בפוסט הקודם, ניסינו להסיק מספר מסקנות מחשיפת עובדה על ארגון תעאיוש, והיום אנחנו ממשיכים לטלטל, לשאול ולערער על הרגלים ישנים. פרשת "עד כאן", שבמסגרתה עשה השמאל הישראלי כל טעות אפשרית, מלמדת על כשל עמוק יותר משנראה לעין. אנשי ארגון הריגול הימני פעלו במסירות ובנאמנות עבור המחנה שלהם, וכדאי ללמוד מהם. אבל זה קשה, משום שהכלב קבור בעומק: השמאל פשוט אינו כוחני די הצורך ולכן ניגף שוב ושוב מול מהלכי יריביו.

האם אי פעם אמרתי לך, בני, שאתה רוצח, כשמילאת את חובתך למלכך וערפת את ראשו של אחד מחברי? לא! במקום זאת, אמרתי לך: טוב ויפה, אדוני. היום ניצחתם. מחר נשיב לכם מנה אחת אפיים.

אלכסנדר דומא, הרוזן ממונטה כריסטו

מאמר זה פורסם קודם בשיחה מקומית

נראה שאין חולק, שהשבועיים האחרונים לא הטיבו עם השמאל הישראלי. לפעמים נראה, שהמחנה, כמו בתאונת שרשרת, דואג לעשות כל טעות אפשרית. בכל פעם שיריביו מכים אותו, הוא נותן מהלומה נוספת לעצמו, רק ליתר ביטחון. ואם כבר הוא מנסה לבעוט חזרה, לעיתים קרובות מדי הוא שובר לעצמו את הרגל. הנטייה הזאת, אף על פי שאינה משותפת לכל השמאל ואינה מאפיינת את כל מעשיו, ניכרה במיוחד בתגובה לתחקיר השתולים של עובדה וארגון "עד כאן". במקום להתנער מפעיל שהתפאר בהסגרת מוכרי קרקעות לעינויים ולמוות, חלקים גדולים מדי במחנה גינו אותו בחצי פה, ופנו מיד לטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות במצבים כאלה: לתקוף את אלו שחשפו את האמת, לתהות על מקורות המימון שלהם ולפקפק במניעיהם. כך, נדבקו מעשיו של עזרא נאווי גם לארגוני זכויות אדם שלא קשורים אליו באמת, והשמאל נתפס בהתפתלויות פתטיות נוסח "זו לא השאלה האמיתית כאן". ההתקפות על עובדה, תוכנית שביקרה בעבר גם את הימין, צה"ל והממשלה, החריפו את המגמה הזאת עוד יותר. בדיוק כמו ממשלת ישראל בזירה הבינלאומית, השמאל נכנס שוב ושוב לקרבות מאסף אבודים, שמרעים עוד יותר את מצבו.

הבעיה היא לא רק בטקטיקות ספציפיות, אלא בעיקר בהלך רוח מסויים שרווח בחוגי השמאל וארגוני זכויות האדם – וזה נכון גם לשמאל הציוני וגם לחלקים גדולים בשמאל הרדיקלי: השמאל מתעב מלחמה, לרוב לא מתמצא באורחותיה, ולפיכך לא מצליח להילחם ביריביו. הנזקים ניכרים במספר רמות. ברמה הפוליטית, הציבור הרחב לא מוכן לתת אמון במחנה שאנשיו נתפסים כפיסניקים צדקניים וחסרי רוח לחימה. דווקא ממי שמציע ויתורים טריטוריאליים מפליגים, הציבור מצפה שיידע להשיב מלחמה אם ויתוריו יענו ריקם. באותה מידה, השיח האינסופי על פריבילגיות, כוח ואיך מתנערים מהן מעורר הדים שליליים מאד בציבור הרחב. כפי שכתב שלום בוגוסלבסקי, האזרח הממוצע לא יתמוך באליטה שמפחדת מכוח. הוא ירצה לתמוך באליטה כוחנית שמציעה לחלוק עמו בכוחה. גם כאן, התדמית האנטי-כוחנית של השמאל משחקת לרעתו.

אפילו במאבק מול הימין, שמתנהל כמובן במסגרת החוק וללא אלימות פיזית, השמאל נתקף בהלם מעצם העובדה שיריבו הפעילו נגדו שיטות מלוכלכות, כמו מרגלים שתולים. מי שעוקב אחרי הפידים, הבלוגים ואתרי האינטרנט הרלוונטיים, רואה אינספור מענות וטרוניות על שטאזי ומקארתיזם, התגוננות ריאקטיבית וצפויה, ומעט מאד מחשבה אסטרטגית.

ראשית כל, אין לגנות את ארגון "עד כאן" והשתולים שלו, איציק ויוליה. הם פעלו במסירות עבור המחנה והאידיאולוגיה שלהם. כמובן, מנקודת ראיה שמאלית, הם משרתים קמפיין מסוכן והרסני, אבל הצד השני מן הסתם חושב דברים דומים על הקמפיינים של השמאל: זה טיבו של מאבק פוליטי. "עד כאן" ודומיו פועלים ללא ספק באופן פוגעני ומשפיל. כפי שאמרה יולי נובק, המנכ"לית של שוברים שתיקה, לא נעים לראות שאנשים שעד היום חשבת שהם חבריך הם למעשה שתולים ומרגלים. אבל במאבק, כל מאבק, אנחנו לא נמצאים כדי לעשות דברים נחמדים לצד השני. אנחנו נמצאים בו כדי לנצח.

ראשית כל, ככל שהשתולים חושפים בעיות אמיתיות בצד השמאלי (כגון שיתוף פעולה של פעילים מסויימים עם הביטחון המסכל), יש לתקן אותן. אם הימין חשף עובדות נכונות, כואבות ולא נעימות, עם העובדות הללו יש להתמודד. ההתקפות על השליח, בין אם עד כאן ובין אם תחקירני עובדה, חוזרות לשמאל כבומרנג.

ואחרי שתיקנו את הכשלים, יש להשיב מלחמה בדיוק באותה המטבע. במסגרת מאבק פוליטי, מותר לכל צד לאסוף מודיעין על היריב שלו, כל עוד הוא לא עושה שימוש באמצעים בלתי חוקיים. במחנה השמאל לא חסרים אנשים ששרתו בעבר בשירותי הביטחון, ובקיאים בשיטות מתקדמות של איסוף מודיעין. למה לא לשלוח שתולים לארגוני הימין, כדי לחשוף פעולות לא מוסריות ולא חוקיות, ולשחרר הקלטות מביכות? האופציות אינסופיות. במי בדיוק תומך ועד מתיישבי השומרון, אותו ארגון שהוציא את הסרטון האנטישמי הנתעב של "הר שטירמר"? מי הם התורמים הסודיים של "עד כאן"? האם יש ביניהם כתות אוונגליסטיות מסוכנות, ומה בדיוק התיאולוגיה של הכתות הללו? איזה קמפיינים מלוכלכים מתכנן משה קלוגפהט, יועצו הבכיר של בנט, מאחורי הקלעים? מה אומרים ראשי אם תרצו בפגישות הסגורות שלהם? אפשר לקרוא לשיטות כאלו "שטאזי" – אבל זו בדיוק הדרך להשאיר את היוזמה בידי הצד השני ולתת לו את הניצחון על מגש של כסף.

ההצעה להקים ארגון "עד כאן" מתחרה, מן הסתם, אינה פתרון קסם לבעיות של השמאל. יותר מכך, היא דוגמא אחת בלבד לאופן שבו המחנה חייב לשנות את הלך הרוח שלו. הסקרים מוכיחים שהרעיונות הבסיסיים של השמאל, לרבות חלוקת הארץ וסיום הכיבוש עם חילופי שטחים, מקובלים על חלקים גדולים מאד בציבור הישראלי. ובכל זאת, רבים מאלו שתומכים ברעיונות הללו באופן עקרוני, בוחרים ברגע האמת בימין או במרכז. מלבד המימון הזר, והחשד שחלקים גדולים בשמאל מביטים יותר מדי לעבר אירופה ופחות מדי לעבר הציבור הישראלי, אין דבר שמשניא את השמאל יותר מתדמית "יפי הנפש" האנטי-כוחנית שלו. מאבק מלוכלך, אך חוקי ובלתי אלים, כנגד הימין בשיטותיו שלו לא יפתור אמנם את הבעיה, אבל זו תהיה התחלה טובה. בדומה למזרח התיכון כולו, המערכת הפוליטית הישראלית אינה מקום ידידותי לחלשים. מי שרוצה שיפסיקו לדרוך עליו, כדאי שישנס מותניים ויתחיל להשיב מלחמה.