מרקל, מאמינים שפרוייקט ההתנחלות אינו לגיטימי. גורמים קיצוניים יותר באירופה, והם הולכים וצוברים תאוצה, סבורים כי אי אפשר להפריד בין ההתנחלויות לישראל עצמה, ומידרדרים למחוזות של אנטי-ציונות קיצונית ולוחמנית. הויכוח בין שתי האסכולות הללו, במידה רבה, נדחה בשל האמונה כי המשא ומתן ממילא עומד מעבר לפינה, ולפיכך מוטב לתת לשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, לשאת ולתת על סיום הכיבוש בעצמם. אולם כשפוליטיקאים ישראלים, כולל שרים בממשלה, אומרים למעשה שהכיבוש לא יסתיים לעולם, שפיתרון שתי המדינות מת ושנבנה בכל מקום; כשהתנחלויות צצות כפטריות אחרי הגשם, מאחזים מתרחבים על חשבון קרקע פלסטינית פרטית באופן שמסכל כל סיכוי להסדר, והיועץ המשפטי עוד מכשיר את כל זה – חודרת אט אט ההכרה לחוגים רבים ושונים במערב כי ההבדל בין ישראל גופא לבין ההתנחלויות מלאכותי. בהיגיון ששורר בעולם שמחוץ לגבולות נתב"ג, המשמעות ברורה: חרם לא רק על ההתנחלויות, אלא על מדינת ישראל כולה. ומי שלא מבין שאנחנו מתקדמים לכיוון הזה, כדאי שיתעורר – ובמהירות.

בהקשר הזה, החלטת ה"חרם " האירופי היא צעד הגנה אחרון לא של אויבי ישראל, אלא דווקא של ידידיה ותומכי הקשרים ההדוקים עמה, ניסיון להציל את ישראל הלגיטימית מגל ה-BDS  והסנקציות – תמרור אזהרה, אם תרצו. ההחלטה עדיין מתונה, גם בנוגע להתנחלויות. היא לא תפגע, למשל, באנשים פרטיים שגרים מעבר לקו הירוק. אבל כל אלו ששולפים את המחשבונים וטוענים שאנחנו יכולים לספוג את הנזק, פשוט לא מבינים שמדובר אך ורק בצעד ראשון, ולאחריו יבואו נוספים.

הדבר המסוכן ביותר, כמובן, הוא התגובות הפבלוביות של אנשי הימין התובעים "להכניס להם", לנקום באירופה, מעין תג מחיר אם תרצו. לא תהיה מתנה יותר גדולה לאנשי ה-BDS ולגורמים הקיצוניים שרק מחכים להזדמנות הזאת. הרי כיצד "תנקום" ישראל באירופה? האם היא תפסיק את הסחר? זה לא יהיה נעים לאירופים, אבל ישראל תיפגע יותר. זה מזכיר לי קצת את הגרפיטי שהיה די נפוץ בתקופת שירותי הצבאי: "תיזהר! כשאתה משתין על הצבא, הצבא נרטב. אבל כשהצבא ישתין עליך, אתה תטבע." אופציה נוספת, שהעלה לאחרונה זאב אלקין, האיש שלמרבה החרפה משמש כפנים הדיפלומטיות של ישראל בעולם, היא לפגוע במימון של פרוייקטים אירופיים בשטחים או להגביל את חופש התנועה של דיפלומטים אירופיים ביהודה ושומרון. אין דרך טובה יותר להכניס את ישראל לסחרור מוות, לגרום לה להשתולל ולירות, כרגיל, ברגליה שלה. מעבר לעובדה שמדובר, למעשה, במדיניות של תג מחיר – שלילת גני ילדים מתושבים פלסטינים כי מישהו בירושלים כועס על אירופה – זו איוולת שאין כדוגמתה. צעדים כגון אלו יחזקו ממילא את הגישה שישראל היא מקרה אבוד וימריצו את אלו שרוצים להחרים אותה לחלוטין. כך, במקום קתרין אשתון והנציבות האירופית, נמצא מולנו בסופו של דבר את אנשי ה-BDS  ותומכיהם.

וזה כבר באמת לא יהיה נעים. רסיס בישבן כבר אמרנו?

בפרסומת ישנה שנועדה לעורר מודעות לאלימות במשפחה, ממלמל ילד קטן שאבא לא ירביץ לאמא אם רק יקפיד לדרוך על קווי הריצוף של המדרכות. מה הקשר בין אותו ילד למדיניות ממשלת נתניהו? גם בין מנהיגי ישראל, כמסתבר, יש הסבורים שהכל יהיה בסדר אם נקפיד ללכת "רק על הקווים". הינשוף על "אמונה ביעודנו", חשיבה מיסטית ונתיבה הפתלתל של הונאה עצמית.

הערה: סדרת "הסאגה של סאצומה", הדרמה האמיתית של יפן בסוף התקופה הסמוראית, תמשיך בינשוף בקרוב. הקליקו כאן לפרק הראשון, הסמוראי שהדליק זיקוקים, ולפרק השני אספני הראשים.

"רק על הקווים, רק על הקווים, אמא לא תבכה, אבא לא ירביץ" – כך, בפרסומת ישנה שנועדה לעורר מודעות לאלימות במשפחה, דורך ילד אך ורק על קווי הריצוף של המדרכה בתקווה לרפא כבמטה קסם את בעיית האלימות במשפחתו. אם רק ידרוך על ה"קווים", הוא מדמיין, יפסיק אבא להרביץ ואמא כבר לא תבכה. חשיבה מיסטית מסוג זה, שמזהה את העצמי עם העולם החיצוני, אכן נפוצה אצל ילדים רבים: אם רק אדרוך על הקווים, אמא לא תחטוף מכות. אם אסתכל על השולחן בכיתה ולא ארים את הראש, המורה לא ישים לב שלא הכנתי שיעורים. אם נתחפר במיטה ונכסה את עצמנו בשמיכה, המפלצות בחוץ ייעלמו והכל, אבל הכל יהיה בסדר.

            לאחרונה, אנחנו רואים שחשיבה מיסטית כזאת נפוצה לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל פוליטיקאים ישראלים מהצד הימני של המפה הפוליטית. כפי שכולנו יודעים, הבידוד הבינלאומי של ישראל הולך ומחריף עקב התוכנית המתריסה של הממשלה לבנות בשטחי E-1: הבריטים איימו בהחזרת השגריר, נשיא צרפת רמז שבקרוב יוטלו סנקציות, וקנצלרית גרמניה, מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל, דיברה על "בידוד בינלאומי מוחלט". צעדי העונשין לא התבצעו בינתיים, אולם הם ממתינים לנו מעבר לפינה – אם וכאשר הבולדוזרים יעלו לשטח ויתחילו לעבוד. והנה, כאשר נתניהו וחבר שריו, יועציו ודובריו נדרשים להסביר את החורבן הדיפלומטי, מעשה ידם להתפאר, מסתבר שהכל מתמוטט רק כי אחדים מאיתנו "לא הלכו על הקווים". ח"כ ציפי חוטובלי, למשל, הסבירה כי האשמה היא רק באהוד אולמרט וציפי לבני. רק משום שהשניים האלה מסתובבים בעולם ומסבירים כי האשם הוא בנו ולא באבו מאזן, רק משום כך המערך המדיני של ישראל באירופה קורס. ככל הנראה, לשיטתה של חוטובלי, מנהיגי אירופה תמיד תמכו בהתנחלויות ובמדיניות ממשלת נתניהו. לגרמנים, לבריטים ולצרפתים אין אינטרסים ושיקולים משלהם. רק בגלל אהוד וציפי שהלכו על הקווים, הם פנו כנגד ישראל. דברים דומים נשמעו לאחרונה מפי השר גלעד ארדן ונציגים אחרים של הממשלה, ונראה כי כולם מצטטים מדף מסרים משותף. האשמת ה"אויב מבפנים", בין אם מדובר בלבני ואולמרט, בגדעון לוי או בקרן החדשה לישראל בכך שהעולם פנה נגדנו, הופכת להיות נפוצה יותר ויותר בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית. המסקנה פשוטה וברורה: אם רק נהיה מאוחדים יותר, אם כולנו "נלך על הקוים", אם נתכרבל כולנו בשמיכה החמימה של הקונצנזוס, הבעיות בחוץ יעלמו באופן כזה או אחר.

            אולם החשיבה המסוכנת הזאת מגיעה לשיאה עם הדוברים החדשים של הימין האידיאולוגי, נפתלי בנט ומשה פייגלין. פייגלין, למשל, סבור כי הבעיה היחידה שלנו היא שאנחנו לא מאמינים בעצמנו, בצדקת דרכנו והייעוד שנמסר לעם היהודי משמיים. רק משום שאנו חדלנו להאמין בצדקת ההתנחלויות, העולם אינו מקבל אותן. אם רק נעבור מתודעת "זו ארצם" לתודעת "זו ארצנו", כל המפלצות בחוץ יתפוגגו כלא היו. בדיוק כמו ילד, שרואה את העולם החיצוני כהשתקפות נפשו שלו, בטוח ראש מנהיגות יהודית כי כל באי עולם, בסתר ליבם, שותפים לאמת שלו: עם ישראל חייב לכבוש את הארץ כולה ולמלא את ייעודו לקראת גאולת העולם. רק משום שאנו עצמנו לא מאמינים בכך, ודורכים, רחמנא לצלן, על הקוים, העולם סביבנו הופך לחשוך ומאיים. אם רק נחולל שינוי תודעתי בתוכנו והגויים יבינו כי אנו ממלאים את יעודנו, מנהיגי אירופה וארצות הברית ינטשו את עמדותיהם הקודמות ויקבלו כולם את מצע "מנהיגות יהודית". בפועל, למעשה, מובילה אותנו החשיבה המיסטית לכיוון הרסני: ההתמקדות באויב מבפנים, בהסברה או באמונה בייעודנו מסיטים אותנו מהגורם האמיתי לבידוד שלנו: המדיניות הקלוקלת של הממשלה. חוטובלי, ארדן, בנט, פייגלין ושאר חסידי החשיבה המיסטית, מציעים לנו אף להקצין את המדיניות הזאת, בתקווה, לא רציונלית בעליל, שמנה גדושה יותר מאותו הרעל תרפא את המחלה.

            אין פירוש הדבר, כמובן, שהמעשים ואפילו הלך הרוח שלנו אינם משפיעים על העולם שמסביבנו. המדיניות הישראלית, כפי שברור לכל בר דעת, משפיעה גם משפיעה, ואפילו להלך הרוח יש חשיבות מסויימת. אולם הדברים שאנחנו עושים הם תמיד חלק ממערך שלם של אינטרסים, תהליכים ורצונות חיצוניים לנו. המדיניות של גרמניה, צרפת, אנגליה וארצות הברית קשורה גם, ואולי בעיקר, לתהליכים פנימיים במדינות הללו (ירידת קרנו של הקולוניאליזם, המרחק ההיסטורי מהשואה, התחזקות הקהילות המוסלמיות) ולאירועים בינלאומיים כמו האביב הערבי. אם לא נתאים את המדיניות שלנו לתהליכים האלה, הבידוד שלנו יילך ויחריף. אפילו אם ציפי ואהוד ישתקו, ההסברה תהיה מצויינת ונאמין ביעוד שלנו באמונה שלמה, הסכנות שבחוץ לא ייעלמו. ישנה רק דרך אחת למנוע הידרדרות נוספת: להפסיק להתרכבל בתוך עצמנו, להשליך את השמיכה החמימה ולהתמודד עם האתגרים החיצוניים באמצעות שינוי רדיקלי במדיניות החוץ שלנו. ורצוי שכולנו ניקח את השיקול הזה בחשבון כאשר נלך להצביע בעוד שלושה שבועות.