מדוע הואשם פעיל שמאל רדיקלי ישראלי, תומך נלהב בתנועת החרם על ישראל, כי הוא מרגל ציוני? הפרשה המוזרה הזאת יכולה ללמד אותנו לא מעט על המתחים, הסתירות הפנימיות והאבסורד שבשמאל הרדיקלי המקומי והבינלאומי. מדוע מתעקשים הפלסטינים להתרחב, ואילו היהודים והמערביים משתדלים להצטמצם עוד ועוד? מה זה בדיוק Co-Resistance? איך קשור העם היהודי המומצא של שלמה זנד לענפיו העתיקים של עץ הזית? ברוח הפתגם הערבי העתיק, ינשוף פוליטי-מדיני בודק מה קורה למי שעושה עצמו קש. 

למאמרים בנושאים דומים ראו: אורתודוקסיה ביקורתית, אישה לבנה גזענית ולהרביץ לפרה

לאחרונה הגיעה לידיעתי פרשה מעניינת. בשיטוט אקראי באינטרנט נתקלתי בשמו של עופר אנגל, דוקטורנט למדעי החברה ב-LSE (London School of Economics) ופעיל שמאל רדיקלי, שמוכר לי היטב מהתקופה ששנינו שהינו בהרווארד. אנגל הוא מהחריפים והקולניים שביריביה של ישראל בקמפוס. הוא תומך בכל יוזמה אפשרית להחרמת המדינה הציונית, מביע הזדהות עם המאבק הפלסטיני בקול גדול ואף הצדיק, במאמר פומבי, השחתת פוסטרים ישראליים כ"צורה של מחאה". מה היתה רבה הפליאה כאשר ראיתי כי אנגל עצמו הפך למטרה של הארגון הפלסטיני המקוון Electronic Intifada. בעלי האתר הפופולרי, ציר מרכזי בתנועת החרם על ישראל, האשימו את אנגל כי הוא מרגל ציוני. בשני תחקירים שונים הם בחנו מאות ציוצי טוויטר, פוסטים ומאמרים שלו, והגיעו למסקנה כי הוא כתב בשמן של מספר דמויות פלסטיניות דמיוניות, גבריות ונשיות, עורר מדנים בתוך התנועה וחרחר פרובוקציות שפגעו בשמה הטוב. במיוחד, הם האשימו אותו באחריות לפרסום שערוריה הקשורה להתבטאויות אנטישמיות בוטות של אחת, גרטה ברלין, ממנהיגי תנועת "שחררו את עזה".

            הפרשה התחילה לעניין אותי, אז כתבתי לעופר אנגל וביקשתי את תגובתו לכל העניין. במכתב התשובה שלו, הוא כינה את הקמפיין נגדו "רשעות מטופשת וטיפשות מרושעת", והכחיש את כל טענות "האינתיפאדה האלקטרונית". הוא אף הפנה אותי למאמר תגובה שפרסם בזמנו, ובו הגן על עצמו והצהיר בחוזקה על תמיכתו ב"מאבק למען זכויות אדם" ומחויבותו למטרה הפלסטינית. במכתב אלי, אנגל הוסיף הערה מעניינת: הפעילים הפלסטינים, כך אמר, חוששים משיתוף פעולה עם ישראלים, אפילו אם הם אנטי-ציונים, פן "ישתלטו" אלו על המאבק. לדבר יש שורשים היסטוריים, הוא ציין: גם שחורים בארצות הברית ובדרום אפריקה גילו לעיתים יחס עוין ללבנים שתמכו בהם. מדוע? הדבר דורש הסבר, ומסתתרות מאחוריו כמה סוגיות מרתקות. אבל כדי להבין את העניין טוב יותר, כדאי להרחיק קצת להיסטוריה הקרובה שאנגל הזכיר.

            בשנות השישים, כידוע, עלתה ופרחה בארצות הברית התנועה לזכויות האזרח, שמנהיגה המפורסם ביותר, מרטין לותר קינג, נותר חקוק בדפי ההיסטוריה האמריקאית. בתנועה היו חברים גם לבנים וגם שחורים, וקינג בהחלט ראה את עצמו כמנהיג משותף של כולם. כפי שציין אחד ההיסטוריונים, קינג הצליח לזכות בליבם של אמריקאים רבים כל כך, אפילו כאלה שהתנגדו לו מלכתחילה, דווקא משום שדיבר בשם ערכים נוצריים וכלל-אמריקאים שהיו מקובלים אפילו על יריביו. אולם בשנים האחרונות לחייו של קינג, וביתר שאת לאחר שנרצח, התנועה החלה להתפלג וחלקים ממנה הקצינו לבלי היכר. מנהיגים שחורים כמו מלקולם אקס, שייצגו "לאומנות שחורה" וקראו להתבדלות טוטלית מהחברה הלבנה, זכו לפופולריות הולכת וגוברת. לאחר חוקי זכויות האזרח וחיסול הסגרגציה בין שחורים ללבנים בדרום ארצות הברית, עזבו לבנים רבים את התנועה, ואלו שנשארו זכו במקרים מסוימים ליחס עוין יותר ויותר.

            דוגמא מצויינת לכיוון הרוח היה כנס מסויים על היסטוריה שחורה באחת מאוניברסיטאות היוקרה של ארצות הברית. ה"היסטוריה השחורה" או ה"אפרו-אמריקאית" היתה אחד התחומים שעלו כפרחו כחלק מהמחשבה הרדיקלית – ניסיון לספר את ההיסטוריה מנקודת מבטם של המדוכאים. דא עקא, שרבים ממנהיגי התנועה האפרו-אמריקאית תבעו זכות דיבור בלעדית. ללבנים, כך טענו, אין שום זכות לדבר על היסטוריה שחורה, יהיו דעותיהם אשר יהיו. כך, נתקלו דווקא ותיקי המאבק לזכויות האזרח בקבלת פנים עוינת, לעיתים אף אלימה. כאשר עלה לבמה פרופ' הרברט גוטמן, היסטוריון לבן שנודע במאבקו למען זכויות השחורים, הוא הושתק בצעקות על ידי קהל הפעילים האפרו-אמריקאים. "אני תומך בכל ליבי בתנועה השחורה" התחנן גוטמן על נפשו, "אם רק תשכחו שאני לבן ותתנו לי לדבר, זה יועיל לתנועה." המיליטנטים השחורים, כמובן, לא התרשמו. גוטמן, לפי העדויות, עזב את הכנס "שבור מבחינה נפשית".

            בדינמיקה דומה אפשר להבחין גם אם נתבונן במאבק המשותף של פעילי שמאל-רדיקלי ואקטיביסטים פלסטינים כנגד מדינת ישראל. תנועת ה-BDS (קיצור של Boycott, Divestment and Sanctions) היא ארגון משותף לפלסטינים, ערבים, אירופים, יהודים וישראלים שקורא לחרם כלכלי, תרבותי ואקדמי על ישראל עד שיסתיים הכיבוש, תוכר זכות השיבה ותתוקן האפליה נגד הפלסטינים אזרחי ישראל תוך ביטול אופייה היהודי של המדינה. קברניטי ה-BDS, עומר ברגותי ועלי אבו ניעמה (בעל אתר האינתיפאדה האלקטרונית שעמד גם מאחורי הקמפיין נגד עופר אנגל), מתנגדים בתקיפות לדיאלוג, מפגשים או אירועים משותפים ישראליים-פלסטינים משום שלדעתם מדובר ב"נורמליזציה עם הכיבוש". הם מתנגדים גם למושג דו קיום, שמקבע לדעתם את המצב הקיים, אולם בכל זאת מציעים אפיק לשיתוף פעולה ישראלי פלסטיני. במקום co-existence, הם אומרים, ישראלים ופלסטינים יכולים לעבוד ביחד רק במסגרת התנגדות משותפת, co-resistance. כלומר, לישראלים יש לגיטימציה אך ורק אם הם תומכים במטרה הפלסטינית ללא סייגים, מוכנים לשתף פעולה כנדרש מהם ומקבלים לחלוטין את מסגרת המאבק בישראל כפי שזו נקבעת על ידי הצד הפלסטיני. חנין זועבי אמרה בזמנו את הדברים במפורש בראיון ל"הארץ". אנחנו העם היליד, היא קבעה, אנחנו הקורבנות. אנחנו נקבע את מסגרת המאבק. אם תרצו, תצטרפו אלינו בתנאים שלנו. אם לא – סאלמאת. בקיצור, בפראפרזה לדבריו של הרברט גוטמן, ישראלים-יהודים לגיטימיים אך ורק אם הם "שימושיים".

            ובעוד הצד הפלסטיני של ה"מאבק" תובע לעצמו מרחב הגדרה עצמית גדל והולך, הצד הישראלי באותו שיתוף פעולה מצמצם את עצמו עד כמה שאפשר. עופר אנגל קיצוני בדעותיו יותר מרוב הערבים והפלסטינאים שאני מכיר. פעילים ישראלים שמשתתפים בהפגנות בשטחים מתפארים בכך שהם עושים מה ששותפיהם הפלסטינים אומרים להם לעשות. הם "לא מכתיבים" אלא פשוט עוזרים כנדרש מהם. אולי מהסיבה הזאת, רבים ניסו להשתיק פעילות שמאל שהוטרדו בידי פלסטינים. לא כדאי לדבר, כדי לא לפגוע במאבק. אודי אלוני, במאי ופעיל שמאל רדיקלי, כתב, ממש כך, כי חנין זועבי הציעה לנו "אחווה חדשה במשט לעזה" וזכויות שוות על אדמת אבותיה, כאילו שהיא עושה עמנו חסד שאין כדוגמתו. בסרטה "התנקשות", יעל בר-תנא פנטזה על פעיל פולני הירואי שמזמין את היהודים לפרק את הציונות ולחזור לפולין ליברלית ומחבקת. היא לא יכולה כמובן לחזור ביוזמתה שלה, ה"אחר" חייב לפתוח לה את הדלת חזרה. שיא השיאים היה בקמפיין האחרון שקרא לישראלים לוותר על זכות ההצבעה שלהם ולתת אותה לפלסטיני, גם אם זה יורה להם שלא להצביע כלל (קמפיין שגם עופר אנגל נטל בו חלק פעיל). נירוס, מורה דרך מירושלים ומפעילי הקמפיין כתב כאן בינשוף שזו הדרך היחידה להתנער מהפריווילגיות שנולדנו איתן. במקביל, כפי שכתב אסף שגיב במאמרו המצוין, אופפת את הפעילים הישראלים, המצמצמים את עצמם לדעת, תחושה הולכת וגוברת של פסימיות, כאילו אפלה ורוע אופפים אותם מכל עבר.

כביכול, הפלסטינים והישראלים שמשתתפים ב"מאבק" מדברים באותה השפה. מאלו ומאלו תשמעו על זכויות אדם, משפט בינלאומי, עוולות הציונות ופשעי הכיבוש. אולם בפועל, הנחות היסוד שלהם שונות לחלוטין. הצד הפלסטיני במשוואה הוא לאומני, גאה בתרבותו, דבק בעברו ובזהותו הייחודית. פעילי השמאל הרדיקלי הישראלי, לעומת זאת, נוטים להיות אוניברסליסטים, חילוניים וביקורתיים כלפי ההיסטוריה שלהם עצמם עד כדי נטייה לדמוניזציה ותיעוב. מחד – מעלים הפלסטינים על נס את הזהות הערבית-מוסלמית, מי כדת האמת ומי כסמל לאומי. מאידך – נוטים הפעילים הישראלים להיות חילונים גמורים ומתייחסים למסורת הדתית שלהם בביקורתיות רבה. אילן פפה מצליף בהיסטוריה הישראלית ללא רחם ורואה במייסדי מדינתו, עד האחרון שבהם, פושעים נתעבים ובזויים. אינטלקטואלים מוסלמים כמו רשיד ח'לידי הפלסטיני וחמיד דבאשי האיראני מותחים אמנם ביקורת עצמית על עמיהם שלהם, אבל באופן מתנצל ומתלטף, כאשר כל שורת ביקורת עצמית מלווה בעמוד של חרפות וגידופים כנגד ישראל והמערב. היסטוריונים פלסטינים מרחיבים את העבר הלאומי של עמם מאות שנים אחורה ומתפייטים על ה"עמידה האיתנה" מול האימפריות ועל הסמל הרומנטי של עץ הזית. שותפיהם הישראלים, באותו הזמן, תוהים היכן ומתי הומצא העם היהודי.

כיצד, בתנאים כאלו, אפשר בכל זאת לשתף פעולה? ראשית כל, יש לשני הצדדים אויב משותף. הם עוסקים ב-co-resistance וכל אחד תורם את חלקו למטרה המשותפת. שנית, שני הצדדים זקוקים זה לזה. תפיסת העולם של השמאל הרדיקלי, למעשה גלגול של עיקרון האשמה הנוצרי, מחלקת את העולם למדכאים ולמדוכאים. לפיכך, הם זקוקים לשיתוף הפעולה עם האחר המדוכא, הפלסטיני, הערבי, מהגר העבודה או הפליט מהעולם השלישי, משום שרק שיתוף פעולה כזה יכול לגאול את נשמתם ולהעניק להם לגיטימציה כבני המעמד המדכא. הצד הפלסטיני, לעומת זאת, מרוויח בעלי ברית במאבק לאומי קשה ומפרך. אולם הסתירה בדינמיקה הבסיסית בין הצדדים, שאיפות ההתרחבות של אחד מול תאוות הצמצום העצמי של רעהו, יוצרת מתח וחשדנות מתמידים. אולי אתה לא רוצה להצטמצם באמת? אולי אתה בכל זאת מושפע מהפריבילגיות שלך? אולי לא ניערת מעצמך באמת ובתמים את אבק זכויות היתר? אולי אתה סוכן אויב? זהו הרקע האמיתי לחשדנות כנגד עופר אנגל, פעיל השמאל הרדיקלי, והקמפיין שהתנהל כנגדו באתר האינתיפאדה האלקטרונית, כמו גם למקרים דומים נוספים.

כל האמור לעיל הנו, כמובן, ביטוי של מגמות מסויימות ומן הסתם יש בו מין המכליל. ברור לי שקשת הדעות במציאות מורכבת ורחבה יותר ולא כל הפעילים מתאימים לתבניות שציירתי כאן. אולם בכל זאת, מדובר בהלכי רוח נפוצים שכדאי לתת עליהם את הדעת. שנית, כוונתי היא לא לשלול שיתוף פעולה ערבי-יהודי, או ישראלי-פלסטיני. ההיפך. אני לא מתנגד לשיתוף פעולה כזה, במיוחד לא במאבק נגד הכיבוש, אלא רק לדרך שבה הוא מתנהל בחוגי השמאל הרדיקלי. מי שמתבייש בתרבותו ובזהותו אינו יכול לנהל דיאלוג אמיתי עם אלו שמחזיקים בהן בגאווה. "ההופך עצמו לקש," אומר הפתגם הערבי, "יאכלו אותו חמורים." דווקא ישראלים ויהודים שמתבוננים בעצמם בעין ביקורתית אך בלי רגשות אשמה, כאלו שמקבלים ומאמצים את מורשתם הישראלית-ציונית, יוכלו למצוא שפה משותפת איתנה יותר עם הצד הפלסטיני בטווח הארוך.

———-

עופר אנגל מגיב:

שמחתי כשדני אורבך סיפר לי שהוא מבקש לכתוב על פרשת בריונות ברשת, שבמהלכה השתלחו בי מספר פלסטינים גולים באמצעות הבלוג שלהם. שמחתי, לא מכיוון שאני חושב שסיפור המעשה כל-כך מעניין כשלעצמו. להיפך, הפרשה משמימה למדי ומלאה לעייפה בפרטים, מסקנות חפוזות על סמך דברים שהוצאו מהקשרם, תחקיר עיתונאי מרושל, אי-הבנות ומעשי בריונות לשמם. מבחינה פוליטית, הפרשה היא אמנם ארוע יוצא מן הכלל, אבל היא פותחת הזדמנות לדיון בשאלת מקומם של ישראלים-יהודים בקידום המאבק הפלסטיני לשיוויון זכויות. בהקשר זה, אני חושב שדני נוגע במספר נקודות חשובות.

ראשית, חשובה האנלוגיה שדני עושה  בין המאבק הפלסטיני לבין מאבקם של קבוצות אחרות לשחרור ושיוויון זכויות, משום שבכך הוא מחזיר את הדיון אל העיקר. שהרי העיקר אינו קיומם של כוחות לאומניים, דתיים, אלימים או שמרנים בקרב הקהילות המופלות לרעה. אלה קיימים כמובן בצורה כזו או אחרת בקרב כמעט כל מיעוט נרדף, אבל עובדת קיומם איננה מורידה מצדקת הדרישה לחיים בשיוויון זכויות, חירות וכבוד. גם בתקופת הסגרגציה במדינות הדרום בארצות הברית הצדיקו רבים בקרב הקהילה הלבנה את המשך מדיניות האפלייה והסטטוס קוו בכך שלאדם השחור יש 'פגמים באישיות' (character defects) , קווים אינהרנטיים בתרבות או במנטליות שלעולם לא יאפשרו אינטגרציה בין לבנים ושחורים. רק לאחר שארצות הברית ביטלה את משפטי הראווה(kangaroo courts)  ואת חוקי הסגרגציה של ג'ים קראו, נכחו מיליוני אמריקאים לבנים להיווכח שלאורך כל הדרך היתה הבעיה נעוצה לא בפגמים מובנים באישיותם של קורבנות השיטה, אלא בשיטה עצמה, אותה מדיניות של נישול ודיכוי.

שנית, דני מצביע על כך שהמאבק לחירות הוא בראש ובראשונה מאבקם של חברי הקבוצה המנושלת. הוא מצטט את הרברט גוטמן המדבר על 'המאבק שלנו,' תוך שהמילה 'שלנו' מכוונת ללבנים ושחורים כאחד בהקשר של התנועה לזכויות אזרח בארצות הברית. אבל גוטמן טועה טעות מרה, שכן מאבקו של העבד להשתחרר מעבדותו שונה ממאבקו של האדון להשתחרר מאדנותו. לדבר על 'המאבק שלנו' בהקשר זה, כמוהו כניכוס מפעלה של הקבוצה הנרדפת כדי לקדם את האינטרסים של חברי הקבוצה הרודפת. חברי הקבוצה החזקה מציגים את המאבק כ'שלנו' ובכך עוסקים בטפיחה עצמית על השכם (self-congratulation) יותר מכל דבר אחר. התנהגותם מעלה חשד לגבי מניעים נסתרים, והם נותרים לעולם כנטע זר בתנועה. גם ד'ר לותר קינג היטיב לתאר את אכזבתו מהאדם הלבן המבקש להצטרף לתנועה. במכתבו מכלא ברמינגהם, מצר קינג על כך שהאדם הלבן, המתון לכאורה, אומנם מביע הזדהות עם מפלתם של השחורים, אך באותה נשימה מכתיב להם כיצד עליהם לנהל את מאבקם לשיוויון. גם כשהוא מבקש להצטרף לתנועה, קיים חשש שנציגי הצד החזק יפעלו על מנת לקבע את הסטטוס קוו ולהעמיק אותו, במקום לתמוך בתהליך אמיתי לשידוד מערכות.

שידוד מערכות פירושו, שחברי הקבוצה המנושלת, הם שיתוו את הדרך, הם שיכריעו לגבי אמצעי המאבק ומטרותיו. המתעניינים מבחוץ יכולים אז לבחון את המשנה האידיאולוגית ואת המתודולוגיה, הם יוכלו לבחור את הקבוצה שעם עקרונותיה הם מסכימים ושאת דרכה הם מאמצים. מובן שהם יעשו זאת ממגוון מניעים, אך תמיכתם לעולם תהיה בגדר תמיכה מבחוץ. כל ניסיון של פעילים זרים לנכס לעצמם את העניין הפלסטיני למטרות אג'נדות פרטיות יתקל בהתנגדות, ואין זה משנה אם הם באים לדיאלוג על מנת לקבל לגיטימאציה לעמדתם הציונית (דוגמת דני אורבך) ובין אם הם באים על מנת לקבל לגיטימאציה לעמדתם הקוואזי-אנטישמית (דוגמת גלעד עצמון).

לפיכך, אני חושב שהאנלוגיה שדני עושה בין המאבק הפלסטיני למאבקם של קבוצות אחרות לשיוויון חשובה, מכיוון שהיא משיבה למרכז הדיון את נושא זכויות האדם. אני גם מסכים שמנהיגי המאבק לשחרור הם בניו ובנותיו של הקבוצה שזכויותיה נשללו, ומאמין שכך גם ראוי שיהיה.   יחד עם זאת, יש לי חילוקי דעות עם יתרת דבריו. ראשית, כפי שהוא בעצמו מציין, צריך להיזהר מהכללות חפוזות. הפרשה הפרטית שלי מהווה מקרה בודד ויוצא דופן. הפעילות הפוליטית שלי היא די שולית ולכן יתכן מאוד שעמדתי לא לגמרי מבוססת, אבל אני מאמין שברוב המוחלט של המקרים קיימת הערכה הדדית, יחסי אמון ותקשורת המבוססת על הבנה בין הפעילים הפלסטינים לבין קבוצות אחרות (כל עוד אינן ציוניות כמובן). קבוצות כמו אנרכיסטים נגד הגדר ו-BDS מבפנים כוללות יהודים-ישראליים, ואינני מודע לקיום פעילים פלסטינים או קבוצות המתנגדות באופן שיטתי לשיתוף מסוג זה. התנאי הוא, כמובן, שהפעילים הזרים אינם באים על מנת לנכס את הפעילות הזו לאג'נדות שלהם.

בדיוק מסיבה זו, ההצעה לנהל 'דיאלוג' עם הציונים נידונה לכישלון, שהרי דיאלוג כזה ממלא אך ורק את האינטרסים של הציונים ועומד בניגוד לאינטרסים של מנושלי הזכויות. מבחינה עניינית, אין לדיאלוג הזה סיכוי להתקדם מכיוון שמעצם הגדרת האידיאולוגיה שלהם, לעולם לא יסכימו הציונים לאפשר לפלסטינים לממש את זכותם לשיוויון אזרחי מלא, וממילא ההצעה הציונית המקסימלית תהיה תמיד פחות מהמינימום הנדרש לחיים בחברה שיוויונית ודמוקרטית. כל עוד בעלי השררה אינם מוכנים לוותר על הפריבילגיות שלהם, אינני רואה מקום לדיאלוג אלא רק להתנגדות ומחאה. פעילות זו מצליחה במידה שהיא הופכת את האידיאולוגיה שבבסיס מדיניות האפלייה לכזו שאינה ברת קיימא, מטרה המושגת על ידי העלאת המחיר שבעלי השררה צריכים לשלם עבור שימור הסטטוס קוו מחד, והורדת התועלת שהם מפיקים ממנו מאידך. אינני מכיר מקרה אחד בהיסטוריה שבו מימשה קבוצה מנושלת את זכויותיה באמצעותי 'דיאלוג' עם הקבוצה הדומיננטית, לפני שהאחרונים היו מוכנים לוותר על הפריבילגיות שלהם.

כשדני מנסה לנכס את הדיאלוג לקידום אג'נדה ציונית, הוא נדון לכשלון. להבדיל, שיתוף הפעולה בין פלסטינים לפעילי זכויות האדם בארץ ובעולם זוכה כיום להצלחה חסרת תקדים. רק לאחרונה הסכים סטיבן הוקינג לבקשת  הפעילים לבטל את השתתפותו בכינוס בארץ, ובכך למנוע מתן לגיטימציה למוסדות המקדמים אפלייה בין מי שהוא יהודי לבין מי שאינו יהודי. סקר בינלאומי של הבי.בי.סי. קבע לאחרונה שמדינת ישראל היא אחת מבין ארבעת המדינות הנתפסות באופן השלילי ביותר בכל העולם, יחד עם איראן, צפון קוריאה ופקיסטאן. התפתחויות אלה הם, בין השאר, פרי העבודה של ארגונים רבים הפועלים יחד עם פעילים פלסטינים על מנת להגביר את המודעות הציבורית בקהילה הבינלאומית למצב העגום של זכויות האדם בישראל.

לבסוף, אני מופתע מכך שדני מחליט להצמיד לי את התווית 'רדיקאלי'. יש פעילים הרואים את עצמם רדיקאלים, אך אני אינני נמנה עמם. אינני חסיד של אנרכיזם, סוציאליזם, מרקסיזם, ואפילו לא הומאניזם או פאציפיזם. אינני מתנגד לקיומן של מדינות באופן כללי, אפילו לא למדינות לאום. אבל אני כן מתנגד לציונות, האידיאולוגיה העומדת בבסיסה של מדינת היהודים. בשונה מכל מדינה דמוקרטית מפותחת שאני מכיר, מדינת היהודים מעגנת באופן שיטתי בתוך חוקיה ומוסדותיה את ההפרדה בין לאומיות (יהודי/לא-יהודי) לבין אזרחות (ישראלי/לא-ישראלי), תוך שהיא  גוזרת לעיתים קרובות את זכויותיו של אדם מזיקתו ללאומיות היהודית ולא לאזרחותו הישראלית. מכיוון שיש אזרחים שהם יהודים ויש כאלה שאינם יהודים, יוצא שמדינת היהודים מחלקת את אזרחיה לשני סוגים, כאשר באופן טבעי, האזרחים היהודים נהנים מיתרונות על פני אחיהם ואחיותיהם הלא-יהודים. יתרה מכך, רבות ההמצאות של הציוניות, החל מחוק-השבות והמשך בגאולת הקרקע, עבודה עברית, יהוד-הגליל והנגב, חוקי האזרוח, חוקי נוכחים נפקדים, חוקי הנכבה וועדות הקבלה, מדיניות הפקעת הקרקעות, הכפרים הלא-מוכרים, מתן היתרים לבנייה והכשרת קרקעות ועוד דוגמאות בלי סוף, שלא לדבר על סמלי מדינת 'ישראל'. כל ההמצאות הללו באות על מנת ליצור חציצה בין מי שהוא יהודי לבין מי שאינו יהודי.

אין שום דבר 'רדיקאלי' בדרישה שמדינה תמנע חציצה בין אדם לאדם על רקע גזע, מין, מוצא או דת. אין שום דבר רדיקאלי בעקרונות המעוגנים בהכרזת העצמאות של ארצות הברית ובתיקון ה-13 וה-14 של החוקה. אין שום דבר רדיקאלי בעקרונות שעצבו את החוקה הגרמנית המודרנית למשל, טקסט מעורר השראה שפותח בהכרזה שכבוד האדם הוא עקרון שאין לחללו (במקור: unantastbar). באוטוביוגראפיה שלה מתארת קונדוליסה רייס את תמהונה למשמע דבריה של ציפי לבני, כאשר זו ניסתה להסביר לה את ההצדקה לחוק השבות. רייס חשה שבדבריה, ליבני מגינה על עקרונות של טוהר הגזע (ethnic purity, כך במקור). זו היתה שיחה, כך רייס, שזיעזעה את הרגישויות שלה כאמריקאית, שהרי מאז התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית מ-1868 דוחה ארצות הברית מכל וכל את התפיסה שמימוש זכויותיהם (האזרחיות) של בני אדם מותנה ברקע שלהם, דתם או מוצאם. מעבר לכך, רייס שואלת, אילו השלכות יש לחוק השבות על הזדהותם של אזרחים שאינם יהודים עם מדינת היהודים? באיזה מובן יוכלו הם לומר שמדינת היהודים היא מדינתם?

רייס איננה חברה בארגון רדיקאלי, ומי שמתמודד עם השאלות שהיא מעלה אינו בהכרח חבר בקבוצה הזויה, אלא אדם שעבורו שיוויון זכויות, כבוד האדם וחירותו, הם עקרונות יסוד המונחים כנר לרגליו.