תומס פרידמן, עיתונאי בניו יורק טיימס, טוען שהעולם שלנו הפך לא רק ליותר שטוח אלא גם ליותר שביר. זאת, לדעתו, בגלל שילוב קטלני של קישוריות ושחיקה של מנגנוני בלימה מסורתיים. מצד אחד, העולם מחובר יותר מאי פעם, ומצד שני, בשנים האחרונות נשחקו ה"חוצצים" המסורתיים שתפקידם לנהל ולווסת את הזרימה הגלובלית, כמו גם להתמודד עם משברים בריאותיים ואקלימיים. כך, נגיף קטן שראשיתו בחיות בר בסין, התפשט במהירות ובלא בקרה בכל העולם. כפיתרון, מציע פרידמן לשוב לגישה של שיתוף פעולה רב-צדדי בינלאומי. דא עקא, שהפרשן הבכיר מתעלם מכך שדווקא הגישה הליברלית של רב צדדיות, נורמות גלובליות ומוסדות רב-לאומיים תרמה להחרפת הבעיות שהוא מלין עליהן. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

השבוע הזדמנתי לכנס וירטואלי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. בין היתר, דיברו בו מספר שרי חוץ זרים, פרשנים ומומחים מארצות הברית, רוסיה ואיחוד האמירויות, וגם הרמטכ"ל אביב כוכבי, שנשא נאום חשוב על החוק הבינלאומי בתנאים של מלחמה אורבנית א-סימטרית. אחד מהדוברים היה הפרשן הנודע של הניו יורק טיימס, תומס פרידמן, שהעלה מספר תובנות מעניינות במיוחד. פרידמן, שבעבר נמתחה עליו ביקורת על תחזיות ורודות, אופטימיות שלא לומר נאיביות בנוגע לאביב הערבי ואירועים אחרים, נודע בתיאוריות ה"עולם השטוח" שלו. לשיטתו, התפתחות התקשורת הדיגיטלית, האינטרנט, אמצעי התחבורה והקשרים העסקיים הבינלאומיים הפכו את העולם למקושר ונגיש מאי פעם. לחיבוריות הזאת, כמובן, ישנם כיסי התנגדות, מאחזים מסורתיים שאותם נהג לכנות "עצי זית", שלא ממהרים לפנות את מקומם לעולם החדש. אירועי המאה ה-21, עליית הטרור האסלאמי, הלאומנות והבדלנות במקומות רבים בעולם, הוכיחה לנו ש"עצי הזית" הללו חזקים ועקשניים בהרבה מאשר חשבנו.

בנאום שלו השנה, ניסה פרידמן לעדכן את התיאוריה שלו. העולם, כך טען, אינו רק שטוח, אלא גם שביר. זאת מפני שלצד הקישוריות ההולכת ומסתעפת בין אזורים שונים, אנחנו הולכים ומאבדים את ה"חוצצים" (buffers), אותם גורמים שבעבר מיתנו, הקלו וניהלו את התמורות המהירות והגנו על החברה העולמית בפני נזקים וסיבוכים אפשריים. דבר זה, טוען פרידמן, נכון הן לעולם הטבע, הן לחברה האנושית והן לממשק ביניהם. בסין, למשל, השמידה הממשלה אזורי טבע רבים בגלל תוכניות פיתוח בולמוסיות. הקבלנים הרגו קודם את כל טורפי העל, דבר שהוביל להתרבות בלתי מבוקרת של חיות כגון עטלפים וחולדות. אלו נדחקו לעבר חיות המשק, בין אם באזורים מיושבים ובין אם בשווקים רטובים. מכאן, מעבר של וירוסי קורונה עבר מעולם הבר לעולם המבוית, ומחיות לבני אדם. מגיפות כמובן התפשטו במהירות בעולם גם לפני עידן הקישוריות המודרני, אבל כיום, הרשת המסועפת של הטיסות הבינלאומיות פיזרה את הוירוסים לכל קצוות תבל במהירות אדירה. בין דצמבר 2019 למרץ 2020, למשל, היו 3200 טיסות ישירות בין סין לארצות הברית, כולל 50 טיסות מוו-חאן עצמה. "אנחנו הורדנו את החוצצים, ופתאום וירוס קטן מתפשט במהירות לכל העולם." פרידמן ממשיך ומדבר על הסרת ה"חוצצים הטבעיים", כגון מנגרובות, יערות גשם וקרח בקטבים שממתנים סופות ושינויי אקלים. לפיכך, הוא טוען, חשוב להכיר בסכנות של הקישוריות המוגברת, ולהשיב חלק מהחוצצים שהסרנו, אלו שבולמים חוסר יציבות במקום אחד מלהתפשט במהירות לכל המקומות האחרים.

עם זאת, ככל שהדבר נוגע לפתרונות, ההצעות של פרידמן בעייתיות למדי. הוא אומר בצדק שבכדי להתמודד עם אירועים גלובליים כמו מגיפת הקורונה ושינוי האקלים יש צורך בשיתוף פעולה בינלאומי, ומקווה שממשל ביידן החדש ינטוש את הגישה הבילטרלית של טראמפ ויחזור לגישה רב צדדית: הסכמים בינלאומיים, עבודה משותפת עם בעלי ברית ונורמות בינלאומיות. דא עקא, שפרידמן מתעלם מהעובדה שהגישה הבינלאומית, הרב צדדית, דווקא מאטה את התגובה של מדינות למשברים מקומיים ובינלאומיים, וגרוע מכך, היא זו שהסירה חלק מהחוצצים שהוא מדבר עליהם.

ראשית כל, מאז מלחמת העולם השנייה, הנורמות, החוקים, ההסכמים והגופים הבינלאומיים הולכים והופכים לסבוכים, בירוקרטיים ואיטיים יותר ויותר, ועם התעצמותם, אף מגבילים את חופש הפעולה של ממשלים מקומיים. אין כוונתי דווקא לפגיעה בריבונות של מדינות (אם כי גם זו בעיה שראוי לתת עליה את הדעת), אלא לתהליכי התייעצות ולעומס חוקים שבהכרח מאטים את תהליך קבלת ההחלטות. כמו שכתב נורתקוט פרקינסון בספרו הקלאסי (והמצחיק עד דמעות) על פעולתה של בירוקרטיה, תהליך קבלת ההחלטות נפגם ככל שיושבים יותר אנשים בחדר. האיחוד האירופי במשבר הקורונה הוא דוגמא טובה. ההתעקשות של אנגלה מרקל ועמיתיה על "פעולה מתואמת" ו"חלוקה שוויונית" של החיסונים באיחוד האירופי גרמה במידה רבה למצב העגום של מבצע החיסונים ביבשת, מפני שהיא הקשתה על מדינות לנקוט בפעולות מהירות בכדי לשפר את מצבן. הדבקות של צרפת בתהליכים בירוקרטיים, כללים אתיים סבוכים ופרשנות נוקשה של אמנות בינלאומיות למיניהן דורשת הליך בירוקרטי מסובך לכל מתחסן, והמצב בהתאם.

הבעיה הזאת נכונה גם לבעיות בינלאומיות שפרידמן לא דיבר עליהן. ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי מוכיחה שכל ניסיון לפתור את הבעיות בין ישראל לשכנותיה באמצעות החוק הבינלאומי, האו"ם, קוורטטים וועידות רב צדדיות למיניהן נחל כישלון חרוץ, וכך גם הדבקות בעקרונות ותקדימים בינלאומיים, שהפחיתו את מרחב התמרון של הצדדים. לעומת זאת, ראינו שההסכמים שדווקא כן עובדים הם עסקות דו-צדדיות מהירות בין מדינות, בין אם ישירות ובין אם בחסותו של מתווך עוצמתי אחד (כמו ארצות הברית), מהסכם קמפ-דייויד עם מצרים ועד הסכמי אברהם. ישנו חשש שחזרה למדיניות רב-צדדית ודבקות בכל מיני נורמות בינלאומיות שעבר זמנן, יפגעו אנושות בגל הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה שהחל במזרח התיכון. ישנו גם חשש שמנגנוני מו"מ רב צדדים איטיים ומסורבלים, כמו גם עקרונות בינלאומיים שמונעים פתרונות יצירתיים (כמו שינוי גבולות וחילופי שטחים), עשויים להקשות על פתרון סכסוכים מקומיים במקומות אחרים בעולם ואולי אף לתרום להתלקחות בינלאומית מהירה שתצא משליטה.  

גרוע מכך, הגישה הרב-צדדית שפרידמן דוגל בה הסירה "חוצצים" גם בסוגיה אחרת שמשום מה לא נתן עליה את דעתו: בעיית ההגירה הבינלאומית. כדי להדגים את הבעיה, אני רוצה להסב את תשומת לבכם למקרה שהתרחש בשוודיה בשנת 2017. מחבל פלסטיני, שהיה גם מהגר לא חוקי, פגע בבית כנסת בעיר גותנבורג. בגלל פשע השנאה הזה, סירב בית המשפט לגרש אותו לעזה, מתוך "חשש" שישראל תפגע בזכויותיו (ולמקרה דומה ראה גם כאן). אמנת הפליטים, על שלל סעיפיה ופרשנויותיה המשפטיות הסבוכות, מאטה את היכולת של מדינות אירופה לבלום חדירה מסוככנת לגבולותיהן, כולל של גורמים פליליים וגורמי טרור, שלא לדבר על סתם טרמפיסטים שרוצים להנות ממדינת הרווחה משיקולים כלכליים. האמנות למיניהן, הגבולות הפתוחים וההגדרה המקלה של המושג "פליט" מסירה את קיר הריבונות של מדינת הלאום, אולי החוצץ המרכזי שעיכב זרימה של גורמים מסוכנים, ביניהם טרוריסטים ופושעים, בעורקים הסואנים של העולם, שמר על הזהות הייחודית של המדינות השונות ועל תחושת השליטה של אזרחיהן על העולם הסובב אותן. תחושת איבוד הזהות, בתורה, שחררה אנרגיות של פופוליזם, שנאת זרים וימין קיצוני, שממוססות (ביחד עם האסלאם הקיצוני שחדר ליבשת) את הדבק שמחזיק את המדינות האירופיות כישויות פוליטיות קוהרנטיות. הדעיכה של כוח המדינה, החוצץ המרכזי בעולם מקושר יותר ויותר, לא רק פוגעת בעצם ההיגיון של המשטר הדמוקרטי (ריבונות העם), אלא עלולה ליצור תגובת נגד של ניתוק, שבתורו יקשה על מדינות לשתף פעולה מול אתגרי העתיד.