ארכיון הבלוג

האישי הוא הפוליטי

רוצים לחתום בספר האורחים של קריסטינה וונג? רצוי שלא תהיה לכם קדחת צהובה, וקדימה – התחילו להתוודות על חטאיכם. הינשוף על השעטנז הקטלני בין נצרות, מרקסיזם ופסיכואנליזה, שמציג מומים לראווה והופך כל קשר רומנטי, אינטראקציה אישית או שיחת חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. האישי הוא הפוליטי? אכן כך, וזו בדיוק הבעיה.

 2012-04-12-TL2

למאמרים בנושאים דומים ראו:  העושה עצמו קשאורתודוקסיה ביקורתיתאישה לבנה גזענית ולהרביץ לפרה

ביולי 2013, החליטה השחקנית והכותבת הסינית-אמריקנית קריסטינה וונג שנמאס לה מגברים לבנים הסובלים מקדחת צהובה. לא, לא מדובר כאן במחלה הטרופית הידועה לשמצה, אם כי הזיות בהחלט קשורות לעניין. וונג התכוונה לסוג מטפורי יותר של קדחת, הידוע גם בשם "פֶטִיש אסייאתי": גברים לבנים אמריקאיים שמעוניינים לצאת אך ורק עם בחורות ממזרח אסיה. התופעה מגעילה את וונג, שרואה אותה כביטוי לקולוניאליזם מיני, אימפריאליזם של חדרי מיטות, גזענות מתחת לחגורה ומה לא. מה שמקומם אותה אף יותר, הוא התירוצים שגברים לבנים כאלה משתמשים בהם כאשר היא מעמתת אותם עם ה"פֶטיש" שלהם. יש, למשל, כאלה שמתפארים בכך שלמדו בודהיזם והם "בקיאים באסיה", בלי להבין שפשוט אי אפשר להבין את החוויה האסייאתית "בלי לגדול שמונה עשרה שנים עם אמא סינית", כלומר – אין תחליף לטראומה הנ"ל. יש גם כאלו שמחציפים פנים אף יותר, ומכחישים שהם רוצים "לכבוש סיניות" כחלק מהתאווה הקולוניאלית המערבית שלהם לכבוש את המזרח, והחצופים מכל אפילו מערערים על העובדה שהם "לבנים עם פריבילגיות". לאלו, עונה וונג שאפילו אם הם גדלו במשפחות עניות והתעללו בהם בבית הספר, "אף אישה אף פעם לא תפסה את הארנק חזק יותר כשהם התקרבו" ו"אף אחד מעולם לא תהה האם הם יודעים אנגלית." מעניין שפקפוק ברמת הבקיאות באנגלית של פלוני גרוע בעיני וונג יותר מהתעללות בבית הספר, תופעה שלא מעטים התאבדו בגינה, אבל מילא. מעניין יותר הוא הפתרון שהשחקנית הנ"ל מציעה לגדודי המחזרים חולי הקדחת הצהובה ש"רוצים לחתום בספר האורחים שלה" (ציטוט מצונזר – הגירסה המלאה באתר עצמו). עליהם לדקלם בפניה כדלקמן:

אני מודה שהנני נמשך לנשים אסייאתיות, וככל הנראה הדבר קשור להעדפה גזעית תת מודעת. אני מעוניין לחקור את הדעות הקדומות הגזעיות, הגזענות והפריבילגיה שלי כזכר לבן. אני נשבע להילחם באופן פעיל כדי לשכוח את הגזענות ואת הפריבילגיה הלבנה שלי, לבנות רגישות ומיומנות תרבותית, כך שהנשים שאני יוצא איתן ירגישו פחות גועל.

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

אם הטקסט הזה מזכיר לכם, בצורה אם לא בתוכן, וידוי של נזיר בנדקטיני מימי הביניים, לא טעיתם. המילים אולי שונות, אבל המוזיקה נשארה זהה: אותה תפיסה של חטא קדמון שאי אפשר להימלט או להינקות ממנו, רק להודות באשמה ולהתחנן לרחמים בחיל ורעדה. שימו לב שאפילו בסוף תהליך הלמידה המובטח, הגבר הלבן לא יינקה מחטא הפריבילגיות, ואף הנשים שיוצאות איתו לא ירגישו איתו בנוח לחלוטין. לכל היותר, "הן ירגישו פחות גועל." (less creeped out).

            הסיפור על וונג, משעשע ככל שיהיה, היה נותר ברמת האנקדוטה, אלמלא היה אפשר ללמוד ממנו משהו על התרבות של חוגים אינטלקטואליים מסויימים בארצות הברית ובמערב. תמיד היה אירוני בעיני, שדווקא זרמים רדיקלים "ביקורתיים" כמו המרקסיזם וספיחיו, הפמיניזם הרדיקלי, הפוסט-קולוניאליזם ופוליטיקת הזהויות, שהניפו תמיד את דגל המאבק במסורת הנוצרית-מערבית, מאמצים את הנחות היסוד שלה באופן כה עמוק ולא מודע לעצמו. כבר המרקסיזם הקלאסי, כפי שמבהיר ההיסטוריון יגאל חלפין בספרו המצויין על הנושא, שאב את המיתוסים המכוננים שלו מעולם המחשבה הנוצרי, כולל החטא הקדמון. אולם מאז מותו של סטלין, שסימן אכזבה הולכת וגוברת של מרקסיסטים מערביים מהמודל הסובייטי, עברו האלמנטים הנוצריים הללו שינוי מעניין. הוגים מרקסיסטים באירופה המערבית ובארצות הברית, שהחלו לפקפק בגאולה המהפכנית שהציעו הסובייטים, התמקדו יותר ויותר באלמנט אחד ספציפי של המרקסיזם – הניכור של האדם באשר הוא אדם. שינוי הפוקוס מכלכלה (ניצול הפועלים) לפסיכולוגיה (הניכור שלהם), השתלב עם מאמצים של כמה מההוגים הללו, פסיכולוגים ופילוסופים כתיאודור אדורנו, ז'אק לקאן ובימינו גם סלבוי ז'יז'ק, לשלב בין תורתו של מרקס, בגירסתה החדשה, לפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. הפוסט-קולוניאליזם, שהוקיע את האימפריות המערביות בעולם השלישי, אדוארד סעיד וחסידיו שנשאו את נס המאבק ב"אוריינטליזם", הפמיניסטיות הרדיקליות ונציגי "פוליטיקת הזהויות", הוסיפו את תרומתם שלהם לפסיכולוגיזציה הזאת, בכך ששמו דגש הולך וגובר על הנזק הנפשי שנגרם לקורבנות השיטה, נשים, שחורים ועניים, הדיכוי שמופנם והופך לחלק בלתי נפרד מנשמתו המוכה של הקורבן. כך, הסופרת ההודית ארונדהטי רוי הגדירה את העובדה שהיא עצמה כותבת באנגלית, כמו רוב האינטלקטואלים ההודים, כתוצאה של אונס תרבותי שהותיר אחריו שובל של טראומות ופצעים נטולי ארוכה.

לא צריך להרחיק כמובן עד להודו, משום שכל מי שהיה עד לפסטיבל השד העדתי בעקבות הסדרה התיעודית של אמנון לוי, מצא די דוגמאות לאותה תופעה. ערוצי התקשורת, הרי, מלאו פתאום באינטלקטואלים מזרחיים "ביקורתיים" שהכבירו מלל על הנזק הנפשי שנגרם לילדים מזרחיים עקב ה"דיכוי התרבותי" שעברו בגין הצורך לשנות שם משפחה, להסתיר העדפות מוזיקליות, להתבייש במנהגים ה"ברבריים" של הוריהם מול חבריהם האשכנזים או ללמוד את התרבות המערבית במקום את תרבותם שלהם. הנזק הזה אינו רק או אפילו בעיקר חומרי או כלכלי, הוא פסיכולוגי, ומוצג בכלים פסיכולוגיים כמעין פצע נפשי וטראומה שלא חולפת, אפילו אם אותו ילד הפך לפרקליט צמרת, כמו ציון אמיר, או לעיתונאי מצליח כאמנון לוי.

על רקע ההתפתחויות הללו, זחלה תפיסת האשמה הנוצרית לתוך עולם המחשבה הרדיקלי החדש בדלת האחורית. מכיוון שהדיכוי של הקורבנות הוא סמוי ונוכח בכל תחומי החיים, כל חברי הקבוצות המדכאות אשמים עד שהוכח אחרת. הפמיניסטית הרדיקלית האמריקאית קתרין מקינון, למשל, כתבה שאפילו גבר פמיניסטי אינו נקי מאשמה. לכל היותר, אפשר להקביל אותו ל"גרמני בעל כוונות טובות" בתקופת השואה. האונני קיי-טרסק, אינטלקטואלית רדיקלית מהוואי, מדגישה כי אין להתייחס ללבנים כ"יחידים" אלא אך ורק כ"חברים בקבוצות היסטוריות" שאשמות בדיכוי, ולכן מוצדק בהחלט לשנוא אותם כעמדת פתיחה. במילים אחרות, הם אשמים משום שנולדו אשמים.

            עד כמה אפשר לכפר על האשמה המולדת הזאת, כאן חלוקים ההוגים והפעילים הרדיקליים ביניהם. יש האומרים, כמו קברניטי תנועת החרם על ישראל (BDS) שישראלים יכולים להיטהר מטומאתם ולבוא בקהל הקדוש רק אם ילחמו בממשלתם בפועל לפי הוראות שינתנו בידי ה"חברה האזרחית הפלסטינית", יקבלו את כל העמדה הפלסטינית בלי ערעור וויכוח ויעתרו להסתפק בתפקיד שולי, ככינור שני, כדי לפצות על ה"פריבילגיות שלהם". הוונאני קיי-טרסק ספקנית יותר בנוגע ליכולתו של הלבן להינקות מהאשמה המולדת שלו, ומציעה לשתף פעולה עם מרקסיסטים, פמיניסטיות ושאר רדיקלים מערביים רק כאשר הדבר הכרחי ובאופן זמני בלבד. באופן עקרוני, היא סבורה, רוב הלבנים אם לא כולם צריכים להיות מגורשים מהוואי. האשמה שלהם, כחברים בקבוצה ההיסטורית הלא נכונה, פשוט גדולה מדי. אחרים, כמו ההיסטוריון האפרו-אמריקאי וינסנט הרדינג, סבורים שלבנים אינם יכולים להתנקות כלל מהחטא הקדמון, ולכן אסור להם להשתתף במאבק או אף לדבר על היסטוריה אפריקאית בפומבי. כך, בכנס של היסטוריה שחורה בשנות השישים, יצא הרדינג מהחדר במופגן כדי שלא לשמוע את דבריו של עמית לבן מהשמאל הרדיקלי, אף על פי שזה היה תומך ותיק ופעיל של מאבק השחורים לשוויון זכויות.

            האירוניה בשעטנז המשונה הזה בין פסיכולוגיה, מרקסיזם ונצרות, היא שבמקום להעצים את אלו שרואים את עצמם כקורבנות, הוא מעודד בראש ובראשונה ייאוש קיומי עמוק. במאמר שעורר בזמנו הדים רבים, טען אסף שגיב כי התופעה הזאת מסמלת מעבר מהסובייקט המודרני של הנאורות, שלוחם בדיכוי שסביבו ומתגבר על הקשיים בכוחותיו שלו, לסובייקט הפוסט-מודרני, המוצלף והמוכה, נשמה אומללה המיטלטלת אנה ואנה בנחשולי האידיאולוגיה הדומיננטית, השיח ההגמוני והדיכוי התרבותי האופף אותה. באותו כתב עת, טענה מרלה ברוורמן (פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות) כי הפמיניזם הרדיקלי מחליש, ולא מעצים, את כוחן של נשים, בעצם השיח הבלתי פוסק על הדיכוי הסמוי המקיף אותן מכל עבר. הפסיכולוגיזציה הרדיקלית ממלאת כאן תפקיד כפול, והרסני, בכך שהיא מעודדת את ה"קורבן", כביכול, להציג את פצעיו ואת מומיו לראווה ולהתפלש בהם מחד, ולהשתמש בהם כתירוץ מתמיד לכישלונו מאידך. רק לאחרונה, כתב סופר ממוצא מוסלמי מכתב מלא מענות וטרוניות, כמיטב המסורת הרדיקלית, לשרת המשפטים השוודית, ותיאר מציאות שחורה משחור של דיכוי גזעני אכזרי, וזאת באחד המדינות הידידותיות ביותר למהגרים באירופה. את העולם כולו הוא האשים – חוץ מאשר את הקהילה שלו עצמו (אולי, למשל, יש סיבה לכך ששוטרים מבקשים תעודות ממוסלמים יותר מאחר משוודים ילידים? שמא כדאי לקהילה המוסלמית לעבוד על הורדת רמת הפשע בתוכה היא?) כך, מאפשרת התפיסה החדשה לקורבן להתכרבל בתוך אומללותו ומסכלת כל מאבק אמיתי לשינוי ושיפור.

            לבסוף, וכאן אנחנו חוזרים לקריסטינה וונג, תפיסת העולם הרדיקלית הנ"ל מרעילה את היחסים האישיים בני בני אדם, בכך שהיא ממשטרת אותם בסד של פוליטיקלי-קורקט דוגמטי. אתה לבן שניסה, רחמנא לצלן, להתחיל עם סטודנטית אסייאתית בקמפוס? מיד אתה חשוד בגזענות עד שתוכיח אחרת, וקשה מאד להוכיח. כמובן שלא תוכל להביע דעה, קל וחומר ביקורת, על עמיתים אסייאתים או על התרבות הסינית, משום שזו תחשב מניה וביה לגזענות, ויש לציין כי בעיניה של וונג דווקא שבחים לתרבות האסייאתית מבטאים גזענות סמויה ודוחה אף יותר. התקינות הפוליטית הזאת, בשילוב עם הרגישות הפסיכולוגית לעלבונות מכל סוג, לא רק מחניקה כל מחשבה יצירתית ומקורית, אלא הופכת כל אינטראקציה אישית, כל קשר רומנטי וכל שיחה בין חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. כפי שהפמיניסטיות הרדיקליות אומרות, "האישי הוא הפוליטי". אכן כך – וזו היא בדיוק הבעיה.

You may Kissu the Bride

 

האם הייתם פעם ב"חתונה לבנה"? אני גיליתי את התופעה היפנית המוזרה הזאת לפני הרבה שנים, בערב אחד, כאשר ראיתי סטודנט לבוש טוקסידו חומק לחדרים באין רואה. כיצד מתפרנסים סטודנטים זרים רבים ככמרים מזויפים, במה אסור לפשל ומי המציא את החתונה היפנית ה"מסורתית"? הינשוף הנודד על מה שבין דרכו של ישו, דרך האלים ותעתועי "המסורת היפנית".

 

פוסט זה הוא גירסה מורחבת של מאמר שפרסמתי ב-YNET.

פעם, לפני חמש שנים, כאשר גרתי במעונות סטודנטים באזור שקט ונחמד בטוקיו, יצא לי להכיר סטודנט אוסטרלי שקט ונחמד בשם גרג. בניגוד לזרים רבים אחרים, הוא היה מעריץ אמיתי של יפן: הוא אהב את התרבות, האוכל, קצב החיים, אפילו את ה"רוח היפנית". בכל פעם שנתקל ביפנים שמותחים ביקורת על ארצם שלהם, ויש כאלו בשפע, הגיב בזלזול. היפנים, נהג לומר, אינם יודעים עד כמה טובה מדינתם. בעתיד, הבטיח, יכתוב ספר תהילה על יפן כדי להבהיר להם בדיוק את הנקודה הזאת.

            רק על דבר אחד לא אהב גרג לדבר – על העבודה שלו. סטודנטים זרים רבים ביפן נאלצים לעבוד כדי לממן את שהותם במדינה היקרה, בין אם בחנויות כלבו ומסעדות, חברות ומוסדות, או, במקרה הנפוץ יותר, כמורים לאנגלית. ישנן גם בנות, רוסיות, ישראליות ואחרות, שעובדות כמארחות במועדונים המוצללים של אזור הבילויים רוֹפּוֹנְגי. תמיד תהינו במה גרג עובד, עד שתפסנו אותו על חם. יום אחד, חזר למעונות בחליפה רשמית ושחורה שמזכירה כומר קתולי. כששאלו אותו על מה ולמה- הודה שהעבודה האמיתית שלו מוזרה יותר מכל מה שחשבנו. גרג עבד ככומר מזוייף בתעשיית "החתונות הלבנות" של יפן.

            דתות יפן, למעט הנצרות, אינן דורשות בלעדיות משום סוג שהוא, וכל מי שחפץ יכול להשתייך לכמה מהן בעת ובעונה אחת. רוב היפנים מצהירים שאינם מאמינים בדת כלשהי, אולם רבים מהם מקיימים מנהגים פולחניים של דתות שונות. האימרה הרווחת הוא שאדם נולד שינטואיסטי ומת בודהיסט, היינו – טקסי לידה מתקיימים במקדשי שינטו והלוויות במקדשים הבודהיסטיים. למרות שמספר הנוצרים ביפן זעום ולא עולה על חצי אחוז מהאוכלוסיה, ישנם שני מנהגים נוצריים החביבים מאד על חלקים נרחבים מהציבור. אחד מהם הוא חג המולד, והשני- החתונה.

            כן, זוגות יפניים רבים שהידע שלהם על הנצרות מסתכם בחיבה לסנטה קלאוס, מתים על החתונה הנוצרית כפי שהיא מוצגת בסרטים ההוליוודיים: השמלה הלבנה של הכלה, הטבעות, מארש החתונה המהודר של מנדלסון, הכומר עטוי השחורים, שבועת הנאמנות ההדדית, וכמובן השיא: You may kiss the bride. אם זה היה הכל, התופעה לא היתה מוזרה במיוחד. אחרי הכל, נוצרים חילונים רבים מעדיפים גם הם את ההוד וההדר של חתונה דתית. אבל לקהל המתחתנים היפנים, מסתבר, זה לא מספיק. במקום לבחור כומר יפני לחתונה, רובם רוצים כומר "ממש כמו בסרטים": היינו, צעיר מערבי בהיר עור, תמיר וגבוה. ואם הוא גם בעל מראה "ארי", הרי זה משובח.

            לפעמים מוצאים כומר אמיתי שעונה לקריטריונים. מיסיונר מערבי אחד, למשל, סיפר לעיתון ג'פן טיימס כי הוא מנצל את ההזדמנות להעביר בכל זאת כמה שיוכל מעקרונות הנצרות לזוגות. הם לא יודעים אפילו מי זה ישו, הוא אומר, ומספר כי הוא מראה להם סרט בסיסי על עקרונות התיאולוגיה הנוצרית, משמעותו של הצלב והשלכותיה של החתונה. יש להניח שהם מתייחסים לכך, בערך כמו זוגות ישראליים להסבריו המלומדים של הפקיד ברבנות הראשית. אולם הדרישה ל"חתונות לבנות", כפי שהן נקראות בז'רגון, עולה בהרבה על כמות הכמרים ביפן. בעצם – למה חייבים כומר? הזוגות היפנים רוצים, בסך הכל, פנטזיה מערבית כדי להמתיק את הרגע המאושר בחייהם. אף אחד כמובן לא משלה את עצמו שמדובר בחתונה נוצרית אמיתית, אבל למי אכפת? ואם כבר פנטזיה, אז עד הסוף. מסתבר שכל צעיר מערבי מהודר מספיק, שלובש גלימה שחורה, מספיק כדי למלא את המשימה. כך מצא גרג את העבודה שלו.

            לאחרונה, סיפר "טום" (שם בדוי), סטודנט מערבי, לכתב העיתון "ג'פאן טיימס" על סודותיה של התעשייה. את שמו האמיתי סירב לגלות, מחשש שאי מי יתבע אותו על מרמה. אולם האירועים שהוא עובד בו, כמובן, אינו כנסייה אמיתית- סתם היכל חתונות שהדביקו לו צלב, או קישוטים קיטשיים נוסח דיסנילנד. כל חתונה נפתחת בקוורטט כינור של מוזיקה קלאסית. טום עולה לבמה, נושא נאום על חשיבות הנישואין בפני האל, שואל האם למישהו יש התנגדות, ואם לא אז שישתוק לנצח ומשביע את הזוג. הוא עצמו, דרך אגב, כלל לא דתי, לא מתעניין בנצרות ולא מבין את משמעות הטקסטים שהוא קורא. לאחר מכן הוא חומק מה"כנסייה" בדלת האחורית, לאחר שמישהו מגניב לאמתחתו מעטפה ובה מאתיים דולר. בכל זאת, הוא טוען, ישנם כמה דברים שאסור לפשל בהם: את שמם של החתן והכלה חשוב להגות נכון, למשל. את הנאום צריך לשאת באנגלית "ראויה", למרות שרוב הקהל ככל הנראה לא מבין את השפה הזאת. ולבסוף- כאשר מבקשים מהחתן לנשק את הכלה, יש להקפיד להגות את המילה Kiss במבטא יפני (קיסוּ) כדי שהחתן ידע מה עליו לעשות: You may kissu the bride. לבסוף, כולם הולכים הביתה מאושרים, ובמקרה של טום גם עשירים.

            מה אפשר ללמוד מכל הסיפור? משהו על התסבוכת התרבותית במדינה, שמאז המאה התשע עשרה נעה במעין מעגל בין רצון עז לחקות כל דבר מערבי, כי המערב הצליח להשיג מעמד דומיננטי בעולם כולו, ובין נהי על "יפן האבודה" וכמיהה לחזור לשורשים. ואכן, יש במדינה גם כאלו שאין חלקם בחתונות מערביות מזויפות ורוצים חתונה יפנית "מסורתית". אחדים מהם מתחתנים בטקס שינטואיסטי רב רושם באחד המקדשים הגדולים, כמו מקדש מייג'י בטוקיו, כולל תפילה לאלים. אחרים מגיעים לחופה לבושים בקימונו, ונותנים לחתן לחתוך את העוגה עם חרב סמוראית. מיותר לומר- שאפילו החזרה הזאת לשורשים נובעת מהשפעה מערבית: לא רק במובן של "שורשים", כמשהו נפרד ממך שעליך לשוב אליו, אלא אפילו במבנה הטקס עצמו. ביפן המסורתית, אחרי הכל, לא היו טקסי חתונה כלל. הכלה הגיעה לביתו של החתן, מי עם תהלוכה מפוארת ומי עם חבילה מרופטת, בהתאם למצב ולמעמד הכלכלי. טקסי החתונה השינטואיסטיים המלווים בתפילה מיוחדת לאלים (נוֹרִיטוֹ) אינם אלא תוצאה נוספת של המפגש היפני עם המערב.

למעשה, אפילו השינטו עצמו הוא במידה מסויימת תוצאה של המפגש הזה. לפני המאה התשע עשרה, ה"דת" היפנית הנייטיביסטית, להבדהיל מהבודהיזם, לא היתה מערכת אמונות מאורגנת אלא אוסף של פולחנות לאלים שונים (קאמי). לא היה פנתיאון מוסכם על הכל, מיתולוגיה אחידה ובוודאי שלא כנסייה מסודרת – רק אוסף של משפחות אריסטוקרטיות ששלטו במידה כזו או אחרת על כמה מהפולחנות החשובים יותר. היו אתרים דתיים מרכזיים שעלו אליהם לרגל מכל יפן, כמו למשל המקדש של אלת השמש באיסֶה (עליות לרגל מסוג זה, דרך אגב, היו אחת העילות שבגינן התירה ממשלת השוגון לפשוטי עם לנוע ברחבי המדינה), אבל רוב המקומות הקדושים היו קשורים לפולחנות מקומיים בלבד. מעל הכל, ה"שינטו" היה מעורבב עד לבלי היכר עם הפולחן הבודהיסטי, עד שבמקומות רבים היה בלתי אפשרי להבדיל ביניהם. רק אחרי הרסטורציה של מייג'י, כאשר יפן התחילה ללמוד באופן אינטנסיבי מהמערב, נוצרה השאיפה להקים גם בממלכת השמש העולה "דת לאומית". כך, אורגנה מערכת אמונות רשמית תחת קורת הגג "שינטו" (יפנית: דרך האלים). החתונות השינטואיסטיות, כביכול, היו חלק מאותו תהליך של יצירת דת לאומית. ולמרבה האירוניה, אותו השינטו הממלכתי, יצירה מערבית לעילא ולעילא, הפך מאוחר יותר לסמל השמרנות, השחצנות הלאומית וההסתגרות היפנית. כך, נעים בני אדם במעגל מכושף, כשהקשר בין מנהגים מסורתיים באמת, מנהגים מיובאים וכאלו שקיבלו משמעות חדשה קלוש ומטושטש מאי פעם.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: