באמת יש להודות: יצחק רבין לא נרצח בגלל הסתה מצד נתניהו ומחנה הימין. מתנקשים פוליטיים לא מושפעים מדקויות רטוריקה של פוליטיקאים. יגאל עמיר ירה ברבין שלושה כדורים כדי לעצור את דרכו הפוליטית; והדרך הפוליטית הזאת – הסכם אוסלו והברית עם אזרחי המדינה הערבים, היא שאמורה לעמוד במרכז. במקום זאת, הדיון האינסופי ב"הסתה" מסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות.

צריך סוף סוף לומר את האמת: יצחק רבין לא נרצח בגלל הסתה מצד נתניהו ומחנה הימין. רבין הוביל, באומץ רב, מהלכים מדיניים שנויים במחלוקת קשה, ואלו עוררו דיון ציבורי סוער ואפילו אלים. במסגרת הפגנות ההמונים נגד רבין והסכם אוסלו, היו קריאות שטנה ("בדם ואש את רבין נגרש"), והיו שקראו לו בוגד ורוצח. נתניהו, כמו מנהיגי ימין אחרים, יצא לפעמים נגד הקריאות האלה. בהזדמנות אחת הבהיר שרבין הוא יריב פוליטי, לא אויב, ובהזדמנות אחרת אמר למפגינים ש"לא בדם ואש, אלא רק בקלפי". גם ארון המתים המפורסם בהפגנה ברעננה לא היה של רבין, אלא "של הציונות". האשמה מגוחכת וסרת טעם, אבל בוודאי לא הסתה לרצח. היו מקרים שנתניהו מילא את פיו מים מול קריאות הסתה, ואין להכחיש שיגאל עמיר צמח באקלים של הדיון הציבורי האלים הזה. אבל באותה תקופה, רצח פוליטי של מנהיג ישראלי היה עדיין חסר תקדים. השב"כ אמנם הזהיר מהאפשרות, אבל האם אפשר לצפות ממחנה פוליטי שלם לרסן ביקורת על מהלכים שראה כהרסניים רק בגלל אפשרות היפותטית? ונניח שהיו מרסנים את הרטוריקה. יגאל עמיר היה פנאט שרצה לעצור את הסכם אוסלו ולרסק את הברית עם ערביי ישראל. האם אתם מדמיינים אותו חוזר בו רק כי נתניהו ריסן את התבטאויותיו?

אם סיפור ההסתה היה רק דרך, לא מדוייקת במיוחד, לנגח את נתניהו והימין – אז ניחא. אם כי זה קצת מיותר, בהתחשב בעובדה שיש סיבות אחרות, הרבה יותר טובות, לנגח אותם. הנזק הוא גדול יותר, ומגיע בעיקר מכיוון אחר: הטרוניות האינסופיות על הסתה מסיטות את השיח לכיוונים לא רלוונטיים. כמו הלקרדה הידועה, שמסיטה כלבי משטרה מהריח ומונעת מהם להתביית על המטרה, שיח ה"הסתה" מסיט את תשומת הלב מהדיונים האמיתיים שעומדים על הפרק לסמנטיקה. לא מה אומרים, אלא איך אומרים. במקום לדבר על גזילת האדמות בעמונה, על משטר האפלייה הגזעית ההולך ומתקשה בשטחים, על הסכנה לאופי היהודי-דמוקרטי של ישראל, על מדיניות החוץ חסרת האחריות ועל הכניעה לקבוצות לחץ כלכליות של אינטרסים מיוחדים – מדברים על מי היה מנומס יותר ומי היה מנומס פחות, ומה ההבדל בין הסתה לסתם ביקורת חריפה. שמתי לב לפוליטיקלי-קורקט הזה, שהתחיל להתהוות לו כאן אחרי הרצח, כשידידה שמאלנית נזפה בי ש"לומר שביבי שקרן זו הסתה".

ואם הנימוס הוא העניין, אם צריך להיזהר בכבודו של כל אחד ואחד ולעטוף ביקורת על פוליטיקאים בצמר גפן שמא יקום איזה פנאט ויפגע בהם, אז מה נלין על עיתונאים ימנים כמו קלמן ליבסקינד, שקובלים עכשיו על "ההסתה נגד נתניהו"? הרי יש כאלה שהשוו אותו לארדואן. מעתה, אנשי שמאל (כמוני) שחושבים שיש קווי דמיון בין ההתקפה הפרועה של נתניהו על התקשורת לבין המנטליות וההתנהלות של ארדואן בטורקיה, צריכים כנראה לסתום את הפה "שמא יסיתו". במקום לדון בקווי הדמיון בין האירועים בישראל ובטורקיה, או להפריך את הדמיון הזה, אנחנו טובעים בביצה של פוליטיקלי-קורקט מאוס. ואם אנחנו מדשדשים כבר בביצה הזאת, אנחנו מאפשרים לליבסקינד ודומיו לנסות ולעקר את עצרת רבין השנתית בחיבוקי ממלכתי דביק של "כולנו ביחד", במקום לדון בנושא היחיד החשוב: מורשתו הפוליטית-מדינית של רבין, שנקטעה על ידי הרצח. ראש הממשלה שנרצח היה איש פוליטי. הרוצח שאף, בהצלחה מרובה, לחסל את דרכו הפוליטית. והדרך הפוליטית הזאת, לא מיתוס ה"הסתה", היא שצריכה להיות במרכז. במקום לדבר על הסתה, צריך לדבר על הסכם אוסלו, ואיך מחליפים את ממשלת הימין הסרבנית ומוציאים את תהליך ההיפרדות מהפלסטינים מהבור אליו נתקע. במקום לבדוק מי יצר את אותה כרזה מגוחכת במדי ס"ס, שלא השפיעה על איש, צריך לדבר על הברית שכרת יצחק רבין עם האזרחים הערבים, אותה הברית שנמוגה ובלי לשקמה המחנה המתון לא יחזור לעולם לשלטון.

והדברים מגוחכים אפילו יותר, כי קטגורי ההסתה משמאל יוצרים רבין דמיוני, שאף פעם לא היה קיים במציאות, רבין של פוליטיקלי-קורקט שאיחד וחיבק והתנגד להסתה. לא. רבין נודע הרי תמיד בלשונו המשולחת ובכנותו שלא ידעה פשרות. הוא גינה בנחרצות את מפעל ההתנחלויות ההרסני, שמסוכן לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. הוא תקף את הליכוד ללא כפפות. הוא לא התרשם מיבבות על "פילוג בעם", כאשר היה צורך לקבל החלטות אמיצות. בסטנדרטים המלוקקים של אלו הרואים את עצמם כיורשיו ומוקירי זכרו, הוא היה עלול להיחשב כראשון המסיתים.

ולא שאין הסתה היום בישראל. ממשלת נתניהו ושליחיה פותחים ג'ורה משולחת רסן על כל מי שמעז לבקרם, בין אם מדובר בעמותות שמאל, עיתונאים או אפילו תאגידי שידור שמנסים לשמור על איזון פוליטי. אבל בניגוד לרפלקס המותנה, אין שום קשר בין ההסתה הזאת לבין רצח רבין. יותר מפגיעה פיזית, היא עלולה להוביל לדיכוי דיעות שונות, להשתקה, ולשלטון דורסני ומשולח רסן. הרפלקס המותנה לקשר את התפוח הרקוב של נתניהו/ביטן לתפוז המכני המבעית של רצח רבין, פוגע באמינות הטיעון ומסיח כרגיל את הדעת מהבעיה האמיתית. המקום היחידי שחשוב להתריע כנגד הסתה ולעצור אותה בפועל הוא הטפה מפורשת לאלימות, רצח וטרור, בעיקר נגד מיעוטים שמטבעם נהנים מהגנה פחות טובה.

אבל בזירה הפוליטית המרכזית, מוטב שכולם ישכחו מהמילה "הסתה" ויחזרו להתווכח בלי כפפות. פנאטים שמעוניינים להכריע את הויכוח באמצעות כדורים ממילא לא מושפעים מרטוריקה של מנהיגים מהזרם המרכזי. את הטיפול בהם ראוי להשאיר למשטרה ולשב"כ, בתקווה שאלו לפחות למדו את הלקח מנובמבר 1995.