האם, וכיצד, יכול להשתלב עונש מלקות במערכת משפט מודרנית, והאם אלימות פיזית שכזאת יכולה להזיק לעבריין פחות, ולהועיל לחברה יותר, מכליאה המונית וממושכת? ינשוף משפטי מהרהר באופציה שהיא כרגע תאורטית בלבד.

כאשר כתבתי את הדוקטורט שלי בהרווארד, לקחתי בין היתר קורס דיני עונשין בבית הספר למשפטים. המרצה, תובע אמריקאי זעוף וקדורני, התגלה כאחד המורים הטובים ביותר שהכרתי. מצד אחד מטיל אימה (סטודנטים שלא קראו את פסקי הדין רעדו כשהוא קרא את שמם וצלב אותם על דוכן העדים), ומצד שני, מעמיק, דיאלוגי ומסוגל להוציא מהתלמידים שלו רעיונות שהם לא חשבו אפילו שיש בהם. בין היתר, הוא ערך משחקי תפקידים וסימולציות שדימו סצינות משפטיות, למשל דיאלוג בין ביל קוסבי לבתו הלא חוקית שניסתה לסחוט אותו, במטרה להבין בדיוק באיזה רגע השיחה הפכה לפלילית, ונאומים משפטיים בשם ההגנה או התביעה שסטודנטים נדרשו להפיק בשניות, בלי לחשוב ולהתכונן אליהם מראש.

בין לבין, המרצה נהג לשאול את הסטודנטים שאלות שזעזעו את תפיסות "המקובל שלהם". יום אחד, כאשר ניהלנו דיון על פושע מסוים שקיבל עשר שנים בכלא, שאל המרצה: "ואולי מוטב היה לגזור עליו עונש מלקות?" (אנגלית: flogging). הסטודנטים הזדעזעו. הרי אין עונש כזה בספר החוקים של ארצות הברית ואף מדינה מערבית אחרת. אם הם שמעו עליו, הרי זה היה בשיעורי היסטוריה, או בהרצאות על מדיניות רחוקות, נחשלות ופרימטיביות בעולם השלישי. המרצה לא התרשם מהזעזוע של הסטודנטים, ושאל האם לא יתכן שהעבריין עצמו היה מעדיף כאב חד אך חולף על עשר שנים תמימות בכלא, ומכאן התחיל דיון קצר על הנזקים והיתרונות של עונש כזה מבחינה חברתית. אולם נראה שאפילו התובע הממולח, שהעלה מן הסתם את הרעיון הזה כפרובוקציה, לא התכוון לפתח את הדיון עליו יותר מדי. אחרי הכל, הוא גם שאל שאלות פרובוקטיביות אחרות מהכיוון הפוליטי הנגדי, כאשר הקשה על הסטודנטים מדוע צריך להעניש פושעים בכלל, ולא הסתפק בתשובות שגרתיות או בנאליות. בכל מקרה, הרגע חלף והלך לו.

אינני זוכר האם הסטודנטים, שנהגו להתווכח על תוכן השיעור בקולניות במסדרונות בכל שבוע ושבוע, דיברו על הפרובוקציה של עונש המלקות. מה שאני כן זוכר, הוא שאם היתה הסכמה כלשהי בין כולם – ימנים ושמאלנים, דמוקרטים ורפובליקנים, ליברלים ושמרנים – היא היתה שמערכת המשפט הפלילי בארצות הברית "שבורה". הפרוגרסיבים סברו שהיא שבורה בגלל כליאת יתר, במיוחד של שחורים ומיעוטים אחרים, אפלייה גזעית וענישה לא הומאנית שרק מרבה את הנזק לחברה כולה. השמרנים הצביעו על הפשע המשתולל ברחובות, כראייה על כך שמשהו כאן לא עובד. באותה מידה, אפשר להעתיק את הדיון הזה בקלות לישראל של היום. מערכת המשפט הפלילי סופגת כל כך הרבה אש, מכיוונים כה רבים, עד שקשה להניח שהסדר הקיים אינו זקוק לשינויים משמעותיים. חסידי החוק והסדר, כמוני, מזדעזעים מההפקרות ששוררת ברחובות, מעליית הפרוטקשן, מכת הפריצות, הפגיעה בחקלאים והשתוללות ארגוני הפשע בחברה הערבית, ואנשים מהצד השני חושבים שהמערכת אטומה, אכזרית ומוטה לכיוון בעלי הכוח. נפגעות אונס, למשל, טוענות שיש במערכת הטיות מבניות כלפי עברייני מין וחסרונות מובנים למתלוננות, שעוברות "אונס שני" על דוכן העדים. בנוסף, מבקרים פרוגרסיבים מרבים לטעון, עם תמיכה אמפירית לא מבוטלת, שכליאה המונית עלולה להרבות פשע ולא לצמצם אותו. כלאת עבריין קטן עם פושעים ותיקים ומנוסים? תהיה בטוח שהוא יעבור בכלא "אוניברסיטה לפשע" ויחזור לסורו, מנוסה וקשוח יותר, כאשר ישתחרר. זאת במיוחד מפני שהפשע, בניגוד לקלישאה, משתלם. יש מעט מאד עבודות שבהם צעירים בעלי השכלה נמוכה יכולים להרוויח יותר כסף, כבוד והטבות אחרות מהחברה שסביבם.

אז אם אנחנו כבר דנים על שינויים עמוקים אחרים במערכת המשפט הפלילי, אולי כדאי לדון, ולו באופן תיאורטי, על תרומתו האפשרית של עונש כאב פיזי כמדרגה בין ענישה פעוטה (עבודות שירות, מאסר על תנאי) לבין כליאה של ממש? ראשית כל, הוא יכול להוות פשרה בין תומכי הענישה המחמירה לבין אלו שסבורים, בצדק מסויים, שכליאת יתר מחוללת פשיעה במקום לדכא אותה. הרי המלקות לא יכבידו על מערכת הכליאה, לא יעלו כסף רב לציבור בדמותם של בתי כלא נוספים, לא יספקו לעבריין קורס חינוך לפשע מתקדם, וישחררו אותו חזרה לחברה, לעבוד ולהתפרנס. בהקשר זה, עונש מקלות גורם הרבה פחות נזק לעברין עצמו מאשר כליאה.

מצד שני, יש גם תועלת לחברה בעונש מסוג זה. מלקות עלולות להוות הרתעה של כאב מיידי, חותך וקשה מנשוא, שקל הרבה יותר לדמיין (ולפיכך הרבה יותר מרתיע) מהאפשרות האמורפית של שלילת חירות, ואפילו מקנס שאפשר "למרוח" במשך תקופה ארוכה או להימנע ממנו בטענה ש"אין לך כסף". מלקות בליווי קנס כבד עשויות להיות פתרון מצויין לעבירות רכוש קטנות, מכות לחסרי ישע, גניבה מחנויות או אלימות במשפחה – עבירות שדווקא הן מקשות על חייו של הציבור הרחב יותר מהפשע ה"גדול". הן יספקו לקורבנות תחושת סיפוק וצדק מיידי, לצד אזהרה לעבריין, והבהרה שאם ישוב לסורו יתכן וייגזרו עליו לא רק מלקות נוספות, אלא עונש כליאה של ממש.

ולבסוף הבהרה: מדובר אך ורק בעונש לאחר הרשעה חלוטה, ולא באלימות משטרתית או חקירתית כלפי אנשים שלא הורשעו, ובוודאי לא בעינויי חקירה שמטרתם לגרום לנאשמים להודות בפשעים שיתכן ולא ביצעו.

אין להבין את המאמר הזה כקריאה להחזיר את עונש המלקות לספר החוקים. צעד חסר תקדים שכזה יש לבצע רק לאחר מחקר אמפירי מדוקדק של השפעותיו. ראוי, בכל מקרה, לבחון באופן מדוקדק את השפעת העונש הנ"ל במדינה המפותחת היחידה שמפעילה אותו, כזו שישראלים רבים מעריצים ורוצים לחקות בתחומים אחרים: סינגפור.