בימים אלו, המילה "גיוון" נישאת בפי כל וכובשת בסערה את עולם התרבות; מפיקים מלהקים שחקנית שחורה כמלכת אנגליה, משנים נטיות מיניות של דמויות, ומשתדלים לייצג ביצירות ספרותיות וקולנועיות כמה שיותר קבוצות. כך, בהפקה חדשה של הארי פוטר, עלה הרעיון להפוך את אמו לטראנסית ואת אביו להיספני. אלא שפוליטיקת הזהויות הזאת, טוענת דריה שלייפר בטור אורח לינשוף, משיגה את ההיפך הגמור ממטרותיה המוצהרות, ובמיוחד משדרת בוז עמוק לאלו שהיא אמורה להעצים. מדוע?

לפני כמה ימים, הודיעו כמה מפיקי סרטים אמריקאיים כי הם מתכננים לצלם גרסה חדשה של הארי פוטר, שתהיה מגוונת מבחינה אתנית ומגדרית. המפיקים הצהירו כי שלל הדמויות, שרובן המוחלט הוצגו בתור לבנות בסרטים המקוריים, יהיו מרקע אתני מגוון (למשל, הוצע כי ג'יימס פוטר יהיה היספני), וחלק מהדמויות יהיה בעלות זהות מינית שונה (למשל, הוצע כי נשים תוכלנה לגלם את דמותו של רמוס לופין). המטרה היא, כרגיל, גיוון וייצוג, שתכליתם להביא להכלה של קבוצות רבות על המסך, פלורליזם דמוקרטי וליברלי שלם, שיגרום לקבוצות מיעוט מבחינה פוליטית להיות נוכחות יותר בתודעה הציבורית והתרבותית. גיוון וייצוג כאלו אמנם באים על חשבון דמויות לבנות, אבל בבסיס רעיון הייצוג ניתן למצוא את הטענה שה"לובן" (whiteness) כבר קיבל התייחסות פוליטית ותרבותית לא פרופורציונלית ומפלה על חשבון קבוצות אחרות.

כחלק מהוצאה לפועל של רעיון הגיוון והייצוג, אנו רואים ליהוקים של אנשים ממוצא אסיאתי או אפריקאי בהקשרים היסטוריים אירופאיים, כמו למשל ב"הפרחחים מרחוב בייקר" שמתבססת על העולם של "שרלוק הולמס" ו-"ברידג'רטון" הדרמה התקופתית האלטרנטיבית, או בעולמות שתהליך הדמיון שלהם נובע מהקשרים היסטוריים אירופיים, כמו "מחזור כישור הזמן".

כך, אנחנו יכולים למצוא אסיאתים ואפריקאים לצד לבנים ברחובות לונדון של המאה ה-19, או בחצר האצולה האנגלית, או פשוט בכפר אירופאי טיפוסי מימי הביניים. מעבר לשאלת הייצוג ההיסטורי, נשאלת השאלה האם טקטיקת הגיוון והייצוג הזו אכן משיגה את מטרתה. או, במילים אחרות, האם התודעה שלנו הופכת למכילה יותר, או לכל הפחות למודעת יותר לקיומן של מגוון פרספקטיבות? לי נדמה, שרב-אתניות ורב-מגדריות גדושות, במיוחד כאשר ישנן יצירות שמשוכתבות במטרה בלעדית להיות רב-אתניות ורב-מגדריות, אינן משיגות את המטרה; אם כבר, הן לעיתים קרובות גורמות להגחכת רעיון הייצוג והפלורליזם באמצעות בריאת עולמות לא משכנעים, אידאולוגיים, שמושתתים בלעדית על קומבינציות לא הגיונית של דם ומגדר שבינם לבין ייצוג ופוליפוניות יש מעט מאוד.

מה ההסבר לתופעה? להלן מספר רעיונות.

יצירת עולמות עם היגיון פנימי: הסיפור של הדמויות מתרחש בתוך עולם, ואם העולם הזה אינו עולם אמין, דהיינו אינו בעל הגיון פנימי שמתכתב עם הידוע לצופים על בני-אנוש, על ההיסטוריה, ועל הטבע שלהם, הצופים יעסקו באי-ההגיון של העולם ולא בסיפורן של הדמויות. אם, למשל, בעולם שבראנו בני האדם מתנהגים בצורה שונה מהמוכר לנו, למשל במשטר מטריאכלי, יש להבין שיש לזה השפעה אדירה, ושעלינו לחשוב על הדפוסים הלוגיים שמשטר שכזה יוצר ואת השלכותיו על התנהגות הדמויות, אופי הדמויות, והאינטראקציה ביניהן או בין הקבוצות השונות הפועלות בסיפור. הרי את דפוסיו הלוגי של משטר פטריאכלי אנחנו מכירים היטב, לכן אם אנחנו כותבים על אחד כזה, מספיק שנפעיל את זכרוננו ההיסטורי או את מבטנו ההשוואתי בשביל ליצור עולם אמין.

לכן, אם אנחנו רואים למשל כפרים בסגנון ימי-הביניים, ובהם אסיאתים שחורים לצד לבנים מבלי שיש איזו התייחסות לרב האתניות הזו: לא מדובר בסיפור משכנע, כי לא ברור לנו איך משהו כזה יכול לקרות מבלי כיבוש, הגירה מסיבית, או אפרטהייד ארוך שנים ששמר על בני אדם בעלי רקע אתני שונה מופרדים אחד מהשני למרות החיים המשותפים בכפר פצפון בנוסח ימי הביניים. בין אם מדובר בכיבוש, הגירה, או אפרטהייד, ברור לנו שהדמויות והעולם החברתי והפוליטי שבו הן מתקיימות לא ייתנהל בצורה זהה לעולם חד-אתני מפאת הנסיבות המיוחדות שמביאות לעולם רב-אתני, בין אם זה עולם חדש או עולם ותיק. במילים אחרות, אם הרב-אתניות לא משנה שום דבר בהתנהגות הדמויות, בזיכרון ההיסטורי שלהן, או באישיות שלהן, העולם הזה מאבד מאמינותו.

ואם נסכם: בהיעדר אמינות של העולם הסיפור לא יכול להיות סיפור מוצלח, כי בשביל להתחבר לסיפור כלשהו ברמה אישית ועמוקה אנחנו צריכים להרגיש שמדובר באיזו אמת; לא במובן ההיסטורי, וגם לא במובן הטכני, אלא במובן ההיגיון הפנימי. או, במילים אחרות, אמינות מביאה לממשות, וממשות מביאה לחיבור אישי, פסיכולוגי ואסתטי של צרכן התרבות אל הסיפור.  

יצירת דמויות עגולות ואמינות: לא רק העולם צריך להיות אמין, אלא גם הדמויות. בשביל להיות אמינות, הדמויות צריכות להיות בעלות תכונות הגיוניות, קול אוטונומי, אישיות, והיגיון פנימי משלהן שמתכתב עם ההיגיון הפנימי של העולם. מתוך כך, ברור לנו שלזהות המינית, המגדרית, או האתנית של הדמות יש משמעות אדירה לאותו ההיגיון הפנימי וליחסי הגומלין שלו עם ההיגיון הפנימי של העולם שבו הדמות פועלת. לכן, החלפה של דמויות לבנות בדמויות שחורות מבלי לשנות את כל יתר הסיפור היא טקטיקה שכמעט לעולם לא יכולה להיות אמינה. הרי הרעיון מאחורי ההחלפה האתנית, המגדרית, או המינית המודעת מתבסס על הנחת המוצא כי לזהות יש משמעות, ואם יש לה משמעות עבורנו, יש לה משמעות גם עבור אנשים בעולמות אחרים, בדיוניים ככל שיהיו.

אם, למשל, לילי פוטר היא טרנס וג'יימס פוטר הוא היספני, עובדה זו משנה לגמרי את הדמויות ואת הקשרים ביניהן. לאו דווקא לטובה, לאו דווקא לרעה, אבל בוודאי במידה כלשהי. לכן שכתוב פשוט בצורת החלפה על בסיס דם או מגדר כמעט תמיד יוצא עילג ולא משכנע; צריך לשנות הרבה מאוד בעולם או בהקשר בין הדמויות בשביל שהאישיות, ההיסטוריה, והתקשורת של הדמויות תהיינה הגיוניות, ובתוך כך הדמויות עצמן יהיו ממשיות. וכמו שכבר ציינו, בהיעדר ממשות, צרכן הסיפור לא יכול להתייחס לסיפור ברצינות מירבית.

להפסיק להתעצל: יצירת עולמות תוכן חדשים: אחד הדברים החסרים ביותר בנוף התרבותי שלנו הוא תוכן חדש על מקומות, דמויות, והקשרים שונים. רובן המוחלט של היצירות עוסקות בעולם אמריקאי או אירופי מערבי, כמו גם ההקשר שבו הן פועלות. משום מה, יוצרי התרבות בני-זמננו בוחרים להחליף את האצילים האנגלים הלבנים באסיאתים ובאפריקאים, במקום ליצור תוכן על הפוליטיקה העתיקה שהתקיימה באסיה ובאפריקה (וגם במקומות של לבנים לכאורה, כמו הסלאבים, שאינם נוכחים בתרבות המיינסטרים כמעט בכלל) – תוכן מעניין, חדשני, ואמין הרבה יותר.

אם נחשוב על זה, רבים מאיתנו נחשפו לגיוון שיש בעולם באמצעות סרטי דיסני, אשר הציגו את מולאן הסינית ואת פוקהונטס האינדיאנית. על אף שהייצוגים היו בלתי אמינים במובנים אחרים, עצם העובדה שהוצג סיפור שמתבסס על ההיסטוריה האמיתית של הדמויות הלא מערב אירופאיות, עם היסטוריה לא מערב אירופאית והקשר לא מערב אירופאי – גרמה לנו באמת להיות מודעים לקיומן של תרבויות והיסטוריות אחרות. מנגד, כשמלהקים, למשל, שחקנית שחורה ממוצא אפריקאי לשחק את מלכת אנגליה, אנחנו לא לומדים שום דבר על אפריקה או על הזהות הגזעית של השחקנית, אלא רק על טרנד הליהוק הקולנועי בן ימינו. זה מלמד אותנו משהו על המייצגים, ולא על המיוצגים. אם כבר, זה יוצר בלבול, כמעט רמייה, כי הרי ברור שמדובר בייצוג שקר שלא יכול היה להתקיים. זה יוצר, כאמור, סיפור ודמויות לא אמינות, כי רב-אתניות משנה יותר מדי מבחינת נסיבות האומה או העולם, הרי לזהות, כמו שהזכרנו, יש היסטוריה, הקשר, ומשמעות.

נדמה לי שאפשר אפילו להעז ולהגיד שליוצרים והמלהקים לא אכפת באמת מייצוג עמוק ואיכותי; במקום לקדם תוכן חדש ואיכותי, הם שוחים בתור המוכר להם, מתעצלים ללמוד על דברים חדשים, וגם לא חוששים לקדם בורות שאין בה לא אמינות, לא ממשות, לא עומק, ולא כבוד – לא למערב-אירופאים, לא לאפריקאים, לא לאסיאתים, לא לסלאבים, לא ליהודים, ובעצם, ובכן, כמעט לאף אחד.

מעט כבוד: ואולי הסעיף הזה, האחרון, הוא בעצם הסיכום של הסעיפים הקודמים, והוא די פשוט, ואמור להיות די אינטואיטיבי בחברה ליברלית: בשביל לייצג פלורליזם ייצוגי, עלינו לתת לאנשים את הכבוד המגיע להם בתור פרטים אוטונומיים ומקוריים. העולם של הארי פוטר הוא עולם אנגלי לבן בעיקרו, עם כמה מהגרים, עם אחוז מועט של הומוסקסואלים, ובלי טרנסים. זה לא עולם רע, זה פשוט עוד עולם, והוא בעיקר תואם את העולם הריאלי של אנגליה בשנות ה-90 של המאה הקודמת. הדרך לכבד אנשים שלא כלולים בעולם הזה היא לא לשים אותם שם בכוח האידאולוגיה והממון, אלא ליצור להם עולמות שבהם הם לא סתם "שחקן שחור", "שחקנית לסבית", "שחקנית היספנית" – אלא ראשית דבר, בני אדם עם סיפור ותוכן משלהם. בוודאי שבסיפור האישי שלהם לזהותם תהיה משמעות, אבל כיבודם יוביל לכך שמשמעות זו היא עוד חלק מאנושיותם וממהותם, ולא הדבר המרכזי (ואף היחידי) שיש בהם. הם יוצגו ויושפטו כבני-אדם מלאים, עם כל הנוגע לכך, ולא כתיוגי זהות פשוטים וחד-ממדיים. הרי מה היא המלחמה בגזענות ובשוביניזם אם לא הכבוד לאדם היחיד, לעולמו ולעומקו בשל האינדיבידואל שהוא, ולא בשל הנסיבות בהן נולד?

טהראן, קיץ 1941. בעלות הברית פולשות לאיראן, ונער צעיר מתאהב בבת דודו יפת העיניים. הדוד עצמו, קצין זוטר בדימוס, מנהל ביד רמה משפחה מורחבת בעלת יומרות אריסטוקרטיות. הערצתו העיוורת לקיסר הצרפתי נפוליאון לצד איבתו הלוהטת לבריטים מעבירות אותו אט-אט על דעתו, ויחד עם משרתו הנאמן הוא שוקע בעולם של קרבות מדומיינים. ובינתיים שאר בני המשפחה שוקעים, מצידם, בסבך מזימות ותככים, מסתכסכים ומתפייסים, בקומדיית מצבים נפלאה ומצחיקה עד דמעות. "דודי נפוליאון" מאת איראג' פזשכזאד בתרגום אורלי נוי. המלצת קריאה חמה לחורף קר.

איראג' פזשכזאד, דודי נפוליאון (חרגול הוצאה לאור, עם עובד), מפרסית: אורלי נוי

יש בעולם אנשים שאוהבים לקרוא ספרים. מהם – יש כאלו שספרי היסטוריה מרטיטים אותם במיוחד. מי מאיתנו לא נשאב פעם לתוך ספר, וראה את עצמו לא רק מזדהה עם הדמויות אלא ממש מתהלך בקרבן: שותה כוס יין עם גיבורי מלחמת השושנים, חולק קערת אורז עם שוגון יפני, או מנהל שיחות מושחזות עם צ'רצ'יל בבונקר המלחמה בלונדון. במודע או שלא במודע, חלק מאיתנו היו רוצים להיות כמו הדמויות שאנחנו אוהבים. מנהיגים מוצלחים יותר או פחות משווים את עצמם בוקר, צהריים וערב לצ'רצ'יל. יש כאלו שהפראיות חסרות העכבות של ג'ינג'יס חאן קוסמת להם יותר. אולם דווקא דמותו של נפוליאון בונאפרט, קיסר הצרפתים, הילכה קסם על גנרלים, מצביאים וחובבי צבא ברחבי העולם כולו. אנטואן-הנרי ז'ומיני, ההוגה הצבאי המשפיע ביותר במאה ה-19, ראה את עצמו כמי שמנסה לזקק את גאונותו של נפוליאון לסדרת כללים שמי שיאחז בהם ינצח בכל קרב ובכל מלחמה. קארל פון קלאוזביץ, מבקרו הגדול של ז'ומיני, שדווקא תיעב עקרונות מסודרים וכללי אצבע, העריץ אף הוא את נפוליאון וקרא לו "אל המלחמה". מצביאים מאוחרים יותר, מהלמוט פון מולטקה, עבור בפרדיננד פוש ועד אדולף היטלר, ראו בקיסר מודל עליון לחיקוי. כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי קייתל נולאן, כמעט כולם שכחו שנפוליאון המיט על עצמו ועל ממלכתו תבוסה וחורבן מוחלט, מפני שלא ידע לרתום את גאונותו הצבאית לחזון פוליטי בר-קיימא. במקום לנצל את נצחונותיו ולהגיע להסדר, הטיל שוב ושוב את "קוביית הברזל" (קרי, הימר שוב ושוב על מלחמה) עד שהקובייה נטתה על צידה ושאבה אותו ואת צרפת אל התהום. אולם תבוסתו הסופית של נפוליאון מעולם לא הפריעה למעריציו הרבים, שמוסיפים לרכון על מפות וללמוד את מהלכיו, או לצטט ביראת קודש כל אמירה ואמירה שלו.

תופעת ההערצה ל"קיסר הצרפתים" עוטה עליה מלבוש ביזארי במיוחד בדודי נפוליאון, הרומן הקומי המופלא של הסופר האיראני איראג' פזשכזאד. "הדוד נפוליאון", דאי ג'אן, הוא זקן זועם בעל יומרות אריסטוקרטיות, שמנהל ביד רמה משפחה מורחבת בטהראן. שנאתו היוקדת לבריטניה, אויבתה המסורתית של איראן, הובילה אותו לקרוא כמעט כל ספר שנכתב בפרסית על נפוליאון, ואף ספרים רבים בצרפתית. בהדרגה, הוא מתחיל לראות את עצמו כיורשו של נפוליאון ולשדרג את עברו הצבאי בהתאם. בעבר שירת כקצין משטרה זוטר בדימוס, וניהל אי אלו קרבות עם שודדים במדבריות של דרום איראן. אולם לאחר שבלע אינספור ספרים על עלילותיו של נפוליאון בונאפרט, המצביא הגדול שהכה את שנואי נפשו הבריטים, החל לדמיין את עצמו יותר ויותר כגירסה איראנית של קיסר הצרפתים. לא רק שקרבות עם שודדים ספורים צמחו במהלך השנים למערכות בהשתתפות של אלפי חיילים, אלא שאלו דמו דמיון מפתיע לקרבותיו המפורסמים של נפוליאון באוסטרליץ ומרנגו. במשפחה המורחבת של הדוד, שחולקת גן באחת מהשכונות השקטות של טהראן, מודעים לכך שעלילותיו הם פרי הדמיון, אולם בהתחשב באימה שהוא מטיל על בני המשפחה, איש לא מעז לומר לו את האמת.

העלילה של "דודי נפוליאון" נפתחת בתאונה. בדיוק כשהמספר מתאהב בליילי, בתו היפה של הדוד נפוליאון, מפליג זה בסיפורי המלחמה הדמיוניים שלו באחת מהמסיבות המשפחתיות. ממש כשהוא מתאר את תמרוניו, נשמע "קול חשוד" מאחוריו של אחד האורחים. האשמה היא ככל הנראה קרובת משפחה רפת שכל, אולם הדוד נפוליאון מאשים את גיסו – אביו של המספר, וכעונש קוטע את אספקת המים לגן של שאר בני המשפחה. מכאן פותחים הדוד נפוליאון וגיסו בסדרה מורכבת של תמרונים, מזימות ומזימות נגד, אליהם נסחפים שורה ארוכה של טיפוסים ססגוניים, ביניהם מצחצח נעליים מקומי, שהדוד נפוליאון בטוח שהוא "סוכן של היטלר" שהגיע לשמור עליו מהבריטים, קצין הודי שנתפס בעיניו כראש הנחש של השירות החשאי הבריטי באזור, ודיפלומט יפה תואר, שנון והולל ממוצא אצילי. הדיפלומט, אסדוללה מירזא, נהנה לצפות בדוד ובגיס נלחמים זה בזה, אך נרתם לסייע למספר הילד שהופך לקורבן העיקרי במאבק בין שתי מעצמות העל של המשפחה. בגלל הסכסוך בין אביו ובין דודו, הוא לא יכול לראות יותר את אהובתו, ליילי, שממילא הובטחה בידי הדוד נפוליאון לבן דוד מאוס במיוחד. במקביל, עוסק אסדוללה בנסיונות אינסופיים להשיג "סן פרנסיסקו" (הכינוי שלו לסקס) עם נשים נשואות, ובמיוחד אשתו היפה של הקצב האימתני שיר-עלי. בכמה מהסצינות היפות ביותר בספר, המחבר מראה כיצד דווקא הבעל האלים, הקנאי והרצחני ביותר בסביבה (מאז שעלה לרגל לאחד מקברי הקדושים נשבע שלא לבתר בני אדם בסכין הקצבים שלו, ומאז הוא רק הולם בהם עם שוק כבש) – עיוור לחלוטין למתרחש מאחורי גבו.

לקורא הישראלי, שרואה יום יום כיצד נאשמים ופוליטיקאים למיניהם מנסים לדחות את רוע הגזירה באמצעות תירוצים קלושים מסוגים שונים (וזכור לטוב הניסיון של הליכוד לדחות את הבחירות בנימוק של הילולה לרבי אלימלך מליז'נסק), תדבר במיוחד הסצינה הבאה. יום אחד, מגלה גיסו של הדוד נפוליאון כי המצביא הדגול הסתתר מתחת למיטה מאימתו של פורץ. הוא מתכנן לערוך מסיבה מפוארת בגן ביתו, עם ממתקים, מגדנות, אלכוהול משובח, נגנים וזמר, ולהזמין אליה את כל קרוביו, כדי לגלות את קלונו של דאי-ג'אן ברבים. על מנת להרחיק את רוע הגזירה, מנצלים הדוד נפוליאון ומשרתו הנאמן, מש-קאסם, אירוע דתי אזוטרי פרי דמיונם. בעזרתו של המטיף השכונתי המושחת, הם מפברקים טקס אבלות לשהיד מומצא, ואף מזמינים מתאבלים מקצועיים מהשוק שיעשו רעש ויהלמו על החזה. גיסו של הדוד נפוליאון יודע שהמסיבה שלו נגמרה עוד לפני שהחלה. אפילו אם מישהו יעז להגיע אליה בשעה שטקס אבלות שיעי מתרחש בבית הסמוך, יפרצו המקוננים מהשוק לביתו ויקרעו אותו לגזרים.

לספר זה, כפי שכותבת המתרגמת, היתה השפעה על הספרות האיראנית ואפילו על השפה הפרסית המודרנית. עד היום, נשים איראניות עשויות להסמיק כאשר מישהו מזכיר בפניהן את הביטוי "ללכת לסן פרנסיסקו", מבית מדרשו של הדוד השובב אסדוללה מירזא, ובני שיח משני המינים עשויים לומר באופן אירוני "למה לשקר? עד הקבר אה אה", ולהרים ארבע אצבעות, מנהגו של מש קאסם, משרתו הנאמן של הדוד נפוליאון, בכל פעם שהוא ממציא סיפור.

מחשבה שעלתה לי בזמן קריאת הספר, היא על ההרמטיות המוחלטת, החונקת ממש, של תיאוריות קונספירציה. כפי שכתב ההוגה הבריטי השנון גילברט קית צ'סטרטון, הבעיה בתיאוריות מהסוג הזה שההיגיון הפנימי שלהן כל כך מוצק עד שלא ניתן להפריכן. אם דאי ג'אן נפוליאון סבור שהבריטים מנסים להפיל אותו בפח, הרי מן הסתם הם ישחדו את שכניו ואת קרוביו, ולכן כל מי שמנסה להסביר לו שאיש אינו רודף אחריו הופך להיות חלק מהקונספירציה. כל פרט, מהעלמותו של מצחצח הנעליים מהרחוב ועד הקצין ההודי שמשתין על שיח הורדים שלו, משתלב בתמונה הרמונית של מזימה מתוחכמת ומשומנת. בסופו של דבר, כמו שכותב צ'סטרטון, הדרך היחידה לרפא חולה בתיאוריות קונספירציה היא לפתוח את עולמו לאוויר צח, לאנשים ולגירויים שנמצאים מעבר לעולם הסגור שברא לעצמו. אולם בגן מוקף החומה של דאי-ג'אן נפוליאון, שתושביו מתחלקים בין אויבים מושבעים, אלו שמתמרנים אותו ואלו שסרים למרותו, אין ולא יכול להיות אוויר צח מהסוג הזה. מנקודה זו, הסיפור הופך להיות יותר טרגדיה מאשר קומדיה. בלי להיכנס לספויילרים, אומר שבשכונה דווקא יש מרגל אמיתי, אבל ממש לא מי שהדוד נפוליאון מדמה לעצמו. ומי שרוצה לדעת כיצד מתפתחת העלילה המפתיעה – מוזמן לקרוא את הספר.

לסיכום ההמלצה החמה הזאת על דודי נפוליאון, ספר שהוא בו בזמן סטירה חברתית נוקבת הן על החברה האיראנית והן על תופעת שיגעון הגדלות, חשוב לומר מספר מילים על התרגום. אורלי נוי, שתרגמה את הספר מפרסית ביד אומן, היא אחת המתרגמות הפוריות והחשובות ביותר של ספרות איראנית לשפה העברית. שליטתה המוחלטת ברבדי העומק של שתי השפות וכשרונה הפואטי (ממליץ לכולם לקרוא את תרגומי השירים שלה מפרסית, למשל כאן) הופכת כל תרגום שלה לתענוג קריאה שאין כמותו. באופן לא מפתיע, התרגום של דודי נפוליאון הוא לא רק קריא וקולח, אלא גם שומר על ההומור והשנינות של המקור. מי שראה כיצד מתרגמים לא מוצלחים חירבו ספרי הומור זרים כמו "שלושה בסירה אחת", יודע שאין זה דבר של מה בכך. לבסוף, נוי מצרפת הערות מאירות עיניים, בתמצות ובטוב טעם, ואחרית דבר שתסייע לקורא העברי להבין את הספר בהקשרו האיראני המקורי.

בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. הפיתויים שעומדים בפניה נוצצים אך קטלניים. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים המונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. לא נגלה לכם את סופו של הספר, אולם נקביל את עלילותיו של הבלש פנדורין, שנלחם ברומנטיקה של המוות, לאקטיביסטים סינים שניסו לבער את מנהג "קשירת הרגליים" לנשים, רוע שנעטף גם הוא במילים מתקתקות ופיוטיות. ינשוף ספרותי על האימה שמבעד לרומנטיקה.

בוריס אקונין, אהובת המוות – פרשה דקדנטית. מרוסית: יגאל ליברנט (ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג)

"ולא נעמוד מול מזבח

לעולם לא אהיה נשואה

הנסיך החיוור קורא לי

למוסקבה, אל צל השקיעה."

בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. מאשה, נערה מסיביר הרחוקה, מסתובבת ברחובות העיר פעורת עיניים עם נחש זעמן כרוך לצווארה, ומחפשת הרפתקאות. אלו, למרבה הצער, מוצאות אותה יותר מהר מאשר תכננה. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים מסתורי, שמונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. כמו הספרים הקודמים, גם ספר זה מוגש לקורא העברי בתרגומו המאלף והקולח של יגאל ליברנט.

אראסט פטרוביץ' פנדורין, הגיבור המרכזי של הסדרה, חוזר למוסקבה לאחר גלות מרצון שנמשכה מספר שנים. פנדורין, חובב תרבות יפן, מאמץ לעצמו את הכינוי הרומנטי "הנסיך גנג'י" וחודר למועדון המתאבדים על מנת לפענח את צפונותיו. כדי להציל את מאשה, אהובת המוות, מגורלה המתקרב, עומד בפניו אתגר עצום. האם יצליח לנפץ את הרומנטיקה של המוות, "החתן הנצחי" ולחשוף את הכיעור והאימה הנחבאים מאחורי המילים הפואטיות?

אראסט פנדורין (בגילומו של אולג מנשיקוב) בסרט "יועץ ממלכתי", המבוסס על הספר השישי בסדרה

אני לא אגלה לכם כמובן את סופו של הספר, אלא – כהרגלו של הבלוג הצנוע הזה – אקביל את העלילה של אקונין ללוחמים היסטוריים אחרים שנאבקו לעקור את הרע מקרבם, רוע שנעטף גם הוא ברומנטיקה פיוטית ומתקתקה. אני משער שרוב קוראי הינשוף שמעו כבר על אחת התופעות המחרידות יותר של מזרח אסיה, קשירת הרגליים לנשים בסין. לפי המנהג, שהתחיל עם קורטיזנות ונערות מופיעות למיניהן במאה ה-12 והתרחב לחלקים נרחבים של האוכלוסיה עד המאה ה-19, אמהות קשרו את הרגליים של בנותיהן על מנת שלא יתפתחו באופן טבעי. המטרה היתה אסתטית: להפוך את הרגליים לקטנות ויפות, אך הפגיעה היתה קשה. הנשים קשורות הרגליים התפתחו באופן מעוות, ספגו נזקים כבדים בעמוד השגרה והתקשו בהליכה. במאה ה-19, המנהג הפך כה נפוץ במעמד הבינוני והגבוה, עד שאמהות היו חייבות לקשור את רגלי בנותיהן כדי לדאוג לרווחתן. אישה שרגליה לא היו קשורות לא תוכל להתחתן, ותיאלץ לבלות את חייה כנערה משרתת ולספוג השפלות והתעללויות. מרגע שרגליה של אישה נקשרו, הנזק היה כמעט בלתי הפיך. במאה ה-19, ניסו מורדי הטייפינג (כת דתית רצחנית שנדבר עליה בהזדמנות אחרת) להסיר בכוח את הקשרים על רגליהן של נשים בננג'ינג, עיר חשובה שהצליחו לכבוש. רבות מהנשים האלה מתו מזיהומים ומנמק.

בדיוק כמו שירי המוות המפתים ברומן של אקונין, מנהג קשירת הרגליים שרד כל כך הרבה שנים בגלל ההילה הרומנטית שנקשרה אליו. דורות של משוררים סיניים כינו אותו "הלוטוס המוזהב", והציגו את הרגליים הקטנות והעדינות בשורה ארוכה של ציורי דיו מצועצעים, סיפורים, בלדות וענן מוזהב של מלל פיוטי. בסיפור שלנו, מילאה התנועה הלאומית הסינית את תפקידו של פנדורין-ג'נג'י. מאז סוף המאה ה-19, התחילו הלאומנים הסינים להוקיע את העוולות הפיאודליות שאותן זיהו עם תרבות קפואה ומנוונת ועם השלטון הקיסרי השנוא. כמעט מההתחלה, זכויות האישה היו במקום מרכזי בסדר היום. הלאומנים הוקיעו תופעות מיזוגניות כגון רצח תינוקות ממין נקבה, הכאת נשים, והתעללויות בכלות צעירות מצד חותנותיהן, שרווחו במשפחות סיניות מסורתיות. ובמיוחד, הם התנגדו לקשירת הרגליים. חיסול המנהג הפופולרי הזה הפך, במיוחד בתחילת המאה העשרים, לאחת המטרות המרכזיות של התנועה הלאומית הסינית.

"הלוטוס המוזהב" – ציור המתאר קשירת רגליים

לאחר נפילת השלטון הקיסרי במהפכת 1911, התחלקה סין בין ברוני מלחמה שונים, והחל מ-1927 התאחדה בהדרגה תחת שלטונה של "מפלגת האומה" המודרניסטית. השליטים החדשים לא רק שלא עודדו את קשירת הרגליים, אלא חלק מהם ניסו להילחם בה. אולם אבוי – המנהג היה פופולרי מדי, והתגלה כעמיד למדי לכפייה שלטונית. אמהות קשרו את רגלי בנותיהן בסתר, שוב, כדי לדאוג לרווחתן ולנישואיהן העתידיים. ברוני מלחמה רפורמיסטיים (המפורסם ביניהם הוא יאן סי-שאן) הוציאו מחוץ לחוק את המנהג, שלחו פקחים והטילו קנסות. אולם הפקחים היו לרוב קצינים בורים ומושחתים, שניצלו בגסות את הכוח שהופקד בידיהם. הם חדרו לבתים עם נשק שלוף והחלו "לבדוק" את הנשים ולדרוש מהן להתפשט כדי לוודא שהרגליים של אף אחת לא קשורה. גנרל יאן, שהמעשים המגונים הללו הגיעו לידיעתו, ניסה להחליף את הפקחים הגברים בנשים, אבל גם זה לא עזר. הגברים הסינים חשו מושפלים שנשים זרות חודרות לבתיהם ונותנות להם הוראות, וקשירת הרגליים הפכה לסוג של התנגדות פופולרית לעריצות. גם שיטות אחרות, רכות יותר, כמו הטפות מוסריות, לא ממש עבדו. גנרל יאן ודומיו במחוזות אחרים ניסו להסביר שמנהג ברברי כמו קשירת רגליים מפריע לשאיפה להפוך את סין למדינה מודרנית, ולפעמים פנו לרגשות הומאניטריים, אך לשווא.

ניסה לשלוח פקחים – גנרל יאן סי-שאן

המאבק בקשירת הרגליים התקדם באופן משמעותי רק בשנות העשרים של המאה ה-20, כשהרפורמיסטים השונים (ובעיקר ארגונים הקשורים למפלגת האומה) הבינו שהדרך הטובה ביותר להילחם במנהג היא לפוגג את הרומנטיקה שלו. הם החלו להפיץ בתקשורת ההמונים צילומי תקריב ורנטגן של רגליים קשורות, מעוקמות ומעוותות. לפני כן, נחשפו רוב הגברים הסינים לרגל הקשורה באמצעות אותו ענן רומנטי ומתקתק של שירים, סיפורים וציורי דיו. גבר סיני ראה את רגליה הקשורות של אשתו רק ברגעים המיניים והרומנטיים ביותר שלאחר החתונה, דבר שהעניק מסתורין מושך לכל העניין וצבע אותו בצבעים של תשוקה. אולם כעת, כאשר התמונות הריאליסטיות עד כיעור של הרגליים הקשורות יצאו מהמרחב הפרטי והגיעו לעיתונות, המנהג התחיל לאבד מקסמו. כשכל סיני ראה בעיתוני הבוקר תמונות של עצמות שבורות ומעוקמות, כבר היה מגוחך להתפייט על "הלוטוס המוזהב". מפלגת האומה ליוותה את קמפיין התעמולה הזה בצעד חשוב נוסף: היא התחילה לארגן עצומות המונים של גברים, שנשבעו שלא יתחתנו עם אישה שרגליה קשורות. כך, בינות לרסיסי הרומנטיקה השבורה, תקפו הלאומנים את ההיגיון הבסיסי של המנהג. הרי רוב האמהות קשרו את רגלי בנותיהן כדי להבטיח להן שידוך טוב. וברגע שהסתבר לכולם שגברים רבים מאד לא רק מעדיפים אישה עם רגליים טבעיות, אלא לא מוכנים להתחתן עם קשורות רגליים, המנהג דעך ונמוג במהירות. כבר בשנות החמישים והשישים הוא ירד לטמיון ההיסטוריה.

הצילומים שברו את הרומנטיקה: רגל קשורה, כפי שהיא באמת

האם ברוסיה הצארית, באותו זמן ממש, יצליח הבלש פנדורין במאבקו לפוגג את הרומנטיקה של המוות, בטרם ינחת הגרזן על צווארה של מאשה, ועל צווארו שלו? כדי לדעת את התשובה, תצטרכו לקרוא את אהובת המוות.

נ.ב. בשלהי יוני 2019, הרגע הגדול יגיע. יגאל ליברנט (מתרגם סדרת פנדורין), שלום בוגוסלבסקי ואנוכי נדריך טיול ראשון של "עלייה לקברי רשעים" לרוסיה, פולין ואוקראינה. בתוכנית: מסע בעקבות שליטים מטורפים, שוטרים חשאיים, מורדים, שודדי דרכים ורוחות רפאים. ועוד הרבה, הרבה הפתעות. הודעה רשמית בקרוב ממש.

למראית עין הוא רומן מתח מרתק שמתרחש בהתנחלות הררית בחבל בנימין. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית ביישוב, נרצח באכזריות ליד מעיין מבודד, ומותו פותח מחול שדים הרסני. שוטרת סמויה שיצאה משליטה, נערי גבעות מחוספסים, שבכנ"יק מתחיל, רבנים, מטרוניות כעוסות ונבל מסתורי אחד מתמרנים זה את זה, ואת הסובבים, ברחובותיו המושלגים של היישוב. בין לבין, הסופר ליעד שהם שם אצבע עדינה ומיומנת על קווי המתח בחברה הישראלית, בין המתנחלים המבודדים לתל אביבים שמתבוננים בהם בהתנשאות מהולה בפחד. אולם בתוך כל החגיגה, גורם קריטי אחד נשכח. ינשוף ספרותי על השחקן הנעדר, שחסרונו מלמד אותנו על הנקודה העיוורת בחברה הישראלית כולה – משני צדדיו של הקו הירוק. 

ליעד שהם,  למראית עין (כינרת, 2016). ניתן לרכוש גירסה אלקטרונית באתר Getbooks

למראית עין הוא רומן מתח חדש של הסופר הישראלי ליעד שהם. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית בהתנחלות המבודדת גופנה, נרצח באכזריות במעיין הררי קפוא בזמן טבילה של לפנות בוקר. יואב, בנו של רב היישוב וטירון של השב"כ, חזר בשאלה ועבר לגור בתל אביב. כעת, הוא חוזר ליישוב ביחד עם הגיבורה הקבועה של שהם, פקד ענת נחמיאס, כדי לחקור בשקט את הפרשה. בניגוד לתושבי ההתנחלות, שבטוחים שהרוצח הוא מחבל פלסטיני, המשטרה והשב"כ יודעים שלא מדובר ברצח לאומני: לא נעשה שימוש בנשק חם או קר, העקבות מובילים כביכול לכפר הערבי הסמוך אבל לא מגיעים אליו ממש, ומערכת ההתרעה לא דיווחה על חדירת פלסטיני. כלומר – רוצחו של הרב גוטליב הגיע מתוך היישוב. בחקירה סמויה של מספר ימים, יואב וענת חושפים קן צרעות בתוך ההתנחלות השלווה, בעוד נבל עלום, המשרת אינטרסים זרים ומסתוריים, מתמרן את נערי הגבעות המקומיים למזימה שעלולה להבעיר את האזור כולו.

ליעד שהם כותב מצויין, ולמראית עין עושה את העבודה. הוא כתוב היטב, בקצב סטקאטו מסחרר, חלק מהדמויות מעניינות והסוף די מפתיע. ניכר שהכותב אינו מגיע מהציבור הדתי בפרט, או מציבור המתנחלים בכלל. אין לו את ההיכרות האינטימית, הטבעית והלא מאומצת עם הווי החיים המקומי, כפי שיש לסופרים וסופרות השייכים לציבור הזה, אמילי עמרוסי למשל. שהם מסתכל על ההתנחלות המבודדת ממבט חיצוני אבל אמפטי, כמו סטודנט חרוץ ומוכשר שביצע תחקיר מדוקדק לפני כתיבת עבודה. המאמץ ניכר לפעמים בתפרים של חלק מקווי העלילה, או בהסברים מלאכותיים של חלק מהמתנחלים לענת, האואטסיידרית התל-אביבית (אאוטסיידר בעלילה הוא תמיד תירוץ טוב בכדי לספק הסברי רקע לקוראים – שרובם אאוטסיידרים בעצמם).

אחד ממעלותיו של הספר, הוא התייחסות עדינה ומורכבת לויכוח הפוליטי שקיים בישראל סביב מפעל ההתנחלויות, ולמתח בין הציבור החילוני, התל-אביבי, לציבור הדתי-לאומי שגר ביישובים המבודדים ביהודה ושומרון. שהם נמנע מהרצאות, ומדגים את המתח באמצעות הדיאלוגים והיחסים המתפתחים בין הדמויות שלו. אולם, וכאן אנחנו נכנסים לבוץ טובעני אך מעניין למדי, הסופר חורג ממנהגו כאשר הוא מתאר, דרך עיניו של יואב, את היחס הצבוע של תושבי גופנה (כאמור – בני אדם סימפטיים ברובם) לערבים שמסביבם:

אנשים בגופנה אוהבים לציין שהם חיים לצד הערבים, שהם עובדים איתם (או שהערבים עובדים אצלם, ליתר דיוק), נוסעים באותם כבישים ועומדים איתם בותם פקקים. שבת בני דודים גם יחד. אמא שלו נוהגת לדקלם בגאווה את שמות כל הכפרים שבסביבה, כהוכחה להשתלבותם במרחב כעץ שתול על פלגי מים ולא כנטע זר. ובכל זאת, עד שהגיע לצבא, לא ידע יותר מעשר מילים בערבית, וגם לא חשב שיש סיבה שילמד ערבית. רק כשהחל לעמוד במחסומים או להשתתף בפעולות, ראה ערבים (ולא רק פועלים) "באמת". ראה אותם כבני אדם, ולא רק כסטיסטים, תפאורה, רקע. שם תפס לראשונה שהכבישים לא ממש משותפים, שהפסטורליות בה גדל, שאותה כל כך אהב ועליה התענג, מתקיימת בחסות הרובה והכוח של צה"ל והשב"כ, שאין דו קיום ולא יכול להיות דו קיום כל עוד צד אחד הרבה יותר חזק מהצד השני.

גישה דומה מתבטאת בדרשה שנושא אביו של יואב, רב ההתנחלות יהודה טנא, בבית הכנסת של גופנה כשמתברר היקף קן הצרעות הפנימי שביישוב. לפני שהוא עובר לנושאים הפנימיים והכואבים יותר (שאין להם קשר אמיתי לפוליטיקה או ליחסי יהודים-ערבים), מתייחס הרב טנא בקצרה לאפשרות שנפסלה, אך כולם האמינו בה בחוזקה בימים הראשונים, שהרב גוטליב נרצח על רקע לאומני:

"רבותי, שקט בבקשה", היסה אותם הרב, "החושד בכשרים לוקה בגופו. ואנחנו, שחשדנו בכשרים, בשכנינו שמעבר לרכס, בבניו של ישמאעל, שעליו נאמר שבסוף ימיו עשה תשובה – אכן לקינו בגופנו, בגוף הקהילה שלנו, בנשמה היתרה שלנו. הנחנו לשתיקה ולחשד ולדעות קדומות להדריך את צעדינו."

נאום די מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא שולי להמשך הדרשה השערורייתית (שאת תוכנה לא נגלה מטעמי ספויילר), וגם בהתחשב באופיו של הכפר הסמוך ח'ירבת עייא. הכפר, כמתואר בשלבים מוקדמים יותר ברומן, נשלט בידי החמאס, תושביו עוינים ביותר ואחראים לכמה וכמה פיגועים, כולל רצח מזעזע של משפחה בתוך ביתה. אכן, אין להם שום קשר לרצח של הרב גוטליב, אבל נראה קצת לא טבעי שלרב היישוב דחוף לתאר אותם כ"כשרים" ולתבוע את עלבונם – גם אם ניקח בחשבון את הצרות שלו עם פעילי תג מחיר המקומיים, שלמעשיהם הנלוזים הוא אכן מתנגד לאורך כל הדרך.

אבל הנקודה המעניינת באמת, היא שהיחס של הדמויות התל-אביביות, והרומן כולו, לפלסטינים הסובבים, אינו שונה בהרבה מזה של תושבי ההתנחלות, מושא הביקורת של הכותב. העלילה מעוצבת כך, שאין בה כמעט אף פלסטיני שמוזכר בשמו, או אפילו מתואר – ולו בחטף – כדמות ייחודית עם תווי מתאר כלשהם. לרוב הם מוצגים כהמון זועם, שכל מפגש איתו עשוי להסתיים במוות. הסצינה הבאה, שלקוחה מהנסיעה הראשונה של ענת ויואב להתנחלות בתחילת הרומן, טיפוסית מאד מבחינה זו. השניים נוסעים בכביש המבודד בדרך ליישוב, ושתי דקות לפני כן תוקפת את ענת בחילה, תוצאה של אכילת צדפה מפוקפקת בדייט המפוקפק של ליל אמש. היא יוצאת מהרכב להקיא, בשתי דקות עיכוב שמתגלות כגורליות:

כשסטה מהדרך, היה נדמה לה שאין כאן אף אחד, והנה, פתאום, יצאו שלושה צעירים במכנסי ג'ינס ובחולצות מקושקשות עם סמלים של מותגי יוקרה מהמטע שלצד הכביש והתקרבו אליהם. רעד של פחד חלף בגופה. המקום הזה מלחיץ אותה. למרות שהיא שוטרת לא מעט שנים ועבודתה מסוכנת לעיתים, לאמה לא סיפרה שהיא נוסעת לשטחים כדי לא להלחיץ אותה. יואב נצמד אליה, דוחף אותה מעט מאחוריו. היא כבר הבחינה עד כמה הוא גבוה וגדול, אך עתה, כשממש נגע בה, הרגישה לידו כמו ילדה קטנה. "יש עליך נשק?" שאל. […] הוא עזב אותה והחל להתקדם לעבר הנערים, ידיו פרושות לצדדים, מדבר איתם בערבית שוטפת. הנערים עמדו, בעוד יואב המשיך להתקדם לעברם. האיום עבד, הוא הבהיר להם שיש עליו נשק ושהוא לא יהסס להשתמש בו אם לא יתרחקו ומיד. זאת אומרת, זו היתה רוח הדברים, המילים שלו היו קצת פחות עדינות. […] "תודה וסליחה", אמרה לו כשנכנסו לאוטו.

הסצינה הזאת, ויש עוד אחת לפחות בספר שלא תיחשף כאן (שוב מטעמי ספויילר), מוכרת לכל מי ששיחק במשחקי מחשב של פעולה מהדור הישן – היא מזכירה מפגש עם מפלצות משוטטות. כל מה שזז – תוקף. השאלה המיידית היא האם יש נשק. התוקפים הם יצורים משובטים שנראים דומים זה לזה. שימו לב שאין שום פרט המבדיל בין הנערים הפלסטינים, ואנחנו לא יודעים גם מה הם אמרו ליואב. והנקודה המעניינת ביותר היא הסתמיות של כל העניין. ברגע שהמשוטטים נהדפו מעבר למסך, צריך לומר רק "תודה וסליחה" ולהמשיך לנסוע. ברמה עמוקה, אפילו הנאום של הרב טנא מייצג גישה דומה. היחס לפלסטינים אמנם רע וראוי לגינוי, אבל בראש ובראשונה מתוך תהליך תשובה לחטאים פנימיים שפוגעים ב"נשמה היתרה" של ההתנחלות. הערבים עצמם הם בעיקר סטטיסטים, ניצבים על הבמה שמשרתים מטרות שחורגות מקיומם שלהם.

למקרה שמישהו יטעה, הדברים שלעיל לא נאמרו בגנותו של הספר, אם כי כמובן הוא היה מעניין יותר אם היה נכתב מפרספקטיבה רחבה יותר ועם מגוון דמויות גדול יותר. מבחינה מסויימת, כתיבתו של שהם פותחת צוהר למציאות מרתקת, משום שהיא מייצגת את יחסם של רוב רובם של הישראלים, בתוך הקו הירוק ומעבר לו (כולל רוב רובם של השמאלנים התל-אביבים), לשכנים הפלסטינים. בפועל, הפלסטינים נמצאים שם, משני צידי הקו, בוודאי שבגדה המערבית, וקל וחומר שמעבר לגושים. אבל הם נוכחים נפקדים. המציאות הפסיכולוגית שונה בתכלית מזו הפיזית, הגיאוגרפית. מה שמעבר לשב"ם, שטח הביטחון המיוחד של ההתנחלות (וגופנה מבחינה זו היא מטפורה טובה למדינת ישראל כולה), לא קיים באמת. יש גדר, ומעבר לגדר יש אנשים מוצללים, חלקם חיות טרף, חלקם דווקא בסדר, אחרים הם אפילו קורבנות – אבל כולם חסרי פנים, אופי וייחוד. אם נצא מהרומן ונשוב למציאות, הגישה המיינסטרימית הזאת התבטאה באופן מושלם בדבריו של השר לשעבר נתן שרנסקי, במאמר פולמוסי נגד ארגון שוברים שתיקה. הדגשתי בקו את המשפט הרלוונטי:

כמובן, לגיטימי לחשוב שיש לשים קץ לאלתר לנוכחותה הצבאית של ישראל בגדה המערבית, אך בה במידה לגיטימי לחשוב, שנסיגה כזאת תהיה מסוכנת ואף בגדר אסון למדינה. זוהי שאלה פוליטית, ומי שצריך להכריע בה הם אזרחי ישראל באמצעות נציגיהם הנבחרים, ולא קבוצה קטנה של נביאים מטעם עצמם ומקהלת תומכיהם בחו"ל.

שרנסקי כמובן צודק. מדיניותה של ישראל בגדה המערבית היא אכן שאלה פוליטית שנתונה להכרעתם של אזרחי ישראל. מכיוון שיש לה גם השפעה מכרעת על ביטחונם של אזרחי ישראל, טבעי שהחלטתם תהווה שיקול מכריע. אבל כפי שכתב נועם שיזף, ישנם שני מיליון פלסטינים שההכרעה הזאת תקבע גם את גורלם. מבחינת שרנסקי ודומיו, הם סטטיסטים על הבמה, לא קיימים אלא כאיום, סובייקטים שישונעו מכאן לשם בהתאם לתוצאותיו של הויכוח הפנימי, השליו כל כך, בדמוקרטיה הישראלית. בין אם נקבל את השקפתו של השמאל בנוגע לסיום הסכסוך, ובין אם נאמץ את השקפתם של הימין או המרכז, ההתעלמות הזאת לא תעבוד. הפלסטינים בשטחים, כמו גם הערבים בתוך הקו הירוק ובמדינות השכנות, אינם המון חסר פנים. הם חברה מורכבת, עם שאיפות רבות מספור, קבוצות שונות, דיעות, עמדות ואינטרסים. כל עוד הם לא יהיו במשוואה שלנו, התוצאה תהיה תמיד, אבל תמיד, שגויה ומזיקה.

ואם למראית עין, רומן מוצלח בלי שום קשר, יציף גם את הבעיה הזאת – אולי תהיה זו התרומה החשובה ביותר של ליעד שוהם לחברה ולתרבות הישראלית.

לעוד ביקורת על הספר, אני ממליץ על הסקירה המצויינת של נבט טחנאי.