ארכיון הבלוג

סכנת הסיפור היחיד: מי מנסה להאכיל אותנו באותה דייסה מדי שבוע?

בהרצאת טד מפורסמת, תיארה הסופרת הניגרית צ'ימננדה נגוזי את התעתועים שטמונים בנטייה אנושית נפוצה והרסנית: לספר לעצמנו ולאחרים סיפור אחד ויחיד. כיצד ניתן להשתמש בתובנות של נגוזי על מנת לזהות את אלו המאכילים אותנו באותה דייסה שבוע אחרי שבוע, ולגלות את מגוון הסיפורים שמציעה לנו המציאות? ינשוף פוליטי-מדיני על גדעון לוי, סלים ניגריים ובירה ג'ינגר.

בהרצאת טד מפורסמת מ-2009, תיארה הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי (Chimamada Ngozi) את התעתועים, האכזבות והרגעים הקשים והמרגשים שחוותה כסטודנטית צעירה בארצות הברית. בעיקר, היא התקשתה להסתגל לאופן החד ממדי שבו אמריקאים רבים תפסו את יבשת מולדתה, אפריקה. מבחינת חלק מהסטודנטים שלמדו איתה, לא היה הבדל בין ניגריה, גאנה, צ'אד וסומליה – הכל היה שייך לאותו מרחב שחור של מלחמות אזרחים, רעב ומחלות. ביום הראשון במעונות, השותפה לחדר ביקשה ממנה להשמיע את מה שהגדירה כ"מוזיקה השבטית שלה". איך היה ניתן להסביר לה שבניגריה יש סצינה שוקקת של רוק ופופ, ושמדובר במדינה שונה מאד – תרבותית ומוזיקלית – מהסוואנה הפרימיטיבית שדמיינה לעצמה?

ובכל זאת, ההתרשמות של צ'יממנדה נגוזי מארצות הברית היתה שונה מאד מקובלנות הפוליטיקלי-קורקט הרגילות, של אלו המגדירים כל "מבט מערבי" על אפריקה ואפריקאים, לא כל שכן ביקורת, כגזענות שיש להילחם בה. היא מדגישה שהתדמית המערבית הנפוצה על אפריקה – רעב, מחלות, מלחמות, שבטים – אינה שגויה, אלא שמדובר באמת חלקית. בפועל, אפריקה היא כל זה, אבל הרבה יותר. בניגריה, למשל, יש טרור, רעב ומלחמות, אבל יש בה גם תרבות מסעירה, וחיים עירוניים מודרניים, וסצינה אומנותית מלאת הפתעות. הנטייה המסוכנת הזאת, לצמצם את המבט שלנו על האחר ל"סיפור אחד ויחיד", אינה מאפיינת רק מערביים שמתבוננים על אפריקה. נגוזי אומרת, בכנות רבה, שגם היא חטאה בכך לא אחת. כשהתחילה לכתוב, כל הדמויות שלה נלקחו מהספרות הבריטית שקראה בתור ילדה. כולם היו בלונדינים, עם עיניים כחולות, שיחקו בשלג ושתו בירה ג'ינג'ר – משקה שצ'יממנדה עצמה לא טעמה מעולם. רק כשהתחילה לקרוא ספרות אפריקאית, הכתיבה שלה התגוונה. הקווים של הספרות המערבית מעולם לא נעלמו ממנה, אלא המשיכו להתקיים לצידם של סיפורים אחרים.

בו בזמן, בבית הניגרי הבורגני שבו גדלה היה נער משרת, ממשפחה ענייה מאד. במשך שנים, אמה של נגוזי הכריחה אותה לסיים את כל האוכל על הצלחת כי "את חייבת להעריך את מה שיש לך! למשפחה של הנער שלנו אין כלום! “. יום אחד, כשביקרה בכפר של הנער, היא נדהמה לראות סלים קלועים מרהיבים ביופיים, מלאכת יד. היא לא דמיינה לעצמה שתושבים בכפר עני מסוגלים ליצור משהו. במקרה הזה, העוני היה הסיפור היחיד שצ'יממנדה סיפרה לעצמה. הוא היה כמובן בכפר, אבל מי שהסתכל לעומק היה יכול לראות מגוון אינסופי של סיפורים אחרים, מקבילים, על אותו המקום. המציאות היא לעולם רב ממדית.

chimamanda-bio

צ'ימננדה נגוזי

הסכנה של סיפור אחד – The Danger of a single story, ככותרת ההרצאה של צ'יממנדה נגוזי, היא סכנה שטמונה בה גם הבטחה גדולה. היא יכולה לאפשר לכם להיזהר מפרשנים מפוקפקים. כשאנחנו קוראים עיתונאי, בלוגר או פרשן, נהוג לשאול עד כמה הוא בקיא בתחום, האם יש לו אינטרס פוליטי, האם שיקר בעבר ומה דרגת האמינות שלו באופן כללי. השאלות הללו חשובות, וקריטי לענות עליהן. בינשוף הצענו בעבר דרכים נוספים לזהות שרלטנים ופרשנים מפוקפקים למיניהם. ההרצאה של צ'ימננדה נגוזי משקפת דרך נוספת. גם אם הפרשן אמין ומומחה, ובלי קשר להשקפתו הפוליטית, תשאלו את עצמכם האם יש לו אך ורק סיפור אחד.

את מאמריו של גדעון לוי על הכיבוש הישראלי בשטחים, למשל, ניתן לזקק לסיפור אחד ויחיד: הקלגסים הכובשים המרושעים של ישראל שרומסים את העם הפלסטיני חסר הישע. בסיפור הזה יש אמת רבה, ללא ספק, אבל האם הוא הסיפור היחיד? באותה מידה, למשל, אפשר לספר על מתנחלים החרדים לבטחונם, ישראלים שרוצים להגן על ביתם היחיד, ומפקדים צבאיים שמתמרנים בין אוכלוסיה עויינת, סיכול טרור ולחצים פוליטיים במציאות בלתי אפשרית. הנטייה לספר סיפור אחד ויחיד אופיינית גם לכותבים רבים מימין. אצל משה פייגלין, כל בעיה שהיא מסתכמת ב"חירות, משמעות וזהות", והכרה בכך שארץ ישראל "שייכת לעם היהודי, ורק לו". כשנכיר ונבין את זהותנו לעומק, וניפטר מהממשלה הבולשביקית של השמאל וחקייניו מימין, כל שאר הבעיות יפתרו מאליהן. לפיכך, כל סיפור שפייגלין מספר מתנקז מאליו למחוזות החירות, הזהות והמשמעות, גם אם הדבר דורש הגמשה דרמטית של העובדות. אצל אמנון לורד, עקיבא ביגמן וכותבים אחרים באתר מידה, כל בעיותיה המדיניות של ישראל הם תמיד מזימה של הקרן החדשה לישראל, והבעיות הכלכליות הם לעולם תוצר של סוציאליזם, רגולציה והתערבות הממשלה בכלכלה. באותה מידה, כותבים מחוגי המחאה החברתית נוטים אף הם לספר סיפור אחד ויחיד, רק שה"רעים" שלו הם הטייקונים, הפוליטיקאים והבנקאים.

download

סיפור אחד ויחיד – גדעון לוי

חשוב להדגיש פעם נוספת: אלו שמספרים סיפור אחד ויחיד אינם משקרים בהכרח, ולעיתים הם חושפים אמיתות חשובות. אולם כאשר הם נתקלים במציאות מסובכת, הם נוטים לנסות ולהתאימה לשבלונות שהכינו מראש. גרוע מזה, הם מאלפים את קוראיהם לחשוב בתבנית אחת, צרה כעולם נמלה, עצלנות אינטלקטואלית שמנוונת את המחשבה ומקהה את להב הביקורתיות. כותבים שנמנעים מהכשל הזה, ומספרים לקוראים שלהם מגוון רחב של סיפורים, אינם בהכרח אנשים מתונים או תומכי מפלגות מרכז. יתכן שהם סבורים כי יש לשנות את המציאות באופן רדיקלי – כי לא כל סיפור שווה למשנהו, וגם תמונה מורכבת יכולה להסתכם בסימן קריאה. אבל גם במקרה כזה, הקורא יכול לקבל את התמונה על כל גווניה ולהגיע למסקנות עצמאיות משלו.

כיצד תדעו האם כותב מאכיל אתכם אך ורק בסיפור אחד? למעשה, מדובר במבחן פשוט למדי. אם הכותב שייך לשמאל הרדיקלי ועוסק בחקר פשעי הכיבוש בשטחים, שאלו את עצמכם האם יצדיק מדי פעם את צה"ל, כאשר העובדות לא יתאימו לסיפור הפרו-פלסטיני שלו. האם אתר שיחה מקומית יסכים לפרסם מאמר שמצדיק את המתנחלים בסיטואציה מסויימת, והאם אחד מכותבי אתר מידה יודה – פעם אחת ויחידה – שהתערבות ממשלתית בכלכלה יכולה גם להועיל? האם יגאל סרנה יסכים להצדיק את בנט או נתניהו, אפילו אם יעשו דבר חיובי לפי השקפת עולמו? יכול להיות שיאיר לפיד יאמר, פעם אחת בחייו, משהו שלא ממקם אותו בלב הקונצנזוס? כשמוכרים לכם תמיד את אותה התשובה בכל הסיטואציות, האורות האדומים חייבים להתחיל להבהב. חלק מהמחנאות הישראלית, הדוגמטיות והצדקנות, חוסר הרצון להקשיב לאנשים שונים ולדיעות שונות, נובע בדיוק ממחלת הסיפור היחיד. לפיכך, הישמרו לכם מאנשי עקרונות עקביים למיניהם, שלא שינו את דעתם במשך ארבעים שנה. חפשו את המזגזגים, את בעלי המחשבה המקורית, את אלו שמפתיעים כל פעם מחדש עם סיפור חדש, נקודת מבט אחרת, רעיון שונה ומקורי. ככל שירבו הסיפורים בשיח הציבורי שלנו, הוא יהפוך למורכב וסובלני יותר. כולנו נצא מורווחים.

%d בלוגרים אהבו את זה: