רשומה זו היא גירסה מורחבת של מאמר שפרסמתי בווי-נט. היא התפרסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

בימים האחרונים, נראה שגם ישראלים עם השקפת עולם ימנית-מרכזית, ואפילו בחוגי השלטון, התחילו להבין שהפעם בריוני ההתנחלויות חצו את הגבול. מי שהיו מוכנים להשלים עם ההתעללות היומיומית של המתנחלים באוכלוסיה הפלסטינית, מי שהסתפקו בגינויים עקרים נוכח שריפת מסגדים, מי ששתקו מול טרור "תג מחיר"- קיבלו את ליל האימים בחטמ"ר אפריים והתקפה קטלנית על קצינים בכירים בצה"ל. בהקשר זה יש להזכיר גם את הניסיון הכושל של נערי גבעות "להתנחל" בגבול ירדן. בפעם הבאה, הם עלולים לחצות את הגבול ולגרום לתקרית דיפלומטית שנזקה לא ישוער.

אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו, כך נראה, מתחיל להתעורר מנמנום העצלתיים שלו. אמנם נתניהו לא אישר עדיין למערכת הביטחון לקרוא לנערי הגבעות בשמם האמיתי, מחבלים ששייכים לארגון טרור, אבל הוא דווקא אישר את מעצרם בידי צה"ל ושיפוטם בבתי דין צבאיים- צעד שמעטים ראו כאפשרי עוד לפני כמה שבועות. תא"ל ניצן אלון, שידוע כקצין שמחויב (באופן יחסי) למאבק בהפרת החוק של המתנחלים, מונה לאלוף פיקוד המרכז. אולם דווקא כעת, כאשר נראה כי המערכת מתחילה להתעורר, יש להיזהר מדגם קבוע, הרסני ומסוכן שהתפתח ביחסים בין המדינה להתנחלויות מאז שנות השבעים, וניתן לסכמו בסדר הבא: עימות המלווה בפחד מ"מלחמת אחים", ואחריו הידברות, פשרה והסלמה נוספת.

כניעתה המבישה של ממשלת רבין למתנחלים ב-1975 היתה אחת הסנוניות הראשונות. כדאי להיזכר באירועים: חבורה אידיאולוגית נחושה של קנאים דתיים מתנועת "גוש אמונים" עלתה, בניגוד לחוק, לסבסטיה שבשומרון כדי להתנחל שם. הממשלה, למרות שיתוף הפעולה שלה עם המתנחלים באזורים אחרים, החליטה שהשומרון חסום להתנחלויות. שמונה פעמים פינו כוחות הביטחון את הפולשים. שמונה פעמים הם שבו וחזרו. ולבסוף, כרע-נפל שלטון החוק לפני קבוצה נחושה של עבריינים אידיאולוגיים. המדינה לא היתה יכולה לעמוד מול האידיאליזם, הנחישות ורוח ההקרבה שלהם, שהזכירו לרבים את ראשית הציונות. "הם אינם הגנגסטרים מסבסטיה," כתב העיתונאי שלמה שמגר בידיעות אחרונות, "הם השמן והסולת של עם ישראל, מבוע של אידיאליזם, של מסירות, של נכונות להקרבה והגשמה אישית." מול המניעים הטהורים של העבריינים, שלא היו אלא כיסוי דק לחזון דתי-משיחי, החליט שר הביטחון שמעון פרס להיענות להצעתו של חנן פורת, מראשי החבורה, ו"להתפשר מעט". המתנחלים הועברו למחנה צבאי- ומשם הקימו, בניגוד לחוק, יישוב אזרחי. מפשרה זו צמחו עשרות רבות של התנחלויות, ומהן- המאחזים הבלתי חוקיים.

בימי הממשלות האחרונות חזר הדפוס על עצמו: נערי גבעות מקימים מאחזים לא חוקיים כדוגמת מיגרון, חזון דוד או מצפה יצהר, המנהיגים ה"מתונים" של מועצת יש"ע קוראים להידברות כדי "לבלום את הקיצוניים" ו"למנוע מלחמת אחים", ולבסוף מושגת פשרה. בימי ממשלת ברק, למשל, נחתם הסכם לפיו "פונו" חלק מהמאחזים (למעשה, קרוואנים לא מאויישים) תמורת הכשרת האחרים. כך נכנעה הממשלה שוב ושוב, והמאחזים פשו על הגבעות. כפי שכתבו עידית זרטל ועקיבא אלדר בספרם על ההיסטוריה של ההתנחלויות, ה"מבוגרים האחראים" במועצת יש"ע היו מודעים היטב ליעילותה של האסטרטגיה הזאת. "שטחי האתרים שיפונו יוסיפו להישאר באופן מעשי בשליטת היישובים.", נכתב באיגרת רשמית של מועצת יש"ע, "יהיה אפשר לקיים בהם פעילות חקלאית ואחרת, מכיוון שההגבלה היא לעניין מגורים בלבד. מאז סבסטיה ואלון מורה, המאבק למען ההתיישבות נשען גם על מהלכים טקטיים של פשרה. כולם ללא יוצא מן הכלל רק קידמו והעצימו את מפת ההתיישבות."

בריוני המאחזים, שהבינו שאיש אינו בולם אותם, החליטו לנקוט באסטרטגיה של מאזן אימה למול הממשלה כדי למנוע כל תוכנית לפינוי עתידי, וכך נולדה לה התופעה של "תג מחיר". קורבנותיה הראשונים היו פלסטינים, הבאים בתור היו אנשי שמאל (כפי שגילה פרופ' זאב שטרנהל, כאשר מטען הונח על פתח ביתו) וכיום היא התפשטה גם כנגד קציני צה"ל. לא רק המתנחלים- אלא גם המדינה אשמה. מי שהתפשר עם אנשי המאחזים, מי שהסתפק בתגובה פושרת מול שריפת מסגדים ועקירת זיתים- גילה היום שטרור המתנחלים רודף אחריו עד ביתו שלו.

מה עושים? ראשית כל, בולמים את הטרור היהודי ביד ברזל. יש לנהוג בו בדיוק כפי שנוהגים בטרור הפלסטיני. שיפוט הפורעים בבתי דין צבאיים והענשתם במלוא חומרת הדין (רצוי עונשי מקסימום, בלי להתחשב במדיניות ענישה מקלה), הם צעד ראשון, אם כי בהחלט לא מספיק. שנית, כדי לבלום את ההידרדרות ההרסנית לפשרות קטלניות, יש לקבוע כי יישוב שהוקם באופן לא חוקי, לא ניתן להכשרה בדיעבד. שנית, כפי שכתב הבלוגר נדב פרץ, יש להשתמש כנגד בריוני הגבעות לא רק בכוח משטרתי אלא גם בכוח התשתיתי של המדינה. יש לנתק ליישובים ולמאחזים לא חוקיים את החשמל ואת המים, ולשלול מהם כל אבטחה צבאית ומשטרתית. שירעדו מקור בלילות האפלים בין כפרים פלסטינים. בסופו של דבר, בלי שיתוף הפעולה של המדינה המבנה העברייני שלהם ייפול כמגדל קלפים.

בצעדים אלו תיבחן הנחישות החדשה של הממשלה- האם מדובר בכוונה אמיתית לבלימת הטרור היהודי, או רק הבטחות ואיומים. אי הידברות, סירוב לפשרות, אכיפה נחושה והפעלת כוח תשתיתי הם הדרך היחידה לעצור את ההידרדרות. אנחנו נמצאים על סף התהום, ומחר עלול להיות כבר מאוחר מדי.

מאמר זה התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה". למאמרים נוספים בנושא זה, ראו גם "האמת של הרב אליהו" ו"מי יסיר את הנגע?"

אתם זוכרים שפעם ישראל תמיד טענה שמנהיגים פלסטינים "אינם מסוגלים לשלוט בשטח", "חלשים" ו"לא נאבקים בטרור"? במיוחד זכורה לי התבטאותו של ראש הממשלה שרון, כאילו אבו מאזן הוא "אפרוח בלי נוצות". משעשע להיזכר בזה היום, כשהממשלה הפלסטינית בגדה המערבית משליטה חוק וסדר גם בערים פרועות כמו שכם וג'נין. ואנחנו, אנחנו- בקושי מצליחים לשלוט על כנופיית בריוני המאחזים. כן, התמונה התהפכה- ישראל האדירה, המעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון, לא מצליחה לשלוט על החצר האחורית שלה.

אז מה היה לנו בימים האחרונים? נערי גבעות מקימים מאחז על גבול ירדן (ובפעם הבאה – יתכן ויחצו את הגבול), מתנחלים משתוללים במפקדת אפרים, פוגעים במח"ט ומשחיתים רכוש צבאי, הצתות מסגדים מדי שבוע (רק לאחרונה בירושלים), וזה בנוסף ליבול הרגיל של הצתת מכוניות פלסטיניות, השחתת כרמי זיתים וסתם תקיפות אלימות במסגרת פעולות "תג מחיר". רבנים שמקבלים את המשכורת שלהם מהמדינה קוראים לסלק ערבים מערים מעורבות, הרב לבנון קורא בגלוי למדינת הלכה. הוד מעלתו הרב דוב ליאור מסרב אפילו להגיע לחקירת משטרה. וזוהי, כמובן, רק ההתחלה.

לא נעים לומר, אבל ישראל אוכלת היום את המרק שבישלה מאז שנת 1967. כל מי שיעיין ב"אדוני הארץ", ספרם המתועד והממוסמך להפליא של עקיבא אלדר ועידית זרטל על ההיסטוריה של ההתנחלויות, יגלה שהאירועים האלימים של היום הם תוצאה, כמעט בלתי נמנעת, של סדרת פשרות הרסניות של מדינת ישראל עם הפרות החוק של המתנחלים. בשנות השבעים הם נכנסו באופן לא חוקי לסבסטיה, השתלטו באלימות על מלון פרטי והפכו אותו לשכונה יהודית בלב חברון, וביצעו אינספור הפרות חוק אחרות. ורשויות המדינה? לעיתים שיתפו איתם פעולה מרצון, ולעיתים נכנעו להם לאחר מעשה. המערכת המשפטית הלבינה, צה"ל הגן, חברי כנסת ונכבדים ביקרו "להביע הזדהות", הלובי של המתנחלים לחץ – ומנגנון ההתנחלות המשיך לפעול. כך, נרמסו הפרוצדורות החוקיות, והמדינה הוכיחה שמיעוט נחוש ואלים שזוכה לסימפטיה בחלונות הגבוהים יכול למשוך אותה באף. אפילו כאשר הקימה קבוצת מתנחלים ארגון טרוריסטי של ממש, ה"מחתרת היהודית" בשנות השמונים, קבוצת מחבלים שקטעו את רגליהם של ראשי ערים פלסטינים, ניסו לפגע באוטובוסים ותכננו לפוצץ את כיפת הסלע ולהבעיר את המזרח התיכון כולו – גם אז לא הגיבה המדינה כראוי. היחס לרוצחים האלה לא היה כמחבלים, אלא כלוחמים טהורי לב ופטריוטים שטעו. והנה- כל הכנופייה השתחררה כעבור זמן לא רב בחנינות נשיאותיות, בעודה זוכה לתמיכה ולחיבוקים מחברי הכנסת של הימין וקצינים בכירים רבים בצה"ל. והיום? היום הם אנשים מכובדים. אחד מהם הוא חגי סגל, מבכירי העיתונאים של הימין.

כאשר עלו המתנחלים לסבסטיה ב-1974 אמר חנן פורת לשר הביטחון שמעון פרס, בתמהיל המתיקות והכזבים שאפיינו אותו תמיד: אתה רואה את התסיסה הלאומית הגדולה, אדוני השר, לא תיתן לה מוצא? פשרה אחת קטנה? והממשלה הסכימה. אפילו השר מרדכי בנטוב ממפ"ם השמאלנית התפעם מהמניעים הטהורים של הקבוצה, והתפלא "שניתן למצוא עוד נוער שכזה".

וכאן בדיוק הבעיה: הפשרות עם בעלי "המניעים הטהורים".

במדינת ישראל יש נטייה הרסנית להקל ראש ברמיסת החוק מימין – כי מעשי המתנחלים הקיצוניים מזכירים יותר מדי את ראשית הציונות. עוד דונם, עוד עז- עוד מאחז, עוד יישוב. וגם אז, הרי, פעלנו נגד החוק- הבריטי כמובן. זו הסיבה שהיחידה שרוב מנהיגי ישראל, חלקם הגדול מתנועת העבודה, פרשו את חסותם על תנועת ההתנחלות, וגם כשהפרה את הוראותיהם המפורשות ורמסה את החוק ברגל גסה- נכנעו ללחץ והקלו איתה לאחר מעשה. הנטייה היתה תמיד להתפשר, לערוך "הידברות", לחפש קרקע משותפת. הרי כולנו יהודים, כולנו בסירה אחת, ואנחנו לא רוצים מלחמת אחים. אפילו יצחק רבין, ראש הממשלה היחיד בתולדות ישראל שהבין באמת ובתמים את סכנת ההתנחלויות ואף כינה את גוש אמונים "סרטן"- לא הצליח לעמוד בפני לחץ המתנחלים. הוא פחד מהם. אפילו לאחר טבח גולדשטיין, איבד רבין את ההזדמנות ההיסטורית לפנות את היישוב היהודי בחברון ולנסות לעצור את תהליך ההידרדרות לתהום. ואכן, דרך המלך לגיהנום רפודה בהתחשבות ב"מניעים טהורים", ב"פשרות" עם פורעי חוק וב"הידברות".

והנה, הגענו למאחז בגבול ירדן, להצתות מסגדים שבועיות, ולכמעט לינץ' במח"ט של צה"ל. והמצב יהפוך לגרוע יותר.

הגיע הזמן להבין שהפשרות עם מפעל ההתנחלויות גררו את מדינת ישראל לפי תהום, ואנחנו עומדים ממש על הסף. הפרובוקציות יילכו ויחמירו, יהפכו לגרועות יותר- עד שתחום המושב של פורעי החוק יגרור לאנרכיה גם את ישראל עצמה.

כדי להציל משהו ממה שנשאר- יש לנקוט ביד ברזל נגד הפרת החוק בשטחים הכבושים. לפנות מיד את כל המתנחלים שגרים על קרקע פלסטינית פרטית, ללא הידברות, ללא שהיות וללא פשרות. רבנים שתומכים בסירוב פקודה, באלימות כלפי פלסטינים או חיילים או במדינת הלכה, יש לפטר מכל תפקיד ציבורי (שמואל אליהו, אליקים לבנון, דוב ליאור). ישיבות הסדר קיצוניות יש לפרק, ולמנוע מתלמידיהן להתגייס לצבא במסגרות מיוחדות. כל התנגדות אלימה של "נוער הגבעות" יש לדכא ביד קשה ובזרוע נטויה. את מציתי המסגדים ואלו שהשתתפו בפלישה האלימה לבסיס צה"ל, יש להעניש בצורה כזאת- כך שיהוו דוגמא לאחרים. מעתה, שיקבלו יחס דומה ליחס שמקבלים הפלסטינים- מעצרים מנהליים, חקירות שב"כ ליליות, כליאה המונית, מה שצריך. אפשר לבצע זאת גם במסגרת הדין הקיים. חייבים לבלום אותם- ועכשיו.

אנחנו נמצאים בשעה האחת עשרה. בעוד רגע, עשוי להיות כבר מאוחר מדי.