מה משותף לאזרחים דרום אמריקאים שרצים במורד הגבעה, אוטובוסים שובתים ומחירי העגבניות באפגניסטן? כיצד ניתן להגיע לחקר האמת מתוך ערפילי המיתוס, ההטייה והדיעה הקדומה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקסם בגישה העקיפה, תכסיסי חקירה ויתרונות העדות המוטמעת.

אי שם באמצע שנות השבעים, הגיע דיפלומט אמריקאי צעיר בשם ברוס פארקו לשגרירות ארה"ב בבירה דרום אמריקאית כלשהי. באותה התקופה, אמריקה הלטינית סבלה מאינספור הפיכות, חלקן אלימות ואפילו רצחניות. מנקודת ראות אמריקאית, ההפיכות הללו סיכנו לעיתים קרובות אינטרסים של ארצות הברית, כמו גם אזרחים ודיפלומטים אמריקאים. לפיכך, כמו במקרה של מחלה, איבחון מוקדם של הפיכות היה אחת המשימות החשובות ביותר של דיפלומטים ששירתו באזור. יום אחד, התעורר פארקו בשעת בוקר מוקדמת והבחין בהמולה ובמהומה מחוץ לחלונו. תושבים מקומיים רצו כאחוזי אמוק. הדיפלומט חשב שהוא חוזה בהיסטוריה בהתהוותה. אם כולם רצים, האם לא ניתן להסיק מכך שיש סכנה? אולי מדובר בהפיכה צבאית? בספר זכרונותיו, כתב פארקו שכבר דמיין את הדיביזיה המוטסת ה-82 נוחתת במרכז העיר כדי לפנות אזרחים אמריקאיים, ואותו עצמו מקבל עיטור מהנשיא על הצלת חיים. נרגש ושטוף אדרנלין, העיר את הממונה עליו. "האנשים שאתה רואה רצים," שאל הדיפלומט הבכיר בלי לאבד את שלוות רוחו, "האם הם רצים למעלה, במעלה הגבעה, או שמה למטה במדרון?"

"כשאני חושב על זה, הם רצים למטה", אמר פארקו.

"טוב ויפה," ענה הממונה, "האם האוטובוסים עדיין פועלים"?

פארקו ענה בחיוב.

"אם כך," אמר הממונה, "מדובר ביום שגרתי לחלוטין. אם יש הפיכה צבאית, נהגי האוטובוסים הם בדרך כלל הראשונים לשמוע, והם פשוט לא מגיעים לעבודה. יתר על כן, משום שהעיר הררית, אנשים נוהגים לרוץ לעבודה כל בוקר במורד הגבעה." פארקו, לימים מומחה בהפיכות צבאיות ובמרידות, קיבל את השיעור החשוב הראשון שלו בבירור עובדות: תמיד יש לחפש אישוש עקיף לטענה אותה אנחנו מנסים לאשר.

לא מדובר בבעיה תיאורטית, אלא בכשל מחשבתי קריטי שעלול להפיל צבאות, ארגונים ומערכות שמושקעים בהם מיליארדים. לרוב, אנחנו מסיקים שדבר מה נכון עקב עדות ישירה ובלתי אמצעית. בביטוי "עדות ישירה ובלתי אמצעית", הכוונה היא לעדות הקשורה ישירות, מבחינה לוגית, להשערה שאותה אנחנו מעוניינים לברר. ושנית, היא בדרך כלל מגיעה מגורם המעורב ישירות באירועים – גורם שאנחנו סומכים עליו ונוטים להאמין לדבריו. אחת הדוגמאות המובהקות לשימוש בעדות ישירה ובלתי אמצעית היתה טכניקה שהופעלה רבות על ידי האמריקאים במלחמת וייטנאם, כדי לברר עד כמה המבצעים נגד הוייטקונג יעילים. הטכניקה הזאת, שנודעה כ"ספירת ראשים", היתה מדידה מדוייקת של מספר לוחמי הגרילה הקומוניסטים שנהרגו בקרב. היא היתה קשורה ישירות לתוצאות המבצעים האמריקאיים וגם בלתי אמצעית, משום שהגיעה ממפקדי יחידות שלחמו בשטח.

אולם, אליבא דכולי עלמא, ספירת הראשים התגלתה כשיטה כושלת ומכשילה. ראשית כל, המדידה הישירה עיוורה את עיני המעריכים. כפי שכתב לימים דייויד קילקאלן, קצין אמריקאי ומומחה לקונטר-התקוממות, אם היו לנו לפני הקרב מאה לוחמי גרילה, והרגנו עשרים – יתכן שלעשרים הללו יש ארבעים קרובי משפחה שיצטרפו למערכה משיקולי נקמת דם. לפיכך, התוצאה האמיתית של המבצע היא 120 לוחמי אויב, ולא שמונים. המדד הישיר מלמד אותנו שצמצמנו את מספר לוחמי האויב, אבל בפועל הגדלנו אותו. הבלתי אמצעיות של מדד ספירת הראשים היתה, כמסתבר, קטלנית אף היא. הדיווחים הגיעו מבעלי עניין, כלומר מפקדי יחידות שרצו להאדיר את מעשיהם בשדה הקרב וכך לזכות בהערכת הממונים עליהם. לפיכך, לעיתים קרובות הגזימו היחידות בדיווחי "ספירת הראשים" ונתנו למפקדה העליונה הערכות מופרזות עד כדי גיחוך. במלחמת אפגניסטאן, יחידות שביצעו "ספירת ראשים" גילו לעיתים קרובות כי שותפיהם האפגניים נטו להגדיר גם אזרחים שנהרגו בטעות או במתכוון כלוחמי אויב, כדי לנפח את הספירה. בשתי המלחמות, וייטנאם ואפגניסטן, התוצאות היו קטלניות. המפקדה העליונה, שקיבלה כל הזמן פידבק חיובי ממדד ספירת הראשים ומהמעריכים שלה בשטח, האמינה שהזמן עובד לטובתה, שצבא המורדים נפגע ומצטמצם. ההנחה הזאת, כפי שהתברר בסוף, היתה שגויה באופן קטלני.

אכן, כל ניסיון לאישוש של הנחות באמצעות עדויות ישירות ובלתי אמצעיות סובל מכשלים מובנים: פערים בהבנה, בידע ובפרשנות, מניעים אישיים לטיוח או לניפוח, בעיות זיכרון, כשל אישוש (אנחנו מקבלים מראש את הדעה של מי שמתאים להנחות המוקדמות שלנו), וכיוצא בזה. לפיכך, כל המסתמך על עדויות ישירות ו/או בלתי אמצעיות חייב להתייחס אליהן בזהירות, לאסוף מספר רב של עדויות כאלו, להצליב אותן, להיות מודע לכשלי המחשבה שלו עצמו, ועוד. דרך מעניינת להתגבר על הבעיה הזאת, היא לנסות לאשש את המציאות באמצעות גישה עקיפה המתבססת על עדויות מוטמעות.

עדות מוטמעת היא פרט מידע רלוונטי שאינו קשור ישירות לויכוח, ולא מגיע מאחד הצדדים השותפים לו. במאמר קלאסי, שעסק במדדים אמינים לבחינת הישגים צבאיים, כתב האסטרטג דייויד קילקאלן על שיטה יפה להשיג עדויות מוטמעות. קילקאלן, שכתב בהקשר של מלחמת אפגניסטן, תהה כיצד יוכל הצבא לדעת שאזור מסויים הולך ומשתחרר משליטתם של מורדי הטליבאן. הוא מזהיר בבירור משימוש בשיטות ישירות ולפיכך מפוקפקות נוסח "ספירת ראשים" או טכניקה אהובה אחרת, לבדוק כמה התנגשויות עם המורדים עובר כוח צבאי ממוצע שנע ממקום למקום. הרי המורדים, כותב קילקאלן, יכולים להימנע מהתקפות על כוחות צבאיים כאשר הם מתארגנים, מתחמשים, מסתתרים או מחליטים להשתמש באזור מסויים למנוחה והתאוששות. מחר, כאשר התנאים ישתנו, הם עלולים להפתיע את צבא הממשלה, שבטוח שהמחוז בשליטה כאשר המציאות שונה בתכלית.

לפיכך מציע קילקאלן שיטה אחרת, אמינה בהרבה: לבדוק את מחירי הפירות והירקות במחוז, ובמיוחד פירות אקזוטיים שמגיעים ממקומות אחרים. אפגניסטן, אחרי הכל, היא עדיין חברה חקלאית, והכלכלה מתבססת במידה רבה על עסקאות של פירות וירקות. אם במחוז מסויים ישנה נוכחות מסיבית של מורדים, אפילו נוכחות רדומה, המקומיים מודעים לה. אחרי כל, גם אם המורדים נחים ומתארגנים היום, מי יודע מה יקרה מחר? וגם אם הם נמנעים מעימות עם כוחות צבאיים מסיבות כאלה ואחרות, בוודאי שלא יוותרו על גביית "מיסים" ממובילים מסחריים. לפיכך, מובילי הפירות והירקות משקללים את הסיכון בדרכים ואת ה"מס" שגובים המורדים לתוך מחיר התוצרת. במצב של מלחמת אזרחים, ירידה חדה במחירי הירקות שמקורם מחוץ למחוז, בבד בבד עם מחירים יציבים יותר של פירות וירקות מקומיים, עלולה ללמד על עלייה בביטחון בדרכים. בשילוב עם מדדים אחרים, צבאיים ואזרחיים, ניתן להשתמש בעדות העקיפה הזאת, שאפשר למדוד במדויק ולא ניתן לזייף אותה, כדרך לאשש הישגים בשדה הקרב. באותה מידה, גם הדיפלומט האמריקאי הבכיר שהוזכר בתחילת המאמר, השתמש בעדות מוטמעת ועקיפה. התנהגותם של נהגי האוטובוסים, שאינם שחקנים בפוליטיקה הגבוהה של המדינה, עשויה ללמד על הפיכה צבאית ממשמשת ובאה הרבה יותר מאשר עדותם הישירה של פוליטיקאים או קצינים שלעיתים משקרים, מנפחים, מטייחים או פשוט עוורים למציאות מסביבם.

דרך אחרת, מעניינת לא פחות, היא לבחון עדויות ישירות בזהירות, ולאמץ מתוכן היבטים שיכולים לשמש כעדות מוטמעת. היסטוריונים שעוסקים בעת העתיקה, למשל, יודעים כי אחת הדרכים להשיג מידע אמין יחסית על חיי ישוע, היא לבדוק אלו קטעים באוונגליונים נוגדים את התיאולוגיה הנוצרית של התקופה. ההנחה היא שאם כותבי הטקסט הודו בעובדה שאינה נעימה מבחינה תיאולוגית, ככל הנראה היא נכונה, כי אחרת מדוע להזכיר אותה?  ישנן מקבילות לא מעטות גם בהיסטוריה המודרנית. אם, למשל, נציג סובייטי מודה בעובדה שאינה נעימה לברית המועצות, או נוגדת את האידיאולוגיה הקומוניסטית, יותר סביר שהמידע אמין.

לפעמים, יש "לחפור" יותר עמוק כדי למצוא עדויות מוטמעות, וכאן תהליך החקירה מעניין פי כמה. נניח שאנחנו קוראים ראיון עם גורם בעל אינטרס שיש לחשוד בדבריו, לדוגמא דיפלומט אמריקאי שמגן על מדיניות ארצות הברית בזירה הרוסית. יתכן שבראיון איתו, כדרך אגב, כדוגמא או כאנקדוטה, הוא ימסור מידע על מדינה שבה שירת בעבר (למשל ישראל). עדות כזאת (בתלמוד מכנים אותה "משיח לפי תומו") נחשבת מוטמעת, ולפיכך יותר אמינה, משום שהמידע על ישראל נמסר בדרך אגב ואינו קשור לאינטרס העיקרי של הדובר. היסטוריונים משתמשים בשיטה הזאת לעיתים קרובות. חוקר האסלאם מיכאל לקר, למשל, "דג" מידע אמין ויקר ערך על האסטרטגיה של הנביא מוחמד מספרי גיאוגרפיה מאוחרים על מכה, שהזכירו את המידע הזה כבדרך אגב.

דרך נוספת, שאני באופן אישי מחבב במיוחד, היא למצוא אויבים מרים, שחולקים זה על זה בכל דבר ועניין, ולחפש את נקודות ההסכמה הבודדות ביניהם. ההיסטוריון האמריקאי בנג'מין הט, שחקר את תעלומת שריפת הרייכסטאג בגרמניה של 1933, השתמש באופן וירטואוזי בשיטת החקירה הזאת. בספרות ההיסטורית קיים ויכוח קשה וארוך, מי הצית את הפרלמנט הגרמני באותו הזמן, הצתה ששימשה את הנאצים כתירוץ להשעות בפועל את החוקה הדמוקרטית של ויימאר. האם שרפו הנאצים את הפרלמנט, או שמא עשה זאת מטורף בודד בעל נטיות קומוניסטיות? הט חקר וגילה ששניים מהעדים, ד"ר הנס ברנד גיזביוס, איש גסטפו שהפך לקושר נגד היטלר, ומפקדו לשעבר רודולף דילס, הסכימו שניהם שבריון ידוע מפלוגות הסער עמד מאחורי ההצתה. מכיוון שגיזביוס ודילס שנאו זה את זה שנאה עזה, נאבקו אחד בשני באופן פעיל ולא הסכימו בדרך כלל כמעט על כלום, כל הסכמה ביניהם היא בעלת ערך מיוחד. הט מסיק מכך, בשילוב עם ראיות נסיבתיות רבות אחרות, שהנאצים אכן אחראיים להצתה.

ולבסוף, קיימת השיטה המסובכת ביותר, עדויות מוטמעות המבוססות על הנחות יסוד שקטות מאחורי גירסאות שקריות. ב-1928, למשל, רקמה קבוצה של קצינים יפנים מזימה לרצוח איל מלחמה סיני מפורסם, פרשה שעסקנו בה בעבר בינשוף. לאחר הרצח ניסו הקצינים לחפות על מעשיהם, ומסרו גירסה שקרית לממשלה ולפיקוד העליון. אולם גם בגירסה השקרית, הודו הקצינים כי שיתפו פעולה, באופן זמני וחולף, עם קבוצה של הרפתקנים אזרחיים שתכננו לרצוח את איל המלחמה (ההרפתקנים היו אכן מעורבים, אבל הקצינים הפעילו אותם). הגירסה היתה אמנם שקרית, אבל שקר מוצלח לא יכול להיות מנותק לחלוטין מהמציאות, ובדרך כלל יש בו אלמנטים של אמת. העדות המוטמעת מלמדת כי שיתוף הפעולה בין קצינים יפניים לבין גורמים פליליים היה כל כך נפוץ ומקובל, עד שאפילו מי שניסה לשקר ולטייח את מעשיו לא היה יכול להכחישו.

הפוסט הזה, מיותר לומר, לא מנסה לטעון שעדויות מוטמעות, מכל הסוגים, הן פתרון קסם לכל תעלומה. אבל הן כלי חשוב ואפקטיבי. וכל מי שמנסה להגיע לחקר האמת, ומודע לבורות ולמכשולים שעומדים בדרך, ראוי שינסה להשתמש בו.