ארכיון הבלוג

פניית פרסה: כיצד עקף השמאל הקיצוני את הימין בסיבוב

משהו מוזר עובר על השמאל הרדיקלי בארצות הברית, ובמיוחד באקדמיה. האקטיביסטים שמריצים מחאות המוניות בשם ה"צדק הגזעי", חוזרים בדלת האחורית לעמדות ימניות קיצוניות שפעילי זכויות האזרח נאבקו כנגדן במשך עשורים, לרבות הפרדה כפויה בין הגזעים. ינשופי מגדל-השן על עלבונות, ניכוס תרבותי, סושי ופניית פרסה דרמטית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

u-turn
לפני כחודש וחצי
 הסתובבה לה אקטיביסטית אפרו-אמריקנית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, והתבוננה בזעם באחד מקירות הבניין. מישהו ביצע פרובוקציה קלה, והדביק סרטים זעירים וקלים להסרה על תמונותיהם של הפרופסורים השחורים בפקולטה, התלויות לצד אלו של עמיתיהם הלבנים. הימים, רק לעדכן את הקורא, הם ימי מחאות והפגנות סטודנטים בקמפוסים אמריקניים רבים. המפגינים דורשים בדרך כלל לטפל בענייני גזע וזהות, החל בשינוי בניינים הקרויים על שם דמויות "בעייתיות" מהעבר, עבור בפיטורי מרצים שכופרים בפוסט-קולוניאליזם, וכלה בניסיון להכתיב לאוניברסיטאות כל מיני "תכניות אסטרטגיות" לגיוון, העצמה וחינוך בענייני מגדר וגזע.

בחודשים האחרונים נשפך הרבה מאד דיו על גל המחאות הזה. יש המצדדים בו, ואילו רבים אחרים מזהים בו קווים של עריצות וסכנה חמורה לחופש הביטוי האקדמי. אולם, למקרא המאמר של אותה אקטיביסטית, עלתה לפני השטח זוית חדשה ומעניינת: "בפעם הראשונה שהלכתי במסדרונות הללו כסטודנטית למשפטים" היא כתבה, "הבחנתי בכאב בגברים הלבנים שתופסים את רוב המקום על הקיר, אך גם הייתי גאה לראות תמונות של פרופסורים שחורים תלויים לידם". או במילים אחרות: קריטריון הגזע חוזר, ובגדול.

האקטיביסטים האפרו-אמריקנים, ששייכים רובם ככולם לשמאל הרדיקלי הסטודנטיאלי ולארגוני זכויות למיניהם, ביצעו פניית פרסה, והם מאמצים כיום עמדות שהתנועה לזכויות השחורים נאבקה כנגדן בשצף קצף בעבר.

לא ברור מי ביצע, ומדוע: הסרטים השחורים על תמונות הפרופסורים, בית הספר למשפטים בהרווארד

לא ברור מי ביצע, ומדוע: הסרטים השחורים על תמונות הפרופסורים, בית הספר למשפטים בהרווארד

כאשר אותה אקטיביסטית מתבוננת בתמונות הפרופסורים שעל הקיר, ניבטים מול עיניה אחדים מגדולי המשפטנים של ארצות הברית – שחורים, לבנים, אסייאתים ואחרים. לכל אחד מהם הייתה קריירה מרתקת ועשירה. לכל אחד מהם השקפות ודעות בוויכוחים הסוערים שעל הפרק, אשר אמורות לרתק סטודנטית למשפטים בהארוורד. ובכל זאת, האקטיביסטית שלנו כלל לא מביעה עניין בכל אלו. דבר אחד בלבד מעניין אותה: האם צבע העור של הפרופסור הוא כהה, או שמא בהיר. מרצים שחורים משמחים אותה, ואילו מרצים לבנים מדכאים אותה וגורמים לה לכאב. התוכן, הברק המחשבתי, האינטיליגנציה – אינם פקטור חשוב עבורה.

נקודת המבט הזאת אינה רק צרה כעולמה של נמלה, אלא גם טומנת בחובה הנחות יסוד גזעניות שפעילי זכויות האזרח תמיד נאבקו כנגדן. שהרי, על-ידי הדגשת צבע העור לבדו והתעלמות מכל יתר הרבדים בקריירה של הפרופסורים, האקטיביסטית אומרת למעשה שערכו של אדם מסתכם אך ורק בזהותו הגזעית. ויותר מכך – שיש למיין אנשים כ"בעלי ברית" או "אויבים" בהתאם לצבע העור. זוהי, פחות או יותר, הנחת היסוד שעמדה מאחורי הגזענות הדרומית הידועה לשמצה. סביר להניח שהדרומיים לא היו יכולים לבטא אותה טוב יותר.

מרחבים בטוחים ונפרדים לשחורים

ואל תטעו לחשוב שהאקטיביסטית שלנו היא היחידה, או אף הקיצונית שבחבורה. פרופסור האונני קיי טראסק מאוניברסיטת הונלולו למשל, ביטאה גם היא את ההשקפה המקובלת בחוגים הרלוונטיים. לפי טראסק, שנאה של שחורים כלפי לבנים אינה גזענית, בהגדרה, משום שרק "בעלי הפריבילגיות" (קרי, לבנים) יכולים להיות גזענים. איבה בכיוון ההפוך לעומת זאת, אינה אלא זעם מהפכני לגיטימי של המדוכא כלפי המדכא. טראסק ודומיה מטיפים אפוא בגלוי לשנאה גזעית, רק הפעם מהצד ההפוך.

וכך, במהלך מדהים של חזרה לאחור, האקטיביסטים החדשים חותרים תחת הישגי העבר החשובים ביותר של התנועה לזכויות האזרח. מרטין לותר קינג דרש לשלב את השחורים במיינסטרים האמריקני ולכן נאבק בסגרגציה, ההפרדה הגזעית שדחקה אותם לשולי החברה. האקטיביסטים השחורים של היום אמנם ממשיכים לטעון בשם המורשת הזאת, אך בה בעת גם חותרים תחתיה. בפרינסטון, למשל, הם דורשים להסיר את שמו של הנשיא לשעבר וודרו וילסון מהקמפוס, משום שאפשר הפרדה גזעית במשרדי הממשלה. בו בזמן, ובלי לחשוב על האירוניה שבדבר, הם גם תובעים להקים "מרחב מתוחם ומוגדר לשחורים". או במילים אחרות, להחזיר את ההפרדה הגזעית מהדלת האחורית. בקלרמונט מק'קנה, קולג' בקליפורניה סטודנטים שחורים סילקו באלימות מ"המרחב הבטוח" אישה אסייאתית שהעזה להתלונן על הטרדה מינית מצד שחור, ואפילו העזה לומר שגם שחורים יכולים להיות גזענים לפעמים.

חוזרים לגזענות הישנה: חדר המתנה לשחורים בדרום ארצות הברית, לפני חוקי זכויות האזרח

חוזרים לגזענות הישנה: חדר המתנה לשחורים בדרום ארצות הברית, לפני חוקי זכויות האזרח

באוניברסיטת מיזורי, אחד ממרכזי המחאה העיקריים, האקטיביסטים השחורים הרחיקו לכת, וסילקו את בעלי בריתם הלבנים מאתר המחאה כדי ליצור "מרחב בטוח שחור לריפוי", בו יוכלו לפגוש רק שחורים ולהתאושש מהשפעת העלבונות הגזעניים שמקיפים אותם מכל עבר. שטח ציבורי אחר באותה אוניברסיטה, שהוכרז אף הוא "מרחב בטוח", אמנם נפתח לאקטיביסטים לבנים מסויימים, אך נסגר לכל הלבנים שלא תומכים במחאה ולצלמי עיתונות. כשצלם אסייאתי ניסה לחדור אותו בכל זאת, הוא ספג צעקות ודחיפות והואשם בכך שהוא "לא מכבד מרחבים שחורים". נותר רק לתהות, האם מחר ידרשו "לוחמי הצדק הגזעי" להקים גם כיתות נפרדות וברזיות נפרדות לשחורים, ובכך ישחזרו לחלוטין את מציאות האפליה של הדרום האמריקני הישן.

המאבק החדש ב"ניכוס התרבותי"

אך ההפרדה הגזעית, והגזענות בכלל, אינם הרעיונות היחידים שהאקטיביסטים חוזרים אליהם בפניית פרסה, לאחר שקודמיהם נאבקו כנגדם במשך דורות. מסורתית, השמאל האקדמי חשד תמיד ב"מהותנות" התרבותית. זו הגורסת שתרבות או אומה מכילות מעין מהות נצחית וקבועה, למשל "נשמת האומה", "הג'ניוס היהודי" או "הנפש היפנית", שנוצקה מימים ימימה ומלווה את האומה לעד במסעה לאורך ההיסטוריה. כנגד זאת, טענו חוקרים שתרבויות הן אוסף של רעיונות ומנהגים המשתנים תדיר, והמגדירים עצמם באופן מתמיד באמצעות אינטראקציה עם תרבויות אחרות.

והנה, פוליטיקת הזהויות הקיצונית ביצעה כעת פניית פרסה, וחזרה בדיוק למהותנות שנאבקה נגדה בעבר. עד שאפילו הרומנטיקנים מהמאה התשע עשרה היו מרימים גבה על התובנות החדשות. הביטו למשל בגלי הזעם הקדוש שעולים כנגד האנטיכרייסט החדש: "ניכוס תרבותי". עוד בשנת אלפיים, מחו סטודנטים וייטנמאים בסיאטל על להקה קנדית שקראה לעצמה וייטקונג, משום שמדובר ב"גניבה תרבותית והיסטורית". סטודנטים ממיעוטים אתניים בארצות-הברית נעלבים מתחפושות 'ליל כל הקדושים' שלקוחות מהתרבויות שלהם. כמו למשל טורבנים, כאפיות או נוצות אינדיאניות; באוניברסיטת אוטאווה בוטלה כיתת יוגה – במקור תורה רוחנית הודית וכיום ספורט מערבי פופולרי – מפני שמדובר ב"ניכוס וגניבה מתרבות שעברה קולוניאליזם וג'נוסייד תרבותי בידי המערב".

ניכוס תרבותי? מתרגלת יוגה

ניכוס תרבותי או ספורט תמים? מתרגלת יוגה

וסטודנטים רדיקליים באוברלין קולג' מוציאים את קצפם על הקפיטריה המקומית, שמעזה להגיש מנות סיניות לא מקוריות ואפילו, רחמנא לצלן, סושי, באופן שמהווה "גניבה תרבותית" ממזרח אסיה. טומויו ג'ושי, סטודנטית יפנית, אפילו טענהשהעובדה שהדג לא טרי, האורז לא מבושל מספיק והטבח לא התאמן מספיק שנים – מוכיחה שהקפטריה מנכסת את התרבות היפנית באופן לא הוגן. מחאה דומה, ומגוחכת לא פחות, פרצה כנגד "יום הקימונו" של מוזיאון האומנות בבוסטון.

1450816344853

ויש גם נפגעי טראומה שמצבם קשה יותר.

דייפ נגויין, סטודנטית חדשה מוייטנאם, קפצה מאושר כאשר ראתה מנות וייטנאמיות בתפריט של קפטריית סטינבסון באוריינטציה השנה. אחוזה בתשוקה עזה לאוכל ניחומים וייטנאמי, רצה נגויין לתחנת המזון בתקווה גדולה, אולם התאכזבה עמוקות. סנדוויץ הבאן-מי הוייטנאמי המסורתי שקפטריית סטינבסון הבטיחה לא היה אלא חיקוי זול של המנה המזרח-אסייאתית. במקום באגט פריך עם בשר חזיר צלוי, פאטה, ירקות מוחמצים ועשבים טריים, נעשה שימוש בג'בטה, חזיר משוך וסלט כרוב. "זה היה מגוחך" אמרה נגויין, "איך הם יכולים סתם כך לקחת משהו שונה לחלוטין ולתייג אותו כאוכל מסורתי של ארץ אחרת?".

הטקסט הזה הוא אמיתי לחלוטין. אך נגויין שנעלבה עד עמקי נשמתה מהשוד התרבותי שכחה שבאגט, גם אם יש בתוכו בשר ועשבים טריים, אינו בדיוק מאכל וייטנאמי מסורתי, אלא "ניכוס תרבותי" בפני עצמו שנטלה וייטנאם מהקולוניאליזם הצרפתי.

מי מנכס ממי? סנדוויץ' באן-מי וייטנאמי בבגט צרפתי

מי מנכס ממי? סנדוויץ' באן-מי וייטנאמי בבגט צרפתי

וכך, כמו גלגל היסטורי, הפכה שוב התרבות למעין "מהות" קבועה, מתחם פרטי השייך אך ורק לקבוצת אנשים ספציפית, שאסור לה לבוא במגע עם תרבויות אחרות ולהיות מושפעת מהן.

בדיוק כמו ה"מרחבים הבטוחים" שמשחזרים את ההפרדה הגזעית, גם ההיסטריה סביב ה"ניכוס התרבותי" מדירה בפועל קבוצות מיעוט מהכלל, סוגרת אותן בגטו תרבותי משלהן ודוחקת אותן לשוליים. בחברה המודרנית, הזדמנויות חברתיות וכלכליות מחייבות אינטראקציה מתמדת, ואג'נדת ה"ניכוס התרבותי" עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. כך, המחלקות ללימודים אתניים ואפרו-אמריקניים באוניברסיטאות, שהוקמו במטרה להוסיף את ההיסטוריה והתרבות של האפרו-אמריקנים לקנון האינטלקטואלי של ארצות-הברית, הפכו לגטאות מסוגרים של אינטלקטואלים זועמים, שחורים ברובם, שמדברים בעיקר לעצמם.

זהו תהליך הרסני שמזין את עצמו. בהתנהגות הבדלנית שלהם, אינטלקטואלים ואקטיביסטים שחורים (ואחרים) משליכים את עצמם לשוליים. כתוצאה ממעמדם השולי הם זועקים על אפליה, ודורשים עוד ועוד יחס מיוחד – אפליה מתקנת ומרחבים בטוחים – צעדים שמשליכים אותם הלאה לשולי הדרך, וחוזר חלילה.

כך, בשקט, ביצע אגף "פוליטיקת הזהויות" של השמאל הרדיקלי את פניית הפרסה המושלמת. הוא זחל דרך תעלות המבצר שהובקע, והתיישב על רצפת המרתף הישן של יריביו לשעבר. מעניין מתי הוא יבחין בכך.

 

מאמר אורח – מרד הבחירות

נירוס, מורה דרך מירושלים, השתתף ביוזמה חדשה שהושקה לקראת הבחירות האחרונות: ישראלים שמעניקים את זכות הבחירה שלהם לפלסטינים. מאלו סיבות מוותר אדם על זכות הבחירה שלו, והופך את עצמו לשליח של מישהו אחר? כמה אנשים בעצם עשו את זה? במאמר אורח לינשוף, מציג נירוס את היוזמה, מסביר מדוע הצטרף אליה, וכיצד היא השפיעה (או לא השפיעה) על הצבעתו בסופו של דבר. תוכלו לקרוא עוד ממאמריו בבלוג שלו, כאן.

הבהרה: מאמרי האורח בינשוף אינם מייצגים בהכרח את דעת המערכת, והם על אחריות הכותבים בלבד. במקרה זה אני מתנגד באופן אישי ליוזמה המוצגת במאמר, מנימוקים שאסביר בתגובות (דני אורבך).

בסאם אראמין

 מבוא

 מייקל אורן, שגריר ישראל בוושינגטון, אמר לאחרונה שהסרט "שומרי הסף" מזיק לנו. הוא טוען שישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת הסברה, ונאבקת במסעות הכפשה, השמצה ודה-לגיטימציה. את עצמו הוא רואה כמי שניצב בחיל החלוץ, בקו החזית של המערכה הזו, והסרט הוא כתקיעת סכין בגב, מצד המחנה שאותו הוא מייצג ושעבורו הוא נלחם.

 “שומרי הסף" יצא לאקרנים זמן קצר לפני הבחירות האחרונות, וכשציפיתי בו הוא הפיח בי תקווה קלושה, שנכזבה, שהנושא המדיני יעלה בכל זאת לסדר היום של הבחירות האלה. הטריילר של הסרט נפתח בציטוט של אברהם בן דרור, שמספר שמיד לאחר 67' היו דיבורים על הקמת מדינה פלסטינית, אבל ככל שהלך והתגבר העיסוק במלחמה בטרור, הלך במקביל גם הטרור והתגבר, ונושא המדינה הפלסטינית פשוט נשכח. ככלל, המסר העיקרי העולה מן הסרט הוא שישראל מחזיקה בשטחים כבר 40 ומשהו שנים פשוט משום שהנושא לא מספיק מטריד אף אחד בהנהגה. פשוט מפני שאף אחד לא ממש מחזיק בהגה הספינה הזו.

 בשמאל הציוני מזהירים אותנו, שאם לא ניפרד מהשטחים נעמוד בצומת שיש בו שתי ברירות: לספח את השטחים ולתת אזרחות ישראלית לכל הפלסטינים – מה שיבטל את אופיה היהודי של המדינה, או לספח את השטחים ולא לתת אזרחות לפלסטינים – מה שיבטל את אופיה הדמוקרטי של המדינה. העניין הוא, שאת הצומת המאיים הזה עברנו כבר לפני ארבעים ומשהו שנים. אנחנו חיים באיזו הכחשה והדחקה שלא תאומנה, ונשענים על סבך של הגדרות משפטיות וידיעות היסטוריות וצידוקים והסברים – אבל בשורה התחתונה, ישראל איננה מדינה דמוקרטית באמת. הדבר המשמעותי ביותר בעיניי, בחוויה הפוליטית הישראלית שלי, הוא העובדה שאנחנו לא חיים במדינה דמוקרטית.

הבוחר הפלסטיני - תמונה של רחוב ברמאללה

כמה מהם הצביעו בבחירות לכנסת? – תמונה של רחוב ברמאללה

 ישראל מפעילה משטר של סגרגציה, שהולך ונעשה מוחשי יותר ויותר. סגרגציה שמתבטאת בשתי מערכות חוק נפרדות, מערכות חקיקה נפרדות, מערכות שיטור ואכיפה נפרדות, מערכות משפט, ענישה וכליאה נפרדות, ובימינו, יותר ויותר, גם מערכות נפרדות של כבישים, מחסומים, אוטובוסים, שבילים, וכו'. יש מי שחשוב לו להדגיש שהסגרגציה איננה מבוססת על גזע כי אם על מעמד סטטוטורי (אזרחים לעומת נתינים ותושבים), ושערבים אזרחי ישראל נהנים מאותן הזכויות של יתר האזרחים, ומנגד, יש מי שחשוב לו להדגיש שגם בתוך קבוצת האזרחים יש העדפה מובנית של אזרחים שדתם/לאומיותם/מוצאם האתני (כל אחד יבחר את ההגדרה המתאימה לדעתו) היא יהדות. ואולם אני מעדיף שלא להדגיש לא את ההיבט הזה ולא את ההיבט הזה.

 אני מעדיף, במקום זה, להדגיש את העובדה שאין בין הירדן והים עוד רשות ריבונית, אוטונומית, ולא הייתה מאז 67', מלבד ישראל. הפלסטינים בגדה המערבית כפופים הלכה ולמעשה באופן מיידי וחד משמעי לריבונות הישראלית, ומדינה שכמעט 40% מנתיניה הם אינם אזרחים – לא מתקיים בה "שלטון העם", וזה לא חשוב על איזה סעיף, לכאורה, מבוססת האפליה הזאת. לקראת הבחירות האחרונות הרגשתי את הפגם היסודי הזה בצורה צורמת מאי-פעם. כל תעמולת הבחירות התעסקה במעורבותם של הבוחרים בעיצוב גורלם וחייהם: ביטחון, כלכלה, הפרדת דת ומדינה, חיים אזרחיים, מאבק בשחיתות שלטונית – כל הדברים החשובים הקשורים באורח החיים, אופי הקהילה וחירות הפרט במדינה חופשית ודמוקרטית. לנוכח המצעים הללו, חשתי ביתר שאת עד כמה לא צודק זה, שהפלסטינים אינם שותפים בעיצוב גורלם. כל כך חריפה ההכרה, שאילו הייתה לפלסטינים זכות הצבעה היו נושאי הבחירות האלה ותוצאותיהן שונות בעליל.

מרד בחירות הדמוקרטיה האמיתית

406161_10151254173468843_1088782134_n

בעיצומו של התסכול הזה, נתקלתי במקרה ביוזמה ששבתה מיד את לבי. היא נקראה "מרד בחירות – הדמוקרטיה האמיתית". העיקרון הפשוט שלה היה, שישראלים החליטו לוותר על זכות ההצבעה שלהם ולתת אותה לפלסטינים – ובפרקסיס: להצביע כפי שפלסטיני משולל זכות הצבעה יורה להם, כביכול בשמו. המתודה היסודית הייתה דרך עמוד בפייסבוק: ישראלי מצהיר על נכונות להשתתף בפרוייקט ופלסטיני משיב לו ומנחה אותו, או להיפך – פלסטיני מצהיר על רצונו להשתתף בפרוייקט ונותן הנחיה, וישראלי משיב לו ומקבל על עצמו את ההנחיה.

א. הצהרה מדוייקת: יש בישראל משטר של הפרדה.

 

אהבתי את הפרוייקט הזה מכמה וכמה סיבות. ראשית, משום שהוא קלע במדוייק, בעיניי, למצב היסודי האיום  שישראל מצויה בו. מבלי להתייחס לעוולות היסטוריות והמחלוקות סביבן, לעוולות הכיבוש והמחלוקות סביבן, לכשלונות המשא ומתן החוזרים והמחלוקות סביבם, ומבלי להתייחס לפיתרון הראוי למצב וכו' – מצב היסוד, בעיניי, שישראלים נוטים להיות עיוורים לו בשל שלל תירוצים והצדקות – הוא העובדה שהפלסטינים כפופים לשלטון ישראל דה פקטו, וחיים בשטח שלטונה של ישראל. יחד עם זאת, הם אינם נהנים משותפות בעיצוב השלטון הזה, ייצוג בו, גיבוש עמדותיו ומהלכיו וכו', ואינם נהנים מכל אותן הזכויות שעיקרון "שלטון העם" מעניק לאזרחיו של עם ששולט בעצמו.

 שנית, משום שהפרוייקט הזה נפל עליי, אישית, במקרה, בהזדמנות טובה. לפני שנתקלתי בו, (וגם בסופו של דבר, להלן), הייתי שרוי בלבטים קשים מאוד לגביי המפלגה שאבחר בה. שבע מפלגות שונות נמצאו בסקאלה הרלוונטית מבחינתי. לכל אחת חשבתי להצביע מטעמים אחרים ומתוך שימת דגש על היבטים אחרים של משמעותו של אקט ההצבעה עצמו. הלבטים היו באמת קשים והעסיקו אותי מאוד, ולא הצלחתי למצוא פיתרון שאהיה שלם איתו לחלוטין ובטוח בו. הפרוייקט הזה חסך לי את הצורך להתלבט.

554440_10151457681728072_537836951_n

ב. הזדמנות להעניק לפלסטיני לרגע תודעה של בן חורין.

מצד שני, הפרוייקט הזה הבהיר לי איזו פריבילגיה אדירה יש לי, בעצם הזכות להתלבט. הבנתי, שלמרות שקשה לי להחליט, הניסיון הזה להחליט הוא סטטוס של בן חורין, שמאמין שיש משמעות להחלטה שהוא יקבל בסופו של דבר. כלומר: לא זו בלבד שאני זוכה לקחת חלק בעיצוב הרכב הכנסת – רבים מבעלי זכות הבחירה מוותרים על הזכות הזו בלאו הכי. אלא, שאני זוכה לחיות בידיעה שיש לי את הזכות הזו. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי, כבנפילת אסימון, מה הוא המצב התודעתי שאזרח חופשי במדינה דמוקרטית מצוי בו – תודעה של חירות – ועד כמה המצב הזה הוא יסודי בהתנהלות ובהווייה שלי. אני מאמין שיש להרכב הכנסת והממשלה השפעה של ממש על חיי, ולכן אני מאמין שהשתתפות בבחירת ההרכב הזה היא זכות ממדרגה ראשונה. אבל למעלה מזה, נוכחתי, שהזכות להרגיש שהגופים האלה הם "שלי", שהם אמורים לייצג אותי, שאני שייך לקהילה שבונה אותם ושעבורה הם נבנים: כל המצב התודעתי הנלווה לזה הוא יסודי מאוד בהכרה האזרחית שלי. כפועל יוצא, הבנתי שמי שאיננו רשאי להצביע – לא זו בלבד שנמנעת ממנו הזכות לבחור מי ייצג אותו ולהשפיע על הרכב הגופים השולטים בו – אלא שנמנעת ממנו הזכות לחוש בן חורין, ולחוש שהגופים ששולטים בו נועדו לייצג אותו ואת האינטרסים שלו. כלומר, הפרוייקט הזה, לפיכך, לא נועד רק כאקט הצהרתי, אלא כהזדמנות אותנטית לתת לאדם מסויים הזדמנות להשתתף במשחק הדמוקרטי.

לא שמעתי התנגדויות לפרוייקט הזה מצד הימין הישראלי. אני מניח שימנים פשוט לא שמעו עליו, ואם היו שומעים עליו היו פותרים אותו כפרוייקט הזוי. מצד שני, שמעתי התנגדויות מסוגים שונים ומשונים מהשמאל לגווניו. חוגים של השמאל הציוני התנגדו משום שיש בו מצג של חתירה תחת אופיה היהודי של המדינה. קל לפרש את הפרוייקט הזה כקריאה למתן זכות הצבעה לכל הפלסטינים בשטחים, מה שיבטל אוטומטית את הרוב היהודי בארץ. אני לא חושב שהייתה קריאה שכזו מצד יוזמי הפרוייקט או מצד מי שהשתתף בו. בגדול, יש אחד משני פיתרונות: פתרון המדינה האחת, האזרחית, המעניקה זכויות שוות לכל מי שחי בה, ופתרון שתי המדינות, המתקיימות זו בצד זו, ריבוניות ואטונומיות. אין כאן שום דבר חדש. מבחינתי, הפרוייקט הזה בא רק לזעוק, שכל עוד ישראל שולטת בפועל בכ-4.1 מיליון פלסטינים, הבחירות שמתקיימות בה מדגישות את אופיו האתנוקרטי והסגרגטטיבי של המשטר שלנו – מצב שדורש פיתרון, ויהא הפיתרון אשר יהא.

אחרים טענו שהפרוייקט הזה הוא "ביזבוז של קולות", בדומה להצבעה עבור מפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה, או שהוא מהווה אסטרטגיה משתמטת, בדומה להחרמת הבחירות, שאיננה משפיעה על המציאות בפועל. טענו גם שכל מי שהיה מוכן לוותר על זכותו להצביע, אילולא עשה זאת, היה מצביע עבור מפלגות של שמאל רדיקלי בלאו הכי, כך שאין לפרוייקט הזה שום משמעות למעשה. הטענות הללו לא פוגמות בשתי המהויות של הפרוייקט הזה: הראשונה היא ההצהרתית – הוא זכה לכותרות בתקשורת הישראלית, הפלסטינית, הערבית העולמית, המערבית העולמית, וברשתות אירופאיות כאלה ואחרות. עצם העובדה שהפרוייקט הזה "נשמע", נותנת לו משמעות, ולא בגלל קול יותר או קול פחות שהולך למפלגה כזו או למפלגה אחרת. השניה היא ההתנהלותית – הפרוייקט הזה הנהיג מרד פעיל ואזרחי למופת, שדרש שיתוף פעולה שיוויוני, שיש בו אחד-על-אחד, ישראלי-מול-פלסטיני, וההתנהלות הזו, היה לה ערך כשלעצמה.

בחירה בו לא תשפיע באמת על חיי הפלסטינים. אבו מאזן באו"ם.

בחירה בו לא תשפיע באמת על חיי הפלסטינים. אבו מאזן באו"ם.

ג. מעשה שהוא הצהרה, ולא הצהרה בלבד.

חוגים פלסטיניים מסויימים התנגדו לפרוייקט הזה בטענה שיש בו ניחוח של אדנות, פטרונות והתנשאות, או שיש בו צביעות, נורמליזציה או התחסדות והתחנפות. נתקלתי פה ושם בהתנגדות שקשורה ב"ניחוח" של המיזם הזה. ודווקא ה"ניחוח" שלו היה אחד הדברים היפים והמרגשים ביותר בעיניי, ואחד הדברים ששבו את לבי במיוחד. משום שהפרקסיס היה מעבר ל"הצהרה", “הפגנה", “מחאה", או "הודעה לתקשורת". הפרקסיס דרש שיתוף פעולה של אחד-על-אחד בין ישראלים ופלסטינים, והשתתפות פעילה של שני הצדדים, בצמדים, בזוגות.

ד. הפרקסיס: מעשה שדורש עמידה באתגר, נתינת אמון, והצדקת האמון שניתן.

מרגע שהצהרתי על הבמה היעודית באינטרנט על נכונותי לתת את הקול שלי למי שיבקש אותו, עברו עליי כמה ימים לא קלים. ההתלבטות שהייתה לי בין שלל מפלגות הלכה והצטמטמה. פסלתי מפלגות אחדות, נתתי עדיפות למפלגות אחרות, וגיליתי עד כמה בוער בי חשק להכריע את הכף ולהחליט לבד. יתר על כן – התגבר בי חשש ריאלי שאקבל הנחיה להצביע למפלגה שאני מתנגד לדרכה, או להחרים את הבחירות כליל, שזו פעולה שאני מאוד לא מסכים איתה. ידעתי שלא באמת אהיה חייב להשמע להנחיה שאקבל: אין שום מנגנון של אכיפה. ההחלטה להמשיך להשתתף במשחק הזה נתונה בכל רגע נתון במגרש שלי. ידעתי שהפרה של כללי המשחק לא מהווה פגיעה של ממש באף אחד – אותו פלסטיני שנתן לי הנחיה לפעולה לא היה מפסיד דבר אילולא מילאתי את שליחותי. הוא אמנם לא הרוויח, כביכול, את הזכות שהבטחתי להעניק לו, אולם לא אני שללתי ממנו אותה. מלכתחילה היא לא הייתה בידיו. אלא שדווקא הידיעה הזו נתנה משמעות מיוחדת לפרוייקט הזה. אם אני משתתף במשחק רק כל עוד הוא נוח לי – רק כל עוד אני בלאו הכי מצביע, כביכול במסגרתו, עבור מפלגה שגם ככה הייתי מצביע עבורה – הרי שאני מרוקן את השתתפותי בפרוייקט מכל תוכן. דווקא ההחלטה הזו לקחת על עצמי את האתגר הזה, מחייבת אותי לעמוד בו גם כשזה קשה ומכאיב מאוד. יש פתקים, שאילו הייתי מתבקש לשים בקלפי, הייתי שם עם דמעות בעיניים. ובכל זאת, אני רוצה להאמין, הייתי שם אותם.

בטח הם לא זכו לקולות פלסטיניים - נתניהו וליברמן

האם גם הם זכו לקולות פלסטיניים? נתניהו וליברמן

סיכום

בסופו של דבר, לא השתתפתי בפרוייקט. כלומר, מסרתי את קולי למי שייקח, אבל אף אחד לא פנה אליי ולא לקח. אולי המסרים שהבעתי לא מצאו חן בעיניי מי שבחרו לעצמם שליח, ואולי הוא פשוט נבלע בשטף הפיד של העמוד. לא טרחתי במיוחד להבליט ולקדם את הקול שלי, ויצא שהצבעתי בסופו של דבר כרצוני. בסך הכל, העמוד מציג כמה עשרות אימאג'ים של צמדים שצלחו, אני מעריך שכארבעים שכאלה. מארגני העמוד טוענים שהעמוד היה רק פלטפורמה אחת, שביטאה מחאה עממית רחבה שהתחרשה בדרכים סמויות רבות, בקשרים אישיים וכו', ושלמעשה היו כמה מאות צמדים שכאלה. בלי לערוך סטטיסטיקה של ממש, ההתרשמות שלי היא שרוב המשתתפים הצביעו עבור בל"ד וחד"ש, ורבים ביקשו להחרים את הבחירות. יחד עם זאת, היו גם כאלה שהצביעו עבור התנועה האסלאמית, דעם, מרצ, והעבודה. השיקולים היו דומים לאלה של קולות שונים בשמאל הישראלי: הסיכויים לעבור את אחוז החסימה, אידיאולוגיה לעומת אסטרטגיה, המשמעות של כח אלקטוראלי של מפלגות גדולות, החשיבות של דעת הקהל בציבור היהודי לעומת החשיבות של שיתוף פעולה יהודי-ערבי, הסיכוי להחליף את מפלגת השלטון וכו'. מבחינת ההד התקשורתי, לדעתי, הפרוייקט הזה לא קיבל חשיפה ראויה, ואיבד בכך משהו מהערך שלו. השפעה על הרכב הכנסת מן הסתם לא הייתה לו, וגם לא יכלה להיות לו, וגם לא השפעה על השיח הציבורי או על תעמולת הבחירות. כמה פלסטינים נעצרו ונחקרו על ידי השב"כ בשל השתתפותם בפרוייקט הזה. אחד מהם עוכב למשך שלושה ימים בבידוד מוחלט, לא הובא בפני שופט ולא הותר לו לפגוש עורך דין, נחקר שתי וערב לגביי המיזם ולגביי פעילותו האינטרנטית בכלל, ובסוף שוחרר ללא כתב אישום. במשא ומתן הקואליציוני המתנהל בימים אלה לא נראה שיש כוונה להיזכר פתאום בעניין המדיני. רק, אולי, להיפך, לפי תכניתו של בנט, להבליט עוד יותר את משטר ההפרדה בישראל ולעשות אותו מוצהר בריש גלי.

רוצה להפוך את ההפרדה לרשמית? נפתלי בנט

רוצה להפוך את ההפרדה לרשמית? נפתלי בנט

את מלחמת ההסברה, לעומת זאת, הולכים לחמש היטב, משום שזו מלחמה קשה שאנחנו נמצאים כרגע בעיצומה, ואנחנו מתמודדים עם מסעות חריפים של הכפשה, השמצה ודה לגיטימציה בכל העולם, ואפילו נגד גורמים "חתרניים" מבית, שתוקעים סכין בגבם של חיילי החזית שלנו. המונח סגרגציה, אגב, שמשמעו "הפרדה", חופף בעיניי מבחינות רבות, ומכל מקום מבחינה לשונית, למונח הטעון קונוטטיבית והיסטורית – אפרטהייד.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: