ארכיון הבלוג

"מודיעין במקומות אחרים": ביון, מרגלים וצללי העבר

האם ארגוני מודיעין מודרניים מושפעים ממסורות ריגול עתיקות, ואם כן, כיצד? ספר שאפתני בשם "מודיעין במקומות אחרים" לוקח את הקורא למסע בין מרגליו של הנביא מוחמד, משוררים נכלוליים בחצי האי ערב, מתנקשים סיניים עתיקים ו"קדושים" הודים קלאסיים שאוזניהם כרויות למידע מסווג, כמו גם למודיעין של האימפריה הביזנטית והאופן שבו התגלגל לתוך מסורת הריגול הרוסית והסובייטית. הספר מרתק ומעורר מחשבה, אבל בסופו של דבר נכשל בהשגת מטרתו העיקרית. ינשוף היסטורי מסביר.

בתקופה שלמדתי בארצות הברית, זכיתי להכיר דוקטורנט רומני מבריק שהתמחה בהיסטוריה חדשה. אחד ממאפייניו המובהקים, שאחרים נהגו לחקות (תמיד בהומור) היה נטייה לומר שכל דבר שיש בעולם המודרני, ממדינת הלאום ומטה, הוא המצאה של המאה ה-19. פעם הוא אפילו אמר שאהבה ותשוקה, כפי שאנחנו מכירים אותן, אינן אלא חידושים מודרניים מאותה המאה. בקרב הדוקטורנטים הסתובבה הבדיחה, שאם אתם רוצים לדעת מתי הומצא משהו, תשאלו את פלורין והוא תמיד יאמר לכם שהמקור הוא בסביבות 1870.

אותו דוקטורנט היה מוצא שותפים רבים לעמדותיו אם היה מתמחה בחקר המודיעין והריגול. למרות שאלו נמצאים איתנו משחר ההיסטוריה, רוב החוקרים מסכימים שקשה לדבר על מודיעין כתחום ממוסד לפני התקופה המודרנית. לפני כן, עבודה מודיעינית הופקדה לרוב בידי אנשים משולי החברה, ואיש לא טרח לפתח ידע מודיעיני מתודי ומקצועי. גם אלו שניהלו גופים המקבילים ל"ארגוני מודיעין" של ימינו, למשל סר פרנסיס וולסינגהאם, רב המרגלים של המלכה אליזבת הראשונה, עשו זאת באופן פרטי ובלתי רשמי. חוקרים שניסו לעקוב אחרי תולדות המודיעין מתקופות עתיקות, כמו כריסטופר אנדרו, עשו זאת לרוב באופן מרושל ו"כלאחר יד", והתחילו לנתח את החומר ברצינות רק בפרקים על המאות ה-19 וה-20. כמו כן, רוב המחקר על מודיעין וריגול עוסק עדיין במדינות דוברות האנגלית, בריטניה וארצות הברית, לצדן של גרמניה וברית המועצות (בעיקר בהקשר של הסכסוך בינן לבין המדינות דוברות האנגלית). המדינה היחידה שאינה שייכת לאנגלוספירה, לא נלחמה איתה ועדיין זכתה לטיפול מחקרי נרחב יחסית היא ישראל.

Mossad Ups Recruitment Game, Opens Jobs Facebook Page - Ctech
זכה לטיפול מחקרי נרחב יחסית – המוסד הישראלי

מודיעין במקומות אחרים: מרגלים וריגול מחוץ לעולם דובר האנגלית (Intelligence Elsewhere: Spies and Espionage Outside the Anglosphere), קובץ מחקרים מרתק בעריכתם של כריסטיאן גוסטאפסון ופיליפ דייויס, הוא אחד הנסיונות המקוריים יותר להתגבר על הבעיה הזאת. גוסטאפסון ודייויס אספו חוקרי ריגול מהמובילים בעולם החותרים, במאמץ משותף, לקשר בין מסורות מודיעין בעולם העתיק לבין התרבות הארגונית של  שירותי ריגול מודרניים. הספר נפתח במאמר ארוך ומעמיק שמנסה להתוות את הגבולות התיאורטיים של "תרבות מודיעין": שורה של נורמות שמתעצבות עם הזמן, וקובעות לא מה ארגוני הביון עושים, אלא איך הם עושים את זה, ומה המשמעות שהשחקנים מקנים לפעולות שלהם בזמן אמת. הרי כביכול, אפשר לומר שכל ארגוני הביון עושים אותו דבר: איסוף מידע, מבצעי חתרנות, לעיתים אפילו פעולות חבלה או התנקשויות. אבל האופן שבו הדברים נעשים, המסגרת שלהם, והמשמעות שמייחסים להם משתנה בהתאם לתרבויות המודיעין השונות. יתכן, למשל, שהפעולות מתבצעות מתוך הנחת יסוד לפיה ארגון המודיעין הוא אוונגרד מהפכני שמטרתו לשנות את העולם, נציג של מדינה נצורה שכל שכנותיה קמות עליה לכלותה, או חיל משמר קדמי של מעצמה המעוניינת להגן על נתיבי הסחר וההזדמנויות העסקיות שלה. אופן הפעולה של ארגוני מודיעין ישתנה בכל אחד מהמקרים.

כמו כן, המשמעות שהתרבות המודיעינית מקנה לפעולות עשויה להוביל להשלכות פוליטיות שונות בכל מקרה ומקרה. כפי שמראה רונן ברגמן בספרו על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שימוש יתר בהתנקשויות עלול לגרום למשברים פוליטיים. זאת במיוחד אם האליטה הפוליטית מרגישה שלא בנוח עם פעולות כאלו, תפיסה שמשתנה בהתאם להבחנות בין "אשמים" ו"חפים מפשע", שבתורן מתחלפות ומשתנות בהתאם להתפתחות התרבות הפוליטית של המדינה המתנקשת והאיומים שמסביבה. תרבות המעקב הכוללני של שירותי ביון קומוניסטיים כמו השטאזי המזרח-גרמני והסקוריטטה הרומני עשויה לגרום להם להתעניין בדברים שסוכנויות מודיעין אחרות תראנה כבלתי רלוונטיים בעליל, ובכך לחדור ולשנות את היחסים האינטימיים ביותר בין אנשים בחברה.

מכאן, גוסטאפסון ודייויס הולכים צעד אחד קדימה. במחקר נהוג בדרך כלל להניח, שהתרבות המודיעינית של ארגונים מודרניים מושפעת בראש ובראשונה מקשרים אופקיים בין גופים בתוך המדינה (השב"כ והצבא בישראל, למשל) או בין מדינות שונות (המודיעין האיראני שלמד שיטות פעולה מה-CIA והמוסד, המודיעין הסורי שלמד ממומחי גסטפו, שטאזי ו-KGB). לעומת זאת, עורכי הספר טוענים שאי אפשר להבין את התרבות של סוכנויות ריגול מודרניות, בלי להתבונן לעומק גם על קשרים היסטוריים אנכיים, מסורות ריגול עתיקות בנות מאות שנים באותן תרבויות. כאן, כדאי להצביע על כמה מהמאמרים המעניינים ביותר בספר. הדיפלומט הסעודי עבד אל עזיז אל-אסמארי, למשל, טוען שלא ניתן להבין את שירותי הביון הערביים של היום, בלי לחקור לעומק את המורשת המודיעינית של האסלאם מהנביא מוחמד והלאה. אסמארי לוקח את הקורא למסע מרתק ומפגיש אותו עם מרגלים (בערבית: "עויון", עיניים), משוררים נכלוליים, גששים ומתנקשים באסלאם הקלאסי. הוא מראה כיצד מודיעין יומינטי, פעולה חשאית והתנקשויות היו חלק בלתי נפרד ממאבקו של הנביא בעובדי האלילים ממכה, וכיצד התפתחה באסלאם מסורת עשירה של הפעלת סוכנים מסוגים שונים, כמו גם הבחנה מאד חדה (במינוח ובמטען התרבותי) בין מרגלים "שלנו" (שנתפסים באופן חיובי) לבין אלו של האויב, שמוגדרים תמיד כבוגדניים וחורשי מזימות.

How Early Islamic Science Advanced Medicine
תרבות ריגול וביון עשירה – כתב יד אסלאמי עתיק

מאמרים מעניינים לא פחות הם אלו שעוסקים במסורות הריגול של סין והודו הקלאסיות. ראלף סוייר מנתח לעומק את ה"סון-דזה", אולי ספר האסטרטגיה הידוע הראשון בהיסטוריה שעסק באופן מפורש בריגול ובאיסוף מודיעין. סון-דזה, כידוע, הבדיל בין סוגים שונים של מרגלים, ביניהם גם סוכנים כפולים ו"מתאבדים" שמטרתם להפיץ דיסאינפורמציה בארץ האויב לאחר שהם נתפסים. סוייר מסביר שהאסטרטג הנודע, שפעל בעידן הפרוע של המדינות הלוחמות בסין, ראה בריגול, בפעולה חשאית ובהתנקשויות את האמצעים הטובים ביותר לחתור תחת האויב ולהפילו ללא קרב, שיטת המלחמה האידיאלית מכולן. סוייר לא מסתפק בקריאה קרובה של תורת הריגול של סון-דזה, אלא מסביר גם את הרקע של המלחמה בין הממלכות הסיניות במאות שלפני הספירה, תורת הריגול של הוגים אחרים, וההשפעה של כל אלו על תפיסת המודיעין במסורת הסינית.

במאמרו על הודו, מנתח פיליפ דייויס את הארתשסטרה, ספר הדרכה לניהול מדינה שנכתב בידי קאותיליה, יועץ לקיסר צ'נדרה-גופטה מאוריה (סוף המאה ה-4 לפני הספירה). הארתאשסטרה מחזיקה בתפיסת מודיעין כוללנית, ומציעה לשליט להפעיל מרגלים מסוגים שונים ומגוונים (כולל כאלו שיתחזו לנזירים נודדים ואנשים קדושים) כדי לאסוף מודיעין הן על האויב והן על הנתינים שלו עצמו. אלו הסבורים ששאיפות טוטליטריות הן המצאה מודרנית, צריכים לעיין בעצות של קאותיליה כיצד לתמרן את תושבי הממלכה ולסחוט מהם משאבים עבור השליט באמצעות ריגול מתמיד, הונאה, שמועות שווא והפצת פייק ניוז. אליבא דמחבר הארתאשסטרה, אומנות הריגול חודרת כמעט לכל תחום שהשליט עוסק בו, אפילו מדיניות מוניטרית ועבודות ציבוריות. מאמר נוסף, חשוב ומעניין לא פחות, מעז וטוען שהשורשים של המודיעין הסובייטי הידוע לשמצה נעוצים לא רק בתקופה הצארית, אלא הולכים הרחק אחורה, לתקופה הביזנטית. הרעיון של שירות ביון אידיאולוגי, שמחוייב להפיץ "דת" מסויימת ברחבי העולם ולחתור תחת הכופרים, היה נטוע עמוק באימפריות של ביזנטיון, רוסיה הצארית וברית המועצות כאחד.

המליץ להכניע את האויב ללא קרב – פסל של סון דזה במחוז טוטורי, יפן. Credit: 663highland, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.5

הבעיות בספר מתחילות ברגע שנגמר החלק שעוסק בעולם העתיק. במקום לבקש מאמרים ממומחים לשירותי הביון המודרניים של מדינות ערב, סין, הודו וברית המועצות, ולנתח באופן זהיר את הגלגול העכשווי של מסורות הביון העתיקות, עורכי הקובץ מסבים את תשומת הלב של הקורא לכיוונים אחרים לגמרי. החלק השלישי של הספר מכיל אמנם מאמרים מצויינים על שירותי הביון המודרניים של פקיסטן (ה-ISI הידוע לשמצה, תרומתו לעליית הג'יהאד העולמי וכשלונו המהדהד בהתמודדות מול הודו והטליבאן), איראן, אינדונזיה ויפן, אולם למרבה האכזבה, אלו מכילים מעט מאד מידע על מסורות ביון עתיקות. כך, הספר מכיל שני חלקים שכל אחד מהם מבטיח בפני עצמו, אך לא מממש את ההבטחה. החלק העתיק עוסק אך מעט בארגוני ביון מודרניים, רומז שישנה השפעה – אך לא מרחיב עליה את הדיבור, בעוד החלק המודרני מדלג למדינות אחרות, ובכך מתמקד רק בעכשווי תוך התעלמות ממסורות ישנות יותר. לפיכך, ספרם של דייויס וגוסטאפסון, חרף היותו מרתק ומעורר מחשבה, בסופו של דבר נכשל במשימתו העיקרית. ההיסטוריה של הביון העתיק והשפעתו על עולם הריגול המודרני עדיין מחכה לגאולה.

%d בלוגרים אהבו את זה: