ארכיון הבלוג
על דין וחסד: מעלובי החיים ועד ריש לקיש – טור אורח של איל חיות-מן
ביהדות, בנצרות ובכל תרבויות העולם, שזורים החסד והדין זה בזה כחוט השני. בטור מיוחד לינשוף, לוקח אותנו איל חיות-מן, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית, למסע בעלובי החיים, הרוזן ממונטה כריסטו ואגדות ריש לקיש, על מנת למצוא את האיזון הנכון בין מידת הדין למידת הרחמים, החוק והחסד, האשם שמסרב להרפות והיכולת להשתנות.
"עלובי החיים" של ויקטור הוגו נחשב לאחד מספרי המופת של המאה ה-19. דרך הסיפורים האישיים של גיבוריו והרקע ההיסטורי שבו הם פועלים, הספר מייצג את אידיאל הקדמה – החתירה המתמדת לעבר עתיד צודק ומוסרי יותר, והאמונה שהגעתו של עתיד כזה היא בלתי-נמנעת. מה שקל יותר להחמיץ – ודאי בעבור הקורא העברי – הוא עד כמה אידיאל הקדמה של "עלובי החיים" מעוגן בתיאולוגיה הנוצרית, ובמידה מסוימת גם בזו היהודית. ואין אלמנט בספר שממנו הרקע התיאולוגי עולה בצורה ברורה יותר מאשר מערכת היחסים שבין ז'אן ולז'אן, הפושע האצילי וטוב הלב; ובין ז'אבר, איש החוק שרודף אותו.
ז'אן ולז'אן וז'אבר בנויים כשיקופים איש של רעהו. בין היתר, שניהם צמחו בערך מאותו רקע חברתי: ז'אבר, כמו ז'אן ולז'אן, גדל בעוני, ונאמר במפורש שיכול היה להפוך לפושע באותה מידה שנהפך בסופו של דבר לאיש חוק. דהיינו, בשינוי קל של הנסיבות, התפקידים של השניים יכלו להתהפך. במובן זה, ז'אן ולז'אן וז'אבר אינם מייצגים מעמדות שונים – הבחנה חשובה מאוד ב"עלובי החיים", ובצרפת בת התקופה בכלל – אלא בחירות שונות: הם שני טיפוסים אידיאליים, שתי אפשרויות של התנהלות בעולם שמובאות עד לקיצון שלהן. וכיאה לעקרונות מנוגדים, השניים מתנגשים ונאבקים זה בזה לאורך מרבית חייהם.
ראוי להדגיש עוד נקודת דמיון קריטית: גם ז'אן ולז'אן וגם ז'אבר הם אנשים אלטרואיסטיים במהותם. ז'אבר, אם יישאל, יאמר בכנות שהוא פועל לטובת הכלל. ההבדל ביניהם הוא בהגדרת הטובה הזו: ז'אן ולז'אן מאמין שכל אדם הוא טוב ביסודו, ולכן ראוי לחמלה ולסיוע; ואילו ז'אבר מאמין שהעולם מחולק לטובים ורעים ויש להפריד בין אלה לאלה ולהעניק לכל אחד את הגמול הראוי לו. גם ז'אן ולז'אן וגם ז'אבר לא מונים את עצמם בכלל האנשים הטובים: ולז'אן רואה את עצמו עד שעתו האחרונה כפושע, והטוב שהוא עושה עם אחרים הוא בגדר כפרה חלקית (לעצמו הוא מתייחס ביותר חומרה מאשר לכל אדם אחר); ואילו ז'אבר מודע להיותו פושע בפוטנציה, ובתור שכזה הוא עוטה על עצמו את שלשלאות החוק ומקבל עליו את התפקיד כפוי הטובה של הגנת החברה – שם האלימות הטבועה בו מוצאת לה מפלט ראוי.
בעולם המונחים היהודי-נוצרי, העיקרון שאותו מגלם ז'אן ולז'אן מכונה "חסד" ואילו העיקרון שאותו מגלם ז'אבר מכונה "דין" או "חוק". ז'אן ולז'אן – שבעצמו נולד מחדש בזכות חסדו של הבישוף מיריאל – מאמין שלכל אדם מגיעה הזדמנות שנייה, שלישית ורביעית; הוא מעניק מעצמו ללא גבול, חס אפילו על אויביו המושבעים, ומאמין בכוחה הגואל של האהבה. ז'אבר מאמין שהגמול צריך לתאום תמיד את המעשה: פושע צריך להיענש, ואילו אדם חף מפשע זכאי לזכויותיו עד האחרונה שבהן. החוק מהווה בעבור ז'אבר אידיאל שאין בלתו: הוא צודק תמיד, ופוטר את מי שמציית לו מהצורך לקבל החלטות בכוחות עצמו; לרגשות ואידיאלים אחרים אין כל מקום במערכת השיקולים שלו.
פאולוס, שייסד במידה רבה את המחשבה הנוצרית, ראה בחוק ובחסד שני עקרונות עוקבים מבחינה היסטורית: החוק היווה בעיניו בסיס הכרחי לתיקון החברה, אך בשלב מסוים הוא ממצה את תפקידו ההיסטורי ומוחלף בעיקרון החסד. החוק יוחס אצל פאולוס לתורת משה, ואילו החסד – לבשורתו של ישו, שהחליפה אותה. ההחלפה הזו באה לידי ביטוי מובהק גם בביוגרפיה של פאולוס עצמו, שעל פי עדותו החל את דרכו כפרושי קיצוני שרדף את מאמיניו של ישו, אך זכה להתגלות בדרכו לדמשק והפך בעצמו למאמין. בזכות חסדו של ישו, פאולוס – כמו ההיסטוריה עצמה – עבר מן החוק אל החסד.
הרגע שבו ז'אן ולז'אן חס על חייו של ז'אבר בבריקדה, ובייחוד זה שבו ז'אבר מקבל את ההחלטה לחוס על ז'אן ולז'אן ולא לעצור אותו, בנוי בבירור על פי התבנית הפאולינית: אפילו המונח "הדרך לדמשק" מוזכר שם במפורש, כמבטא את ה"המרה" של ז'אבר. ברגע אחד, ז'אבר מבין שהדרך שבה הלך כל ימיו הייתה שגויה; עיניו נפקחות והוא רואה את מה שקיים מעבר לחוק, את האפשרות של אדם להשתנות ושל הפושע להיות מוסרי מן השוטר. אלא שז'אבר לא מסוגל להתמודד עם הגילוי הזה, מפני שהוא-הוא החוק: בתור שכזה, הוא איננו מסוגל לטרנספורמציה. על מנת להגשים את ההתקדמות המוסרית-ההיסטורית שעומדת ביסוד יצירתו של הוגו – על מנת לעבור מחברה שמיוסדת על גמול וענישה לכזו שמיוסדת על חסד וסיוע לחלש – ז'אבר חייב למות.
כאן מעניין לערוך השוואה נוספת, בין ז'אן ולז'אן ובין בן דורו אדמונד דנטס, הלא הוא הרוזן ממונטה כריסטו ("מונטה כריסטו" פורסם ב-1844, "עלובי החיים" ב-1862). קווי הדמיון לא מבוטלים: כמו ז'אן ולז'אן, גם דנטס היה קורבן של כליאה שרירותית ואכזרית; גם הוא ברח, אימץ לעצמו שם חדש, התעשר; שניהם אף נקברו בעודם בחיים וקמו לתחייה על מנת להסתיר את עצמם מן הרשויות. אלא שדנטס, בתור הרוזן, הוא מייצגו המובהק של החוק: הוא איננו מאמין במחילה, משיב מידה כנגד מידה למי שפגעו בו, על פי העיקרון של עין תחת עין ושן תחת שן. הרוזן בנוי במתכונתו של ז'אבר, אם כי במובן מסוים הוא אנוכי ממנו – שכן הוא משרת את הנקמה האישית שלו במקום את צרכי הכלל (זאת מפני שהוא איננו יכול להותיר את יישומו של החוק לחברה שבגדה בו). רק כשהוא קרוב להשלים את נקמתו, החסד גובר על החוק והרוזן "חוזר בתשובה" בכוח אהבתו לאלבר. ז'אן ולז'אן, לעומתו, איננו מבקש נקמה או אפילו תיקון חברתי, אלא רק להיות אדם טוב משהיה ולהועיל לאחרים ככל יכולתו. בשני הספרים, החסד גובר לבסוף על החוק, אלא שב"רוזן ממונטה כריסטו" הקונפליקט מופנם ואילו ב"עלובי החיים" הוא מוחצן; במקום מותו של ז'אבר, הרוזן מת במובן מסוים בדו קרב מול אלבר ונולד מחדש (פעם נוספת).
כאמור, "עלובי החיים" ו"הרוזן ממונטה כריסטו" שייכים לאותה מסורת ספרותית ותרבותית, ובשניהם טבועה ההבחנה הבינארית בין חוק ובין חסד. כאמור, גם ביהדות ישנה הבחנה כזו, בין חסד ובין דין, אלא שהיא מתפקדת באופן שונה. כדי להבין את הגישה השונה, כדאי לערוך עוד השוואה, שעשויה להיראות מפתיעה במבט ראשון – בין ז'אן ולז'אן ובין ריש לקיש, האמורא הארץ ישראלי בן המאה השלישית.
התלמוד הבבלי מספר את הסיפור הבא: רבי יוחנן, שנודע ביופיו, הלך לרחוץ בנהר הירדן. ריש לקיש, שבאותם ימים לא היה רב אלא פורע חוק שנודע בכוחו העצום, חשב אותו לאישה וקפץ אחריו, כנראה כשכוונות לא טהורות בלבו. השניים נאבקו שעה ארוכה, וסופו של דבר שרבי יוחנן – שהתרשם מריש לקיש – שכנע אותו לחזור בתשובה ואף השיא לו את אחותו. בחלוף השנים השניים נעשו לידידי נפש ולבני פלוגתא קבועים בבית המדרש. אלא שיום אחד, פרץ בין השניים ויכוח על שאלה הלכתית – מאיזה רגע סכין יכול לקבל טומאה; הרוחות התלהטו, ורבי יוחנן הטיח בריש לקיש שבתור שודד, לא פלא שהוא מומחה לסכינים. ריש לקיש השיב בכעס ושאל במה הועיל לו רבי יוחנן – הרי כשודד קראו לו "רבי" (גדול) וגם עתה קוראים לו כך. רבי יוחנן התרגז כל כך על כפיות הטובה הזו, שבאורח על-טבעי כעסו הוביל למותו של ריש לקיש. לאחר מותו של ריש לקיש, רבי יוחנן חיפש לו בר פלוגתא אחר, אך כל מי שמצא היו חכמים שהסכימו עם דבריו, והוא לא מצא עוד חבר כריש לקיש שאתגר אותו וגרם לו להעמיק את הלכותיו; לבסוף, גם רבי יוחנן נפטר מרוב צער.
קווי הדמיון בין ריש לקיש לז'אן ולז'אן בולטים למדי: שניהם היו שודדים שניחנו בכוח יוצא דופן, ושניהם "חזרו בתשובה" בעקבות השתדלותו של איש דת שאותו ניסו לשדוד ונעשו לדמויות מופת. אלא שיש גם שני הבדלים מהותיים: ראשית, בניגוד לבישוף שדמותו נעדרת מהמשך "עלובי החיים", רבי יוחנן הוסיף למלא תפקיד פעיל וחשוב בחייו של ריש לקיש; ושנית, רבי יוחנן איננו רק הבישוף אלא גם ז'אבר – זה שלמרות כל השנים שחלפו, איננו מוכן לקבל באופן מלא את הטרנספורמציה שעבר ריש לקיש ומזכיר לו בעת ויכוח את פשעיו משכבר הימים.
הסיבה לכך היא שבמחשבת חז"ל – בניגוד לנצרות הפאולינית – מידת החסד ומידת הדין אינן עקרונות עוקבים אלא משלימים; שתיהן צריכות להתקיים בה בעת ולמצוא את האיזון ביניהן. בניגוד לולז'אן וז'אבר, שכל מה שיכול להתקיים ביניהם הוא מאבק, רבי יוחנן וריש לקיש נעשים לידידי נפש ולבני פלוגתא – הניגוד ביניהם הוא שמושך אותם איש אל רעהו, בה בעת שהוא מפלג ביניהם; ואדם אחד, רבי יוחנן, יכול להיות גם חסד וגם דין, מבלי שהעיקרון האחד יכריע או יכפיף את השני. גם כאן, כמו ב"עלובי החיים", סופו של הסיפור הוא טראגי – שני הרעים לא מצליחים למצוא את נקודת האיזון הנכונה, והקרע מוביל למות שניהם – אך האידיאל איננו ניצחונו של אחד מהשניים, אלא שימור של מתח דינאמי בין שני עקרונות מנוגדים שמעשירים זה את זה.
כפי שציינו בתחילת דברינו, אידיאל הקדמה של "עלובי החיים" נעוץ בתפישה התיאולוגית שלפיה העולם מתקדם מחוק אל חסד. לעומת זאת, הרעיון שלפיו חסד ודין מתקיימים תמיד במקביל ואף זקוקים זה לזה, מוביל גם לאידיאל פוליטי שונה: אידיאל שחותר לאיזון בין אלמנטים וערכים שונים, ושמקבל רק התקדמות שאיננה מפרה או מערערת את האיזון הזה. קצרה היריעה מלהרחיב על האידיאל הפוליטי הזה, ואולי במקום זאת נסיים בתמונה הזו: של ז'אן ולז'אן וז'אבר, לאחר שנים של רדיפה והתנכלות, יושבים יחדיו בבית המדרש (או באוניברסיטה, או בפרלמנט) ומנצחים איש את רעהו בדברים.
היי הקשיבו, הם שרים! מערב איידול לכיכר תחריר
לא בכדי בחרו מפיקי כוכב נולד הערבי בשיר המפורסם מ"עלובי החיים" לאקורד הסיום של התוכנית שהלהיבה מיליונים. מה ניתן ללמוד מכך על שאיפות ההמונים במצרים, בסוריה ובטורקיה?
מאמר זה פורסם במקור בויי-נט
לפני מספר שנים, בשיא ימי האביב הערבי, אחרי הביקור שלי במצרים ונפילתו המדהימה לא פחות של חוסני מובארכ, טענתי כאן בינשוף כי מהפכות שמצליחות במהירות עונות לשלושה תנאים עיקריים: הן מתחילות במרכז הכובד של המדינה, מתודלקות בידי תקשורת אוהדת ומתאפשרות לנוכח שיתוף פעולה של הצבא או חלקים ממנו. גם המהפכה השנייה, נגד מורסי, עונה לאותם המאפיינים בדיוק: היא התחילה בקהיר, מרכז הכובד של המשטר, וערערה את עצביו ואת נחישותו. היא נהנתה מדיווחים תקשורתיים מפנקים שהעניקו למפגינים תחושה שהם עומדים בפני רגע היסטורי, ובקרוב ממש ישיגו את מטרתם ויכבשו את השלטון. וחשוב מכל – ההמונים הצליחו להכניע את משטר האחים המוסלמים מפני שהצבא, מראש, תיעב את הנשיא מורסי ומפלגתו והמתין להזדמנות להיפרע מהם. השאלה שנותרה היא, האם הנשיא הבא יצליח לשרוד כהונה שלמה בלא הפיכה דומה, כי הרי תנאי היסוד שמובילים את ההמונים לרחוב – תסכול, עוני, חוסר ביטחון אישי, מדינה מתפוררת – לא ישתנו בנקל. הררי מלל פרשני נשפכו כבר על השאלות הללו, ולכן כדאי אולי להסתכל על אירועי היום מזווית אחרת, לא צפויה. ולשם כך – כדאי להסיט לרגע את העיניים מרחובות קהיר לעולם הנוצץ של תוכניות הריאליטי הערביות.
ספק אם היו בעת האחרונה תוכניות טלוויזיה פופולריות יותר מערב איידול, "כוכב נולד" הערבי. זכייתו של מוחמד עאסף הפלסטיני במקום הראשון הלהיבה את הרוחות, העלתה את המורל בקרב הפלסטינים ועוררה עניין עצום בכל רחבי העולם הערבי. והנה, לאחר התחרות, בחרו מפיקי התוכנית לכנס את כל הפיינליסטים למספר שירי סיכום. מול עיניים של מיליוני צופים מכל מדינות ערב, שרו המתמודדים לא משירי פיירוז, דיאנה חדאד, אום כולתום או אומן ערבי ידוע אחר, אלא דווקא – מכל השירים שבעולם – את "היי הקשיבו הם שרים" (do you hear the people sing) – אחד מהשירים הידועים ביותר במחזמר המצליח "עלובי החיים". השיר תורגם לערבית לרגל האירוע (כאן מצוטט בתרגומו העברי של אהוד מנור):
היי הקשיבו הם שרים!
ובפיהם שירים יוקדים
כל בני עמינו כמו בזמר לא יהיו עוד עבדים
כשהלמות הלב עונה, הד להלמות תופי הקרב
שחר חדש על החיים יעלה עכשיו
היי הקשיבו הם שרים – עלובי החיים בערב איידול
הבחירה של ההפקה, כמובן, לא הייתה מקרית – וההנחה היתה שהשיר הצרפתי הזה ידבר לצופים יותר מכל שיר ערבי פופולרי. זו בחירה מעניינת, לא רק משום שהמחזמר הידוע לא תורגם ולא הוצג עד היום במלואו בארצות ערב, אלא בגלל שמפיקי התוכנית שינו את סדר השירים. במחזה המקורי, שהולך בעקבות עלילת הרומן המפורסם של ויקטור הוגו, שרים הגיבורים קודם כל את שיר המהפכה האופטימי שלעיל, ולאחר מכן, כשהמהפכה נכשלת, שר הניצול היחיד קינה לחבריו שנפלו. בגירסה של ערב איידול הסדר התהפך: קודם כל שרו הפיינליסטים את השיר העצוב, מעין טריבוט לקורבנות המהפכה, ואז עברו לשיר המיליטנטי והאופטימי. "עלובי החיים" משדר כישלון, ואילו הם רצו לשדר ניצחון והצלחה. לא חלפו אפילו שבועיים, והמילים הפכו למציאות באירועים הדרמטיים של כיכר תחריר.
לא מדובר בתופעה ייחודית לעולם הערבי. גם בטורקיה, למשל, שרו המפגינים נגד ארדואן את "היי הקשיבו הם שרים!" באנגלית ובטורקית. גולשים אחדים העלו קליפים משלהם ליו טיוב, אחדים מהם מוקדשים למורדים בסוריה. מעריצים מערביים של האביב הערבי העלו כבר לפני שנתיים וחצי ליוטיוב גירסה שלהם של השיר, מלווה בקליפ של תמונות מהמהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקאית ונפילת חומת ברלין. "אתם לא לבד," כתבו המעריצים המערביים, "גם אנחנו היינו שם. אנחנו הצלחנו להשיג חירות, וגם אתם תצליחו." מכאן עולה השאלה – מכל השירים, למה דווקא השיר הזה? מדוע לא שיר מהפכני ערבי, ויש הרבה כאלה? מדוע לא אחד מהשירים המזוהים עם מהפכה מערבית כזאת או אחרת? ספק אם מישהו מאלו ששרו את השיר בהתלהבות באולפן של ערב איידול, או גם מצופיו המערביים של השיר, יודע שהוא מתייחס דווקא למהפכה מאד ספציפית: המרד הכושל נגד מלך צרפת ב-1832. הרומן של ויקטור הוגו מספר בהרחבה את הרקע למהפכה הנשכחת הזאת, אולם המחזמר, כמובן, משמיט אותו. המרד מוצג כמעשה גבורה מפואר אך כושל של צעירים אידיאליסטיים ונלהבים, שקורבנם מקבל ממדים דתיים ומיסטיים כמעט. למה הם מרדו? משום שנלחמו למען החירות. הסיבות, מעבר לכך, לא מפורטות.
שידורי המהפכה: "הי הקשיבו הם שרים" באנגלית ובטורקית, כיכר טקסים באיסטנבול
בדיוק מסיבה זו ל"היי הקשיבו הם שרים", על המוזיקה הסוחפת שלו, היה קל כל כך להפוך לסמל תרבותי של האביב הערבי. שירים ממהפכות מוכרות, ערביות או מערביות, קשורים לזיכרונות רעים, מעשי זוועה, אימפריאליזם ודיכוי. לעומת זאת, המחזמר "עלובי החיים" מספק תבנית קלאסית של "מהפכה אצילית" נצחית. משום שאיש לא מכיר את הרקע שלה, היא לא מוכתמת במעקשי המציאות ואפשר להתאים אותה לכל אירוע מהפכני שהוא. המהפכה של "עלובי החיים" היא קודם כל מהפכה לאומית, מהפכה של עם, נגד שליט מרושע. היא לא מהפכה אזורית, לא ג'יהאד עולמי, לא מלחמה שבטית או אתנית או דתית. כלומר – היא כל מה שהחוגים שהפיקו את ערב איידול, ולא מעט מצופיו – היו רוצים לראות במדינות שלהם. מול ההתפרקות השבטית בלוב, מלחמת האזרחים האתנית האכזרית וגוויעת המדינה הלאומית בסוריה, אפילו החזון הפן-איסלאמי של משטר מורסי, מבטאים השירים מעלובי החיים כמיהה ללאומיות דמוקרטית ואחדות של ה"עם" כולו מול דיקטטורים. לעיתים, התבוננות ביקורתית בתוכניות טלוויזיה פופולריות יכולה ללמד אותנו על חלומות ושאיפות יותר מנאומי מנהיגים או מאמרים מלומדים בתקשורת. הכמיהה למדינה לאומית מאוחדת עדיין חיה וקיימת בעולם הערבי, למרות ואולי דווקא משום שהמציאות בשטח מובילה עדיין לכיוון ההפוך.
היי הקשיבו הם שרים – בעברית. עלובי החיים בשפת הקודש, בכיכובם של דודו פישר, ריקי גל, שלומית אהרון ואבי טולדנו.
נ.ב.
האביב הערבי לא מספיק להפתיע. אם, בשלב הראשון שלו, הוא הכה בתדהמה את האופטימיים, העיתונאים נוטפי הדבש נוסח תומס פרידמן שציפו לדמוקרטיה זוהרת, הרי המטוטלת מכה עכשיו דווקא את הפרשנים ה"מפוכחים" שהבטיחו לנו חורף אסלאמי נצחי. כאן בינשוף נמשיך לצפות ולעדכן. דבר אחד בטוח, משעמם לא יהיה…