בין המלחמה באוקראינה, המהומות באיראן והקשיים בהרכבת הקואליציה בישראל, הסתננה אלינו ידיעה שכמעט ולא זכתה לתשומת לב. מנהיג דאע"ש המכהן חוסל בדרום סוריה. מה פירוש הדבר? ד"ר אלי גליה, חוקר סוריה המודרנית ומחבר הספר "ג'ורג' חבש – ביוגרפיה פוליטית" מסביר לנו את המשמעויות.

דובר ארגון דאע"ש, "אבו עמר אל-מוהאג'ר" הודיע ב- 30 בנובמבר 2022 בהודעה מוקלטת על מותו של מנהיג הארגון "אבו אל-חסן אל-האשמי" ועל מינויו תחתיו של "הווטרן ואיש הג'האד הנאמן", "אבו אל-חוסין אל-חוסיני אל-קרשי". אל-מהאג'ר רמז, כי "אל-האשמי" נהרג בפעולת איבה, אם כי הוא לא ציין היכן ומתי זה קרה. דובר פיקוד מרכז של צבא ארה"ב ((CENTCOM, הודיע באותו יום, כי "מנהיג דאע"ש חוסל באמצע אוקטובר במבצע שנערך על ידי 'צבא סוריה החופשית' במחוז דרעא בסוריה", המנהיג השלישי של הארגון שמחוסל בפריפריה סורית.

מקורות סוריים רשמיים ומהם המזוהים עם האופוזיציה, דיווחו על 'מבצע מתגלגל' בעיירה ג'אסם, שהחל ב- 14 באוקטובר ונמשך מספר ימים. מכלל הדיווחים עלה, כי חילופי האש התנהלו בין פעילים המזוהים עם דאע"ש לבין חמושים מקומיים, הפועלים בשירות מנגנוני המודיעין הסוריים. ככל שהצטברו הדיווחים, ניתן היה להתרשם, כי במוקד מבצע הסיכול עמד "עבד אל-רחמן אל-עיראקי", מי שכונה "סיף בגדאד" ו"אמיר דאע"ש בדרום סוריה" (תארים שנועדו, כך הסתבר, להסוות את נוכחותו במקום של הח'ליף).

על פי המדיה הסורית הרשמית, פעילי דאע"ש חוסלו בעת שהתבצרו בתוך מבנה מפקדה ואחרים פוצצו עצמם באמצעות חגורות נפץ 36 שעות לאחר שהחלה הפעולה שנראתה, בשלב ראשון, כ"עוד מבצע 'שגרתי' לסיכול התארגנות של דאע"ש". בסופה, חשפו אמצעי המדיה הסוריים את כלי הנשק והתחמושת שאותרו במקום, פחות מ- 10 ק"מ מגבול ישראל.

אלוף אולג איגורוב מהכוחות הרוסיים בסוריה, הודיע כי "בפעולה משותפת לכוחות רוסיים וסוריים חוסלו 20 פעילים של דאע"ש, מהם שהיו אחראים לפיגוע האוטובוס שבוע קודם לכן בפאתי דמשק, שגרם למותם של יותר מ- 20 חיילים סורים. מאידך, אנשי הקבוצות החמושות המקומיות פרסמו הצהרה לפיה הם הצליחו להרוג כ- 45 מחברי הארגון, בהם 15 מנהיגים בכירים. במהלך הסריקות הנמשכות נמצאו בזירת הפעולה שבע נשים בגילאים שונים, ככל הנראה נשותיהם של הפעילים, מקומיות שהחזיקו בזהות בדויה. אחד המקורות כתב, ובהתייחס לסוג ולכמות מטעני הנפץ שנמצאו במבנים שנסרקו, כי פעילי דאע"ש לא יכולים היו להשיגם ללא סיוע חיצוני, בהסתמך על רשתות הברחה או מעבר במחסומי הצבא הסורי. בהמשך, פוצצו גם בתיהם של המעורבים בהשתייכות לתא.

מקורות מקומיים בחוראן שהתראיינו לעיתון אל-ערבי אל-ג'דיד, ציינו כי מנהיג דאע"ש אל-קרשי, המחזיק באזרחות עיראקית, הגיע לאזור דרעא כבר לפני שנה, התחתן עם אישה סורית מקומית, מיסון אל-צלח'די, קנה חווה חקלאית ובנה בית בעיירה. בנוסף, הוא הקים בית דין שרעי מרחק של כ-400 מטרים בלבד ממחסום של צבא סוריה. לדבריהם, הגם שאנשי דאע"ש ובראשם אל-קרשי שאפו לפעול מתחת לרדאר ולשמור על פרופיל נמוך, התכונה סביב בית הדין היא שהאיצה את חשיפתם של כ- 200 פעילים ומפקדים ששהו במקום. שהייתם התאפשרה בידיעתם של המוח'אבראת הסורים עד שאלה החליטו במחצית אוקטובר להורות על הפעולה לסיכול ההתארגנות.

ככלל, הנרטיב האופוזיציוני המנסה להמעיט מיכולתו של המשטר הסורי להתמודד עם האתגרים הביטחוניים בדרום המדינה, שב והלין בהזדמנות זו, כי המשטר הסורי שחרר מבתי הכלא שלו בתחילת 2020 כמה עשרות פעילים של דאע"ש, תושבי מחוז דרעא. כל זאת במטרה לחסל אישים אופוזיציוניים המסרבים לקבל את מרותו של המשטר בדמשק ולהצטרף לשורותיו, ואף לאפשר את התבססות הנוכחות הפרו איראנית באזור.

וכך, לא מן הנמנע, כי האפשרות שמנהיג דאע"ש, "אבו אל-חסן אל-האשמי", הצליח להסתוות בשטח בזהות בדויה יכולה, לכאורה, להסתמך לא רק על ההתנגדות המקומית למשטר אסד, אלא גם על יכולתו להתברג בתוך המארג השבטי והחמולתי באזור ולמצוא בו מחסה, וזאת בחסות האנרכיה המשתוללת בדרום המדינה. יש לציין כי אזור זה נמצא גם במוקד הברחות הסמים מסוריה לשכנותיה.  

חיסולו של מנהיג דאע"ש, השלישי במספר, והפעם לא בידי כוח אמריקאי מיוחד, בפריפריה סורית, יכול להעיד על משילותו המוגבלת של המשטר בדמשק ועל הקשיים שבהם הוא נתקל להחיל ביטחון בשטחים הנתונים לשליטתו. הסתתרותם של מנהיגי דאע"ש באזורים צפופים בצפון סוריה, או רוויי אלימות בדרום המדינה, מתאפשרת בחסות הכאוס השורר באזור, קיומן של רשתות הברחה, והעובדה שמעייניו של האזרח הסורי נתונים, ברובם, לצורכי הישרדות. מינויו של מנהיג חדש לארגון מסמל לבטח את ההמשכיות שהארגון רוצה לבטא, גם אם מדובר בתפקיד שהפך "ייצוגי", ומתוך כוונה לאפשר את פעילותם המבוזרת של "המחוזות", אך בלי שיהיה בכך כדי לבטל את הנחישות של הקואליציה בראשות ארה"ב להמשיך ולרדוף את פעיליו חדורי האידיאולוגיה הרדיקלית.   

בשנת 1988 החל מוחמד הנאדה, חייל סורי צעיר, לשרת כשומר ראש ביחידת אבטחת אישים של המשטרה החשאית בדמשק. כשהגיע ליעד ציפה לאבטח נכבד סורי מהודר, ותחת זאת נדהם לראות אירופי מקומט מסתובב בדירה בתחתונים, כל כולו חורבה אנושית. כאשר שאל את מפקדיו לפשר הדבר, נאסר עליו לברר פרטים אודות האיש המסתורי. בפוסט הנוכחי נגלה את סופו של הפושע הנאצי אלויס ברונר, מדוע נמאס על מארחיו הסורים, וכיצד הפך מאטרקציה עבור הטרוריסט הבינלאומי קרלוס וסלבריטאים ניאו-נאצים לאסיר אומלל במרתפי דמשק. "האיש של היטלר בדמשק" – פרק נעילה.

בשנת 1988, החל חייל סורי צעיר בשם מוחמד הנאדה לשרת כשומר ראש ביחידה 300 (מודיעין מסכל) של המשטרה החשאית בדמשק. מפקדיו הורו לו לאבטח דירה פרטית מסויימת ברחוב ג'ורג' חדאד, שכונת אבו רומאנה. אולם במקום נכבד סורי מהודר, נדהם לראות אירופי מקומט מסתובב בדירה בתחתונים, וכל כולו חורבה אנושית. כאשר שאל החייל המופתע את מפקדיו לפשר הדבר, קיבל תשובה נחרצת: "אל תשאל שאלות, אף פעם!" גם השומרים הותיקים יותר, שהבינו כי המאובטח היה אורח גרמני של הממשלה הסורית,  לא ידעו כי שמו האמיתי היה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד ממחוללי השואה הנתעבים ביותר. אפילו את שמו הבדוי, גיאורג פישר, היה אסור להזכיר, במיוחד לא בטלפון או באלחוט, והם נהגו לקרוא לו "אבו חוסיין". לא נעלם ממפקדיה של יחידה 300 כי שירותי ביון ישראליים, ערביים ומערביים נהגו לצותת לטלפוניה הסורית. "אהבתי את האיש הזקן," סיפר הנאדה לעיתונאי צרפתי. "באותו הזמן הוא חי חיים בריאיים מאד ולא אכל כלום מלבד ירקות, חלב, גבינה טרייה ומדי פעם גם בשר." מאז ניסיון ההתנקשות, כך נראה, הפסיק ברונר להיות צמחוני. מעטפת הנפץ ששלח לו המוסד לימדה אותו ש"בית המרקחת של האל" יותר מסוכן מאשר חשב, ומטעמי ביטחון גם ניתק את הקשר עם האגודה האוסטרית של "ידידי צמחי המרפא".

מעט יחסית ידוע לנו על חייו של ברונר, לאחר הניסיון השני של המוסד להתנקש בו בשנת 1980. מסמכים חדשים ששוחררו בידי המשרד הפדרלי להגנת החוקה (השב"כ הגרמני) מלמדים כי לאחר שהתאושש, הפסיק אמנם לייצר כרוב חמוץ, אך הוסיף לגדל ארנבים על הגג ואף שלח ידו בפעילות פוליטית ניאו-נאצית. למשל, הוא ניסה להשיג מקלט בסוריה לקלאוס ברבי, "הקצב מליון", אחד מהפושעים הנאצים הנמלטים המפורסמים ביותר.

באותם ימים, פקדו עדיין מבקרים רמי מעלה את הדירה שברחוב ג'ורג' חדאד 22. ברונר נפגש עם מעריץ מפורסם, הטרוריסט הבינלאומי "קרלוס התן" שאף מכר לו מכונת כתיבה. מבין באי ביתו היו גם פעילים ניאו נאציים בינלאומיים ומכחישי שואה, כגון הסוכן הספרותי השוויצרי פרנסואה ג'נו וגנרל אוטו ארנסט רמר. האחרון, תושב ספרד, היה סלבריטי בקהילה הניאו-נאצית העולמית. את תהילתו קנה ב-20 ביולי 1944 כקצין צעיר, כאשר מילא תפקיד מרכזי בדיכוי ההפיכה האנטי-נאצית של תנועת ההתנגדות הגרמנית. בעשורים הבאים, היה אחד ממנהיגי OTRACO, רשת סחר הנשק הניאו-נאצית במזרח התיכון, ונודע לשמצה גם כמכחיש שואה, אנטישמי ארסי ואויב בנפש של מדינת ישראל. הכמיהה לראות בהשמדת ישראל והעבר המשותף קירבו בין ברונר לרמר – האדם האחרון שהפושע הזקן בטח בו. זו היתה טעות, כפי שמראים לנו המסמכים החדשים. למעשה, שימש רמר כמודיע של המשרד הפדרלי להגנת החוקה, ומסר לו באותם ימים מידע שוטף על ברונר. אמנם הוא לא רצה לומר את השם המלא, והשתמש רק בשם הפרטי "גיאורג", אולם הגרמנים חיברו אחד לאחד, ואף עידכנו את עמיתיהם הישראלים שכבר ידעו על כך היטב. למזלו של ברונר, המוסד פרש זה מכבר מציד נאצים, והשב"כ הגרמני התעניין בעיקר בקשריו של ברונר עם קבוצות ימין קיצוני באירופה.

עם זאת, התקשורת הבינלאומית גילתה בברונר עניין הולך וגובר. לסרג' וביאטה קלרספלד, ציידי הנאצים היהודים-צרפתים, היה חשבון לסגור עמו: הוא כנראה היה אחראי ישירות לרצח אביו של סרג'. סרז' וביאטה נסעו שוב ושוב לסוריה כדי להפגין מול מקום מגוריו של ברונר ולמשוך את תשומת הלב של העולם. אף כי גורשו פעם אחרי פעם, הם העלו את שמו של ברונר לכותרות העיתונים. רוברט פיסק, כתב ה"אינדיפנדט" הבריטי, ביקר ברחוב ג'ורג' חדאד, שהפך להיות מרופט יותר מבעבר, דהוי משהו, בדיוק כמו ברונר עצמו. "בלוק הדירות הגס היה צבוע בצהוב," כתב פיסק, "ונחסם בשער גבוה וכפול של ברזל מחושל עם רשימת שמות משפחה." שמו של ברונר כמובן, לא היה ברשימה. "בכל יום, עמד ליד השער ברנש צעיר וגבה-קומה עם מעיל עור שחור רכוס, ובחגורתו אקדח. בצד השני של הרחוב עמדו עוד שני אנשי ביטחון, אחד מהם עם תת מקלע על כתפו הימנית." ברונר הודיע לפיסק, דרך שכן, שאינו מוכן להתראיין. לדבריו, הממשלה הסורית אסרה עליו לעשות זאת.

זה היה הסימן הראשון לכך שדמשק החלה להתבייש ב"בן החסות" שלה, אף כי חאפז אל-אסד ושר החוץ שלו, פארוק א-שרע, הוסיפו להכחיש כי ברונר נמצא בדמשק בכל פעם שאורח זר ביקש להסגירו. בהזדמנות אחת כששר החוץ הגרמני קלאוס קינקל שאל על ברונר, פצח אסד בנאום על חטאיה של גרמניה כלפי סוריה, שעלו לדבריו אפילו על פשעיה נגד היהודים. פקיד סורי אחר אמר לשגריר הגרמני כי גם ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר היה טרוריסט. מדוע גרמניה לא מבקשת את הסגרתו?

אולם המהומות שעורר הזוג קלרספלד ותשומת הלב התקשורתית הביכו את הממשלה הסורית. לפיכך ביקשו מברונר בכל לשון של בקשה לשמור על פרופיל נמוך, ובעיקר לסכור את פיו ולא לדבר עם התקשורת. אולם זה לא התאפק. בשנת 1985 ביקר אותו כתב של הצהובון המערב-גרמני בונטה, והצליח לשכנע אותו להתראיין ארוכות. ברונר, ככל הנראה, היה בודד יחסית והתגעגע לחברה של גרמנים. העיתונאי דיווח שברונר היה חורבה אנושית, קירח וחולני, עם חור במקום שהיתה בו פעם עינו השמאלית. לאחר ההתנקשות של המוסד קיבל עין פלסטיק אך התעצל לענוד אותה. במהלך השיחה, פיתה הכתב את ברונר לצאת עמו לחוף הים בטרטוס, שם הצליח לצלם אותו בסתר. ברונר אמר לכתב ש"אני מוכן להסגיר עצמי לבית דין בינלאומי, אך ישראל לעולם לא תקבל אותי. לא אהיה אייכמן שני." על השואה לא הסכים להתחרט. "לא היה לי שום קשר למה שקרה ב[מחנות ההשמדה] במזרח", אמר. "תפקידי היה לגרש יהודים מהארצות השונות. אני לא מתחרט. ממשלת גרמניה חייבת לי פנסיה." הרשויות הסוריות מאד לא אהבו את הראיון של ברונר ל"בונטה", ועוד פחות את הראיונות שנתן לאחר מכן. לכתב אמריקאי, למשל, אמר בטלפון שהוא לא מתחרט על השמדת היהודים כי אלו היו "בני השטן וזבל אנושי." בשיחה עם מכחיש שואה אוסטרי, שביקר אותו בדמשק, הכחיש שבכלל היו תאי גזים.

מאותה נקודה, הרשויות הסוריות התחילו להגביל את ברונר ולאסור עליו לצאת מביתו ללא שומרים. למעשה, אפשרו לו ללכת אך ורק למכולת השכונתית, למכבסה או לפארק, אך לא יותר מכך. צוות טלוויזיה של ABC שניסה לצלם ברחוב גורש בידי שוטרים חמושים, והתחנה הוזהרה שלא תורשה לפעול בסוריה אם תחזור על הניסיון. במקביל, תפסו המאבטחים הסורים כתב בריטי שניסה לצלם בסתר והכו אותו עד זוב דם. ברונר ניצל את אותן שנים כדי לחבר צוואה פוליטית, אותה הכתיב לצעיר ערבי ממכריו. במסמך, שנתגלה בידי החוקר הגרמני כריסטיאן שפרינגר, כתב כי דווקא רצה להציל יהודים על ידי גירושם מחוץ לגבולות הרייך אך "הציונים, בראשותו של חיים ויצמן, מנעו ממנו." הפושע הנמלט הלך ואיבד את הקשר עם המציאות.

ב-1988, כשמוחמד הנאדה התחיל לשמור על הדירה של ברונר, נעלמו כבר הארנבים מהגג. באותו הזמן, השוטרים הסורים לא הרשו לברונר אפילו ללכת לפארק סיבקי, והתירו לו רק ביקורים חטופים במכולת השכונתית. שכונת אבו רומאנה היתה מלאה בתושבים זרים, ומסיבה זו, הרכיב הפושע משקפי שמש כהים בכדי לא למשוך תשומת לב. לפעמים, ניסה לברוח מהשומרים רק כדי להרגיז אותם. שלא במפתיע, עדיין התעניין בנעשה בעולם, בעיקר במה שהיה קשור לישראל וליהודים. הנאדה נזכר שנותרה לו עדיין פריבילגיה מיוחדת אחת: מקלט רדיו שבאמצעותו קיבל דוחות רשמיים זמן קצר לפני ששוחררו לתקשורת. למשל, ב-11 באוקטובר 1989, היה אחד הראשונים ששמעו על עריקתו המפורסמת של הטייס הסורי בסאם עאדל לישראל. "בואו מהר," קרא לשומרים שלו, "טייס סורי ערק לישראל. חאפז [אל-אסד] חייב להשמיד את כל המשפחה שלו. הוא חייב לחסל את כל הכפר שלו." הנאדה חשב ש"אבו חוסיין" איבד את שפיותו.

הוא היה בודד כמעט לחלוטין. האדם היחיד שהורשה לבקר אותו היה סורי בשם נביל, בנו של נהגו האישי לשעבר, שהגיע מלווה במשפחתו והביא לו אוכל ובגדים. אבל בהדרגה, ביקוריו של נביל הלכו והפכו לנדירים יותר ויותר. בהתחלה לא הורשה להביא את ילדיו, ולאחר מכן חדל מלהגיע בעצמו. ברונר הפיג את השעמום בשיחות נפש חד צדדיות עם השומרים. הוא סיפר להם על אשתו אנה, "אהבת חייו", ואף הכביר מילים על סדאם חוסיין, שאותו העריץ. רק המנהיג העיראקי, הטעים, נותר עדיין מחוייב להשמדת ישראל. בלי להתחשב בסכנה, החל למתוח ביקורת גם על אסד מפני ש"לא גירש את כל היהודים מסוריה." באותו היום, המתיק סוד להנאדה וסיפר לו כי "אני אישית חיסלתי 25,000 יהודים בצרפת". השומר הסורי נגעל, ולימים, במיוחד לאחר שהפך למתנגד משטר, התבייש בחלקו בהגנה על הפושע. בהדרגה, מאסו השומרים במונולוגים של ברונר והחלו להתרחק ממנו. מדי פעם איים עליהם בסכין, רק כדי למשוך תשומת לב, אבל הם התגברו עליו במהירות.

גם עבור הרשויות, ברונר הפך למטרד. פעם אחת, כשהשומרים הודיעו לו שלא יורשה לצאת מהבית, אפילו למכולת, התחיל לחרף ולגדף את הנשיא אסד ואת ראש יחידה 300, בהג'ת סלימאן. "חאפז החזיר! בהג'ת הכלב!" צעק, ונגרר לכלא למספר ימים. לזמן קצר, הרשויות הביאו אותו למעצר בית במלון קטן בכפר ההררי סלונפה, בכדי להרחיקו מדמשק, אולם החזירו אותו במהירות לבירה. למען האמת, הם לא ידעו מה לעשות איתו.

הקש האחרון נשבר בשנת 1996. בשנה זו, ביקר נשיא צרפת ז'אק שיראק בדמשק, וכנהוג ביקש את הסגרתו של ברונר. הסורים, לפי הנוהל, אמרו לו שהם לא יודעים על קיומו של אדם כזה, אולם אסד ניצל את ההזדמנות בכדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. הוא ציווה לפנות את ברונר סופית מדירתו ברחוב ג'ורג' חדאד ולזרוק אותו לתא במרתפי המוחאבארת. "הדלת נסגרה," העיד אחד השומרים, "ולעולם לא נפתחה שנית." ברונר בילה את שנותיו האחרונות באומללות ובתנאי רעב וזוהמה. הוא ניזון ממנות קרב, ובכדי להשפילו, אולץ לבחור מדי יום בין ביצה לתפוח אדמה. שומריו של ברונר סיפרו לעיתונאי צרפתי, שאיתר אותם לימים במחנות פליטים בירדן, כי ברונר נהג לחרף אותם, לצעוק, לבכות ולקלל, אך לפעמים נזכר "לתת להם עצות כיצד לשמור על בריאותם."

ברונר לא היה האדם המתאים ביותר לדבר על בריאות. באותם ימים לקה במחלת עור, ובהרות כיסו את כל גופו. בשנת 2001 מת סוף סוף. השומרים רחצו את גופתו וסחבו אותה לקבר לא מסומן בבית הקברות אל-עפיף בדמשק. "אפילו לחיות לא מתייחסים כך," נזכר אחד השומרים. חפציו ומסמכיו האישיים של ברונר, לרבות צוואתו, שמורים עד היום בארכיון ארמון הנשיאות בדמשק. חודשים ספורים קודם לכן מת גם הנשיא אסד, המארח של ברונר, הסוהר והמענה שלו. בסופו של דבר, סיים הפושע הנמלט את חייו בתנאים גרועים בהרבה מאשר בכל בית כלא מערבי. ובכל זאת, גורלו היה טוב בהרבה מזה של מאות אלפי קורבנותיו.

סוף

---

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

פרק חמישי: שערוריית הספר השחור

פרק שישי: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא

---

מוזמנים גם לפודקאסט הריגול החדש שלי, "סוכן משולש". למטה בגרסת וידאו, או כאן בגירסת אודיו. הפודקאסט זמין בספוטיפיי, Itunes (אפליקציית הפודקאסטים של אפל) ו-podcast addict תחת הכותרת "סוכן משולש". כדי לקבל עדכונים, מומלץ להירשם גם לערוץ היוטיוב של הסדרה (וידאו) או לאתר הפודקאסט (אודיו).

לא משנה כמה ניסו, איש לא הצליח לנגב את הדם מדירת המסתור בדמשק. הכתם נטבע בקרשי העץ, לצד קרעי נייר ושרידיו המפוחמים של מתקן מוארך. במקום כתב העת הטבעוני "בית המרקחת של האל", קיבל הפושע הנאצי אלויס ברונר חבילת הפתעה שנייה מהמוסד. "האיש של היטלר בדמשק" על הניסיון השני לחסל את עוזרו של אייכמן. הפעם נפגוש סוכן בוסני-מוסלמי שרצה לסגור חשבונות ישנים, ארנבים שלא חטאו בדבר, ואפילו את הפנטזיות של ברונר על גולדה מאיר. בנוסף, נגלה כמה זמן לוקח למרגלים ישראלים להעביר מכתב ממשרד למשרד. טעימה נוספת מהספר שאני כותב בימים אלו.

בראשית שנות השבעים, חי הפושע הנאצי אלויס ברונר בשלווה ברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, אך למעשה התענה בשיעמום של שגרה. עבודתו כמדריך בשירות החשאי הסורי הלכה ופחתה, עד שפסקה לחלוטין. הוא לא אהב את חיי הפנסיה השקטים. ידוע לנו על הלך הרוח של ברונר בתקופה זו בעיקר ממכתביו לארתור מייכאנטיש, מנהיג תנועת נוער ניאו-נאצית אוסטרית. מישהו, אולי מייכאנטיש עצמו, הדליף את המכתבים לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שתייק אותם בקפדנות. ברונר התלונן, בין היתר, שהכנופייה הישנה שלו מתחילה להתפורר. הוא אמנם פוגש מדי פעם חלק מאלו שהיו שותפיו במזימה לחטיפת נחום גולדמן, אולם אחרים הולכים ונעלמים. אחד חזר לגרמניה "כי נשרף בסוריה", שני מסרב לראות אותו מאז שאיבד את עינו בהתנקשות ב-1961, ושלישי – בוסני מוסלמי בשם דרוויש – מתגורר בפנסיון והפך לחירש כמעט לחלוטין. בחליפת המכתבים עם מייכאנטיש, ביטא ברונר חשש כי חלק ממכריו הנאו-נאצים עובדים למעשה עבור המוסד. "לאלו זמנים הגענו", תהה, "שאפילו נאציונל-סוציאליסטים משרתים את היהודים."

איחוד בין אוסטריה לגרמניה, חלום נאצי ישן נושן, כבר לא נראה לו מעשי או רצוי. בגרמניה המערבית הרי שולט "היהודי למחצה ברנדט", ובאוסטריה מושל "היהודון קרייסקי". עדיף כבר לשמור על הגבול, כדי לא ליצור אימפרית רשע מאוחדת. בדאבון לב קרא בעיתונות על ביקורה של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שהגיעה לכנס האינטרציונל הסוציאליסטי בוינה ביוני 1972. "שמעתי", כתב בציניות, או ברגע מטורלל במיוחד, "כי כל האוסטרים במסלול ביקורה מחוייבים לענוד את הטלאי הצהוב, ושעברית תהפוך להיות השפה הרשמית של המדינה." חוץ מזה, ברונר התלונן ללא הפסק על בדידותו, ואף הציע למייכאנטיש לשלוח את חניכיו להתארח אצלו בדמשק. "אני לא מבין למה בכלל להמשיך לחיות," כתב, "והרי אני לא הופך לצעיר יותר."

באותה תקופה, ברונר אמנם חשש מהמוסד, אך לא היתה לו סיבה אמיתית לכך. מאז החליטו ראש הממשלה לוי אשכול וראש המוסד צבי זמיר להפסיק את ציד הנאצים ב-1968, אספו אנשי עמל מסמכים על ברונר בעיקר לשם התיוק. אפיזודה בירוקרטית מוזרה מראה, עד כמה המוסד איבד עניין בברונר באותם ימים. ב-27 במאי 1969, קיבל מטה "צומת" (מחלקת המוסד האחראית על הפעלת סוכנים) באירופה, ידיעה כי ברונר אמור לטוס למחרת היום מדמשק לרומא בטיסת אייר פרנס 134, כדי למלא שליחות כלשהי מטעם המודיעין הסורי. הידיעה, שהיתה ככל הנראה כוזבת, הגיעה למפקדת צומת בתל אביב במכתב, ולא במברק, ולכן התקבלה שלושה ימים מאוחר מדי. משם, עשתה את דרכה ל"עמל", המחלקה האחראית על ציד נאצים, בדרכים שמזכירות פיליטון של אפרים קישון. המכתב הגיע לעמל רק ב-7 ביולי, למרות שמשרדה שכן במרחק מטרים ספורים מזה של צומת. אין ספק: בזבוז של חודש בהעברת ידיעה למרחק של חמישים מטרים, הוא בהחלט הישג מרשים של המודיעין הישראלי לדורותיו.

המצב השתנה רק לאחר המהפך ב-1977, שהעלה לשלטון את הליכוד בראשותו של מנחם בגין. בגין נמלט מפולין זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני, אך מפני שהנאצים רצחו את כל משפחתו, תמיד ראה בעצמו ניצול שואה. בשנות החמישים הנהיג הפגנות המונים ונשא נאומים חוצבי להבות נגד הסכם השילומים והפיוס עם גרמניה. כראש ממשלה התמתן מעט, והיחסים בין ירושלים ובון נמשכו כרגיל, חרף מהלומות מילוליות מזדמנות בינו לבין הקנצלר הלמוט שמידט. עם זאת, השואה היתה תמיד נוכחת במחשבתו ובמדיניותו של בגין, בין אם בנטייתו להוקיע מנהיגים ערבים כנאצים, ובין אם בנכונותו לקבל לישראל פליטי חרב ממלחמת וייטנאם. לא רבים יודעים, שגם ציד נאצים היה חלק מהתמונה הגדולה הזאת. כבר בפגישה הראשונה של בגין עם ראש המוסד, יצחק (חקה) חופי, דרש ראש הממשלה מהשירות החשאי שלו לשוב ולרדוף אחרי פושעי מלחמה נמלטים. חופי, בדיוק כמו קודמיו, לא היה מעוניין להשקיע משאבים יקרים במלחמות העבר, ואף הבהיר לבגין ששולחנו עמוס בבעיות דוחקות יותר, כמו המלחמה החשאית באש"ף ומבצעי איסוף מודיעין במדינות ערב. ראש הממשלה לא ויתר, ובסופו של דבר הגיעו השניים לפשרה: המוסד יחדש את מבצעי הציד, אך יגביל אותם למספר מצומצם של פושעים נתעבים במיוחד. ב-23 בספטמבר, 1977, החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון "להביא את הפושעים למשפט בישראל, ואם לא תהיה אפשרות להביאם למשפט – להורגם."

בכדי למלא את הפקודה החדשה, זימן חופי את אנשי המטה של "עמל" מארץ השממה הבירוקרטית בה נמקו במשך שנים ארוכות, וביקש מהם לעדכן את הרשימות הישנות. המומחים לציד נאצים מחקו את השמות של אלו שכבר מתו, והוסיפו מספר מועמדים חדשים. בהסכמתו של חופי, החליטו להתנקש בכולם תחת המסווה של "ארגון פרטיזנים יהודי". רק את יוזף מנגלה, הדג השמן מכולם, הוסכם להביא לישראל בכדי שיעמוד למשפט. ברונר, יעד חיסול עוד משנת 1961, תפס כמובן מקום של כבוד ברשימה.

חוקרי מחלקת עמל העלו מהארכיון את תיקו המאובק של ברונר, ובחנו את מכלול הראיות אודותיו. במהרה גילו כי הוא גר באותו הבניין ברחוב ג'ורג' חדאד, אם כי (כמו עיתונאים והיסטוריונים רבים מאוחר יותר) התבלבלו בין מספר הבית (22) לבין מספר הדירה (7). נקודת התורפה הראשונה שגילו היתה קשורה דווקא למבצע החטיפה הכושל של נחום גולדמן מ-1960. אחד מחברי הכנופייה של ברונר דאז, בוסני נאצי בשם דרוויש, שמר על קשרים עם כמה מבני ארצו, ביניהם מוסלמי אחר שידוע לנו כ"נוקשה". בניגוד לדרוויש, שנלחם עבור הנאצים במלחמת העולם השנייה ואף הצטרף למיליציות הפלסטיניות במלחמת 1948, נוקשה היה דווקא סוציאליסט, אנטי-נאצי ופרו יהודי. במהלך הכיבוש הגרמני נלחם ביחד עם הפרטיזנים של טיטו והגיע לדרגת קולונל, אולם לאחר 1945 הסתכסך עם הרשויות הקומוניסטיות וברח לשוויץ. כעבור עשורים חידש נוקשה את הקשר עם דרוויש, ידיד נעוריו, ואף ביקר אותו מספר פעמים בדמשק. שם, נדהם לראות את הרוצח הנאצי אלויס ברונר. בעיניו, ייצג ברונר את הכובשים הגרמנים ביוגוסלביה ומשתפי הפעולה הקרואטיים שלהם, שרצחו רבים מחבריו ובני משפחתו. בדרך כלשהי, יצר קשר עם המוסד וגויס כמקור ראשון במעלה למבצע החיסול.

לאחר הדרכה קצרה של המוסד, יצא נוקשה לדמשק כבר בנובמבר 1978 בכדי לאסוף מל"מ (מודיעין לפני מבצע) על ברונר ואף הצליח להתיידד עמו. במהלך אחד מביקוריו בדירתו של האוסטרי שתום העין, הבחין בפריט מידע שיתגלה כקריטי בהמשך. מסתבר שלאחר פציעתו, החליט ברונר לסגל לעצמו אורח חיים בריא והפך לצמחוני נלהב, מה שהיינו מכנים היום דיאטת Raw food. הוא התעקש לאכול בעיקר ירקות לא מבושלים, ואף האמין כי דיאטה כזאת היא הסוד לבריאות טובה. את ההדרכות לבישול הצמחוני, אפילו פירותני שאימץ לעצמו, קיבל מ"אגודת ידידי צמחי המרפא" באוסטריה. ברונר, סיפר נוקשה למפעיליו, היה קורא מושבע של כתב העת של האגודה, "בית המרקחת של האל". הוא המשיך לגדל ארנבים על הגג, ואף אסף עבורם עשב טרי בטיוליו היומיים בפארק סיבקי הסמוך לביתו. יתר על כן, הוסיף ברונר לדבוק באחד מעיסוקיו הישנים. כדי להשלים את הפנסיה הדחוקה שקיבל מהשירות החשאי הסורי, נהג להכין כרוב כבוש עבור הסופרמרקט השכונתי. הוא גם העסיק סטודנט מחלב, שניקה את הארנביה ולפעמים לן בדירתו.

כדי לאסוף מל"מ נוסף, ביקר בדמשק גם ו', לוחם מיחידת מצדה של המוסד, שנסע ברכב מספר פעמים ברחוב ג'ורג' חדאד. במסמכי המוסד, יש לנו תיאור מדויק ומפורט של הדירה, הבית והרחוב, ועדויות לכך שהמבצעים שקלו לחסל את ברונר בארנבייה שעל הגג, ליד הבית או בדירה. אברהם בן פורת, הממונה על תכנון המבצע, שקל את כל האופציות, אך משנאמר לו שאין לסכן לוחמי מוסד במשימה, בחר בדרך הקלה ביותר: חבילת נפץ שתישלח בדואר. לאחר ההתנקשות, תכנן המוסד לפרסם מודעה בשם ארגון יהודי אלמוני, "אלו שלא ישכחו לעולם", שייקח על עצמו את האחריות להתנקשות. ב-22 במאי 1980 אושרה התוכנית בידי ראש המוסד, יצחק חופי, המשנה נחום אדמוני ושבתאי שביט, ראש יחידת מצדה.

כעוגן מבצעי, השתמשו מתכנני המוסד בקשר בין ברונר ל"אגודת ידידי צמחי המרפא" בקרלשטיין, אוסטריה תחתית. לאחר מספר סיורים לאיסוף מל"מ ולימוד השטח, ביקרו המתנקשים בעיירה הציורית, ושלחו לברונר מכתב מזוייף. במכתב, עדכנה האגודה את המנוי פישר כי הגיליון הבא של "בית המרקחת של האל" יגיע אליו הפעם בפורמט שונה:  ספר עבה, במקום הקלסר הרגיל. ב-23 במאי, הגיעו המתנקשים בשנית לקרלשטיין, ושם התחילו הדברים להסתבך. לפי יוסי חן, מחבר המחקר הפנימי של המוסד, הם העמידו את המכונית שלהם בטווח ראייה מתיבת הדואר:

המקום היה שקט. ב' הוציא את הנצרה מהמטען וסגר את המעטפה. בשלב זה היתה המעטפה מוכנה לשיגור. בשל אורכה של המעטפה התעורר קושי במהלך הכנסתה לחריץ שבתיבת הדואר. נסיונות חוזרים ונשנים להכניסה לתיבה גרמו לקרע במעטפה, וכתוצאה מכך היה צורך למצוא פתרון מתאים לבעיית המעטפה הקרועה. ב' הביא עמו מראש מעטפה נוספת, עם כתובת הנמען, מבוילת ומוכנה למשלוח. בשעה שהחליף את המעטפה הקרועה במעטפה החדשה, בתוך הרכב השכור, ניטרל ב' את המטען. לאחר שהכל היה מוכן שוגרה המעטפה, כמתוכנן.

כעבור כחודש וחצי, ב-1 ביולי, קיבל ברונר את המכתב עם הגיליון. כשקרע את הנייר ושלף את התוכן החוצה, הפעיל את מנגנון הפצצה, וזה התרסק לרסיסים בידיו. למרבה האכזבה, הוא שרד, אך איבד כמה מאצבעותיו. החלטתם של המתנקשים לשלוח מכתב נפץ במקום חבילה, הגבילה את כמות חומר הנפץ והצילה – בפעם השנייה – את חייו של הפושע הנמלט. סברה אחרת גורסת כי חומר הנפץ לא פעל, אלא רק הנָפַּץ. דמו של ברונר נזל מאצבעותיו הקטועות לרצפה, ויצר שם כתם דם שלא נמחה. לאחר שישה שבועות, שוחרר מבית החולים בחזרה לדירתו. מאותו הרגע והלאה, חדל מלייצר כרוב כבוש.

לאחר כשלון ניסיון ההתנקשות השני, הפסיק המוסד להתעניין באלויס ברונר. אולם הפושע הנאצי התגלה, ולא בפעם הראשונה, כאויב הגדול ביותר של עצמו. את הכליה יביאו עליו, בסופו של דבר, לא אחרים מאשר ידידיו ופטרוניו הסורים.

לפרק האחרון: נעילה – סופו המפתיע של פושע נאצי

מוזמנים גם לפודקאסט הריגול החדש שלי, "סוכן משולש". למטה בגרסת וידאו, או כאן בגירסת אודיו. הפודקאסט זמין בספוטיפיי, Itunes (אפליקציית הפודקאסטים של אפל) ו-podcast addict תחת הכותרת "סוכן משולש". כדי לקבל עדכונים, מומלץ להירשם גם לערוץ היוטיוב של הפודקאסט.

——————————————————

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

פרק חמישי: שערוריית הספר השחור

ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים. אלויס ברונר, רוצח היהודים והפושע הנאצי הנמלט, חשש בוודאי כי זמנו קצוב. זמן קצר קודם לכן שרד ניסיון התנקשות של המוסד, וכעת, נעצרו פטרוניו הסורים בזה אחר זה. המשטר החדש תכנן לפרסם "ספר שחור" ולהוקיע את המומחים הנאצים "שנשכרו בכדי לענות את העם הסורי", והתביעה הכללית בגרמניה החליטה לדרוש את הסגרתו של ברונר. האם ישרוד הפושע הנמלט את הסופה?

ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים – הפיכה צבאית ישנה וטובה, כמו בעבר. בסוף שנות הארבעים, התחלפו בסוריה מספר רודנים צבאיים, שכל אחד הפיל את השני בתורו כמו שעון שוויצרי. המשטר הדמוקרטי למחצה והבלתי יציב שהוקם בשנות החמישים לא הצליח להשתלט על המצב, ובשנת 1958 אוחדה סוריה עם מצרים ל"רפובליקה הערבית המאוחדת", תחת שלטונו של גמאל עבד אל-נאצר. כעת, בסתיו 1961, חזר שעון ההפיכות לתקתק. בישראל השכנה, הנציח שייקה אופיר את הפארסה בשירו הבלתי נשכח, "הופ הפכנו".

רבים מתושבי דמשק, ששמעו ברדיו את ההודעה של "הפיקוד הערבי המהפכני העליון" על התנתקות ממצרים, גירוש אנשיו של נאצר מסוריה ומעצרים של "אויבי העם", דווקא לא הצטערו כל כך במיוחד. האיחוד עם קהיר, שהתקבל ב-1958 בתרועות ובמחולות, החמיץ ואיבד פופולריות במהירות כמו יוגורט מצרי מסובסד ביום קיץ חם. אף כי הנשיא נאצר היה פופולרי בסוריה, תושביה סלדו מהזרם הבלתי פוסק של קצינים, שוטרים ובירוקרטים מצרים שבאו לנהל כל היבט והיבט בחייהם. כפי שכתב דיפלומט יפני שהוצב בדמשק באותה תקופה, "מצרים התייחסה לסוריה כאילו היתה קולוניה." מעבר לכך, הכלכלית הסורית נטתה להיות פתוחה יותר מזו המצרית, והמפגש בין שני המשקים לא הוביל לתוצאות חיוביות. נשיא מצרים ויועציו מיהרו להחיל בסוריה "חקיקה חברתית" שנועדה לשיטתם להטיב עם המוני העם, אולם בפועל קנתה את איבתם של סוחרים רבים שמצאו את עצמם לכודים בבירוקרטיה סוציאליסטית אטומה ומסורבלת.

גרוע מכך, בדמשק עצמה, ניצל אדם אפל במיוחד את המצב בכדי לצבור כוח בלתי מוגבל. בגיל שלושים ושלוש בלבד, הצליח קולונל עבד אל-חמיד סראג' להשתלט על ה"משרד השני", שירות המודיעין הצבאי שתפקד בפועל כמשטרה החשאית של המדינה. בסוף שנות החמישים, צבר סראג' פופולריות כקצין צעיר ומבריק, שדיכא שורה ארוכה של מזימות CIA מגושמות להמליך בדמשק את אנשי שלומה של ארצות הברית. איש המודיעין הפרו-סובייטי, כך לדברי היסטוריון סורי, "נודע כקצין צעיר, רב תחבולות וחסר מעצורים, שלא יבחל בדבר בכדי להשיג את מטרותיו." ב-1958, הגיח סראג' לקדמת המפה הפוליטית כאחד מראשי תומכיו של נשיא מצרים נאצר, ולכן גזר קופון משמעותי מהאיחוד בין סוריה ובין מצרים. כשר הפנים של הרפובליקה המאוחדת, מיהר לקחת את בני חסותו מהצבא ולהקים עמם משטרה חשאית חדשה, שהופרדה מהכוחות המזויינים ונקראה "מחלקת החקירות הכלליות" (GID, ערבית: מבאחת'). בנוסף, הקים סראג' את "המשרד המיוחד", בראשותם של בורהאן אדהאם וקפטן לחאם, אותו כוח חשאי שהטיל אימה על תושבי דמשק בשנות האיחוד. אויבי המשטר שנגררו לוילות ולבניינים הנטושים של המשרד המיוחד, יצאו משם, אם בכלל, כשברי כלים. אחד מהם, כפי שראינו, היה יועץ צבאי גרמני שאתרע מזלו להסתכסך עם אלויס ברונר הקר והמסוכן. עוזרו של אייכמן, שבנה לעצמו מוניטין בדמשק כ"אויב של היהודים", נעצר בתחילה על ידי המשרד המיוחד, אולם במהרה הפך לאחד מאנשיו. הנאצי, שאימן את השירות החשאי הסורי ב"שיטות הגסטפו", היה אחד מהמרוויחים הגדולים ביותר מהמשטר החדש.

אולם ברונר, שקשר את גורלו בכוכבו של קולונל סראג', לא הבין כי בסוריה אין לבטוח ביציבותו של שום משטר. בספטמבר, כפי שראינו, ניצל בקושי מהתנקשות של המוסד הישראלי, ואת הימים הבאים בילה במספר בתי חולים, נתון לשמירה הדוקה של אנשי המשרד המיוחד. אך באותו הזמן ממש, עברה הרפובליקה המאוחדת סדרה של מהפכים. נאצר הבין, במאוחר, שהיתה זו טעות למנות את עבד אל-חמיד סראג' כ"בוס" של סוריה. משטר הטרור של הקולונל החמיץ את טעמה של הרפובליקה בעיניהם של סורים רבים, והכוח שצבר החל לאיים על המרכז בקהיר. לכן, העביר נאצר את סראג' למצרים, בודד אותו במשרה סמלית וחסרת משמעות של "סגן הנשיא" וגרם לו לבסוף להתפטר מכל תפקידיו. עם זאת, ירידתו של סראג' מהמפה הפוליטית לא שיקמה את מעמדה של הרפובליקה המאוחדת בעיני תושבי סוריה. היא רק ניכרה את סיעת תומכיו משירותי הביטחון, בעוד האוכלוסיה הרחבה מוסיפה להיאנק תחת הבירוקרטיה הסוציאליסטית של קהיר. בצורת שפקדה את סוריה באותה העת רק החמירה את המצב.

ב-28 בספטמבר, יום אחרי נפילתו של סראג', פתחה קבוצה של קצינים ופוליטיקאים סורים בהפיכה צבאית. בשעות הבוקר המוקדמות, התעוררו תושבי דמשק לשאון טנקים וחיילים לבושי אפודים, שכבשו במהירות את מרכז העיר ומתקניה האסטרטגיים. הרדיו הכריז ש"הפיקוד הערבי המהפכני העליון" תפס את השלטון בכדי "לשמור על בטחונה, חירותה וכבודה של הארץ, ולמגר את העריצות והשחיתות." השליטים החדשים הכריזו על פילוג ממצרים והקמתה של רפובליקה עצמאית. הם שחררו אסירים פוליטיים וביטלו את מנגנון הדיכוי השנוא של סראג', במיוחד את מחלקת החקירות הכלליות והמשרד המיוחד. נאצר, טענו, הפך את סוריה ל"כלא ענקי" של משטרה חשאית. זו ריגלה אחרי האזרחים, הקימה אח כנגד אחיו וקרעה את המרקם של החברה הסורית. הממשלה החדשה גרשה את השוטרים, הקצינים והבירוקרטים המצרים מהמדינה, ובנוסף עצרה סורים שהיו מזוהים עם המשטר הישן. ראש וראשון להם היה סראג' עצמו.

ברונר, ששכב באותו הזמן בבית חולים, שמע את החדשות והבין בוודאי שגם הוא נמצא על הכוונת. ערוצי התעמולה של המשטר החדש האשימו את סראג' בהקמה של "מדינת משטרה חסרת רחמים, עם מרגלים ומענים שאומנו בידי מומחים נאצים." ממשלתו החדשה של הנשיא קוסבארי הבטיחה לפרסם את כל הפרטים ב"ספר שחור" שיראה אור בשבועות הקרובים ממש. מקורות רשמיים סורים סיפרו לעיתון הלבנוני L’Orient כי נאצר וסראג' העסיקו לפחות עשרים מומחי גסטפו בתחומי התעמולה, המודיעין, החקירות והריגול. רוב המענים הנאצים הללו נותרו אמנם במצרים, אך קהיר הפקידה שלושה מהם, לרבות ברונר, "עוזרו של אייכמן", על הפרובינציה הסורית שלה. אלו סייעו לסורים לבנות שירות חשאי יעיל יותר, והציגו שיטות עינויים מתוחכמות, מודרניות וחסרות תקדים למדינה "שנודעה בעבר בטוב הלב, הסובלנות והנדיבות של תושביה." התעמולה של המשטר החדש הגזימה קצת. היא הפכה את ברונר ורדמאכר, ועוד אדם או שניים בקהיר, ל"עשרים מומחי גסטפו", אולם משקיפים מנוסים לא הוטעו. כל מי שמכיר את התעמולה הסורית לדורותיה יודע שכל מספר שהיא מעלה, ראוי לחלק במכנה של 10 לפחות.

בעוד הממשלה הסורית החדשה מוקיעה את ברונר וחבריו, הבין התובע הגרמני פריץ באואר שהגיע הזמן לפעולה. צייד הנאצים הבלתי נלאה מפרנקפורט עקב בתשומת לב אחרי המצב הפוליטי בסוריה. האם אכן יעמוד ברונר לדין ביחד עם סראג' על פשעים כנגד העם הסורי? במיוחד התעניין באואר בשמועות על הספר השחור. פרסום ממשלתי רשמי שכזה יוכל לאשר באופן סופי שברונר נמצא בסוריה ולסייע לבקשות הסגרה עתידיות. באואר פנה מיד לקונסול הגרמני בדמשק, אולם זה לא היה אופטימי. הוא הזהיר את התובע שאף משטר סורי, אפילו לא משטר ליברלי יחסית ופרו מערבי כמו זה של קוסבארי, לא יעז להסגיר אדם שנתפס כאויב של ישראל.

הקונסול צדק, למרבה הצער, אך ברונר בכל זאת היה קרוב מאד לשלם בחייו או לפחות בחירותו. עדויות עקיפות מלמדות כי המשטר החדש שקל לכלוא אותו על פשעים נגד העם הסורי, ומי יודע אם היה יוצא מהצינוק. אולם שוב, שיחק לו המזל. הפושע הדווי, שהתהלך עם עין זכוכית מאז נסיון התנקשות של המוסד, נתלה בכנף המעיל של פטרונו, קפטן לחאם, מראשי המשרד המיוחד, שהצליח באופן מדהים להשתלב במערך הביטחון של המשטר החדש. לחאם הלשין על כמה משותפיו לשעבר, ושכנע את הבוסים החדשים כי ברונר יוכל לספק להם פרטים "על פשעיו של סראג'". בסופו של דבר, הספר השחור לא פורסם, וממשלתו של קוסבארי שחררה הן את סראג' והן את אנשיו במהירות יחסית. פרסום פומבי, כפי ששיערה הקונסוליה האמריקאית בדמשק, היה יכול לחשוף יותר מדי סודות ששליטיה החדשים של סוריה העדיפו לקבור. למשל, מי מהם שיתף פעולה בשקט עם המנגנון של סראג' לפני ההפיכה. ברונר, בסופו של דבר, ניצל פעמיים. הישרדותו של קפטן לחאם, שעלה לדרגת גנרל, סייעה לו להתברג בשנית במנגנון המודיעין הצבאי. במקביל, גניזתו של הספר השחור הגנה עליו מהסגרה לגרמניה. אם זה היה מתפרסם, אף משטר סורי עתידי לא היה יכול להתכחש לנוכחותו במדינה.

כמובן שהמשטר החדש, שהוקיע את קודמו על העסקה של מומחים נאצים, לא נרתע מניצול מומחיותו של ברונר. אמנם בתי העינויים של המשרד המיוחד נעלמו, וסוריה נהנתה מתקופת ליברלית קצרה, אבל ברונר הוסיף לפעול מתחת לפני השטח. הממשלה הפקידה בידיו "משרד ייבוא וייצוא" תמים למראה בחריקה, שכונת העסקים של דמשק. שם עבד ביחד עם המענה מהמשרד המיוחד, שסייע לו להתעלל במשכיר הדירה שלו לשעבר. חמוש בשם בדוי חדש, "ארמין חאזיס", נסע בכל בוקר לבסיס המודיעין בואדי בראדה, פרבר הררי בדרום מערב דמשק, בכדי לאמן קצינים סורים בטכניקות חקירה ובטחון פנים. לפי מקורות מודיעין ישראלים וגרמנים הוא אפילו כיהן כמנהל בית הספר, אם כי יש להטיל בכך ספק מסויים.

השפעתו של ברונר גברה בשנת 1963, כאשר המשטר הליברלי יחסית הופל בהפיכה צבאית שנייה. במיוחד שגשג תחת שלטונה של מפלגת הבעת', שחוללה הפיכה צבאית שלישית בשנת 1966. תלמידיו כללו דמויות שרכשו מוניטין אפל במיוחד בדפי ההיסטוריה הסורית: גנרל עלי חיידר, אבי הכוחות המיוחדים הסורים, עלי דובא, המפקד מטיל האימה של שירות המודיעין הצבאי, ומוסטפא טלאס, שר ההגנה העתידי של משטר אסד. ברונר לימד את חניכיו גרמנית, "עם המבטא הוינאי השרמנטי". העיתונות הלבנונית של אותם ימים הציגה אותו כגאון המרושע מאחורי מדינת הטרור הסורית בתקופת הרפובליקה המאוחדת, ולאחר מכן גם במשטר הבעת'. יש הסבורים גם שהמציא את אחד ממכשירי העינויים הסוריים המפורסמים ביותר, מתקן מתועב שידוע כ"כיסא הגרמני", ביחד עם גלגלי עינויים למיניהם. משטר הבעת' פינק אותו במשכורת גבוהה, הטבות ומכונית עם נהג צמוד. ביתו ברחוב ג'ורג' חדאד המה ממבקרים, וראשי המשטר נתנו לו מתנות ומזכרות, ביניהן גם מאפרה שהיתה שייכת למרגל הישראלי אלי כהן.

ישראל כמדומה שכחה אף היא מברונר. ב-1968 החליטו ראש הממשלה לוי אשכול ומפקדי זרועות המודיעין לצמצם את ציד הנאצים למספר קטן מאד של פושעים ידועים במיוחד, שברונר לא היה אחד מהם. האיש של היטלר בדמשק חי בשלווה כמומחה לחקירות ועינויים, עד לעלייתו של מנחם בגין לשלטון בישראל בשנת 1977. בעיני ראש הממשלה החדש היתה לשואה חשיבות עליונה, ולכן הורה לראש המוסד יצחק חופי להרכיב רשימה חדשה של נאצים נמלטים, ולתכנן כיצד "לעצור אותם, ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם." הפעם, תכנן המוסד מזימה חדשה, שבה נטלו חלק סוכן ביון בוסני וקבוצה מוזרה שנודעה כ"אגודת ידידי צמחי המרפא." ברונר עלה על הכוונת בפעם השנייה.

לפרק הבא: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

אלויס ברונר, הפושע הנאצי שתכנן מזימות חטיפה בינלאומיות תחת חסותו של השירות החשאי הסורי, לא הבחין בעיניים שעקבו אחריו מהצללים. בעוד ישראל כולה נרעשת ממשפטו המתנהל של אדולף אייכמן, רקמו ראשי המוסד מבצע חיסול בבירה הסורית. "האיש של היטלר בדמשק" על פיגועי הענשה, חבילות נפץ והעדרותו הגורלית של שרברב אחד.

כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ

שמואל א', ט"ו 32

בדצמבר 1961, היתה מדינת ישראל עדיין שרויה תחת הרושם הכבד של משפט אייכמן. הנאשם, כעת נידון למוות, תלה את כל יהבו בנשיא המדינה יצחק בן צבי, שימתיק את עונש המוות שנגזר עליו. הנשיא, מצדו, דחה את הבקשה על הסף, ובמקום לנמק ענה בפסוק התנכ"י הנזכר לעיל. אולם בעוד אייכמן ממתין לחבל התלייה, תכננה מדינת ישראל הוצאה נוספת להורג: "פיגוע הענשה" נגד עוזרו של אייכמן, אלויס ברונר, שהסתתר בדמשק בחסות השירות החשאי הסורי-מצרי. ברונר, קצין ס"ס אוסטרי, היה ממשמידי היהודים היעילים, השיטתיים והסדיסטים ביותר. המערכת שבנה נועדה להשתמש בכספי היהודים בכדי לממן את השמדתם ולוודא שאף ילד יהודי לא ימלט מתאי הגזים. בפוסטים הקודמים בסדרה, תיארנו כיצד נמלט ברונר לדמשק, השתלב בשירות החשאי הסורי-מצרי וגרם למהומות ולהיסטריה בצמרת של מערב גרמניה. ראינו גם כיצד תכנן לשחרר את אייכמן מכלאו באמצעות פעולת קומנדו ואף לחטוף את נשיא הקונגרס היהודי העולמי בפיגוע מיקוח. הוא לא ידע ולא הבין, שבכל אותו הזמן, עיניים עוינות עקבו אחריו מהצללים.

לאחר שהעיתונאי והבלש החובב הרמן שפר חשף את זהותו של ברונר, הפושע הנמלט הפך למפורסם במערב גרמניה. פריץ באואר, התובע היהודי הנמרץ של מדינת הסן ואחד מציידי הנאצים המסורים ביותר, החליט לפתוח בחקירה פלילית. כפועל יוצא ממנה, הוציאו הרשויות המערב-גרמניות צו מעצר נגד ברונר. באואר הגדיל לעשות והבטיח שיתוף פעולה מצד התובע הכללי של לבנון (המשטר הלבנוני היה עוין לסוריה ולמצרים באותה עת). זה הבטיח שברגע שידרוך ברונר על אדמה לבנונית, תעצור אותו המשטרה ותעבירו לגרמניה.

אולם במקביל, באואר בא במגעים עם אויבים אחרים של ברונר, נכונים לפעולה הרבה יותר מפקידיה המשפטיים של מערב גרמניה. מזה זמן, היה התובע הכללי של הסן בקשרים עם המוסד, ואף סיפק לו את המידע הקריטי שהוביל ללכידתו של אייכמן. כעת, בקיץ 1960, יצר קשר פעם נוספת עם תל אביב, והודיע לראש המוסד איסר הראל כי אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, מתחבא בדמשק תחת השם הבדוי "גיאורג פישר". מיד לאחר מכן, קיבל המוסד טיפ נוסף מגרמני מפוקפק בשם פרנץ פטר קוביינסקי, טיפוס צבעוני שהמיר את דתו לאסלאם, עקר למצרים ושימש כמתווך בין ניאו-נאצים באירופה למרחב הערבי. קוביינסקי האלכוהוליסט והפזרן, שנודע בקרב כל מכריו כנוכל מקצועי, עבד כ"רוכל מודיעין" וחלק בסתר את מרכולתו הן עם ה-CIA והן עם המוסד. למרות היותו דג רקק, הוא פחד (כנראה שלא בצדק) מידה הארוכה של ישראל, ולכן הסכים לעבוד עבורה. המוסד התייחס לרוב המידע שהביא כחסר ערך, אולם הפרטים שמסר על ברונר היו מדוייקים במפתיע. מהצלבת המידע שהגיע מבאואר וקוביינסקי, למד המוסד כי ברונר התגורר בשכונת אבו רומאנה בדמשק, בקומה השלישית ברחוב ג'ורג' חדאד 22.

החדשות על ברונר הגיעו למוסד בתזמון מעולה. שלוש שנים קודם לכן, יתכן מאד שאנשי המטה בתל אביב היו מתייקים אותן ומתעלמים מהן. בשנות החמישים, שירותי הביטחון של ישראל כמעט ולא התעניינו בציד נאצים, והעדיפו להשקיע את משאביהם בטרדות ההווה. עם זאת, גל אנטישמיות ששטף את העולם ב-1959, בתוספת ללחץ לא מתון מצד פריץ באואר, שינו את סדר העדיפויות של המוסד ויצרו את הדינמיקה שהובילה ללכידת אייכמן. במקביל, הורה הראל לנסות וללכוד גם את מנגלה, הרופא הסדיסטי של מחנה אושוויץ. האימפקט העצום של משפט אייכמן פיתה את ראש המוסד לשחזר את ההצלחה, וברונר נראה כמטרה מפתה במיוחד.

קוביינסקי סיפר למפעיליו כי ברונר תכנן לבקר באירופה באוקטובר 1960, בכדי לפגוש בכמה פעילים ניאו נאצים. מחקר פנימי של המוסד, ששוחרר לפרסום רק בשנת 2014, מספר לנו כי יחידת המוסד שהיתה אחראית על ציד נאצים (שם קוד "עמל" – קיצור של עמלק), נכנסה לפעולה מיד. בראש היחידה עמד שלמה כהן-אברבאנל, צייר אומן, מרגל מוערך ואחיו של השופט חיים כהן. ב-14 באוקטובר 1960 כתב כהן-אברבאנל לאחראי על שלוחות צומת (המחלקה האחראית על גיוס והפעלת סוכנים) באירופה, שעליו לחפש את ברונר, וסיים בברכת "ציד מוצלח". כמו שראינו, ראש הביון המערב-גרמני ניסה להביא את ברונר לאירופה מסיבותיו שלו, אולם הפושע הנאצי, בחכמה רבה, סירב בתוקף לעזוב את סוריה. המוסד הבין ש"פיגוע ההענשה" יאלץ להתקיים בליבה של ארץ האויב.

בכדי להתכונן למבצע, עדכנו ראשי עמל את תיק ברונר עם מודיעין איכותי ממקורות מגוונים. חלקו הגיע מניצולי שואה שאיתרע מזלם לפגוש אותו בזמן המלחמה. הרמן שפר, שתמיד שמח למכור מידע על ברונר לכל המעוניין, נפגש עם נציגי המוסד באתונה ואיסטנבול. במסמכי המוסד, הוא מופיע כ"עיתונאי גרמני" תחת שם הקוד "מרחביה". שני מקורות נוספים היו קובינסקי (ככל הנראה תחת שם הקוד "פולקלור") ומקור לא ידוע אחר בשם "סונית" (סנונית?) שפגש את ברונר בסתיו 1960. כמה חוקרים, כמו ד"ר רונן ברגמן, שיערו כי אחד מהאינפורמנטים היה המרגל הישראל אלי כהן, שאכן חיפש מידע על הנאצים בסוריה. אולם השערה זו אינה הגיונית, מפני שכהן נכנס לסוריה רק בפברואר 1962, חודשים רבים לאחר תום המבצע.

באמצע ינואר 1961, החליטו חוקרי עמל כי השיגו די מידע על ברונר, והעבירו אותו לאנשי המבצעים ביחד עם הצילום העדכני שגנב הרמן שפר. ראשי המוסד החליטו כי חטיפה ומעצר נוסח אייכמן אינם אפשריים בתנאים הקשים של דמשק, והחליטו לחסל את ברונר בפעולה שכונתה "פיגוע הענשה". המשימה הוטלה על יחידה מבצעית קטנה בשם "מפרץ", שהיתה ממונה על מבצעים במדינות ערב. ראש מפרץ, רה"מ לעתיד יצחק שמיר, מילא את היחידה בותיקי לח"י כמותו. אלו גויסו למוסד באמצע שנות החמישים, בעיקר בכדי שלא יעשו צרות לממשלת ישראל, ותחת זאת ינצלו את נסיונם המחתרתי לפעילות חשאית בחו"ל.

שמיר בחר למשימה סוכן בשם נר, איש לח"י ששפת אמו ערבית. נר היה כבר מרגל מנוסה ומשופשף, עם עבר עשיר של פעולות במדינות ערביות עוינות. ב-21 במאי 1961, הגיע לביירות עם דרכון מזוייף, והמשיך מיד לדמשק במונית. הוא הגיע לעיר בזמן לעיד אל-אדחה, חג הקורבן, אחד המועדים החשובים בלוח השנה המוסלמי. בהמולת החג של דמשק, הצליח למצוא חדר במלון עבדין, ולאחר מקלחת קצרה המשיך מיד לרחוב ג'ורג' חדאד 22. ליד הבניין, הבחין באדם בעל חזות אירופית מטפס במדרגות. כדי לוודא שאכן מדובר בברונר, ניגש לחנותו של השרברב בקומת הקרקע, ושאל אותו על "ד"ר גיאורג פישר". השרברב אישר שפישר היה האירופי היחיד בבניין, והוסיף שלפעמים הוא (השרברב) לוקח מכתבים וחבילות עבור שאר הדיירים. נר לא הסתפק בכך. ביום שלמחרת חזר לבנין, עלה לקומה השלישית והתבונן בדלתות. על אחת מהן היה שם ערבי, והשנייה היתה ריקה. הוא דפק על הדלת הריקה, ובפתח עמד אירופי בחלוק בית. נר הבין מיד שמולו עומד ברונר, רוצח ההמונים שאחראי להשמדתם של מאות אלפי יהודים. אולי היה יכול לחסל אותו במקום, אך לא היתה לו תוכנית מילוט, ומלבד זאת – ההוראות שלו היו כרגע רק לאסוף מודיעין. לפיכך, אמר לברונר שהוא מחפש את "מר תבארה". הנאצי היה חשדן, ושאל למה הוא מחפש ערבי בדירה שלו. הזכרונות מחטיפת אייכמן היו עדיין טריים. נר התנצל וירד במדרגות. הוא ידע שברונר עוקב אחריו מהחלון, ולכן העמיד פנים שהוא מחפש את מר תבארה במשך מספר דקות, לפני שהניף את ידיו בייאוש והסתלק מהמקום.

כעת, עם המידע של עמל והמודיעין שאסף נר בשטח, היה אפשר להתחיל ולתכנן את המבצע. שמיר החליט לחסל את ברונר באמצעות חבילת נפץ, שאותה אסף ממתקן סודי של אמ"ן. חבילת הנפץ – תוצאה של שיתוף פעולה פורה בין המודיעין הישראלי והשירות החשאי הצרפתי – היתה בנויה כך שלא תתפוצץ גם אם היא מיטלטלת בדואר, אלא רק כאשר מישהו מושך את תוכנה החוצה. בראשית ספטמבר 1961, פגש שמיר את נר באירופה והעביר לו את הפצצה במזוודה עם תחתית כפולה. בשמיני לחודש, הסוכן עלה על טיסה לביירות ומשם, כרגיל, המשיך לדמשק במונית. הוא חיכה ברחוב ג'ורג' חדאד ליד בית מספר 22, עד שראה את ברונר עוזב את הדירה. מיד נזכר בשרברב שנהג לקחת דואר עבור דיירי הבניין, אולם כאן – דברים התחילו להשתבש. מאוחר יותר כתב נר בדו"ח המבצעי שלו, שפורסם במחקר פנימי של המוסד (ראו בעמ' 127):

באותו רגע ניגשתי לבית וראיתי שחנות האינסטלטור סגורה. ליד חנותו של האינסטלטור יש (בבית השני) חנות לתיקון רדיו. ניגשתי אל בעל החנות ושאלתי אותו היכן נמצא האינסטלטור. הוא אמר, שזה יותר משבועיים שהוא לא עובד בחנות היות שכאן אין עבודה והאינסטלטור עובד בחוץ… אז אני ביקשתי אותו אם הוא מוכן להעביר את המכתב לשכן הגר בבית השני בדירה מס' 7. הוא אמר לא אני גם כן הולך עוד מעט ולא אוכל לקבל על עצמי.

נר הודה למוכר הרדיו ועזב. זו, ככל הנראה, היתה הטעות הגדולה ביותר שלו. כפי שאמר לי אחד מחוקרי המוסד בראיון, היה עליו להשאיר את החבילה ליד הדלת של ברונר. בחלל הדירה הקטן, הפיצוץ היה עשוי להיות קטלני בהרבה. במקום זאת סר לדואר המרכזי ברחוב פורט סעיד, ושלח חבילה רשומה לגיאורג פישר, ת"ד 635. הפקידה מאחורי הדלפק חשדה בחבילה הכבדה, אך נר הרגיע אותה ואמר שיש שם רק "חשבונות". למזלו, היא לא ביקשה בדיקה נוספת.

ביום המחרת, החבילה נשלחה למענו של ברונר, אך הוא לא היה בבית בכדי לחתום. במקום הפצצה, הוא קיבל הודעה שחבילה ממתינה לו בדואר המרכזי בדמשק. ב-13 בספטמבר הלך לרחוב פורט סעיד בכדי לקבל את הדואר, והפקידה הגישה לו את החבילה של נר. בשעה 12:30 בדיוק, פתח אותה ברונר עם כלי ארוך כלשהו, החלטה שככל הנראה הצילה את חייו. הוא איבד את עינו השמאלית ונפצע באחת מידיו, שנותרה משותקת באופן חלקי. לאחר מספר ימים, שמיר והממונים עליו קראו בעיתונות הערבית כי "זר" נפצע מחבילת נפץ במשרד הדואר המרכזי של דמשק. אחד מראשי המודיעין הסורי סיפר למקור של אמ"ן כי שמו של הקורבן היה גיאורג פישר, והיה לו עבר של "פעולות נגד היהודים". שמיר וחבריו הבינו שהפעולה נכשלה. שני עשורים יחלפו עד שינסו בשנית.

חבר שביקר את ברונר העיד כי הפושע התעוור כמעט לגמרי. רופא גרמני ניתח את העין והשיב לברונר חלק מראייתו, אולם זו לא חזרה מעולם לקדמותה. מאותו היום, הסתובב עם עין זכוכית. פטרונו, קפטן לחאם, וראש השירות החשאי עבד אל חמיד סראג', דאגו לשמור עליו באופן צמוד. הוא הועבר שלוש פעמים בין בתי חולים שונים, והמשטר אפילו הפיץ שמועה שמת מפצעיו או שהוברח למצרים או הודו, בכדי להטעות מתנקשים פוטנציאליים נוספים. אולם גם עכשיו, איימה סכנה חמורה על ברונר. כעבור מספר ימים, התחוללה הפיכה בסוריה, והמשטר החדש תכנן להעמיד אותו למשפט ראווה. פרשת "הספר השחור" התפוצצה, ואיימה לגרוף את ברונר אל התהום.

לפרק הבא: שערוריית הספר השחור

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי: האיש של היטלר בדמשק: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

מרתפי החקירות של המודיעין הסורי אפלים ומסוכנים, אך הם לא היו המקום המפחיד ביותר בדמשק בסוף שנות החמישים. ביום בלתי ידוע בשנת 1959, ירד עוזרו של אייכמן ללוע הארי, רק כדי לחזור משם כסוכן, מודיע ויועץ של השירות החשאי בדמשק. משם, תכנן לחלץ את מורו ורבו, אדולף אייכמן, באמצעות מבצע חשאי, ובאותה הזדמנות להיפטר ממשכיר נודניק שהפריע לו להזמין זונות לדירה. "האיש של היטלר בדמשק", הסדרה המיוחדת של הינשוף על מעלליו של אלויס ברונר, והפעם: פיגועי מיקוח ומזימות בינלאומיות.

מרתפי החקירות של המודיעין הצבאי הסורי אפלים ומסוכנים, אך הם לא היו המקום המפחיד ביותר בדמשק בסוף שנות החמישים. המדינה המצרית-סורית, שהתקיימה בין 1958 ל-1961 ונודעה כ"רפובליקה הערבית המאוחדת", החזיקה לפחות שלושה שירותי ביון במחוז הצפוני שלה. הפרוע והמאיים שבהם נקרא "המשרד המיוחד". עבד אל חמיד סיראג', הבוס של סוריה, הקים אותו כדי ליצור בסיס כוח עצמאי ולפקח על חתרנות ביתר שירותי המודיעין. אחד ממפקדי המשרד, טיפוס אפלולי שידוע לנו רק כ"קפטן לחאם", החזיק שורה של וילות ובניינים נטושים בפרברי דמשק, אליהם הגיעו אסירים שסומנו לטיפול מיוחד. החוקרים, חלקם פליטים פלסטינים להוטים לרצות, נודעו במידת אלימות חריגה אפילו בנוף הסורי. למוד ניסיון, הקונסול המערב-גרמני השווה אותם למעני הגסטפו מהרייך השלישי.

ביום לא ידוע, לקראת סוף 1959, הובא לאחד המתקנים הללו אוסטרי שחום ומשופם, שהזדהה בפני חוקריו כ"ד"ר גיאורג פישר". בשולחן מולו ישב קפטן לחאם. באותה התקופה, המשרד המיוחד לא ידע ש"פישר" היה למעשה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד מאנשי הביצוע האכזריים ביותר של השואה באירופה. אבל הסורים ידעו גם ידעו על עסקיו המפוקפקים של "פישר" בדמשק, וסוכניו של לחאם גילו שהעביר כספים דרך קבע לאנשי קש באוסטריה. המשרד המיוחד, הבהיר לחאם לברונר, חושד שמדובר ברשת הברחת סמים ומתכוון לעצור אותו עד תום החקירה. עוזרו של אייכמן, שידע דבר או שניים על מתקני עינויים, מאד לא רצה לראות את החלק הפנימי של הוילה, ולאחר שכל נסיונות השכנוע נכשלו, שלף את הקלף האחרון שלו. "קוראים לי אלויס ברונר," אמר, "עבדתי עם אייכמן וצדים אותי כי אני אויב של היהודים." בתגובה, קם לחאם מהשולחן ולחץ את ידו בחום. "ברוכים הבאים לסוריה," אמר, "אויב אויבי הוא ידידי". מרגע זה, פצח ברונר בקריירה רבת שנים במודיעין הסורי, שכללה, כפי שנראה, גם תוכנית מופרעת לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי.

ברונר גייס למודיעין הסורי את שותפו למשחקי הברידג', פרנץ רדמאכר, המומחה לשעבר לענייני יהודים במשרד החוץ הנאצי. רדמאכר, שנודע כהוגה תוכנית מדגסקר, לקח חלק פעיל בטבח יהודי בלגארד. כעת, ביחד עם ברונר, עבד כסוכן עבור המשרד המיוחד ובמקביל גם עבור שירות המודיעין הראשי (מחלקת החקירות הכלליות). הצמד עבד עם קצינים סורים דוברי גרמנית, ששירתו בס"ס במהלך מלחמת העולם השנייה. אלו לקחו חלק גם בעסקי הנשק המלוכלכים עם המחתרת האלג'יראית, בעודם גוזרים קופון שמן. תחת פיקודם של קפטן לחאם וברנש נוסף, ממדוח אל-מידאני, אספו מודיעין על גרמנים ואוסטרים שגרו בסוריה ולבנון, וכנראה גם החליפו מידע עם סוכנים של ה-BND. העיתונאי והבלש החובב הרמן שפר, שהצליח לחדור לקהילה הנאצית בדמשק (ראו הפוסט הקודם בסדרה), סיפר שבכל פעם שהגיעה בקשת הסגרה נגד ברונר, זימן מידאני אותו ואת רדמאכר למשרד, ושאל אותם אם הם "נמצאים בסוריה". כשהשיבו בשלילה, מתקשים להחניק את צחוקם, ענה מידאני בשם משרד הפנים כי אין אנשים כאלה במדינה. זו תהיה התשובה הסורית הקבועה לכל בקשת הסגרה בעשרות השנים הבאות.

במקביל, שימש ברונר כמדריך לחקירות ועינויים. בכל יום נסע באופניים לואדי בראדה, שכונה בפרברי דמשק, שם הדריך קצינים סורים בשיטות הגסטפו ולימד אותם את השפה הגרמנית, "עם המבטא האוסטרי השרמנטי". כמה ממנהיגיו מזרי האימים של השירות החשאי הסורי לעתיד, כמו גנרל עלי דובא, למדו תורה מפיו. יש המייחסים לו את ההמצאה של "הכיסא הגרמני", עינוי סורי מפורסם שכל מי שמעוניין יוכל לקרוא עליו כאן. ברונר לא היסס גם לנצל את כוחו למטרות אישיות. לבקשתו, אסר קפטן לחאם את המשכיר האומלל שלו, קורט ויצקה, שמחה על כך שברונר הזמין זונות לדירה. ויצקה נזרק לאחת מה"וילות" הידועות לשמצה של השירות המיוחד, עונה במשך מספר חודשים וחזר לגרמניה כשבר כלי. עכשיו, ברונר היה יכול להנות באמת מהדירה בג'ורג' חדאד 22. היא היתה כולה שלו.

עם זאת, במהלך שנת 1960, ברונר לא הסתפק בתפקיד יועץ ומדריך, אלא שאף ללכת בגדולות. מחשבתו נדדה יותר ויותר אל מעסיקו לשעבר, אדולף אייכמן, שנחטף על ידי המוסד ממקום מקלטו בארגנטינה והובא לישראל במאי אותה שנה. "אייכמן היה יקר לי," אמר ברונר לימים, ושטח בפני קפטן לחאם בקשה מיוחדת. האם אפשר, שאל, לתכנן מבצע קומנדו נועז ולחטוף את אייכמן מהכלא בעתלית? זה יהיה ללא ספק ניצחון ערבי מזהיר על הישות הציונית. המשרד המיוחד הבטיח לשקול, אולם לחאם בוודאי ידע שמדובר בפנטזיה מופרעת. למבצע חילוץ מהסוג הזה יש צורך בסירות מהירות, ציוד מתוחכם וצוותים מיומנים שלא היו בנמצא. כמו כן, אי אפשר לתכנן מבצע כזה ללא מודיעין מדויק על הכלא, עדיף דגם שלו. לצבא הסורי, שלא נודע בביצועיו גם בתנאי שגרה, לא היו אפילו מקצת היכולות הללו. אנשי המשרד המיוחד, שלא רצו להעליב את ברונר, הורידו אותו מהרעיון בעדינות. לחאם הפגיש אותו עם קצין בכיר, גנרל ע'זאל, שהסביר לו שאייכמן הועבר לכלא מבוצר, רחוק מהים, ולכן המבצע לא יוכל לצאת אל הפועל.

ברונר לא ויתר. הוא נפגש במלון אומייד המפואר בדמשק, מרחק הליכה קצר מהבית שלו, עם מו"ל ניאו נאצי שהיה מקורב לצוות ההגנה של אייכמן. בפגישה הציע לעזור להגנה ככל יכולתו, ואפילו להיוועד באתונה עם הסנגור, רוברט סרווציוס, ולמסור לו חומר שיקל על אייכמן. אבל לשם כך היה צורך בדרכון, וברונר חשב שמסוכן מדי עבורו להתייצב בקונסוליה המערב-גרמנית (על הקשר לתוכניות המוזרות של הביון הגרמני כתבתי בפוסט הקודם). סוכני המוסד, שעקבו אחרי הפגישה, דיווחו עליה למטה בתל אביב. איסר הראל, ראש השירות המודאג, תדרך את בן גוריון ושרי הממשלה בדצמבר 1960 כי פרקליטו של אייכמן קשור עם "כנופיה מסוכנת של נאצים, מסוכנת ובזויה." גם בן גוריון הביע חששות ביומנו שכנופיות כאלו ינסו להפריע למהלך המשפט. הוא לא ידע עד כמה הוא צודק.

בניסיון למצוא דרכים לעזור לאייכמן, טס ברונר לקהיר עם דרכון סורי, ונפגש שם עם חבורה של פליטים והרפתקנים נאצים, ביניהם התועמלן האנטישמי הארסי יוהן פון להרס, שהתאסלם ושינה את שמו לעומר אמין. ברונר ולהרס סיכמו לסחוט כסף מיהודים ששיתפו פעולה עם המנגנון של ברונר בזמן השואה, ולהשתמש בו בכדי לממן את ההגנה של אייכמן. התוכנית כנראה לא יצאה אל הפועל, ובכדי להגביר את הלחץ על ישראל, תכנן ברונר מזימת טרור בינלאומית של ממש. הוא ואנשיו חשבו לחטוף מישהו "שאין לו תחליף עבור היהדות הבינלאומית" וכך להשיג את שחרורו של אייכמן. על הכוונת היה ד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי. המודיעין הסורי לא ממש הסכים לעזור, ולכן השתמש ברונר בחבורה של הרפתקנים לבנונים. אלו יצרו קשר עם ותיקי "יחידת ברנדנבורג", קומנדו עילית של הצבא הגרמני, שהיה אחראי בין היתר לניסיון להרעיל את מקורות המים של היישוב העברי בסוף מלחמת העולם השנייה. בפגישה, הציעו להם הלבנונים לחטוף את גולדמן לאחר אחת מפגישותיו באירופה ולהטיס אותו לכלא של המחתרת האלג'יראית. ברונר לא ידע, שאחד מחברי הכנופייה שימש כמודיע של צייד הנאצים שמעון ויזנטל, וזה מיהר לדווח עליה לקונגרס היהודי העולמי.

התוכנית קרסה ברעש גדול זמן קצר לאחר שנהגתה, בעיקר מפני שותיקי יחידת ברנדנבורג, אפילו אלו מהם שהיו חברים בארגונים ניאו-נאצים, סירבו לשתף עמה פעולה בטענה שהיא מסוכנת מדי. ברונר וראייס, מנהיג כנופיית ההרפתקנים הלבנונית, חששו אפילו שאחד מהם יסגיר את פרטי התוכנית לרשויות האוסטריות. האירוניה היא, שברונר היה שבוי בהזיותיו הנאציות, ולא רק מהזוית המבצעית הבלתי אפשרית. הוא האמין ב"יהדות בינלאומית" קונספירטיבית ויכולת-כל, וראה את גולדמן כמנהיגה הבלתי מעורער. בפועל, בראשית שנות השישים היה גולדמן כבר עסקן שוקע ולא פופולרי, ולא היה שום סיכוי שמישהו בישראל היה שוקל אפילו להחליפו באייכמן. אחד מותיקי המוסד שראיינתי למחקר אמר לי באירוניה: "חבל שברונר לא סיפר לנו על הכוונה לחטוף את גולדמן. היינו עוזרים לו."

מה שברונר באמת לא ידע, הוא שבכל אותו הזמן, עיניים יהודיות עוינות הביטו בו מהצללים. בתל אביב, הלכו חוקרי המוסד וגיבשו תיק של מל"מ (מודיעין לפני מבצע) על ברונר. יצחק שמיר, ראש יחידת "מפרץ" שהתמחתה במבצעים במדינות ערב, קיבל פקודה לתכנן מבצע שהוגדר כ"פיגוע הענשה". ישראל עמדה בפני הניסיון הנועז הראשון לחדור ללב דמשק ולחסל את עוזרו של אייכמן.

לפרק הבא: פיגוע הענשה

---

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

לפעמים, בערים מסויימות, יש מקומות שלא מופיעים בשום מפה. למשל, רחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, סימטה קטנה ולא בולטת ברובע אבו רוּמאנֶה שבלב הבירה. משם, ניהל הפושע הנאצי הנמלט אלויס ברונר את עסקי הברחת הנשק שלו, ושם הלך והוקף באויבים שרחרחו אחר כל צעד בציפייה דרוכה לטעות. בפוסט הקודם, האיש של היטלר בדמשק, סיפרנו כיצד הגיע עוזרו של אייכמן לבירה הסורית. עכשיו, בחלק השני, נמשיך ונספר כיצד עמד במרכזן של מזימות ביון בינלאומית ונסיונות להסתיר את עברם האפל של בכירים גרמנים. נגלה גם, מדוע השמיד שירות הביון הגרמני את התיק שלו.

לפעמים, בערים מסויימות, יש מקומות שלא מופיעים בשום מפה. למשל, רחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, סימטה קטנה ולא בולטת ברובע אבו רוּמאנֶה האמיד שבלב הבירה. אם תחפשו במפות גוגל, או בכל מקור רשמי אחר, לא תמצאו את השם הזה. בשנות החמישים, השישים ואפילו התשעים, הייתם מבחינים אולי בכמות חריגה של שוטרים, ואם עיניכם חדות באמת, אז גם בסוכני חרש של המוחאבארת, המודיעין הסורי. אם נראתם זרים, יצאתם מהרחובות הראשיים לסימטאות, או הסתובבתם ללא מטרה ברורה, אולי היה עוצר אתכם אדם חמור סבר בבגדים אזרחיים ושואל אתכם למעשיכם. הסבר לא משכנע היה עלול להוביל אתכם לתא מעצר, לגירוש מהמדינה או לשניהם גם יחד.

השכונה עצמה אמידה למדי. לצד מרכולים ומכבסות קטנות, אפשר למצוא שם בתי קומות נמוכים, מסעדות ובתי קפה. גן סיבקי נמצא במרחק הליכה קצר, וגם שגרירויות וקונסוליות רבות. הקומיקאי והתחקירן הגרמני כריסטיאן שפרינגר, שרחרח בשכונה פעמים רבות בשנות השמונים והתשעים בכדי לגלות את עקבותיו של אלויס ברונר, הבחין בעוד תופעה יוצאת דופן: ריכוז יוצא דופן של סורים קשישים שדיברו גרמנית לא רעה.

בית הדירות הפינתי, ג'ורג' חדאד מס' 22, היה, לפחות בשנות החמישים, רכושה של הממשלה הסורית, שנהגה להשכירו לאישים זוטרים, אורחים נמוכי דרג ויועצים זרים למיניהם. גם פושעי מלחמה נאצים עברו שם, פרנץ שְטאנְגֶל, מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה, גר בבניין למשך זמן קצר, בטרם נמלט לדרום אמריקה. בשנות החמישים החליף אותו דג רקק בשם קורט ויצְקֶה, קצין וורמאכט בדימוס ששימש כיועץ זוטר בצבא הסורי. לאחר שהוצא לפנסיה, המשיך ויצקה להתגורר בדירה, ולפרנסתו עבד כמורה לגרמנית במכון גיתה המקומי. כדי להתפרנס יותר טוב, חיפש דייר משנה. כשהגיע אליו אוסטרי שחום ומשופם והציג את עצמו בשם "ד"ר גיאורג פישר", קיבל אותו ויצקה ללא שהיות. בקרוב יבין, שהוא עשה את טעות חייו. כי פישר היה למעשה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שעוד יוביל את המשכיר שלו לתאי העינויים של המוחאבארת.

בפוסט הקודם דיברנו על אלויס ברונר, והדרך שבה נמלט מגרמניה ומצא מקלט בסוריה. ויצקה גילה מהר מאד, שהלה היה אדם בלתי נסבל גם ברמה האישית. לתדמתו של קצין הוורמאכט הצייקן והפוריטני, ברונר הזמין זונות לדירה דרך קבע, ואירח בה מגוון חברים מפוקפקים, שותפיו הגרמנים והסורים לעסקי הברחות הנשק. החיים של ברונר בדמשק היו טובים. לצד תפקידו בעסקי הנשק של המחתרת האלג'יראית, הוא שימש גם כסוכן מקומי של חברת בירה גרמנית. בנוסף לכך, גידל ארנבים על הגג ופתח עסק צדדי של כרוב כבוש ביתי, אותו מכר לאחד המרכולים המקומיים. הוא לא ידע, שלקראת סוף שנות החמישים, צללי העבר שלו ירדפו אותו מכל עבר, מכיוונים רבים ויותר מפעם אחת.

סימן האזהרה הראשון הבהב בנמל ביירות כבר באביב 1959. באפריל אותה שנה, עגן בלבנון עיתונאי גרמני בשם הרמן שֶפֶר, טיפוס מפוקפק שידו בכל ויד כל בו. בשנות החמישים, ניהל שפר שורה של עיתונאים אנטי-ממסדיים, שהיו מקורבים בעמדותיהם לימין הקיצוני. לאורך כל הדרך, תקף בחריפות את הממסד השמרני של בון ואת הקנצלר קונרד אדנאואר, ורשויות חוק רבות בגרמניה חשדו שהוא ממומן ופועל כסוכן השפעה מוסווה של המזרח הקומוניסטי.

ב-1959 ו-1960, ביקר שפר מספר פעמים בדמשק, והתחבב על הקהילה הנאצית המקומית. הוא התארח בביתו של קארל-היינץ שְׁפֵּאת, איש עסקים נוכל ושותפו הקרוב של ברונר בעסקי הברחת הנשק, והתיידד עם פרנץ רדמאכר, רוצח המונים נוסף ששימש כ"מומחה לענייני יהודים" של משרד החוץ הנאצי. סיפור הכיסוי של שפר היה כפול. לאנשים מסויימים סיפר שהוא הגיע למזרח כדי לפתוח כתב עת שיעסוק בפיתוח כלכלי בעולם השלישי, ולאחרים – שמטרתו האמיתית היא ללקט עדויות לטובתו של מקס מֶרְטֶן, יועץ הממשל האזרחי הנאצי ביוון ואחראי לגירוש יהודים לאושוויץ, שישב בכלא היווני באותה העת. בינתיים, שפר הצליח לשים את ידיו על שלל עשיר. הוא צילם את ברונר, גנב מסמכי מפתח שקשורים לעסקי סחר הנשק, ואסף מודיעין מקיף על הקהילה הנאצית בדמשק וקהיר. ב-16 במרץ 1960 גירשו אותו הרשויות הסוריות מהמדינה, אולם זה היה כבר מאוחר מדי.

למעשה, עבד הרמן שפר, עיתונאי כושל שאינספור תביעות שונות היו תלויות נגדו, כסוג של יזם או רוכל מודיעין. הוא הבין שגורמים רבים מעוניינים במידע על הפושעים הנאצים המבוקשים במזרח התיכון, וחילק (ככל הנראה מכר) את המידע הזה ביד רחבה. הוא מסר לשירות החשאי הצרפתי מידע על ד"ר וילהלם בייסנר, איש ס"ד לשעבר שניהל את רשת הברחת הנשק למחתרת האלג'יראית. הצרפתים לא איבדו זמן, ומיד החליטו לתכנן מבצע שישגר את בייסנר לגיהנום בטרם עת. מסמכים של המוסד הישראלי, שהותרו לפרסום ב-2014, מרמזים כי שפר (שם קוד: מרחביה) מסר מידע על ברונר גם לתל אביב. הוא שיתף במודיעין גם את המשרד הגרמני להגנת החוקה (מקביל לשב"כ בישראל), ואת התובע הכללי בפרנקפורט, פריץ באואר, אחד מציידי הנאצים העקשנים ביותר באותה התקופה.

לאחר שמיצה את ההזדמנויות בעולם הביון ואכיפת החוק, מכר שפר את המידע גם למגוון רחב של מגזינים וצהובונים בגרמניה, שפרסמו כתבות עסיסיות על חייהם הטובים של הנאצים בדמשק. בראש אחת הכתבות, שכותרתה היתה "והם לא למדו כלום" (und nichts dazu gelernt), התנוססה תמונה עדכנית של ברונר ושותפיו. החשיפות של שפר פגעו אנושות בקהילה הנאצית במזרח התיכון, שחבריה התחילו להאשים אחד את השני בהדלפה לסוכן שחדר לשורותיהם.

במקביל, החשיפות של שפר טלטלו גם את ה-BND, השירות החשאי של מערב גרמניה. במטהו המבודד שבפולאך, פרבר פסטרולי וטובל בירק ליד מינכן, הרגיש רב המרגלים של בון, גנרל ריינהרד גֶהלֶן, שסכנות מקיפות אותו מכל עבר. חלק מהנאצים בדמשק ובקהיר עבדו עבורו, והחשיפות של שפר היו עלולות לקשר את השירות החשאי עם פושעי מלחמה. חשוב מכך, גהלן היה במצב רגיש מאד, מפני שסרטן של בגידה חלחל בתוככי השירות שלו. החל משנת 1957, הסתבר לו שהסובייטים החדירו חפרפרת לתוך המטה, וכעבור שנתיים היה ברור שמדובר בראש הדסק הסובייטי במחלקת הריגול הנגדי, בוגד שגרם למערב כולו נזק בל יתואר. ב-1959 וב-1960 החקירה התנהלה עוד בחשאי, אבל היה ברור לגהלן שברגע שהבוגד ייעצר, כל אויביו הרבים של ה-BND בבון ינצלו את המחדל הבטחוני האדיר בכדי לפגוע בשירות ואולי גם לפרק אותו.

גהלן היה בטוח ששפר הוא סוכן קומוניסטי שעובד עבור מזרח גרמניה. בתגובה לחשיפות שלו ולפצצת הזמן המתקתקת של הבוגד במטה, החליט להיעזר – מכל האנשים – דווקא בפושע המלחמה הנמלט אלויס ברונר, שחי כעת בפחד הולך וגובר בדמשק. הוא הציע לו ביקור חטוף בגרמניה וחסינות זמנית ממעצר, אם יסכים למסור עדות שגהלן יכתיב לו. בעל הברית העיקרי של גהלן בממשל הגרמני, ראש לשכת הקנצלר הנס גְלוֹבְּקֶה, היה נתון אף הוא במצוקה קשה. עברו הנאצי, כפרשן המוסמך של חוקי נירנברג וכפקיד במשרד הפנים, חזר לרדוף אותו. במאי 1960, נחטף אדולף אייכמן והובא לדין בישראל. גלובקה פחד שאייכמן יזכיר אותו במשפט. וכדי להוסיף על הצרות שלו, הנס מרטן, היועץ למנהל האזרחי ביוון לשעבר, האשים אותו כי סיכל כוונה שלו ושל אייכמן (!) להציל עשרת אלפים יהודים יוונים ולהבריחם לפלסטינה. מרטן היה שקרן גמור. לא היה מבצע כזה, אם היה, אייכמן בוודאי לא היה מאשר אותו, ולגלובקה לא היתה כל נגיעה לעניין. אבל ראש לשכת הקנצלר הרגיש שהכתלים סוגרים עליו.

גהלן, שהיה זקוק נואשות לבעלי ברית, הציע לעזור לגלובקה באמצעות אלויס ברונר. אם ברונר, פקודו לשעבר של אייכמן ומהאחראים העיקריים לשואה, יעיד בשבועה כי לגלובקה לא היה כל קשר להשמדת יהודים, יוסרו הצללים מעל ראש לשכת הקנצלר. גהלן ככל הנראה קיווה כי הצעד הזה יקנה לו את תודתו הנצחית של גלובקה, וחסינות ברגע שהבוגד בתוך מטהו יחשף. התוכנית היתה כמובן רעיון עיוועים שאין כמותו. לגהלן לא היתה סמכות לתת חסינות לברונר, שהיה נתון למעקב מתמיד של התובע פריץ באואר. ביקור בגרמניה היה מסתיים בוודאות גבוהה במעצרו, בפיצוץ כל העניין ובשערוריה שהיתה מחריבה באופן סופי את ה-BND. למזלו של גהלן, ברונר עצמו נסוג מהתוכנית. בדצמבר 1960 הודיע באופן סופי שאינו מתכוון לבוא לגרמניה בשום מקרה, מחשש לחייו ולחרותו, וגם למסור עדות בנציגות מערב גרמניה בדמשק סירב. הוא נמנע ממגע עם הקונסוליה הגרמנית ופחד שאם יצור איתה קשר, זהותו תיחשף באופן רשמי והשעון יתקתק עד להסגרתו.

זה, לדעתי, הפתרון לחידת השמדתו של תיק ברונר בידי ה-BND בשנות התשעים. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, ברונר מעולם לא עבד כסוכן רשמי עבור ה-BND, ובניגוד למה שכתוב בספרים רבים, בוודאי שלא ניהל תחנה ולא שימש כ"איש של גהלן בדמשק". מסמכים שנחשפו לאחרונה בידי השב"כ הגרמני מצביעים שכמה סוכני BND זוטרים עמדו בקשר עמו, ודרכם העביר גהלן את הצעתו ההזויה. התיק הושמד, ככל הנראה, כדי להסוות את ההצעה של גהלן, וכך להגן על המוניטין שלו, של גלובקה ושל הממשל המערב-גרמני כולו. אולם המזימה נכשלה. המידע על כך נשמר בתיקי BND אחרים, שנפתחו לאחרונה לעיון חוקרים, ובקפקאות גרמנית טיפוסית, נשמר גם האינדקס, שמעיד על שיחה ארוכה שניהלו גהלן וגלובקה אודות ברונר.

אולם גם לאחר שגהלן עזב את ברונר והתפנה לצרותיו האחרות, לא הסתיים נתיב הדמים של הפושע הנמלט. בסוף שנת 1959, במפתיע, עצרו אותו שוטרי המוחבארת בדמשק והעבירו אותו למרתף של המודיעין הסורי. כשהקצין, קפטן לחאם, פתח את החקירה, הבין הפושע הנאצי שהוא בצרות גדולות. מכאן התחילה מערכת יחסים ארוכה וסוערת בין ברונר לשירותי המודיעין של סוריה, שהסתבכה בשל התערבותו המפתיעה של המוסד הישראלי.

בחלק הבא של הסדרה נספר על המודיעין הסורי ועל היוזמה לחטוף את "מנהיג היהדות הבינלאומית", וגם נגלה, כיצד קיווה ברונר לחלץ את אייכמן מבית הכלא בעתלית.

לפרק הבא: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי

---

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?