ארכיון הבלוג

ברית הקצוות: מדוע הימין והשמאל הקיצוני משתפים פעולה?

כיצד הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי משתפים פעולה נגד שלטון החוק ומוסדות המדינה, מדוע הם עושים את זה ומי יישאר בלי כיסא כשהמוזיקה תיגמר? ינשוף פוליטי-מדיני על ברית הקצוות, מחוק ההסדרה ועד שערוריית באסל גטאס.

25-republican-convention-chaos-w750-h560-2x

הבלוגר יוסי גורביץ היה, עד לאחרונה לפחות, אחד מהקולות הבולטים בשמאל האנטי-ציוני בישראל, כתבן ששופך קיתונות של שנאה, בוז וקצף על כל זרועות הממסד, ובמיוחד כוחות הביטחון, השב"כ והצבא. במקביל, גורביץ ממלא גם תפקיד חשוב בעמותת יש דין, שעומדת בחזית המאבק נגד גזל האדמות בעמונה. אולם מי שקורא אותו בעקביות, יכול להבחין בתופעה מעניינת: דווקא כמי שנמצא בקצה השמאלי ביותר של המפה, הוא תומך שוב ושוב בפעילי ימין קיצוני, כולל חשודים בטרור ואנשי תג מחיר, שנמצאים בחקירות שב"כ. הוא לא היחיד: אפילו ארגונים ואישים ששייכים לשמאל ה"עמוק" אבל הממסדי יותר, זעקו למען "זכויות האדם" של נערי הגבעות החשודים ברצח של דומא. בחלקים מסויימים של השמאל הרדיקלי, ישנה נטייה מרתקת לגלות סימפטיה לקצה הימני של המפה. הביטוי "המרכז הקיצוני", הרווח בחוגים הללו, הומצא בדיוק למטרה זו – לתקוף את הממסד המדושן, זה של "בלי חירות ומק"י", שמשתמש בחוק ובמנגנוני האכיפה כדי לרדוף את הרדיקלים בשני הקצוות. גם מבחינה רטורית ואידיאולוגית, קשה לפעמים להבחין בין ההתבטאויות נגד הצבא, השב"כ ו"המדינה הציונית" שמגיעות מנערי גבעות למיניהם, לבין אלו של קבוצות שמאליות כמו אנרכיסטים נגד הגדר.

גם כשהסימפטיה הזאת לא קיימת, ואפילו כשיש שנאה עזה בין השמאל הרדיקלי לימין הקיצוני והדתי, יש ביניהם מכנה משותף חשוב: זלזול עמוק בממלכתיות ובשלטון החוק, כפי שהם מתבטאים במערכת האיזונים והבלמים הנוכחית של מערכת המשפט הישראלית. שני הצדדים, כל אחד מסיבותיו הוא, מנסים לחתור תחת העיקרון הזה. אין זה מקרה, שחלקים גדלים והולכים מהימין הדתי והמתנחלי, כמו למשל משה פייגלין, מאמצים עקרונות סמי-ליברטריאניים, שחותרים לצמצם ככל האפשר את כוחה של המדינה. המדינה המודרנית, הממלכתית והדמוקרטית הרי, היא ישות שאמורה לדאוג לכל האזרחים, יהודים וערבים. ככל שכוחה יצטמצם ויוחלף במנגנונים יהודיים, וולנטריים כביכול, המדינה תהיה יותר "יהודית" ופחות של כל אזרחיה. מנגד, בשמאל הרדיקלי אמנם רוצים כלכלה סוציאליסטית שבה המדינה תתערב, תחלק ותספק שירותים, אך בו בזמן נוטים לראות את הגופים הממלכתיים, לרבות בית המשפט העליון, כאבני יסוד במשטר כיבוש ציוני, גזעני ומפלה, הן בגדה המערבית והן בתחומי הקו הירוק. לסתירה הזאת, בין השנאה לפרה הנקראת "מדינה", לבין התשוקה לשאוב ממנה עוד ועוד חלב, התייחסתי באחד המאמרים הישנים יותר בינשוף.

בין כך ובין כך, גם הימין הקיצוני וגם השמאל הקיצוני נוטים לאמץ עמדה ספקנית עד עוינת כלפי הממלכתיות הישראלית ומערכת המשפט שלה. דוגמא מצויינת לכך ניתנה בשתיים מהשערוריות האחרונות שהסעירו את כוס התה הישראלית: חוק ההסדרה של המאחזים ופרשת ח"כ באסל גטאס. הימין המתנחלי, כולל נציגיו ה"מתונים" כביכול, התאחד כולו בכדי להכשיר מקרה של גזל אדמות ברור ופשוט. מבחינתו, הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו", של ארגוני שמאל חורשי רעה, ומעל הכל – של בית המשפט העליון, אותו זבוב מטריד של איזונים ושל בלמים שלא נותן לרוב הימני הדמוקרטי למשול כרצונו. תומכיו של חוק ההסדרה מקדמים ומובילים מציאות של שרירות לב – כזו שבה כל דאלים גבר, אין חשיבות לחוקים ונהלים משפטיים, לעיקרון השוויון, לזכות הקניין הפרטי של פלסטינים וליתר טרדות; עולם שבו כל גבעון יכול לשים בו עיניים על כל מגרש, להקים בו קרוואנים ולהפוך לבעל בעמיו וליקיר "ההתיישבות".

showimage

אנשי הגבעות כיקירי ההתיישבות: הפינוי הראשון של עמונה

השמאל הרדיקלי, שחלק מארגוניו (ושוב אני מזכיר את יוסי גורביץ ו"יש דין") מילאו תפקיד מרכזי במאבק נגד עמונה ונגד חוק ההסדרה, נוקט בדיוק באותם סטנדרטים במקרים אחרים, שנוחים לו. לאחרונה נחשד ח"כ באסל גטאס מבל"ד בהברחת טלפונים סלולריים לאסירים בטחוניים. ההאשמות, לפחות בינתיים, נראות מתועדות ומבוססות היטב, עד שאפילו ראש הרשימה של גטאס, ח"כ איימן עודה, נאלץ להודות כי הן "חמורות מאד". והנה, מהתגובות של חלק מדוברי השמאל הרדיקלי עולה שגם עבורם, החוק הוא המלצה בלבד. עמירה הס, למשל, הציגה את מתן הטלפונים הסלולריים כעניין של צדק לאסירים הנמקים בבתי הכלא הישראלים, וטענה שאין בהם סיכון בטחוני. היא התעלמה, כמובן, מהעובדה שגטאס העביר את הטלפונים לטרוריסט ורוצח מורשע, וגם מהעובדה שמחבלים הכווינו בעבר פיגועים באמצעות מכשירים סלולריים מתוך הכלא. תגובה מפורטת נוספת, מהצד השמאלי-רדיקלי, הגיעה מאורלי נוי, מתרגמת מוערכת מפרסית ופעילה בכירה בבל"ד. בשל חשיבותה של התגובה הזאת לדיוננו, אני מביא אותה בחלקה. מי שרוצה לקרוא את הטקסט המלא מוזמן לעשות זאת כאן:

פעם נוספת מתברר שאין כמו לינץ' עסיסי בח"כ ערבי כדי להוציא את חדלי האישים בכנסת מתרדמתם בגיבושון החביב עליהם מכל – הכה בערבי. מעטים חברי הכנסת היהודים שלא נלחמו היום על הזכות להשתלח – ביצירתיות קטנה מאוד, יש לומר בצער – בח"כ גטאס… אלה שהיו מעט סובלניים יותר מיהרו לקבוע כי אמנם מדובר ב"חשדות רציניים", אבל שיש לברר אותם בערוצים החוקיים ולא במשפט שדה. תובנה יפה. אבל לא רק משפט שדה אסור לעשות כאן, אלא בעיקר להיכנע לתכתיב הציוני שמתחיל כל דיון בנקודת האפס שהוא עצמו קובע. רוצים לדבר על משמעות של הברחת טלפונים (ואני באמת לא יודעת אם היה או לא היה, וגם לא מעניין אותי. הסבר בהמשך) לאסירים ביטחוניים? מעולה, אבל הבה נשים דברים בקונטקסט הנכון. חצי שעה, לא יותר, נדרשה לי לעלעל בטקסטים שונים שפרסמנו בשיחה מקומית בחודשים האחרונים כדי להביא את הנתונים האלה: למשל העובדה שרק כרבע מכלל האסירים בישראל הם יהודים. תחשבו על המשמעות של הנתון הזה מבחינה פוליטית. זאת ועוד: מאז 1967, ישראל כלאה בין חצי מליון ל-800 אלף פלסטינים, למעלה מ-6200 מתוכם ביטחוניים. מיותר לציין שחלק גדול מאותם "ביטחוניים" הם למעשה אסירים פוליטיים ואידיאולוגיים. נעם רותם הגדיר את זה יפה, "הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים."

(ההדגשה היא שלי  – ד"א)

הטיעונים של אורלי נוי שונים מאד, כמובן, מאלו של תושבי עמונה ותומכי חוק ההסדרה. אלה וגם אלה יזדעזעו אם ישוו אותם זה לזה. אני גם די בטוח שההשוואה תביא איתה תגובות די זועמות מקוראים משני צידי המפה הפוליטית, בליווי המיאוס הרגיל של אקטיביסטים פוליטיים מה"איזון הקדוש", כפי שנהוג לכנות זאת בלעג. אבל מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק. מבחינת נוי, ומבחינת תושבי עמונה, החוק כפי שהוא קיים, ונקבע מבחינה דמוקרטית, אינו אלא כלי של דיכוי ומכשול של ממסד מאוס החוצץ בינינו לבין צדק חיצוני, רחב וגדול יותר. מבחינת תומכי חוק ההסדרה, הצדק הזה הוא יהודי-דתי, ומעוגן בתורה ובאידיאל יישוב ארץ ישראל. בתגובה של אורלי נוי, הוא מתבטא במוסר אוניברסלי כפי שזה נתפס בחוגי השמאל, בפוסט-קולוניאליזם ובזכותו של המדוכא להתקומם נגד המדכא. האסירים אינם באמת פושעים שעברו על חוקים בטחוניים, ובוודאי שלא טרוריסטים, אלא אסירים פוליטיים – כלומר קורבנות של המאבק בדיכוי הציוני. וממילא, הפרת החוקים שעל בסיסם נכלאו היא חלק מאותו מאבק לגיטימי, כי הרי "הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים".  חשוב מכל, אליבא דנוי, אסור "להיכנע לתכתיב הציוני, שמתחיל את הדיון מנקודת האפס שהוא עצמו קובע". כלומר, המשטר בכללותו אינו לגיטימי, וחוקיו, לפחות אלו הבטחוניים, חייבים לעמוד בסימן שאלה.

אורלי נוי וחבריה לבל"ד חושבים שאולי, שאם יעמידו בסימן שאלה את ה"משטר", יערבלו את הקלפים ויערערו את מערכת החוק הקיימת, התוצאה תהיה ביטול הציונות, ומדינת כל אזרחיה שוויונית ודמוקרטית מהים עד הנהר. אבל הקלפים יכולים להתערבל גם לכיוון השני, של הימין הקיצוני: ביטול זכותם של הערבים להצביע אפילו בגבולות הקו הירוק, או הוצאתם של אורלי נוי וחבריה אל מחוץ לחוק. למעשה, סביר להניח שאם הקלפים יתערבלו ואם "המשטר הציוני" יוחלף באחר, שרירות הלב שתקבע את הטון תהיה זו של הימין הקיצוני. מי שבשלטון, או לפחות יש לו מהלכים רציניים במסדרונות השלטון, יכול להרשות לעצמו משטר המבוסס על שרירות לב; כי הרי במציאות של "כל דאלים גבר", הימין קרוב יותר יותר לשולחן הכיבוד ויוכל לחטוף את פרוסות העוגה העיקריות. לשמאל הרדיקלי, לעומת זאת, אין כוח לקחת לעצמו דבר ואפילו לשמור על המעט שיש לו, בלי מוסדות שלטוניים שיגנו עליו.

 שלטון החוק הקיים בישראל, בצורתו הנוכחית, הפגומה והבלתי מושלמת, הוא בסופו של דבר המגן היחיד כמעט לזכויותיהם של מיעוטים פוליטיים ואתניים. נכון – ישנם חוקים שמפלים את האוכלוסיה הערבית בישראל, והממשלה מעבירה מדי פעם חוקים שערורייתיים שמכרסמים בזכויות הערבים או האופוזיציה משמאל. אבל רוב מוחלט של החוקים הללו לא עובר בכנסת, או בבית המשפט, וגם מה שעובר לא מיושם בפועל ברוב מוחלט של המקרים. כשחומות החוק והממלכתיות יתמוטטו, מי שינצלו את המצב יהיו בדיוק אלו שרוצים לדכא את המיעוט עד עפר. הערבים, וגם אנשי השמאל הרדיקלי, יהיו הקורבנות הראשונים. בברית המעשית שלהם עם הימין הקיצוני בקעקוע הממלכתיות הציונית, כורים הללו את קבריהם שלהם. ולא בפעם הראשונה.

גזירה לא שווה- בין אל עראקיב ומגרון

לאחרונה, טוענים דובריו של הימין המתנחלי בישראל כי המדינה מפלה אותם. מדוע על המאחזים אוכפת המדינה את החוק, ואילו מההתיישבות הבדואית הלא חוקית בנגב היא מתעלמת? הטיעון הזה רציני, והגיע הזמן לבחון אותו היטב. האם יש גזירה שווה בין אל עראקיב ומגרון? בין עבריינות בדואית לעבריינות מתנחלית? ומה ההבדל בין הפרת חוק פנימית, להפרת חוק חיצונית? התשובה למטה.

למאמרים דומים, ראה "כן, לשבור!" ו"מי בעד חיסול הטרור"

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: