לאחרונה, קצף ג'מאל זחאלקה על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת על שאינה אומרת לו שלום במסדרון – הביטוי העליון של חטאי מפלגת העבודה והתנועה הציונית לדורותיה. בתגובה, האשימה אותו שפיר בשיתוף פעולה עם קומבינות מושחתות. הלוואי והיא היתה צודקת. מהן שתי הדרכים שעומדות כעת בפני הרשימה המשותפת, אם היא מעוניינת לצאת מהמלכוד שבו היא נתונה? האם היא באמת חייבת להיות בכיס של השמאל הציוני? ומה יהיה על "הברית עם המזרחים" ועל קסמיה המפתים של המחלקה ללימודי תרבות? ינשוף פוליטי-מדיני על תגרנים, סוחרים ובעלי ברית אסטרטגיים.

לפעמים, יש אנשים שנעלבים עמוקות כשלא אומרים להם שלום במסדרון. אחת מהנשמות הרגישות הללו הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מהרשימה המשותפת, שהתפרץ על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת בעוד מקרה של התקף זעם לא ספונטני במיוחד. חברת הכנסת הצעירה של מפלגת העבודה, שלא אמרה שלום לזחאלקה כיאות וכמקובל, נאלצה לשמוע שהיא "גזענית של התעלמות, גזענית של השתקה", ובו בזמן להאזין למגילה הארוכה והידועה של עוולות הציונות ומפלגת העבודה לדורותיה. זחאלקה נשא את הנאום בתגובה לטענותיה של שפיר, שרה"מ נתניהו הציע קומבינה מלוכלכת לרשימה המשותפת. הוא יעביר 900 מיליון שקלים לרשויות הערביות (שהועברו בפועל כדי למנוע שביתה), בתמורה להיעדרות של חלק מחברי הכנסת הערבים בהצבעה על מתווה הגז. לבסוף, הרשימה המשותפת הצביעה נגד המתווה, ולא ברור על אלו שמועות שפיר הסתמכה. אולי היו דברים בגו, לפחות מבחינת נתניהו: ראש הממשלה הרי נפגש עם חברי הכנסת של המשותפת זמן קצר קודם לכן כדי לדון בהעברת הכספים, ולא מן הנמנע שעסקה כזאת הוצעה בחדרי חדרים. ככל הנראה, אנשי המשותפת סירבו, ונתניהו בכל זאת העביר את הכסף כדי למנוע שביתה ברשויות הערביות.

סתיו שפיר האשימה את הרשימה המשותפת בשיתוף פעולה עם השחיתות של ממשלת הימין, ונשבעה לחשוף קומבינות מימון מהסוג הזה ולא משנה מאיזה צד הן מגיעות. מכיוון הרשימה המשותפת, מגיעים קולות הולכים וגוברים של תהייה, האם כדאי להתחיל לשתף פעולה עם הימין במקום עם השמאל, לפחות באופן נקודתי, כאשר הדבר תואם לאינטרסים הערביים. עבד אבו שחאדה הזכיר את הרעיון הזה במאמר שהתפרסם בשיחה מקומית. אחרים לא היו גלויים כל כך, אבל הרמזים שמרחפים בחלל האוויר מתחילים להיות עבים כמו פיל. בנאום שלו בכנסת, אמר ח"כ זחאלקה כי הגירוש, הנישול והנכבה התבצעו לא על ידי הימנים שצועקים "מוות לערבים" אלא על ידי השמאלנים ששרים "הבאנו שלום עליכם". הימין, הוסיף, לפחות בנה את ההתנחלויות שלו לצד הכפרים הפלסטינים ולא במקומם, לעומת קיבוצי השומר הצעיר שנבנו על חורבות של כפרים ערביים. כמה נשמות טובות מקרב יהודי בל"ד, כמו למשל המתרגמת אורלי נוי, התיישבו בעמדת הפרשן המוסמך של דברי זחאלקה, והבהירו לקהל הקוראים כי ה"משמעות העמוקה" של דבריו היא לא העדפה לימין, אלא התנגדות לממסד הציוני באשר הוא. למרבה הצער, זה לא מה שזחאלקה אמר. כל מי ששומע את הנאום שלו, מבין מיד את הסאב-טקסט. הימין גרוע פחות מהשמאל מנקודת מבט ערבית, ולפיכך אין לשלול אפשרות של שיתוף פעולה איתו.

אנשים ציניים עלולים לומר שבל"ד היא ממילא מפלגת ימין לאומני ערבי, ולפיכך שיתוף הפעולה שלה עם הימין, בעניין מתווה הגז או בנושאים אחרים, הוא בסופו של דבר מובן מאליו. אבל אני לא רוצה להיות ציני היום. אולי זה יפתיע כמה מהקוראים, אבל אני באופן אישי אברך על שיתוף פעולה בין המפלגות הערביות לימין, אפילו אם הדבר מנוגד לאינטרסים הפוליטיים המיידיים שלי. המיעוט הערבי הופלה וקופח במהלך השנים, גם על ידי ממשלות מפלגת העבודה (פרט לממשלת רבין), ואם נציגיו מסוגלים להשיג עבורו הטבות באמצעות שת"פ עם הימין, אין לאף אחד זכות לומר להם לא. למעשה, שיתוף פעולה כזה אינו בלתי אפשרי מבחינה תיאורטית. נתניהו, שנאלץ להתנהל עם קואליציה צרה של 61 חברי כנסת, ישמח לשיתוף פעולה בצמתים קריטיים, וסביר להניח שיהיה מוכן לשלם עבורו. בראשות הבית היהודי עומד נפתלי בנט, שלמרות עמדותיו הימניות-אמוניות אינו חשוד בשנאת ערבים, ואף תומך בשוויון אזרחי. הוא בוודאי יהיה מוכן לתת תקציבים ויתר הטבות לציבור הערבי, תמורת מחיר הולם בסוגיות שחשובות לו. אפשר לתמוך בו בהצבעות מסויימות, למשל, תמורה לפתרון בעייתם של בתי הספר הכנסייתיים, סוגיה כאובה שלא מרבים לדבר עליה בתקשורת היהודית. גם ש"ס הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לספק סחורה לציבור הערבי תמורת תמיכה פוליטית. המפלגה היחידה שבאמת אינה ברת שיח מנקודת ראות ערבית היא ישראל ביתנו, והיא דווקא נמצאת באופוזיציה.

באופן אירוני, תגרנות פוליטית שכזאת, שתמצב את הערבים בעמדת מיקוח מול המחנה הציוני מחד וקואליצית הימין מאידך, תשפר את מצבה של הרשימה המשותפת גם מול מפלגת העבודה. אם ירצה יצחק הרצוג את אצבעותיהם של חברי הרשימה המשותפת במאבק על מתווה הגז, למשל, יתכבד וייתן תמורה – למשל, תמיכה במאבק הערבי נגד הריסת בתים בדהמש או בכפרים הבלתי מוכרים. בניגוד למקובל בקרב הרשימה המשותפת ותומכיה, מחדליה (הראויים לכל גינוי) של מפלגת העבודה בעניין זה אינם נובעים מגזענות, אלא פשוט מחוסר תשומת לב. יכולת הקשב של פוליטיקאים היא מוגבלת. אם הציבור הערבי יסחר בתמיכתו ובכוחו הפוליטי, מפלגת העבודה תיאלץ להקשיב לו ולהירתם למאבקיו; לא לשם שמיים, אלא למען האינטרסים שלה עצמה.

הבעיה היא, שהרשימה המשותפת אינה מסוגלת ואינה יכולה לנהל אסטרטגיה של תגרנות פוליטית. הקולות שקוראים לעשות זאת עדיין אינם מסוגלים לדבר מפורשות, ולא בכדי. הפוליטיקאים הערביים, ובמיוחד אנשי בל"ד, עדיין כבולים יותר מדי בדוגמות נאצריסטיות, מיני להגים ולחשים על "זכויות לגיטימיות", "מיעוט ילידי", "התנגדות" ו"מאבק בממסד". גם אם גורמים ברשימה המשותפת יחליטו להתחיל לפתוח את החנות ולעשות עסקים עם הימין, מה הם יוכלו לתת לבנט ונתניהו? האם יתמכו בהעברת כספים לחטיבה להתיישבות? האם יצביעו עבור הממשלה בהצבעות אי אמון, או לפחות יעדרו מהמליאה? האם יתווכו עבור נתניהו בזירה הפלסטינית או בעולם הערבי? האם בעוד מספר שנים, כאשר התהליך יבשיל, יסכימו להצטרף לקואליציה ימנית, או אפילו לתמוך בה מבחוץ? קשה להאמין שהדוגמטיות הפוליטית של המשותפת, על כל הסיעות המרכיבות אותה, תאפשר התגמשות כזאת. שהרי כל מה שהטיח זחאלקה בשמאל הציוני – נכבה, גירוש, נישול – אלו חטאים שהימין תמך בהם בהתלהבות, ואף הוסיף עליהם כהנה וכהנה כאשר עלה לשלטון בעצמו.

כי בכל זאת, למרות כל המחלוקת והחשבון ההיסטורי בין הערבים לשמאל, הוא קרוב אליהם אידיאולוגית יותר מאשר הימין; ראשית כל מבחינת המחוייבות לפתרון שתי המדינות, ובמיוחד בשל פרשנותו המקלה יותר לאופיה היהודי של המדינה, פרשנות ליברלית שמשאירה יותר מקום לשוויון אזרחי בין יהודים לערבים. כדי לשתף פעולה עם הימין, המשותפת תיאלץ לבצע שידוד מערכות אידיאולוגי ולוותר על דברים שעד היום נראו כציפור נפשה, במיוחד בכל הנוגע למאבק בכיבוש והזדהות עם העם הפלסטיני. עד היום, זה לא קרה. זחאלקה ויתר אנשי בל"ד אינם קומבינטורים ותגרנים, כפי שהאשימה סתיו שפיר. הלוואי והיו. כרגע, הם דומים יותר לפעילים מייבבים מהמחלקה ללימודי תרבות באחת האוניברסיטאות בקליפורניה.

לפיכך, כל עוד המשותפת לא מסוגלת לגמישות אידיאולוגית בלתי נתפסת מבחינתה, האלטרנטיבה היחידה שלה ליציאה מהבידוד המשתק שבו היא מצויה, היא חידוש הברית האסטרטגית עם השמאל. זה לא יהיה פשוט, משני הצדדים. החשבונות ההיסטוריים, כאמור, תלויים ועומדים, ומריבות פוליטיות קטנות וגדולות מעכירות את האווירה מדי יום. המפתח לפיתרון, גם כאן, נמצא אצל שני הצדדים. מפלגת העבודה חייבת להבין שבלי שיתוף פעולה ארוך טווח עם הפוליטיקאים הערבים, לעולם לא תצליח לעלות לשלטון. המתמטיקה פשוט לא מאפשרת שום קואליציה שלא כוללת את הרשימה המשותפת, אפילו אם תוצאות הבחירות היו טובות בהרבה מבחינת מפלגת העבודה.

אבל כדי ששותפות כזאת תוכל להתקיים, מנהיגי הרשימה המשותפת חייבים להפנים שלא שוברים את הכלים כשיש מחלוקות, גם מחלוקות עמוקות. כן, מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית גאה. אין בינינו ובין הרשימה המשותפת הסכמה על הנרטיב ההיסטורי של 1948. אנחנו תומכים במדינה יהודית, ולפיכך לא מוכנים לאפשר את זכות השיבה, גם לא באמצעות איחוד משפחות. אנחנו תומכים במאבק נוקשה ומיליטנטי בטרור, ומכאן תמיכתה של המפלגה בחוק הטרור ובחוקים נגד יידוי אבנים. אבל מצד שני, למפלגת העבודה יש גם הסכמות רבות עם הרשימה המשותפת, יותר מאשר יהיו לה אי פעם עם הימין. הקדנציה הטובה ביותר מבחינת הציבור הערבי היתה בתקופתו של יצחק רבין, הן מבחינת התקדמות עם הפלסטינאים והן מבחינת שוויון אזרחי. אם הרשימה המשותפת באמת רוצה להירתם להפלת שלטון הימין, כפי שאמר איימן עודה, היא לא יכולה להפוך את השמאל הציוני לשק איגרוף, כפי שעושים זחאלקה וחבריו, לתרועות המקהלה הקבועה מהשמאל הרדיקלי, אחדים מפעילי "המאבק המזרחי" ועוד כמה קבוצות קטנות. אפילו איימן עודה, שבאמת מאמין בשיתוף פעולה מהסוג הזה, לא מסוגל להשתחרר מגישת ה"הכל או לא כלום" של הלאומנות הערבית, ונוטה לשבור את הכלים עם השמאל הציוני בכל פעם שמופיעה מחלוקת מהותית. שני הצדדים, הערבים ומפלגת העבודה, חייבים לשבת ביחד ולמפות את נקודות ההסכמה שעליהן אפשר להיאבק ביחד, ואת הדברים שעליהם נסכים לא להסכים.

אז בסופו של דבר, בפני אנשי הרשימה המשותפת עומדות שתי דרכים לצאת מהמלכוד המשתק שבו הם נתונים. או שיהפכו לתגרנים פוליטיים ויתמרנו בין השמאל לימין, או שינסו לחדש את הברית הפוליטית ארוכת הטווח עם השמאל הציוני. שתי הדרכים יצריכו שידוד מערכות, התנערות מדוגמות וויתורים פוליטיים ניכרים. מעל הכל, שתיהן מחייבות להשתחרר מקסמם ומהשפעתם של אותם פעילים יהודים, שרואים את הרשימה המשותפת ככלי "להיאבק בממסד הציוני כולו" כדי "למזרח את המדינה" או להשיג שלל מטרות אחרות מהרפרטואר של המחלקה ללימודי תרבות. הבחירה נמצאת בידי הרשימה המשותפת. למרבה הצער סביר להניח שכמו ישראלים רבים אחרים, הם פשוט יחליטו שלא להחליט.