ארכיון הבלוג

מלחמה מלמטה למעלה: האסטרטגיה של המאה ה-21

אמיל סימפסון, קצין בריטי לשעבר שנלחם כנגד הטליבאן באפגניסטן, הוא אחד מההוגים האסטרטגיים המעניינים ביותר של תקופתנו. כתוצאה מהניסיון הצבאי והאקדמי שלו, סימפסון מותח ביקורת מוחצת על הצבא שבו שירת, ועל האופנים שבו שרים וגנרלים משלים את עצמם, מתאימים את המציאות לתיאוריות שעבר זמנן ומובילים את מדינותיהם בדרך עוועים. תוך כדי כך, טוען סימפסון כי האסטרטגיה הקלאסית, שבה עושים שימוש רוב הצבאות הליברליים, אינה מתאימה למלחמות של המאה ה-21. מהם עיקרון הקוטביות ועיקרון ההכרעה, ומדוע הם אשליות מסוכנות בתנאים של ימינו? מה אפשר ללמוד ממלחמת אפגניסטאן וממלחמת לבנון השנייה? ינשוף צבאי אסטרטגי על מלחמה מלמטה למעלה.

download

אחד היתרונות של לימודים באוניברסיטת הרווארד הוא הפגישות התכופות עם אנשים מרתקים, בין אם בקרב הסטודנטים ובין אם בקרב צוות ההוראה. אחד מהבולטים שבהם הוא אמיל סימפסון, עמית מחקר מקינגס קולג' לונדון, קצין קרבי לשעבר בצבא הבריטי, כתב במגזין Foreign Policy ואחד מההוגים האסטרטגים המקוריים ביותר בתקופתנו. סימפסון, שהשתתף כעמית הוראה בסמינר על "אסטרטגיה ומשבר" של ההיסטוריון ניל פרגוסון, התגלה כאוצר בלתי נדלה של ידע ותובנות עבור הכיתה. כמפקד פלוגה לשעבר ביחידות הגורקה, צבא השכירים המפורסם מנפאל שעדיין משרת תחת הדגל של הוד מלכותה, הוא חווה את טבילת האש שלו במלחמה מול הטליבאן ובעלי בריתם במחוז הלמאנד, אפגניסטן. לאחר שש שנים של שירות עזב לאקדמיה, ובניגוד לחוקרים רבים אחרים לא הסתפק בכתיבת מאמרים וספרים על נושאים אזוטריים. ספרו, War from the Ground Up, שמנסה להתוות אסטרטגיה חדשה למאה ה-21, זכה לביקורות מהללות, והוא ככל הנראה בדרך להפוך לאחת מהקלאסיקות הצבאיות החשובות ביותר של תקופתנו.

במידה רבה, אמיל סימפסון והוגים אסטרטגיים חדשים מסוגו עושים לאסטרטגיה המקובלת את מה שאיינשטיין ויתר אבות הפיזיקה המודרנית עשו לפיזיקה הניוטונית. תורת היחסות של איינשטיין לא יתרה את ממצאיו של ניוטון, כפי שיעידו כל המדענים ובעלי המקצוע שעושים שימוש בעקרונות הפיזיקה הקלאסית על בסיס יומיומי. אולם איינשטיין ומדענים מודרניים אחרים הראו כי תורת ניוטון נכונה בקירוב רק בתנאים מסויימים, כאשר אנחנו עובדים במהירויות נורמליות. אם נעבוד במהירויות גבוהות מאד, אזי הסטייה בין התורה למציאות תהפוך להיות משמעותית, והיא עשויה להוביל אותנו לשגיאות קשות. לדעתו של סימפסון, עקרונות המלחמה הקלאסית מבית מדרשו של קארל פון קלאוזביץ (שנחשבים עדיין חומר לימוד סטנדרטי ברוב הצבאות המערביים) היו נכונים בקירוב בעולם שחלף, והם עדיין נכונים בקירוב בתנאים מסויימים של מלחמה. אולם בחלק גדול מהמלחמות של המאה ה-21, הסטייה בין המציאות לתורת קלאוזביץ פשוט גדולה מדי. יתר על כן, הניסיון של הצבא הבריטי, שבו שירת סימפסון, ובעלי בריתו האמריקאים, לכפות את המציאות לתוך תבנית קלאוזביציאנית הסתיים בהבנה לקויה של התנאים באפגניסטן ובתוצאות הרות אסון. במילים אחרות, כדי להתמודד עם המלחמות הבלתי סימטריות של המאה ה-21 דרושה לנו תורה אסטרטגית חדשה.

דרושה תורה אסטרטגית חדשה - אמיל סימפסון

דרושה תורה אסטרטגית חדשה – אמיל סימפסון

סימפסון טוען כי אסונות צבאיים רבים נגרמו בשל שימוש מוטעה בשני עקרונות מהתורה הצבאית הקלאסית – טעות שחוזרת שוב ושוב חרף הניסיון המר של הצבא האמריקאי, הצבא הבריטי ובעלי בריתם. הראשון שבהם הוא "קוטביות" (polarity) והשני הוא עיקרון ההכרעה. עיקרון הקוטביות מניח שבמלחמה יש שני צדדים, כאשר כל אחד מהם מונוליטי פחות או יותר. בתקופה של קלאוזביץ, הצדדים היו בדרך כלל מדינות. לכל מדינה היה צבא, שעסק במלחמה, ודרג פוליטי שהכריע הכרעות. במהלך המלחמה, כל נכס של הצד השני (בוודאי צבאי, ולפעמים גם אזרחי) נחשב מטרה לגיטימית להפעלת כוח. במלחמה קוטבית, אסטרטג יכול לתהות האם עליו לתקוף קודם את דיביזיה 12 או דיביזיה 13 של צבא האויב, אבל הוא לעולם לא תוהה האם אחת מהדיביזיות הללו שייכת לאויב יותר מהאחרות, או האם היא שייכת לאויב בכלל. הצד השני נתפס לרוב כמהות אחת ומאוחדת.

עיקרון ההכרעה נוסח על ידי קלאוזביץ במונחים משפטיים. מלחמה הוא אומר, היא מעין בית משפט שנועד לקבל הכרעות מדיניות. אם לא הצלחנו להגיע להסכמה עם היריב באמצעים דיפלומטיים, אנחנו מוסרים את הסכסוך להכרעה בשדה הקרב. המטרה של הפעולות הצבאיות שלנו היא לאלץ את האויב להתנהג כפי שאנחנו רוצים, או במילים אחרות – לכפות עליו את רצוננו. המטפורה של "בית משפט" חשובה כאן. היא מבליעה בתוכה הנחה, שגם אנחנו וגם האויב פועלים בתוך סט אחיד של כללים וחוקים. קלאוזביץ לא הניח את קיומו של "אל מלחמה", מעין שופט המכריע בין הצדדים, אבל הוא כן הניח ששניהם מבינים את המציאות באופן דומה. כאשר מלך פרוסיה, למשל, הובס צבאית על ידי נפוליאון בקרב ינה, הוא הבין שפרוסיה הפסידה במלחמה, בדיוק כפי שנפוליאון הבין שצרפת ניצחה. שני השליטים מדדו ניצחון והפסד לפי אותו סרגל.

נפוליאון עם מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי ורעייתו, המלכה לואיזה. שני השליטים, חרף כל ההבדלים ביניהם, החזיקו באותו נרטיב אסטרטגי.

נפוליאון עם מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי ורעייתו, המלכה לואיזה. שני השליטים, חרף כל ההבדלים ביניהם, החזיקו באותו נרטיב אסטרטגי.

שני העקרונות הללו, טוען סימפסון, היו נכונים בקירוב בשעתם. אולם במלחמות של המאה ה-21 הם לעיתים קרובות שגויים, וניסיון להבין את המציאות באמצעותם עלול להוביל לטעויות אסטרטגיות הרות אסון. קחו, למשל, את עיקרון ההכרעה. ישנן שלוש דרכים להכריע מלחמה: 1. להשמיד את היריב צבאית, כפי שמוגרה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, או הנמרים הטמיליים בסרי-לנקה. 2. להחליש את היריב עד כדי כך שיחדל להוות בעיה, כמו למשל הניצחון הבריטי על הגרילה הקומוניסטית במלאייה. לוחמי גרילה קומוניסטיים הוסיפו לפעול שנים לאחר הניצחון הבריטי, אולם חולשתם היתה כה גדולה, עד שהם חדלו להוות הפרעה שיש להתחשב בה. 3. לכפות על היריב את רצונך, למרות שלא הושמד בפועל. הסיטואציה השלישית, טוען סימפסון, היא למעשה הנפוצה יותר בתקופתנו. במאה ה-21 נדיר שצדדים לוחמים מושמדים או נחלשים עד כדי איבוד משמעות.

אולם כאן, אנחנו נתקלים בבעיה. הניסיון לכפות על היריב להודות בתבוסתו מניח שהוא ואתה מסכימים על משמעותם של "ניצחון", "תבוסה", וההליך שמוביל לתוצאות הללו. הדברים פשוטים כאשר שני הצדדים חולקים "נרטיב אסטרטגי", היינו – תובנה משותפת בנושא הזה. מלך פרוסיה ונפוליאון, למשל, הסכימו שכאשר מדינה מובסת מספר רב מדי של פעמים בהתנגשויות צבאיות (קרבות), המדינה הזאת הפסידה במלחמה ועליה להיכנע. פרוסיה הרשמית הובסה, מבחינה זו, משום שהיא הודתה בתבוסתה. הנרטיב האסטרטגי, אם כן, הוא מעין שער חליפין, שמאפשר לתרגם הישגים בשדה הקרב למטרות פוליטיות. אבל מה קורה כאשר הצדדים אינם חולקים נרטיב אסטרטגי אחד? במקרה כזה, המערכה אינה דומה לבית משפט אלא דווקא לקרב רחוב – התנגשות שאין לה כללים ברורים, ואין שופט שיחליט מי ניצח ומי הפסיד. אחד הצדדים "מפסיד" כאשר הוא נופל המום לרצפה, או כאשר הוא מודה בתבוסתו. כאשר הצד המובס עדיין מחזיק מעמד ומסרב להודות בתבוסה, הרי שהמלחמה נמשכת, והצד ה"מנצח", בתסכולו כי רב, אינו מסוגל לתרגם את הישגיו הצבאיים לדיבידנד פוליטי.

אין שופט ואין כללים מוסכמים לסיום המערכה - המלחמה המודרנית כקרב רחוב

אין שופט ואין כללים מוסכמים לסיום המערכה – המלחמה המודרנית כקרב רחוב

הנה דוגמא. בשלהי מלחמת וייטנאם, קולונל אמריקאי אמר למקבילו הצפון וייטנאמי כי "ניצחנו אתכם בכל הקרבות." "זה נכון," אמר לו בן שיחו, "אבל גם לא רלוונטי." ואכן, שנה לאחר מכן, כבשו הצפון-וייטנאמים את סייגון. השיחה בין שני הקולונלים מדגימה את אחת מהתובנות החשובות ביותר של סימפסון: קשה להגיע להכרעה במלחמה כאשר הצדדים אינם מסכימים על הנרטיב האסטרטגי. מבחינת הצד הצפון וייטנאמי, להצלחות האמריקאיות בשדה הקרב לא היתה שום חשיבות, והן לא היוו "ניצחון", כל עוד צפון וייטנאם היתה יכולה להמשיך להתיש את ארצות הברית באמצעות לוחמת גרילה ולשחוק את רצונה להמשיך ולהשקיע משאבים במערכה. התסכול האמריקאי הגובר במלחמה ההיא נבע, בין היתר, מאי ההבנה הבסיסית הזאת. האמריקאים, למשל, ניסו "לספור ראשים", היינו – למדוד כמה לוחמי וייטקונג הרגו, והניחו כי כאשר יגיעו למספר מסויים, ינצחו במלחמה. הכישלון שלהם נבע בעיקר מכך שהקומוניסטים לא הסכימו לנרטיב האסטרטגי הזה. מבחינתם, מספר הקורבנות הצבאיים לא שינה דבר. הבעיה הזאת נכונה כפליים במערכות נגד טרור וגרילה שמדינות רבות מנהלות בימינו. עוד בשנות החמישים קבע הקצין הצרפתי דוד גאלולה, מאבות תורת הקונטר-התקוממות (ראו מאמר קודם בינשוף), כי "השלטון מצליח רק כאשר הוא שומר על סדר בכל מקום. המתקוממים, לעומת זאת, מצליחים כאשר הם מפרים את הסדר במקום כלשהו." מבחינת ישראל, היא מנצחת בעזה כאשר היא כותשת את החמאס. החמאס, לעומת זאת, סבור כי הוא מנצח בעצם יכולתו לשרוד מול צבא עדיף, ובכך שהוא יכול להמשיך לירות טילים על יישובי הדרום בכל עת. חוסר ההסכמה על הנרטיב האסטרטגי בין הצדדים מסביר מדוע כמעט בכל מבצע בעזה, שני הצדדים טוענים שניצחו, בדרך לסיבוב ההסלמה הבא.

לא חולק נרטיב אסטרטגי עם ישראל - ח'אלד משעל

לא חולק נרטיב אסטרטגי עם ישראל – ח'אלד משעל

הבעיה הזאת החמירה מאד בעידן הגלובליזציה. כיום, יותר מאי פעם, ניצחון או תבוסה במלחמה אינם תלויים אך ורק בצדדים הניצים, אלא בהרבה מאד גורמים שלא שותפים ישירות לסכסוך: המעצמות, האו"ם, ארגונים לא ממשלתיים, ובעיקר – צופי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. אין שום חשיבות לכך שאי מי "ניצח" בשדה הקרב, כל עוד הקהלים המגוונים הללו לא מכירים בניצחון שלו. בהקשר הזה, סימפסון מדבר בהרחבה על מלחמת לבנון השנייה (2006). האסטרטגיה הישראלית במלחמה, אותה התווה בראש ובראשונה הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, התבססה על ניסיון ללחוץ את ממשלת לבנון והציבור הלבנוני באמצעות כתישה אווירית. כאשר חיזבאללה ייכתש די הצורך, ביחד עם תשתיות אזרחיות של המדינה הלבנונית כולה, האזרחים הלבנונים ומנהיגיהם הפוליטיים יכירו בכך ש"הסרטן הזה", אם נצטט את דן חלוץ, מביא עליהם אסון, וינקטו צעדים בכדי לרסנו. אהוד אולמרט הוסיף לכך עוד מטרת מלחמה : לשחרר את החיילים שנחטפו.

תכנן להפעיל לחץ על ממשלת לבנון ואזרחיה -רא

תכנן להפעיל לחץ על ממשלת לבנון ואזרחיה -רא"ל דן חלוץ

אלא שישראל שגתה, טוען סימפסון, בכך שהציבה לעצמה מטרות שדורשות בפועל הסכמה של הצד השני. במילים אחרות, היא הניחה בטעות שחיזבאללה והציבור הלבנוני חולקים איתה נרטיב אסטרטגי. אם חיזבאללה יובס בשדה הקרב, הרי שיכיר בתבוסתו וישחרר את החיילים שנחטפו. ואם לבנון תסבול מספיק, הרי תבין שהסבל הזה הגיע אליה באשמתו של חיזבאללה ותנקוט נגדו בצעדים. במקרה של חיזבאללה, הטעות היתה מוחצת ומוחלטת, משום שהנרטיב האסטרטגי של הארגון שונה כל כך מזה של ישראל. מבחינת חיזבאללה, הישרדות והדיפת ישראל מאדמת לבנון מוגדרים כניצחון. לפיכך, אפילו אם כוחותיו מפסידים בשדה הקרב, אין מדובר בתבוסה שמחייבת אותו לוותר על עקרונותיו ולשחרר את החטופים (או להחזיר את גופותיהם, כפי שהסתבר בדיעבד) ללא תמורה. מבחינת הציבור הלבנוני, וכאן לא מדובר בדעתו של סימפסון אלא בדעתי, ישראל לא טעתה לחלוטין. הנזק שנגרם לתשתיות האזרחיות הלבנונית עורר זעם נגד חיזבאללה, ואילץ אפילו את חסן נסראללה לומר כי לא היה חוטף את החיילים אם היה יודע שישראל תגיב בחומרה כה רבה. מאידך, הציבור הלבנוני ברובו המוחלט סבר כי חיזבאללה ניצח במערכה, אחד מהגורמים שהביאו להתחזקות מעמד הארגון בפוליטיקה הלבנונית. התוצאה המעורבת של מלחמת לבנון השנייה – שקט ארוך זמן בצפון בבד בבד עם התחזקות מעמד חיזבאללה – היא סימפטום מובהק לשני צדדים ניצים שמחזיקים בנרטיבים אסטרטגיים שונים, אם כי לא הפוכים לחלוטין. בכל מקרה, מסקנתו של סימפסון מכל המקרים שהוא מנתח היא כי בתכנון אסטרטגי של מערכה, אסור להניח כי הצד השני חולק את הנרטיב האסטרטגי שלנו. יש להבין את הנרטיב האסטרטגי שלו – ולתכנן את הצעדים שלנו בהתאם.

מבחינתו הוא ניצח - חסן נסראללה חוגג את

מבחינתו הוא ניצח – חסן נסראללה חוגג את "ניצחון חיזבאללה" במלחמת לבנון השנייה

עיקרון הקוטביות, המניח כי מלחמה מתנהלת בין שני צדדים ניצים שכל אחד מהם שומר על אחדות בסיסית, בעייתי לא פחות במלחמות של המאה ה-21. כדוגמא לחוסר הרלוונטיות של העיקרון הזה, מנתח סימפסון את המערכה שהוא מכיר הכי טוב – הקרבות במחוז הלמאנד בדרום אפגניסטן (החל מ-2005) שבהם השתתף כקצין בריטי צעיר. המפקדים הבריטיים, הן בדרגים הגבוהים ובדרך כלל גם בדרגים הנמוכים, הניחו שקיימים שני צדדים במלחמה: הממשלה האפגנית והטליבאן. תפקידו של הצבא הבריטי, כפי שהבינו אותו, היה לסייע לראשונים ולהילחם באחרונים. המפקדים הבריטים, כמובן, לא היו טפשים, וידעו כי בשטח יש סיעות רבות ושונות שנאמנותן אינה מובטחת: שבטים, חמולות חמושות, ארגוני פשע, סוחרי סמים, כפרים מאורגנים, מפלגות פוליטיות, אילי מלחמה ויתר קבוצות מקומיות. אולם בכל זאת, ההנחה היתה שכל סיעה יכולה לבחור בין שני צדדים: הממשלה או הטליבאן, או לשמור על נייטרליות. הבחירה של כל סיעה הופכת אותה, בעיני הבריטים, לבעל ברית, אויב או משקיף מן הצד. אבל כל זה לא משנה את ההנחה כי במערכה הזאת, באופן בסיסי, יש שני צדדים: ממשלה וטליבאן. ההנחה הזאת, טוען סימפסון, היתה טעות מרה, שניסתה לכפות על המציאות האפגנית עקרונות חיצוניים זרים לה. לפיכך, הבריטים לא רק נכשלו בדיכוי המרד בהלמאנד, אלא יצרו אותו במידה רבה.

הצרות במחוז התחילו בשנת 2005, כאשר הבריטים לחצו על הממשלה האפגנית לפטר את המושל המקומי, שר מוחמד אחונזאדה (Sher Mohammed Akhundzada) , בשל שחיתותו ומעורבותו בסחר סמים. ברגע שאחונזאדה פוטר, ה"טליבאן" הופיעו פתאום במחוז בכוח רב, והתחילו לכבוש שטחים – דבר שהוביל לכניסתו של הצבא הבריטי. אולם רוב האנשים שקוטלגו כ"טליבאן" היו, למעשה, אנשיו של אחונזאדה שניסו לפגוע בשלטון החדש. כעת, שהקופה הממשלתית ננעלה מפניהם, הם קיבלו כספים מגורמי טליבאן. הבריטים טעו כאשר הסיקו כי אחונזאדה "החליף צד". למעשה, כפי שכותב סימפסון, הוא "היה ונשאר תמיד בצד של עצמו". כאשר עבר כביכול לטליבאן, הוא לא התקיף את כל גורמי הממשלה, אלא רק את יריביו במחוז, בהם נלחם מימים ימימה. למעשה, בכל מהלך המרד נותר אחונזאדה מקורב לנשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי. מבחינתו, לא היתה סתירה בין המלחמה שניהל כנגד יריביו במחוז לקשר אישי הדוק עם ראש המדינה.

בצד של עצמו - שר מוחמד אחונזאדה

בצד של עצמו – שר מוחמד אחונזאדה

למרד בהלמאנד חברו גם גורמים אחרים, במיוחד מהגרים עניים שקיבלו אדמות מהטליבאן ונושלו על ידי הרשויות בקאבול. אפילו הגרעין הקשה של הטליבאן הורכב מסיעות רבות ושונות, שלא תמיד פעלו בתיאום. גם הממשלה לא היתה צד מאוחד. גורמי ממשלה רבים שיתפו פעולה עם גורמי טליבאן, ו/או נאבקו ביריבים מקומיים. כמובן, כל מהלך צבאי נגד יריב משבט מתחרה קוטלג לאוזני המערב כ"מבצע נגד הטליבאן", בדיוק כפי שכל פשיטה על מחסני אופיום של יריב שווק כ"מבצע למלחמה בסמים". ההתעקשות של הבריטים להגדיר את כל מי שירה עליהם, או על כוחות הממשלה, כ"טליבאן" היה הרה אסון, משום שהוא איחד כוחות ששום דבר אחר לא קשר אותם זה לזה. בסופו של דבר, המנהיג המקומי הגולה של הטליבאן, מולה נעים, אכן נכנס לאזור והצליח לגייס תמיכה ניכרת. לומר, ההתערבות של הצבא הבריטי לא נבעה מכניסת ה"טליבאן" להלמאנד, אלא יצרה אותה. המקרה של הלמאנד הוא רק דוגמא אחת, מדי רבים, להשפעותיה הרות האסון של אשליית הקוטביות.

סימפסון טוען, דרך אגב, שגם מתנדבי הג'יהאד הבינלאומיים היו קורבנות לאשליית הקוטביות לא פחות מאויביהם הבריטים. המתנדבים הללו, בדרך כלל נערים מפקיסטן, הגיעו לאפגניסטן משום שסברו כי מדובר במלחמה של האסלאם נגד המערב ומשתפי הפעולה שלו מממשלת אפגניסטן – היינו, מלחמה קוטבית. בפועל, מצאו המתנדבים הללו את עצמם במאבק סבוך בין עשרות סיעות, בארץ שלא הכירו ובמהלכיה הפנימיים לא הבינו דבר. אילי מלחמה ציניים ומפקדי טליבאן ניצלו את המתנדבים הבינלאומיים כבשר תותחים של מחבלים מתאבדים, ולעיתים קרובות שלחו אותם להתאבד במאבקים אפגניים פנימיים, בתירוץ שמדובר במלחמה נגד משתף פעולה מערבי. ידועים אפילו מקרים של אילי מלחמה שמכרו אחד לשני מחבלים מתאבדים תמורת כסף ושאר טובין. הדבקות הבעייתית בעיקרון הקוטביות, כמסתבר, פוגעת בשני הצדדים כאחד.

ומה ניתן לעשות בעניין? כיצד ניתן לבנות אסטרטגיה מעודכנת, של המאה ה-21, שתיקח בחשבון את חוסר הרלוונטיות הגובר של עיקרון ההכרעה ועיקרון הקוטביות? בכך דן אמיל סימפסון בחלק השני של ספרו, שעליו נדבר באחד הינשופים הבאים.

קונטר התקוממות במבחן: מה קרה בעיראק ואפגניסטאן?

בשני הפוסטים הקודמים כתבנו על תורת הקונטר-התקוממות, הדוקטרינה הצבאית החדשה למלחמה בטרור. היום נשאל כיצד היא עבדה בפועל בעיראק ובאפגינסטן, ומה מאזן הצלחותיה וכשלונותיה. איך אפשר בכלל לבחון הצלחה או כישלון של תורה צבאית? זהירות מהכשלים האורבים בדרך. ינשוף צבאי-אסטרטגי במאמר שלישי ואחרון בסדרה.

news-graphics-2007-_654564a

בשני הפוסטים הקודמים בסדרה כתבנו על תורת הקונטר-התקוממות, הדוקטרינה הצבאית החדשה למלחמה בטרור. הרחבנו על מקורותיה התיאורטיים והצבאיים על רקע התפרקות הקולוניאליזם האירופי בעולם השלישי, על עקרונותיה והסיבות שבגינן החליטו האמריקאים ליישמה בעיראק. בפוסט הקודם דנו גם באמה סקיי, פעילת השמאל שהפכה ליועצת הצבאית של גנרל ריי אודיארנו, וסייעה לעצב מדיניות צבאית חדשה ברוח תורת הקונטר-התקוממות.

עבור מי מכם שלא קראו את הפוסטים הקודמים, נכתוב בקיצור כי קונטר-התקוממות היא גישה הוליסטית שמתיימרת לחסל מרד או טרור תוך שיתוף פעולה עם גורמים מקומיים וטיפול בסיבות שבגינן פרצה ההתקוממות מלכתחילה. הדוקטרינה מכילה חמישה שלבים עיקריים, אותם קיצרנו בעברית לראשי התיבות הטאב"ם: המשגה (היכרות מעמיקה עם השטח ומיפויו באמצעות עבודה מודיעינית), טיהור (חיסול נוכחותם הגלויה של הטרוריסטים באמצעות מבצעים צבאיים אגרסיביים), אחיזה (הזרמה של כוחות צבאיים משמעותיים כדי להחזיק בכל נקודה בשטח, באמצעות שרשרת של מוצבים קטנים בלב השכונות והאזור האורבני הצפוף, כדי לספק הגנה לאוכלוסיה ולעודד אותה לתת לצבא מודיעין על הטרוריסטים. מודיעין נוסף יוביל לפגיעה נוספת בארגוני המורדים, לשיתוף פעולה מוגבר מצד האוכלוסיה וחוזר חלילה). בנייה (שלב השיקום של החברה האזרחית המקומית, תוך טיפול בגורמי התסכול שגרמו למרד מלכתחילה), ומסירה (העברת השטח לממשלה המקומית לאחר שארגוני המורדים הוחלשו די הצורך).

אמה סקיי. מקור: Telegraph

אמה סקיי. מקור: Telegraph

מהרגע הראשון, הוגי הגל החדש של תורת הקונטר-התקוממות, כגון הקולונלים מקמאסטר ומקפארלנד והממונים עליהם, גנרל דייויד פטריאוס וגנרל ריי אודיארנו, היו צריכים להתמודד עם ביקורת קטלנית, בחלקה סנסציונית אך בחלקה רצינית ומבוססת. אנשי מודיעין מקצועיים, למשל, התנגדו לפרק המודיעיני בתורת הקונטר-התקוממות, שהמליץ לכל חייל לאסוף מודיעין מתוך מגע עם האוכלוסיה. איסוף מודיעין, הם טענו, הוא תחום מורכב שמצריך ידע והכשרה, והפקדתו בידי אלו שלא הוסמכו לכך בעייתי מבחינה צבאית, מקצועית ומשפטית. ראלף פיטרס, סופר פופולרי עם רקע צבאי שצבר את פרסמו באמצעות כתיבת רומנים על קצינים קשוחים ומחוספסים, הוקיע את הדוקטרינה כ"מלחמת הפוליטיקלי-קורקט", גישה רכרוכית ומתייפייפת שמתעלמת מאמיתת היסוד כי מלחמה מנצחים באמצעות יריות ופיצוצים, לא שכנוע בנופת צופים. ג'ו ביידן, לימים סגן הנשיא של אובמה ומאמין גדול בתורה הישנה של מלחמה ממוקדת בטרור (להבדיל מהמאמץ הכספי והפוליטי שדרוש לקונטר-התקוממות מקיפה), היה תמיד ספקן בנוגע לדוקטרינה החדשה. ולבסוף, ליברלים ואנשי שמאל התנגדו בחריפות שאין כמותה לתגבור הכוחות לעיראק, עמוד תווך בכל מאמץ של קונטר-התקוממות. מבחינתם, היה מדובר בניסיון לסבך את ארצות הברית בבוץ העיראקי בלי סיכוי ותוחלת כלשהי.

"מלחמת פוליטיקלי-קורקט": ראלף פיטרס

לפני שנבחן את תוצאות הקונטר-התקוממות בעיראק ובאפגניסטן חובה לומר מילים מספר על הקריטריונים להצלחה או כישלון של דוקטרינות צבאיות, מבצעים וכל פעילות בטחונית אחרת. אסטרטגיה מוגדרת בדרך כלל כאמצעי להגיע למטרה שהצבנו מראש, תוך כדי התגברות על גורמי סיכון צפויים ובלתי צפויים. עם זאת, הנטייה לבחון גישה צבאית ב"מבחן התוצאה" הסופי, היינו – האם ניצחנו או לא ניצחנו, היא טעות נפוצה אך קטלנית, וזאת ממספר סיבות. ראשית כל, אפילו אם מתייחסים אך ורק להיבט הצבאי, ניצחון או הפסד במלחמה כמעט לעולם אינו תלוי בתורה צבאית אחת, אלא הוא הלחמה של גורמים רבים ושונים. אם, למשל, אימצנו תורה צבאית מצויינת בתחום האספקה והלוגיסטיקה, נזכה ביתרון חשוב בתחום המפתח הזה. אף על פי כן, יתכן שבכל זאת נפסיד במלחמה משום שהטכנולוגיה הצבאית שלנו אינה מפותחת די הצורך, האויב חזק מדי, המפקדים הבכירים מנהלים את המבצעים בחוסר כישרון או אינספור סיבות אחרות. ובדיוק ההיפך: אם אימצנו דוקטרינת אספקה גרועה ומזיקה, עדיין יכול להיות שננצח במלחמה חרף בעיות במערכת הלוגיסטיקה, משום שיש לנו גורמי חוזק משמעותיים אחרים. שיפוט תורות צבאיות לפי מבחן התוצאה הסופית מוביל לפיכך לכשל כפול: הוא עשוי לגרום לנו לאמץ תורה גרועה או לדחות תורה טובה, רק משום שניצחנו או הפסדנו מסיבות אחרות לגמרי. תורה צבאית יש לשפוט על פי ההישגים בתחום הצבאי שהיא עוסקת בו, הא ותו לא.

לא לבחון רק לפי התוצאה הסופית - דיאגרמה של מבצע קונטר-התקוממות

לא לבחון רק לפי התוצאה הסופית – דיאגרמה של מבצע קונטר-התקוממות

כמו כן, כפי שכבר קבע ההוגה הצבאי הגדול קארל פון קלאוזביץ, המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כלומר, לכל מלחמה יש היבטים פוליטיים ולא רק צבאיים, ואין ניצחון ללא פיתרון פוליטי בר קיימא. אלא אם מדובר בחיסול מוחלט של האויב, דבר נדיר מאד בתקופה שלאחר מלחמות העולם, המפקד הצבאי אמור להשיג ניצחונות שיתנו לדרג המדיני מרווח, קרדיט ומינוף בכדי להשיג פיתרון במו"מ. תורה צבאית יש לשפוט לפי גודל המרווח שהעניקה לדרג המדיני – לא לפי האופן שבו ניצל הדרג המדיני את המרווח הזה.

לפי הקריטריונים הללו, תורת הקונטר-התקוממות בעיראק הובילה להצלחה צבאית מרשימה. כפי שחזה גנרל דייויד פטריאוס, צבא ארצות הברית היה צריך לשלם מחיר כבד באבדות, מפני ששלב האחיזה חייב את הכוחות לשהות בשטח עוין יום ולילה באופן קבוע. עם זאת, מאז שנת 2007 ועד 2011, האבדות האזרחיות בעיראק פחתו באופן משמעותי. שבטים סוניים, שמאסו בעריצות של אל קאעדה, הצליחו לגרש את הטרוריסטים משטחם בעזרת תמיכה משמעותית של כוחות ארצות הברית. אלו, בתורם, נעזרו ב"המשגה" כדי להכיר את הבוסים המקומיים ולהבין "מי נגד מי" בשטח. מודיעין איכותי זרם לאנליסטים של צבא ארצות הברית, דבר שאפשר לכוחות הקומנדו של גנרל סטנלי מק'קריסטאל לחסל יותר ויותר ממפקדיה הבכירים של אל קאעדה. בשנת 2010, "המדינה האסלאמית של עיראק" (היורשת של אל קאעדה) כמעט ומוגרה לחלוטין.

לא שמר על האיזון - גנרל סטנלי מק'קריסטאל

חיסל את מפקדיה הבכירים של אל קאעדה – גנרל סטנלי מק'קריסטאל

ההישגים הללו, למרבה הצער, בוזבזו בשל כשלונותיו של הדרג הפוליטי, העיראקי והאמריקאי כאחד. ב-2010 נערכו בעיראק בחירות לפרלמנט. ברוב הקולות זכה איאד עלוואי, פוליטיקאי שיעי מתון שהעלה על נס את האחדות הלאומית, פיוס ולאומיות עיראקית רב עדתית. ובכל זאת, סגן הנשיא ג'ו ביידן התערב אישית ותמך ביריבו של עלוואי, רה"מ נורי אל-מאליכי כי "אנחנו מכירים אותו טוב יותר", וזאת בניגוד לעצתם המפורשת של אנשי המקצוע. באמצעות מדיניות הרסנית, התאבדותית כמעט, בזבז מאליכי את כל הישגי הקונטר-התקוממות, ובראשם שיתוף הפעולה הסוני-שיעי נגד אל קאעדה. ראשי "ועדות ההתעוררות הסוניות", שסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם בלחימה בטרור יד ביד עם אנשיו של גנרל פטראוס, נאסרו או נדחקו הצידה. אלו שלא "טוהרו" בידי הממשלה השיעית, נרצחו לעיתים בידי מחבלי אל קאעדה, ואחרים חשו שהם נמצאים בין הפטיש לסדן. מאליכי שב להפלות את הסונים באופן גלוי, ביצע טיהור נרחב של פקידים סונים (בעצתה של איראן) והחזיר את המדינה למלחמת אזרחים כללית. בינתיים, מלחמת האזרחים הסורית – ברבור שחור שאיש לא צפה – התגלתה כסם חיים לאל קאעדה ויורשיו (כגון דאע"ש), שניצלו את הכאוס הסורי כשטח התארגנות ומקפצה חזרה לעיראק. בהיעדר ועדות התעוררות סוניות וחיילים אמריקאיים (הנשיא אובמה פינה את מירב הכוחות ב-2011), לא היה מי שיעצור בעדם. ואם לא די בכך, מאליכי פיטר מהצבא את הקצינים המוכשרים שאימנו אנשיו של פטראוס, ומינה שרתים חנפים מאנשי שלומו. הקונטר-התקוממות הצליחה כתורה צבאית – אולם הפוליטיקאים בוושינגטון ובגדאד בזבזו את הישגיה עד כלות.

בזבז את ההישג: נורי אל-מאליכי

בזבז את ההישג: נורי אל-מאליכי

אולם למרבה הצער, תורת הקונטר-התקוממות דווקא נכשלה מבחינה צבאית כאשר נוסתה בזירה שונה לחלוטין – באפגניסטן. במידה חלקית מדובר בביצוע כושל. גנרל סטנלי מק'קריסטאל, המפקד הצבאי הראשון שניסה לייבא את התורה ממסופוטמיה לדרום אסיה, לא הצליח לאזן בין "כוח רך" ל"כוח צבאי קשה". היות וחשש מפגיעה באזרחים, הכתיב מדיניות צבאית זהירה והססנית שמנעה מהכוחות בשטח להילחם בטליבאן בעוצמה ובגמישות הראויות. האיבה, החשדנות וחוסר שיתוף הפעולה בין הפיקוד הצבאי לשגרירות העצים את הבלבול וחוסר היעילות, בעוד שקונטר-התקוממות יעילה מצריכה מכונה משומנת ושיתוף פעולה הדוק בין כל הגורמים.

היבט נוסף הוא הבנה לקויה של המציאות. מי שלא מבין באיזו מלחמה הוא נמצא, שום תורה צבאית לא תעזור לו. כפי שכתב האסטרטג והקצין הבריטי אמיל סימפסון, ששירת בעצמו באפגינסטן (וזכיתי ללמוד ממנו כאן בהרווארד – עוד על משנתו כאן), ה"נרטיב האסטרטגי" של האמריקאים והבריטים היה שגוי. מפקדי כוחות הקואליציה הניחו בטעות שהם עומדים מול צבא מורדים מאוחד שנקרא "טליבאן". בפועל, היו בשטח הרבה מאד קבוצות שונות, עשרות שחקנים מהממשלה והמורדים עם אינטרסים שונים ומנוגדים – שבטיים ואישיים לרוב. ההתעקשות האמריקאית והבריטית לחלק אותם ל"טובים" ו"רעים" דחקה גורמי אופוזיציה רבים לזרועות הטליבאן, והעמידה את המתכננים מול הפתעה גמורה כאשר גורמים "ממשלתיים" שיתפו פעולה לפרקים עם "מורדים" כאשר הדבר התאים להם.

נרטיב אסטרטגי שגוי - אמיל סימפסון

נרטיב אסטרטגי שגוי – אמיל סימפסון

ולבסוף – ההתעקשות האמריקאית לנהל באפגניסטן מלחמה בסמים ולהשמיד את שדות הפרג הפכה את המלחמה למסובכת בהרבה. סחר בסמים הוא מקור פרנסה חשוב לשבטים אפגניים רבים, וכשמנהלים קונטר-התקוממות צריך לשתף פעולה עם גורמי כוח מקומיים. קטיעת אחד ממקורות הרווח העיקריים שלהם היא לא הדרך הכי טובה לעשות זאת. כשמנהלים מלחמה מסובכת – וקונטר התקוממות היא מלחמה מסובכת להפליא – צריך להסתפק במינימום המטרות ההכרחיות ביותר ולא לנסות ולהשיג מטרות אחרות, משום שכל יעד נוסף לבד מדיכוי ההתקוממות מסבך את המצב עשרות מונים.

סיבוך מיותר - חייל מכוחות הקואליציה בשדה פרג אפגני

סיבוך מיותר – חייל מכוחות הקואליציה בשדה פרג אפגני

אולם נראה שגם מבחינה דוקטרינרית, תורת הקונטר-התקוממות לא התאימה לאפגניסטן. דוקטרינה שנוצרה באזורים העירוניים הצפופים של עיראק התקשתה להסתגל לאזורי כפר פתוחים. בשלב האחיזה, למשל, חיילים אמורים לשהות בשכונות ולפתח יחסים הדוקים עם המקומיים. אם הם נמצאים בסכנה, אפשר לתגבר אותם בקלות יחסית באמצעות כוחות אחרים המוצבים בעיר. אולם האם ניתן לעשות אותו הדבר באזור כפרי דליל יחסית, עם מפה שבטית מסובכת ומורכבת ומתחמים חמולתיים המוקפים בחומות? בפועל, הדבר היה קשה עד בלתי אפשרי. מפת האינטרסים הסבוכה של הממשלה, האופוזיציה וגורמים בינלאומיים שונים (במיוחד פקיסטן) התגלתה כבלתי ניתנת ל"המשגה". כפי שכתב חוקר הקונטר-התקוממות פרד קפלן, התמריצים שניתנו לגורמים מקומיים החטיאו את מטרתם, השחיתות אכלה כל חלקה טובה, מנופי הלחץ על הממשלה האפגנית לא עבדו, ובסופו של דבר אסטרטגית הקונטר-התקוממות נכשלה.

בניגוד לדבריהם של מבקרים אחדים, אין להסיק מכך כי תורת הקונטר-התקוממות הגיעה לסוף דרכה. המשמעות היא שקונטר-התקוממות, כמו כל תיאוריה צבאית אחרת, אינה אורתודוקסיה או "מתכון קסמים" שיכול לפתור כל בעיה שהיא. היא בסך הכל כלי נוסף בארגז הכלים הצבאי, שיכול לפעול ולהצליח במצבים מסויימים מאד, וגם זאת בהינתן שיקול דעת מעמיק, ביצוע מעולה, נסיבות חיצוניות וגם הרבה מאד מזל.

%d בלוגרים אהבו את זה: