לאחרונה, הוציאו מילואימניקים מיחידה 8200 מכתב סרבנות שנשלח לבכירים באמ"ן ולראש הממשלה נתניהו. בוגרי היחידה מאשימים את הזירה הפלסטינית בחדירה לא מוצדקת לפרטיות של אנשים חפים מפשע, אטימות מוסרית, סיוע לגורמים פוליטיים והתעלמות מלגלגת מדוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל. עד כמה הטענות שלהם נכונות, ואלו צעדים הן מצדיקות? ינשוף פוליטי-מדיני מסרב לחתום.

לאחרונה התפרסם בעיתונות מכתב סרבנים יוצא דופן, שעליו חתומים כמה מבוגרי 8200, יחידת האיסוף היוקרתית של אמ"ן. החותמים, כולם מילואימניקים של היחידה, העלו טענות קשות מאד על אתיקת הלחימה של 8200 בזירה הפלסטינית. גם חיילי המודיעין שיושבים במשרד ממוזג ומאזינים לשיחות, טענו, הם שותפים אינטגרליים בכיבוש ובנישול של הפלסטינים. למשל, כך נטען, השתתפו חיילי היחידה באיסוף מידע שהוביל לסיכולים ממוקדים שבהם נפגעו אזרחים רבים, או מטרות שאינן צבאיות במובהק (שוטרי חמאס בעופרת יצוקה, למשל). אחד החותמים אף טען כי בקורסים של 8200 מבהירים כי "ביחידה אין דבר כזה פקודה בלתי חוקית בעליל". כמו כן, טענו החיילים כי הם נאלצים להקשיב לשיחות פרטיות של אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בטרור, כדי לגלות "חולשות" (למשל מצב רפואי קשה של קרוב משפחה) שיוכלו לשמש את השב"כ בגיוסם כמשתפי פעולה. נטען גם כי שיחות סקס שהוקלטו עוברות מיד ליד בין חיילים כחלק מההווי והבידור של היחידה. לאור כל זאת, טוענים החותמים כי אינם יכולים לשרת במילואים בזירה הפלסטינית. הם מוכנים, עם זאת, לשרת בזירות מודיעיניות אחרות, משום ששם מדובר בהגנת המדינה נגד צבאות זרים ולא בנישול ובדיכוי של עם כבוש.

כבוגר היחידה (אם כי בזירה אחרת), שאלו אותי לא מעט אנשים בזמן האחרון מה דעתי על המכתב. ראשית כל, עמדתי העקרונית היא שיש להעריך אדם שמסרב מטעמי מצפון, אם הוא מוכן לשלם את המחיר על כך ואם הוא לא דורש מימון או סיוע מהמדינה (כדוגמת ישיבות הסדר המטיפות לסרבנות). במקרה שלפנינו לא מדובר בסרבנות שנובעת משנאה למדינה, כמו בחלקים מהשמאל הרדיקלי, אלא בסרבנות סלקטיבית מאד. החותמים, כאמור, מוכנים לשרת כמילואימניקים בחיל המודיעין, אבל לא כחלק ממדיניות הכיבוש. עם זאת, אין פירושו של דבר שהחותמים צודקים בהכרח בסרבנותם. יש לדון בפירוט בתוכן ובנימוקים של מכתבם, על מנת לראות האם הטענות הקשות שהם מעלים נכונות בפני עצמן, ואלו צעדים (אם בכלל) הן מצדיקות.

חלק מההאשמות במכתב חמורות לפי כל קנה מידה. אם, למשל, מבהירים מדריכים ב-8200 לחניכיהם כי "אין ביחידה פקודה בלתי חוקית בעליל", מדובר בהנחייה שערורייתית שדגל שחור משחור מרחף מעליה. חוקי הפקודה הבלתי חוקית בעליל נקבעו לצה"ל כולו, ואף יחידה מיחידותיו אינה משוחררת מהם. אם, למשל, יקבל חייל ב-8200 פקודה לאסוף מידע מבצעי שיוביל בבירור לפגיעה בגן ילדים כמטרה עיקרית ומכוונת, הוא חייב לסרב, ואם לא יעשה זאת, הוא עשוי לעמוד לדין ביחד עם מפקדיו. הדבר נכון באותה מידה, למשל, לפקודה להאזין לשיחה של פוליטיקאי ישראלי ולמסור את המידע למפלגה יריבה, דבר שיש לו תקדימים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אם מדריכים לא מבהירים את המציאות הזאת לחניכיהם, הרי שהם עושים עוול כפול: הן לחוקי מדינת ישראל והן לחניכים עצמם, שעלולים למצוא את עצמם מסובכים משפטית רק מפני שהסתירו מהם את החוק. דוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל, דרך אגב, תקפה באותה מידה גם ליתר זרועות הביטחון. בפרשת קו 300 ראינו כיצד נפל השב"כ לתהומות של אי חוקיות ורמייה, רק משום שאנשיו הניחו שמבחן הדגל השחור לא רלוונטי לעבודתם. בשולי הדברים כדאי לציין שאני שרתתי ביחידה בין השנים 2000 ו-2003, ולאחר מכן במילואים, והשתתפתי בכמה וכמה קורסים. באף אחד מהם לא שמעתי טענה ש"אין ב-8200 פקודה בלתי חוקית בעליל", אם כי הניסיון האישי שלי אינו מהווה הוכחה.

אולם המציאות שהוצגה לעיל, שערורייתית ככל שתהיה, עדיין אינה מצדיקה סרבנות. בדומה לכשלים מוסריים אחרים (התענגות על שיחות סקס של אזרחים פלסטינים, למשל) היא מצדיקה סרבנות לפקודה הספציפית, ותלונה לרשויות המוסמכות. אם הרשויות הללו אינן מגיבות, אפשר להבין חיילים שמחליטים "לפוצץ" את העניין בתקשורת. אולם על מנת להצדיק מהלך קיצוני כמו סרבנות שירות אין די באנקדוטות. כפי שהחותמים עצמם הודו, לא מדובר בכשלים ספציפיים אלא במציאות שלטענתם היא לקויה מהיסוד. כאן, אליבא דכולי עלמא, נמצאת ליבת הטיעון שלהם. הטיעונים והתלונות במכתב ובראיון מעורבבים מעט, ועל מנת לדון בסוגיה באופן יסודי יש להפרידה לחלקיה השונים.

ראשית, החותמים קובלים על פעולות מודיעין המשרתות את הכיבוש הישראלי בשטחים. אם הכיבוש אכן הוא כל כך נתעב מבחינה מוסרית עד שאין לשרתו בשום צורה, הרי אין הבדל בין חייל מודיעין (בזירה הפלסטינית לפחות) לבין חייל קרבי המבצע פעילות מבצעית באיו"ש. הן זה והן זה משרתים את הכיבוש, כל אחד לפי כישוריו ויכולתו. ברגע שקיבלנו את הטענה הזאת של החותמים, כל יתר הטענות למעשה מיותרות. יש לסרב באופן עקרוני לשרת את הכיבוש בכל צורה שהיא. אני מסכים כמובן עם חותמי המכתב שהכיבוש בשטחים הוא רעה חולה ונתעבת, מציאות לא מוסרית באופן בסיסי שפוגעת בעם הפלסטיני ומשחיתה את החברה הישראלית. כשמוסיפים למרק העכור הזה את ההתנחלויות, הרי שהוא הופך לבאוש אף יותר. יתר על כן, ישנו סיכוי הולך וגדל שהכיבוש יוביל למציאות אפרטהייד דו לאומית, ויחסל בסופו של דבר את מדינת ישראל והחזון הציוני. כשעניינים כבדים כל כך מונחים על הכף, סירוב בלתי אלים שיוכל לשנות את הכיוון של הרכבת הוא אסטרטגיה שיש לשקול.

אבל כאן, כרגיל, אנחנו נתקלים בבעיה. הכיבוש בשטחים הוא מציאות נתונה, חרב שתקועה בצלעות של הישראלים והפלסטינים כבר עשרות שנים. כל מי שמבין משהו ברפואה יודע ששליפה מהירה של חרב שנעוצה בצלעותיו של מישהו היא מהלך מסוכן להפליא. להב נעוץ יש להוציא אך ורק בתהליך כירורגי מורכב, אחרת הפציינט עשוי למות. הישראלים והפלסטינים קשורים אלו באלו באלפי דרכים שונות, ואי אפשר פשוט לקום ולסגת מהשטחים, במרחק כל כך קצר ממרכז הארץ. נסיגה מהירה שכזאת עשויה לגרום להתלקחות, ובסופו של עניין, קורבנות מרובים יותר בשני הצדדים. כמו כן, יש בשטח מציאות של טרור. המציאות הזאת עוצבה על ידי הכיבוש, אבל בשום פנים ואופן לא נוצרה על ידו. בתנאים הנוכחיים אי אפשר להסיר את הכיבוש אלא על ידי פתרון פוליטי מוסכם. בינתיים, צריך להגן על אזרחי המדינה מפיגועים, והגנה כזאת מחייבת כיסוי מודיעיני נרחב ביהודה ושומרון, שאי אפשר לדמיין בלי פעילותה של הזירה הפלסטינית באמ"ן. פעילות 8200, לפיכך, מצילה חיים.

אבל רגע, אולי זה לא נכון? אולי החותמים צודקים, והפעילות של 8200, גם במסגרת הכיבוש, לא קשורה רק למלחמה בטרור אלא גם למטרות אחרות, לגיטימיות פחות? דיו רבה נשפכה על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שבמסגרתם נפגעים למרבה הצער גם חפים מפשע לא מעטים. מידת יעילותה של הטקטיקה הזאת קשורה במובהק למציאות של לוחמה א-סימטרית. כאשר קשה לפגוע בלוחמי האויב, המסתתרים מתחת לאדמה, טבעי שצבא ינסה לנצל הזדמנויות הנקרות בדרכו לפגוע במטרות "איכותיות" יותר, שישבשו את מערכת הפיקוד והשליטה של ארגון הטרור. צבא ארצות הברית מאמץ את האסטרטגיה הזאת במלחמתו בדאע"ש, אל-קאעדה וא-שבאב, וקשה לומר שאין לה תוצאות. לפי ספרו של שלומי אלדר, למשל, החמאס הסכים להפסיק את פיגועי ההתאבדות ההמוניים רק לאחר שורת ההתנקשויות במנהיגיו הבכירים, במיוחד אחמד יאסין ועבד אל-עזיז א-רנטיסי. ישראל, כידוע, נוקטת באמצעי זהירות נרחבים יותר למניעת פגיעה בחפים מפשע מאשר צבאות מערביים אחרים. בהינתן כל אלו, קשה להגדיר סיוע מודיעיני לסיכולים ממוקדים כפקודה בלתי חוקית בעליל, אפילו במובן המחמיר ביותר של המילה. מה גם שלחייל ב-8200 אין את תמונת המודיעין המלאה. אולי החיסול הזה עשוי לסייע במניעת פיגוע המוני?

טענה נוספת, מעניינת יותר, קשורה לפגיעה בפרטיותם של אזרחים פלסטינים, במיוחד גיוסם של משתפי פעולה. תעשיית המשתפ"ים של אמ"ן והשב"כ היא ללא ספק עסק מלוכלך, כפי שגיוסם של סוכני מודיעין בכל מקום הוא עסק מלוכלך. המגייס מנסה לנצל את חולשותיהם של בני אדם, לעיתים קרובות באופן ציני להפליא. כל מי שמפקפק בכך, ראוי שיצפה בסרטים תיעודיים כמו שומרי הסף או הנסיך הירוק. אבל גם כאן, העולם הוא מקום מורכב. האם פעולה לגיטימית היא אך ורק איסוף מידע על מפגע שנמצא בדרכו לזירה, או על הוראות שעוברות בתוך חולית טרור? כל מי שעסק במודיעין יודע שקשה מאד למצוא מפגע בדרכו, או אפילו לאכן חולייה, בלי ידע על הרקע במובן הרחב ביותר של המילה. למעשה, הדרך הטובה ביותר למנוע את הפיגוע הוא לסכל את צמיחת תשתיות הטרור, ומי שרוצה לעשות זאת אינו יכול לוותר על כיסוי מודיעיני נרחב בשטח. כיסוי כזה כולל, למרבה הצער, גם ניצול חולשותיהם של משתפי פעולה. הטרייד-אוף המוסרי כאן ברור. האם חותמי המכתב היו מוכנים להימנע מגיוס של משתפי פעולה ולקחת אחריות על הגברת הסיכון לפיגועים? זו שאלה שהם חייבים לענות עליה. ואפילו לא התחלתי לדבר על סיכול של סכנות אסטרטגיות, כמו ההפיכה המתוכננת של חמאס בגדה. האם מישהו יטען שסיכול האסון האסטרטגי הזה היה אפשרי מלכתחילה בלא כיסוי מודיעיני נרחב, בין היתר גם של משתפ"ים? בהתחשב בכך, ניצול חולשותיהם של משתפ"ים על מנת לגייסם אינו מהווה פקודה בלתי חוקית בעליל.

הטענה היחידה במכתב שיכולה להצדיק, ולו באופן דחוק, סירוב לשרת במחלקות מסויימות בזירה, היא טענתם של החותמים שמידע מודיעיני עובר לגורמים פוליטיים או מפלגות פוליטיות. אם זה המצב, ראוי לפוצץ אותו. אבל כדי לעשות כן, יש להציג ראיות משכנעות יותר. החותמים על המכתב, למרבה הצער, עדיין לא הצליחו לעשות זאת.