ארכיון הבלוג

סולימאני על הכוונת: האם אפשר לפתור בעיות באמצעות התנקשויות?

עד כמה סיכולים ממוקדים עוזרים במלחמה מול מדינות עוינות וארגוני טרור, ואלו תובנות נותן לנו המחקר בנושא? התשובה לחידה תלויה במספר רב של גורמים. ינשוף צבאי-אסטרטגי לוקח אתכם ממפגשי מרגלים באוניברסיטת הרווארד, דרך תהליך קבלת ההחלטות בגרמניה הנאצית ועד למכוניתו השרופה של קאסם סולימאני.

ההתנקשות בקאסם סולימאני

לפני מספר שנים זכיתי להשתתף באירוע יוצא דופן, שהתקיים באחד מההיכלות הגדולים של אוניברסיטת הרווארד. בית הספר קנדי לפוליטיקה ומדיניות ציבורית הפגיש שלושה בכירים בארגוני ביון אמריקאיים וישראלים, ביניהם גם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר. האירוע עורר התרגשות רבה במסדרונות הקמפוס, והאולם היה צפוף מפה לפה. מאוכזבים רבים נותרו בחוץ. אני זוכר עדיין מכר שלי מאותה התקופה, איראני מנאמני המשטר, שהתאכזב מרות כשהדלתות נסגרו בדיוק כשתורו הגיע. בכל ליבו רצה לראות את איש הצללים האגדי שצבר מוניטין כה אפל במולדתו.

לאחר האירוע עצמו, הגיע הזמן לשאלות ולתשובות מהקהל. אחת מהמאזינות, סטודנטית סינית, שאלה את תמיר פרדו מדוע הוא ואנשיו בחרו לבצע התנקשויות וחיסולים, והאם "זו הדרך לפתור בעיות". תשובתו של הרמס"ד לשעבר היתה כנה. ראשית כל, הוא אמר ששמע (ממקורות זרים) שגם הביון הסיני אינו מתנזר מהתנקשויות מדי פעם בפעם. שנית, הוא הדגיש בפני הסטודנטית שחיסולים אינם פותרים בדרך כלל בעיות אסטרטגיות. עם זאת, הם כלי אחד מתוך ארגז כלים עשיר שעומד בידי מדינות במאבקיהן החשאיים. כלומר, מדינות וארגוני מודיעין מתנקשים כדי לצבור נקודות בתחרות, אבל אל להם לחשוב שמבצעים כאלו יסייעו להם לנצח בנוק-אאוט.

עד כמה "סיכולים ממוקדים" והתנקשויות באמת תורמים לביטחון או פותרים בעיות אסטרטגיות? ואם לא, האם הם לפחות נותנים לנו יתרון טקטי? אין כוונתי למקרים הברורים והפשוטים, למשל הרג מחבל בדרכו לפיגוע. פעולות טקטיות כאלו מקבילות לכל פעולה צבאית שמטרתה להכשיל תוכנית של האויב. אני מתכוון להתנקשויות "אסטרטגיות" יותר, מחיסול דרגי ביניים בארגוני טרור ועד אידוי מפקדים של ארגוני ביון או ראשי מדינות.

השאלה הזאת עלתה לאחרונה עקב ההתנקשות המוצלחת של הצבא האמריקאי בקאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה. לאחר ההתנקשות, מספר ערוצי תקשורת ביקשו ממני לדבר על המקרה מהזווית הצבאית, והסברתי לכולם שאת החיסול יש לנתח בשני ממדים שונים. ראשית כל, כצעד בתוך משחק הצ'יקן של ההתגרויות, ההסלמות והסלמות הנגד של ארה"ב ואיראן בתקופה האחרונה. נראה כי לאור הסדר החדש המתגבש במזרח התיכון, שני הצדדים בוחנים את הגבולות והקווים האדומים זה של זה. וההתנקשות היא חלק מאותו משחק קטלני. שנית, יש לנתח את ההתנקשות גם בממד הסיכולי. עד כמה נטרולו של מפקד בכיר כל כך יפגע בתפקודם של משמרות המהפכה בזירות הרגישות של עיראק, סוריה ולבנון? מכיוון שהשאלה הראשונה כבר נידונה לעייפה בתקשורת, וגם אני דיברתי עליה במספר הזדמנויות, נתמקד כאן בשאלה השנייה. עד כמה סיכולים ממוקדים עוזרים, אם בכלל, לפגוע באופן בלתי הפיך בארגונים עוינים או להשמידם, כלומר – מה המשמעות שלהם ברמה האסטרטגית? שנית, האם הם יכולים לפגוע בארגון העוין באופן שייתן לנו יתרון זמני אך משמעותי?

האם ההתנקשות בו הועילה? מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, גנרל קאסם סולימאני

החדשות הרעות הן שבמקרים רבים, רבים מדי, אין לסיכולים ממוקדים השפעה אסטרטגית. חוקרים כמו ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג, למשל, ערכו השוואות אמפיריות מקיפות המבוססות על מסדי נתונים של התנקשויות רבות, והראו כי ארגונים ותיקים, גדולים ובנויים היטב אינם נוטים להיפגע לטווח ארוך מחיסול מנהיגיהם. לונג מדגיש שהדבר נכון הן לארגוני מורדים ותאי טרור, והן לארגונים ממשלתיים האמונים על דיכוי המרד. אלו גם אלו ייפגעו פחות מהתנקשויות ככל שהם בנויים באופן מסודר יותר.

דוגמא מובהקת לכך אפשר למצוא במלחמת העולם השנייה. הצבא האמריקאי, בפיקודו של גנרל ג'ורג' מרשל, היה בנוי באופן מאורגן ומסודר עד שיעמום. הבירוקרטיה הכבדה שלו הכשילה אותו במקרים מסויימים כשגרמה לעיכובים לא נחוצים בהעברת מידע, כמו למשל לפני ההתקפת הפתע היפנית בפרל הרבור (דצמבר 1941). עם זאת, בטווח הארוך היא הפכה אותו להרבה יותר יעיל, משום שלא היה תלוי בתפקודם הגופני והפסיכולוגי של מפקדים יחידים. הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל נהג לעזוב את המשרד לביתו בכל ערב בשעה שמונה, מפני שידע להקצות סמכויות באופן מסודר לקצינים הכפופים לו. כולם ידעו מי אמור לקבל החלטה בכל שעה של היממה כשהמפקד האחראי לא נמצא. המערכת הנאצית, לעומת זאת, היתה תלויה גם תלויה בגחמותיו של אדם אחד, היטלר. במקרה אחד ידוע לשמצה, הכוחות הגרמניים לא היו מסוגלים להזיז יחידות ס"ס משוריינות בכדי לבלום את נחיתת בעלות הברית בנורמנדי, מפני שאלו היו מוגדרות כ"יחידות פיהרר" שרק היטלר היה זכאי להזיזן. והרודן, אבוי, ישן צהריים ואיש לא העז להעירו.

למבנים השונים הללו ישנה השלכה ישירה על שאלת ההתנקשות. במסגרת בירוקרטית מסודרת כמו הממשל והצבא האמריקאיים, סיכול ממוקד נאצי לא היה מועיל לגרמניה במאומה. אם מרשל היה מת, גנרל אחר – מוסמך לא פחות – היה מחליף אותו, ואפילו בתקופת המעבר היה תמיד מי שיקבל החלטות אסטרטגיות. אפילו אם הנאצים היו מתנקשים בנשיא ארה"ב רוזוולט, לא היתה לכך חשיבות של ממש. כשרוזוולט מת, מסיבות טבעיות, בסוף המלחמה, הוא הוחלף במהירות בסגנו הארי טרומן ותפקודה של ארצות הברית לא נפגע. גרמניה הנאצית, לעומת זאת, היתה סיפור שונה לחלוטין. כפי שהראו חוקרים כאיאן קרשו, היטלר ניהל מערכת כאוטית בכוונת מכוון. גרמניה הנאצית היתה ג'ונגל של רשויות יריבות עם גבולות סמכות מעורפלים שהתחרו זו בזו, כאשר כל אחת מהן ניסתה "לכוון לדעתו של הפיהרר" ולזכות בחסדיו. הכריזמה של היטלר, חלקה אמיתית ורובה תוצר של תעמולה מתוחכמת, נתנה למערכת הזאת ייעוד וחזון והחזיקה אותה ביחד. לכן, נסיונות התנקשות בהיטלר, כמו אלו שניהלה תנועת ההתנגדות הגרמנית, היו יכולים למוטט את המערכת הנאצית כולה. בעלות הברית שגו שלא השקיעו בכיוון חשוב זה משאבים רבים יותר.

ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג דנים בעיקר בהתנקשות במנהיגים. הם מסיקים, כאמור, שהתנקשויות כאלו עלולות לגרום לנזק אסטרטגי רק כאשר המערכת מבולגנת, ממורכזת ובנויה כולה על אדם יחיד. בחזית של ארגוני גרילה, דוגמא מצויינת לכך היא ההתנקשות של אל קאעדה באחמד שאה מסעוד, "האריה מפנג'שיר", שנודע כמפקד האגדי של הברית הצפונית באפגניסטן. מסעוד היה ממנהיגי המוג'אהידין שנלחמו בברית המועצות במהלך הכיבוש הסובייטי של אפגניסטן. לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי, הטליבאן דחקו את כוחותיו מקאבול, והוא הוסיף להוביל את ההתנגדות למשטר האימים שלהם מהאזורים הקשים לגישה של צפון המדינה. כפי שכותב יובל נוח הררי, הברית הצפונית היתה "ערב רב של גורמים מסוכסכים", שהוחזקו ביחד בראש ובראשונה בידי הכריזמה של מסעוד. ההתנקשות בו, יומיים לפני 11 בספטמבר, פגעה קשות במבנה של הברית, וספק אם זו היתה מצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן אלמלא ארצות הברית היתה מתערבת במלוא כוחה לאחרי הפיגוע במגדלי התאומים.

ההתנקשות בו פגעה קשות בברית הצפונית: אחמד שאה מסעוד, "האריה מפנג'שיר"

סיכולים ממוקדים, כמו התנקשויות בכלל, עלולים לשמש גם כחרב פיפיות וליצור תגובת נגד שתפגע במתנקש. כמו קללות מפורסמות מהעולם המיתי, לפעמים הן חוזרות על ראשו של מי שהטיל אותן. ההתנקשות במהטמה גנדהי, למשל, לא רק שלא הפילה את המשטר של מפלגת הקונגרס, אלא חיסלה את הימין ההינדי ככוח פוליטי במשך עשורים רבים. גם במצב של לוחמה בטרור או מלחמה בין מדינות, כשאין חשש לתגובת נגד ציבורית חריפה, סיכול ממוקד של מנהיג ארגון או מדינה עלול לזלול משאבים נחוצים שאפשר להשקיע במקומות יעילים יותר, למשל באיסוף מודיעין, לחימה בשטח או סיכול פיגועים. ולבסוף, כפי שכתבו מספר משקיפים בהקשר הישראלי, סיכולים כאלו עלולים ליצור תהליך דרוויניסטי אצל האויב. מנהיגים רשלנים יותר ומוצלחים פחות יעלו בסערה השמיימה, בעוד שהזהירים, הערמומיים והמוכשרים יותר יעלו למעלה. ההתנקשות במזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי, למשל, לא פגעה ביכולותיו של חיזבאללה, והביאה עלינו את הקללה של חסן נסראללה. גם במהלך האינתיפאדה השנייה, הסיכולים הממוקדים התכופים בחמאס יצרו חורים רבים, שאפשרו לפעילים צעירים, מוכשרים וקטלניים יותר לעלות במהירות בסולם הדרגות.

עם זאת, סיכולים ממוקדים עשויים להביא יתרונות טקטיים מסויימים, שיכולים לאזן במידת מה את חסרונותיהם. גם ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג, שנוטים להפחית בערכן של התנקשויות ברמה האסטרטגית, סבורים כי סיכולים ממוקדים עשויים לפגוע בארגונים עוינים בטווח הקצר,  יתר על כן, ג'ורדן טוענת שעיקר המאמצים אחרי ההתנקשות צריכים להיות מכוונים בכדי למנוע את ההתארגנות מחדש ואת התאוששותו של הארגון. סרי לנקה ביצעה זאת באופן מבריק כשחיסלה את כל שדרת ההנהגה של מחתרת הנמרים הטמיליים. ישראל, אולי אחת המדינות שהפכו את הסיכולים הממוקדים לטקטיקה קבועה ממש, הצליחה לעשות זאת בהזדמנות נדירה אחת: החיסול הכפול של מנהיג חמאס אחמד יאסין, ויורשו – עבד אל עזיז רנטיסי בשנת 2004. בפני עצמה, ההתנקשות ביאסין, מנהיג פוליטי ורוחני, לא תרמה במאומה להפחתת היכולות המבצעיות של חמאס. כפי שכותבת ג'ורדן, חיסולו של רנטיסי דווקא פגע טקטית בחמאס, מפני שהמנוח היה מפקד מוכשר ופופולרי. אולם לדעתי, דווקא השילוב של שתי ההתנקשויות סייע לישראל ברמה האסטרטגית. החיסול של שני מנהיגים אחד אחרי השני (והמהירות קריטית כאן) יצר הלם אצל האויב, ובטווח הבינוני סייע לישראל לרקום הבנות לא רשמיות מול חמאס: הפסקת הסיכולים הממוקדים תמורת עצירת פיגועי ההתאבדות הגדולים. סיפור יאסין ורנטיסי הוא מקרה מובהק של ניצחון טקטי שהופך, משילוב מורכב של נסיבות, להישג אסטרטגי.

החיסול הכפול שלהם יצר אפקט אסטרטגי: אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנטיסי

לבסוף חשוב לומר כי אם המדינה המחסלת מעוניינת להשיג יתרונות טקטיים במלחמה ארוכה מול הארגון, עדיף להתמקד דווקא בפעילים מדרג בינוני או בינוני-גבוה, ולא במנהיגים. כפי שכתוב, ובצדק, במדריך השדה 3-24 של צבא ארצות הברית, חקר הרשתות החברתיות יכול לעזור לנו מאד בבחירת המטרה. כדי לפגוע פגיעה מקסימלית, זמנית ככל שתהיה, בארגון העוין, עדיף לכוון את האש אל הרכזים והקשרים (hubs, connectors), אנשים שמחזיקים במספר מקסימלי של קשרים בתוך הרשת של הארגון, או לחילופין אל ה"ברוקרים", אותם אלו שמקשרים, לבדם, אל אגפים שונים של הארגון. הפגיעה באלו יכולה לשבש את התקשורת והפעילות בתוך הארגון העוין, להעביר אותו למצב של מגננה, ולהעניק לאויביו מרווח לפעולה שתעכב את התאוששותו.

לאור כל מה שכתבנו, עד כמה חיסול סולימאני יועיל לשיבוש פעילותם של משמרות המהפכה במזרח התיכון? מבחינה אסטרטגית, לא יותר מדי. נָרְגֶז בָּג'וֹרְלי, אתנוגרפית שבילתה שנים רבות במחקר שדה במשמרות המהפכה, הן באיראן והן בעיראק ובלבנון, כותבת כי המשמרות הן ארגון מבוזר, שרבים מקציניו הזוטרים והבכירים מאומנים בקבלת החלטות אסטרטגית. סולימאני היה חשוב, אבל יש לו תחליף, ורבים מהכפופים לו מחזיקים בקשרים טובים מאד בקרב תומכיה של איראן באזור. לעומתה, מומחים אחרים, כמו אראש עזיזי, שכותב בימים אלו ספר על הפעולות החשאיות של איראן מחוץ לגבולותיה, מעריכים קצת יותר ממנה את משקלו של סולימאני. לשיטתו של עזיזי, יורשו של הגנרל המנוח, אסמאעיל קאא'ני, שהתמחה במבצעים חשאיים באפגניסטן ומרכז אסיה, לא מכיר את המזרח התיכון והיטב וככל הנראה אפילו לא דובר את השפה הערבית. אולי פעילותם של משמרות המהפכה תיפגע באופן זמני, לפחות ברמה מסויימת. אבל בכל מקרה, היתרון שהשיגה ארצות הברית מההתנקשות בסולימאני יימוג כאילו לא היה קיים מעולם, אם לא ישולב במדיניות צבאית ופוליטית קוהרנטית. לצערנו הרב, ממשל טראמפ אינו מצטיין במדיניות עקבית כזאת.

לדיון נוסף בהתנקשויות פוליטיות בינשוף ראה: רצחניים אבל אופטימיים

סרבנות מודיעינית: למה אני מתנגד למכתב הסרבנים של 8200

לאחרונה, הוציאו מילואימניקים מיחידה 8200 מכתב סרבנות שנשלח לבכירים באמ"ן ולראש הממשלה נתניהו. בוגרי היחידה מאשימים את הזירה הפלסטינית בחדירה לא מוצדקת לפרטיות של אנשים חפים מפשע, אטימות מוסרית, סיוע לגורמים פוליטיים והתעלמות מלגלגת מדוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל. עד כמה הטענות שלהם נכונות, ואלו צעדים הן מצדיקות? ינשוף פוליטי-מדיני מסרב לחתום.

8200

לאחרונה התפרסם בעיתונות מכתב סרבנים יוצא דופן, שעליו חתומים כמה מבוגרי 8200, יחידת האיסוף היוקרתית של אמ"ן. החותמים, כולם מילואימניקים של היחידה, העלו טענות קשות מאד על אתיקת הלחימה של 8200 בזירה הפלסטינית. גם חיילי המודיעין שיושבים במשרד ממוזג ומאזינים לשיחות, טענו, הם שותפים אינטגרליים בכיבוש ובנישול של הפלסטינים. למשל, כך נטען, השתתפו חיילי היחידה באיסוף מידע שהוביל לסיכולים ממוקדים שבהם נפגעו אזרחים רבים, או מטרות שאינן צבאיות במובהק (שוטרי חמאס בעופרת יצוקה, למשל). אחד החותמים אף טען כי בקורסים של 8200 מבהירים כי "ביחידה אין דבר כזה פקודה בלתי חוקית בעליל". כמו כן, טענו החיילים כי הם נאלצים להקשיב לשיחות פרטיות של אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בטרור, כדי לגלות "חולשות" (למשל מצב רפואי קשה של קרוב משפחה) שיוכלו לשמש את השב"כ בגיוסם כמשתפי פעולה. נטען גם כי שיחות סקס שהוקלטו עוברות מיד ליד בין חיילים כחלק מההווי והבידור של היחידה. לאור כל זאת, טוענים החותמים כי אינם יכולים לשרת במילואים בזירה הפלסטינית. הם מוכנים, עם זאת, לשרת בזירות מודיעיניות אחרות, משום ששם מדובר בהגנת המדינה נגד צבאות זרים ולא בנישול ובדיכוי של עם כבוש.

dsc_0101

כבוגר היחידה (אם כי בזירה אחרת), שאלו אותי לא מעט אנשים בזמן האחרון מה דעתי על המכתב. ראשית כל, עמדתי העקרונית היא שיש להעריך אדם שמסרב מטעמי מצפון, אם הוא מוכן לשלם את המחיר על כך ואם הוא לא דורש מימון או סיוע מהמדינה (כדוגמת ישיבות הסדר המטיפות לסרבנות). במקרה שלפנינו לא מדובר בסרבנות שנובעת משנאה למדינה, כמו בחלקים מהשמאל הרדיקלי, אלא בסרבנות סלקטיבית מאד. החותמים, כאמור, מוכנים לשרת כמילואימניקים בחיל המודיעין, אבל לא כחלק ממדיניות הכיבוש. עם זאת, אין פירושו של דבר שהחותמים צודקים בהכרח בסרבנותם. יש לדון בפירוט בתוכן ובנימוקים של מכתבם, על מנת לראות האם הטענות הקשות שהם מעלים נכונות בפני עצמן, ואלו צעדים (אם בכלל) הן מצדיקות.

חלק מההאשמות במכתב חמורות לפי כל קנה מידה. אם, למשל, מבהירים מדריכים ב-8200 לחניכיהם כי "אין ביחידה פקודה בלתי חוקית בעליל", מדובר בהנחייה שערורייתית שדגל שחור משחור מרחף מעליה. חוקי הפקודה הבלתי חוקית בעליל נקבעו לצה"ל כולו, ואף יחידה מיחידותיו אינה משוחררת מהם. אם, למשל, יקבל חייל ב-8200 פקודה לאסוף מידע מבצעי שיוביל בבירור לפגיעה בגן ילדים כמטרה עיקרית ומכוונת, הוא חייב לסרב, ואם לא יעשה זאת, הוא עשוי לעמוד לדין ביחד עם מפקדיו. הדבר נכון באותה מידה, למשל, לפקודה להאזין לשיחה של פוליטיקאי ישראלי ולמסור את המידע למפלגה יריבה, דבר שיש לו תקדימים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אם מדריכים לא מבהירים את המציאות הזאת לחניכיהם, הרי שהם עושים עוול כפול: הן לחוקי מדינת ישראל והן לחניכים עצמם, שעלולים למצוא את עצמם מסובכים משפטית רק מפני שהסתירו מהם את החוק. דוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל, דרך אגב, תקפה באותה מידה גם ליתר זרועות הביטחון. בפרשת קו 300 ראינו כיצד נפל השב"כ לתהומות של אי חוקיות ורמייה, רק משום שאנשיו הניחו שמבחן הדגל השחור לא רלוונטי לעבודתם. בשולי הדברים כדאי לציין שאני שרתתי ביחידה בין השנים 2000 ו-2003, ולאחר מכן במילואים, והשתתפתי בכמה וכמה קורסים. באף אחד מהם לא שמעתי טענה ש"אין ב-8200 פקודה בלתי חוקית בעליל", אם כי הניסיון האישי שלי אינו מהווה הוכחה.

black-flag

אולם המציאות שהוצגה לעיל, שערורייתית ככל שתהיה, עדיין אינה מצדיקה סרבנות. בדומה לכשלים מוסריים אחרים (התענגות על שיחות סקס של אזרחים פלסטינים, למשל) היא מצדיקה סרבנות לפקודה הספציפית, ותלונה לרשויות המוסמכות. אם הרשויות הללו אינן מגיבות, אפשר להבין חיילים שמחליטים "לפוצץ" את העניין בתקשורת. אולם על מנת להצדיק מהלך קיצוני כמו סרבנות שירות אין די באנקדוטות. כפי שהחותמים עצמם הודו, לא מדובר בכשלים ספציפיים אלא במציאות שלטענתם היא לקויה מהיסוד. כאן, אליבא דכולי עלמא, נמצאת ליבת הטיעון שלהם. הטיעונים והתלונות במכתב ובראיון מעורבבים מעט, ועל מנת לדון בסוגיה באופן יסודי יש להפרידה לחלקיה השונים.

ראשית, החותמים קובלים על פעולות מודיעין המשרתות את הכיבוש הישראלי בשטחים. אם הכיבוש אכן הוא כל כך נתעב מבחינה מוסרית עד שאין לשרתו בשום צורה, הרי אין הבדל בין חייל מודיעין (בזירה הפלסטינית לפחות) לבין חייל קרבי המבצע פעילות מבצעית באיו"ש. הן זה והן זה משרתים את הכיבוש, כל אחד לפי כישוריו ויכולתו. ברגע שקיבלנו את הטענה הזאת של החותמים, כל יתר הטענות למעשה מיותרות. יש לסרב באופן עקרוני לשרת את הכיבוש בכל צורה שהיא. אני מסכים כמובן עם חותמי המכתב שהכיבוש בשטחים הוא רעה חולה ונתעבת, מציאות לא מוסרית באופן בסיסי שפוגעת בעם הפלסטיני ומשחיתה את החברה הישראלית. כשמוסיפים למרק העכור הזה את ההתנחלויות, הרי שהוא הופך לבאוש אף יותר. יתר על כן, ישנו סיכוי הולך וגדל שהכיבוש יוביל למציאות אפרטהייד דו לאומית, ויחסל בסופו של דבר את מדינת ישראל והחזון הציוני. כשעניינים כבדים כל כך מונחים על הכף, סירוב בלתי אלים שיוכל לשנות את הכיוון של הרכבת הוא אסטרטגיה שיש לשקול.

אם הכיבוש הוא קו אדום - יתר הטענות מתייתרות. מחסום בשטחים.

אם הכיבוש הוא קו אדום – יתר הטענות מתייתרות. מחסום בשטחים.

אבל כאן, כרגיל, אנחנו נתקלים בבעיה. הכיבוש בשטחים הוא מציאות נתונה, חרב שתקועה בצלעות של הישראלים והפלסטינים כבר עשרות שנים. כל מי שמבין משהו ברפואה יודע ששליפה מהירה של חרב שנעוצה בצלעותיו של מישהו היא מהלך מסוכן להפליא. להב נעוץ יש להוציא אך ורק בתהליך כירורגי מורכב, אחרת הפציינט עשוי למות. הישראלים והפלסטינים קשורים אלו באלו באלפי דרכים שונות, ואי אפשר פשוט לקום ולסגת מהשטחים, במרחק כל כך קצר ממרכז הארץ. נסיגה מהירה שכזאת עשויה לגרום להתלקחות, ובסופו של עניין, קורבנות מרובים יותר בשני הצדדים. כמו כן, יש בשטח מציאות של טרור. המציאות הזאת עוצבה על ידי הכיבוש, אבל בשום פנים ואופן לא נוצרה על ידו. בתנאים הנוכחיים אי אפשר להסיר את הכיבוש אלא על ידי פתרון פוליטי מוסכם. בינתיים, צריך להגן על אזרחי המדינה מפיגועים, והגנה כזאת מחייבת כיסוי מודיעיני נרחב ביהודה ושומרון, שאי אפשר לדמיין בלי פעילותה של הזירה הפלסטינית באמ"ן. פעילות 8200, לפיכך, מצילה חיים.

אבל רגע, אולי זה לא נכון? אולי החותמים צודקים, והפעילות של 8200, גם במסגרת הכיבוש, לא קשורה רק למלחמה בטרור אלא גם למטרות אחרות, לגיטימיות פחות? דיו רבה נשפכה על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שבמסגרתם נפגעים למרבה הצער גם חפים מפשע לא מעטים. מידת יעילותה של הטקטיקה הזאת קשורה במובהק למציאות של לוחמה א-סימטרית. כאשר קשה לפגוע בלוחמי האויב, המסתתרים מתחת לאדמה, טבעי שצבא ינסה לנצל הזדמנויות הנקרות בדרכו לפגוע במטרות "איכותיות" יותר, שישבשו את מערכת הפיקוד והשליטה של ארגון הטרור. צבא ארצות הברית מאמץ את האסטרטגיה הזאת במלחמתו בדאע"ש, אל-קאעדה וא-שבאב, וקשה לומר שאין לה תוצאות. לפי ספרו של שלומי אלדר, למשל, החמאס הסכים להפסיק את פיגועי ההתאבדות ההמוניים רק לאחר שורת ההתנקשויות במנהיגיו הבכירים, במיוחד אחמד יאסין ועבד אל-עזיז א-רנטיסי. ישראל, כידוע, נוקטת באמצעי זהירות נרחבים יותר למניעת פגיעה בחפים מפשע מאשר צבאות מערביים אחרים. בהינתן כל אלו, קשה להגדיר סיוע מודיעיני לסיכולים ממוקדים כפקודה בלתי חוקית בעליל, אפילו במובן המחמיר ביותר של המילה. מה גם שלחייל ב-8200 אין את תמונת המודיעין המלאה. אולי החיסול הזה עשוי לסייע במניעת פיגוע המוני?

סיכול כפול - יאסין ורנטיסי

סיכול כפול – יאסין ורנטיסי

טענה נוספת, מעניינת יותר, קשורה לפגיעה בפרטיותם של אזרחים פלסטינים, במיוחד גיוסם של משתפי פעולה. תעשיית המשתפ"ים של אמ"ן והשב"כ היא ללא ספק עסק מלוכלך, כפי שגיוסם של סוכני מודיעין בכל מקום הוא עסק מלוכלך. המגייס מנסה לנצל את חולשותיהם של בני אדם, לעיתים קרובות באופן ציני להפליא. כל מי שמפקפק בכך, ראוי שיצפה בסרטים תיעודיים כמו שומרי הסף או הנסיך הירוק. אבל גם כאן, העולם הוא מקום מורכב. האם פעולה לגיטימית היא אך ורק איסוף מידע על מפגע שנמצא בדרכו לזירה, או על הוראות שעוברות בתוך חולית טרור? כל מי שעסק במודיעין יודע שקשה מאד למצוא מפגע בדרכו, או אפילו לאכן חולייה, בלי ידע על הרקע במובן הרחב ביותר של המילה. למעשה, הדרך הטובה ביותר למנוע את הפיגוע הוא לסכל את צמיחת תשתיות הטרור, ומי שרוצה לעשות זאת אינו יכול לוותר על כיסוי מודיעיני נרחב בשטח. כיסוי כזה כולל, למרבה הצער, גם ניצול חולשותיהם של משתפי פעולה. הטרייד-אוף המוסרי כאן ברור. האם חותמי המכתב היו מוכנים להימנע מגיוס של משתפי פעולה ולקחת אחריות על הגברת הסיכון לפיגועים? זו שאלה שהם חייבים לענות עליה. ואפילו לא התחלתי לדבר על סיכול של סכנות אסטרטגיות, כמו ההפיכה המתוכננת של חמאס בגדה. האם מישהו יטען שסיכול האסון האסטרטגי הזה היה אפשרי מלכתחילה בלא כיסוי מודיעיני נרחב, בין היתר גם של משתפ"ים? בהתחשב בכך, ניצול חולשותיהם של משתפ"ים על מנת לגייסם אינו מהווה פקודה בלתי חוקית בעליל.

הטענה היחידה במכתב שיכולה להצדיק, ולו באופן דחוק, סירוב לשרת במחלקות מסויימות בזירה, היא טענתם של החותמים שמידע מודיעיני עובר לגורמים פוליטיים או מפלגות פוליטיות. אם זה המצב, ראוי לפוצץ אותו. אבל כדי לעשות כן, יש להציג ראיות משכנעות יותר. החותמים על המכתב, למרבה הצער, עדיין לא הצליחו לעשות זאת.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: