מבקרים רבים סבורים שהמשפט הפלילי המודרני מתקשה יותר ויותר להגן על הציבור בעידן של מהומות המוניות, פרעות לאומניות ופשע מאורגן וטורפני. בראש ובראשונה, יש להבין שבעוד ההליך ההוגן לקביעת חפות ואשמה הוא אחד מההישגים החשובים ביותר של החברה המערבית המודרנית, עקרונות הענישה הפלילית ראויים לשינויים מקיפים. מטרתו של העונש, טוען הינשוף, אינה בראש ובראשונה לגמול לפושע, להרתיע אותו או לשקם אותו, אלא "לדלל" את המרחב הציבורי מאנשים כמוהו.

בעשרות השנים האחרונות, המשפט הפלילי המערבי עומד בפני גלי מתקפה חזקים שמגיעים ממספר קבוצות של מבקרים, שחלקם מנסים לאתגר את עקרונות היסוד שלו. במיוחד מותקפים אותם העקרונות שנותנים לנאשם שפע של זכויות, הזדמנויות להוכיח את חפותו, הסף שדורש אך ורק "ספק סביר" בכדי לזכות אותו בדין, וכן ההנחה כי "עדיף לשחרר מאה אשמים מאשר להרשיע חף מפשע אחד." מבקרות פמיניסטיות, למשל, טוענות כי ההליך הפלילי ידידותי לעברייני מין אך עוין לנפגעות. כך, הנאשמים ועורכי דינם צולבים את הקורבנות בחקירות נגדיות על עברן המיני באופן משפיל ומחפיץ. הנאשמים, לעומת זאת, יכולים להשתחרר בשל כל מיני הגנות טכניות ופרוצדורליות, או לקבל המתקה בעונש בזכות שלל נסיבות מקלות. כך, נאשמים יוצאים לחופשי בעוד קורבנות פוחדות להתלונן כדי לא לעבור "אונס שני" על דוכן העדים.

במקביל, המערכת הפלילית סופגת אש משני צידי המפה הפוליטית בשל חוסר היכולת שלה לכאורה להתמודד מול פשע אלים המוני או מהומות המוניות. הוגים ואינטלקטואלים משמאל, בעיקר בארצות הברית, מתלוננים על "כליאה המונית" שמחריבה קהילות שלמות, בעוד חסידי החוק והסדר מימין סבורים שהכליאה אינה המונית די הצורך. בישראל רבים נוטים להאשים את המשטרה שהיא חסרת אונים מול תופעות אנדמיות של עבירות רכוש, גניבות חקלאיות, גביית דמי חסות ואלימות לאומנית. שוטרים, שבשנים האחרונות מתפטרים בהמוניהם, מפנים את האש למערכת המשפט הפלילי. הם טוענים כי מאמצים אדירים של המשטרה להשיג ראיות נגד עבריינים "מבוזבזים" בידי שופטים אטומים, ליברלים ויפי נפש, שמשחררים חשודים במהירות או פוטרים אותם בעונשים מגוחכים. באירועי אלימות המוניים כמו "שומר חומות" הבעיה הזאת מוכפלת פי כמה, מפני שגישת המשפט הפלילי, המתייחסת לכל נאשם כאינדיבידואל, עולם ומלואו, מתקשה להוכיח "יסוד עובדתי" (מעשה, נסיבות, תוצאה) ו"יסוד נפשי" באירועים המוניים שבהם חלקו של כל נאשם עשוי להיות קטן יחסית.

מכל מקום, הקריאה לערוך רפורמה כלשהי במערכת המשפט הפלילי, והתחושה ש"משהו" כאן לא עובד, משותפת לחלקים נרחבים של המפה הפוליטית. כמובן שהקריאות הללו סותרות, מגיעות מכיוונים פוליטיים רבים ושונים, ולא מתחשבות תמיד בתוצאות לוואי לא רצויות. לא בטוח שאיש ימין ישראלי שקורא להקלת מבחן הספק הסביר במקרים של טרור פלסטיני, בין אם בנימוקים שמדובר ב"אויב" או בהצבעה על צרכים בטחוניים דחופים, ישמח אם מספר הרשעות השווא יעלה גם בעברות אחרות, שבהם עלולים להיות מעורבים אנשים מקבוצת הייחוס שלו, שכניו וחבריו. מי שתומכת בהגבלות מסיביות על חקירה נגדית של קורבנות אונס, לא בהכרח תתמוך בהגבלות כאלו, הפוגעות בנאשם, גם בתיקים של נאשמות עניות שנחשדות בגניבה. אבל מכיוון שמערכת המשפט הפלילית צריכה לטפל באינספור מקרים מורכבים ושונים זה מזה ובכל זאת להיות אחידה, בכדי שאנשים יוכלו לדעת פחות או יותר מה צפוי להם – כל צעד שייעשה לטובת אחד מהצדדים עלול לפגוע גם (באופן לא צפוי) באינטרסים היקרים לליבם.

לי יש דעה משלי בויכוחים הללו על ההליך ההוגן, אך לא אביע אותה במפורט בפוסט הזה. די יהיה לומר שאני סבור שהקפדה על זכויותיהם של נאשמים, בכל מה שנוגע להוכחת חפות או אשמה, היא אחד מההישגים החשובים ביותר של התרבות המערבית, וחשוב מאד לשמר אותה. עם זאת, כפי שאמר גם השופט יצחק עמית, יש לעבור משיח מוכוון זכויות לשיח מוכוון ראיות, כלומר לצמצם מאד הגנות על נאשמים שאינן קשורות להוכחת אשמה או חפות, כמו "הגנה מן הצדק" וכללים פרוצדורליים למיניהם.

מה שכן הייתי רוצה לעשות כאן זה להציע רפורמה שנוגעת בעיקר לענישה של נאשמים שכבר הורשעו, שיכולה לסייע למערכת להתמודד עם אירועי אלימות המונים ואינטנסיביים, כמו הפשיעה של כנופיות בדואיות בנגב או פרעות שומר החומות. מי מכם שילמד משפט פלילי, תורת המשפט או קרימונולוגיה, ישמע בוודאי מהמרצים שלו שישנן ארבע גישות לענישה פלילית המקובלות בימינו: גמול, שיקום, הרתעה ומניעה. הכישלון של המערכת הפלילית להתמודד עם בעיית הפשיעה נובעת, לדעתי, מדגש מוגזם על שלוש הגישות הראשונות, על חשבון האחרונה. גישת הגמול, למשל, הוגנת מאד, אך פחות רלוונטית במצב שבו הנאשם הוא חלק מהמון מתפרע. יתכן שאדם השתתף בהתפרעות המונית וזרק רק אבן אחת, כך שמבחינה גמולית לא מגיע לו עונש חמור. אולם, בתקופה שהתפרעויות ולינצ'ים הם מכת מדינה, החומרה של מעשי הנאשם הזה גוברת, מפני שהוא סייע לבניית המאסה האנושית שבעצם קיומה פוגעת בביטחון. כמו כן, במצב שבו גניבות הן מכת מדינה ומערערות את תחושת הביטחון האישי באזורים נרחבים, גמול ענישתי צנוע על גניבה קטנה אינו מכסה את מלוא חומרת המעשה. שיקום כושל בחלק גדול של המקרים, ובוודאי שאינו רלוונטי כאשר העבריין משתייך לקבוצת התייחסות לאומנית העוינת למדינה או לתת-תרבות של פשע (כלומר במצבים שבהם קרוביו, חבריו וכל המעגל הקרוב לו יחזירו אותו מיד לדרכו הרעה ויסכלו את מאמצי השיקום). אפילו הרתעה בעייתית יותר ממה שנדמה. מבקרים משמאל, למשל, מצביעים בצדק על מחקר המפקפק ביכולת של עונשים חמורים להרתיע. עבריין בדרך כלל לא חושב על העתיד הרחוק, ובוודאי שהשאלה האם יישב חמש שנים או עשר שנים בכלא לא תטריד אותו באמת לפני שיבצע עבירה שנועדה לספק צורך מיידי.

אבל מה שאותם מבקרים מפספסים, היא שענישה חמורה קריטית לגישה הרביעית, ולטעמי החשובה מכולם – מניעה. כאשר שוללים רישיון נהיגה לעבריין תנועה, למשל, המטרה העיקרית אינה להרתיע, לשקם ואפילו לא להשיב לו כגמולו, אלא להוציא את הנהג המסוכן הזה מהכביש בכדי שלא יוכל לפגוע בעוברי דרך נוספים. במילים אחרות, אנחנו מדללים את מאגר העבריינים הפוטנציאליים, מפחיתים את מספר העבריינים לתא שטח ובכך מגנים על הציבור הנורמטיבי. כך צריך לבחון גם עונשי מאסר. שופטים שמרחמים על בריוני רחוב, אנסים, גובי פרוטקשן, גנבי רכב ושאר עבריינים "קטנים" שממררים את חייו של האזרח הנורמטיבי, לא מבינים שבסבירות גבוהה מאד אותם אנשים יחזרו להתעלל באזרחים ברגע שישוחררו ממעצר או מאסר. הדברים חמורים במיוחד בשעת מהומות, כאשר ישנו צורך אקוטי לדלל את ההמון המתפרע על ידי מעצרים המוניים לתקופה ממושכת במטרה לשבור את המבנה ולהקהות את החוד והמסה של הלינצ'ים וההתפרעויות. הדבר נכון גם לקבוצות פליליות. נכון שעבריינים צוברים ניסיון בכלא מתוך חיכוך עם עבריינים אחרים, אבל אם נכלא אותם לשנים ארוכות באמת, תהיה להם פחות יכולת ופחות אנרגיה בכדי לנצל את הניסיון הזה ברחוב.

המחוקק, לפיכך, צריך להגביל את שיקול הדעת של שופטים באמצעות עונשי מינימום מסיביים על עבירות אלימות שהופכות ל"מכת מדינה", קרי, לקרב את העונש המינימלי ששופטים יכולים לפסוק לעונשים המקסימליים שקבועים בחוק. יש לשנות בחוק את פסיקת בג"ץ המקנה "מרחב מינימום" לאסיר, באופן שמגביל את יכולת המערכת לכלוא, ולבנות במהירות מחנות זמניים לעצורים חדשים, עד שהמדינה תוכל לסיים את בנייתם של בתי כלא חדשים ומרווחים. אפשר אפילו לשקול להחזיר לחוק את עונש עבודות הכפייה, בכדי שהאסירים יוכלו לכסות חלק מעלויות כליאתם.

לבסוף, יש לשנות את הקריטריונים הנוגעים ל"מעצר עד תום ההליכים". בישראל הליכים משפטיים נמשכים לעיתים זמן רב, ולכן שופטים יכולים לגזור על פושעים מסוכנים להישאר מאחורי סורג ובריח עד שיזוכו (ואז ישוחררו) או יורשעו (ואז ירצו את עונשם, מינוס ימי המעצר). פיני בדש, ראש מועצת עומר ומומחה מאין כמוהו בבעיות הפשע והביטחון בדרום, אמר פעם שהחלטה של בתי המשפט לעצור את כל הגנבים והעבריינים האלימים עד תום ההליכים – היא לבדה עשויה להפחית את הפשע בדרום בחמישים אחוזים. בינתיים, גנבים שמשתחררים למעצר בית כל כך "מורתעים", עד שלפעמים הם גונבים כלי רכב ממגרש החנייה של בית המשפט בדרכם ל"חלופת המעצר". השופטים חייבים להבין (ואם לא, המחוקק צריך להסביר להם) שמסוכנות בהקשר של פשע ההופך למכת מדינה אינה אינידיבידואלית, והנסיבות האישיות של הגנב מעניינות פחות מהעובדה שהוא נטל חלק פעיל בתופעה המונית המסכנת את הציבור. אפילו במעצר עד תום ההליכים, אם כן, יש אלמנט של דילול.

אני מודע לכך שהרפורמות שאני מציע אינן שגרתיות, ובמידה מסויימת הן עומדות במתח עם עקרונות יסוד של ענישה פלילית ושל דיני מעצרים. לדידי, גם שופטים וגם מחוקקים חייבים להבין שמטרתו העיקרית של המשפט הפלילי היא להגן על הציבור הנורמטיבי, ורק לאחר מכן, ובעדיפות שנייה – לשמור על זכויותיהם של עבריינים. כמו כן, צריך להבין שבעוד ההליך ההוגן לקביעת אשמה או חפות הוא אינדיבידואלי לחלוטין, ענישה חייבת לכלול בתוכה גם מרכיבים קולקטיביים של מניעה ודילול שמתעלים על עניינו של העבריין עצמו.  

כיצד אי הבנות תיאולוגיות עלולות לגבות קורבנות בנפש? בין פרשיית ניאוף בנגסאקי הנוצרית של סוף המאה השש עשרה, סדרת צליבות ומנהג אירופי שכלל תופים ומחולות, ינשוף היסטורי על קומדיית זוועה של טעויות.

 ב-1597 עגן סוחר עבדים פלורנטיני בשם פרנצ'קסו קרלטי בנמל נגסאקי, עיר יפנית נוצרית באי הדרומי קיושו. העיר הייחודית הזאת, שנבנתה כמה עשרות שנים קודם לכן בידי מיסיונרים, היתה השער העיקרי של יפן לעולם האירופי, מסחר רווחי ביותר שנוהל כמעט כולו בידי נוצרים, מערביים ויפנים כאחד. ביומן המסע שלו, תיעד קרלטי את היחס המחמיר של "היפנים" לנואפים. בארץ השמש העולה, כתב, נהוג להעניש את אלו שעברו על הדיבר השביעי, גברים ונשים כאחד, בעונש הבא. זוג הנואפים נלקח לביתו של הבעל (ההנחה היא שמדובר בניאוף עם אישה נשואה), ושם עובר סשן מורכב של עינויים. לא נלאה אתכם בפרטים המזוויעים, אבל המענים, לפי קרלטי, הפשיטו את את העור חלקית מ"אברי הבושה" של הקורבנות, עשו ממנו כובע ואילצו את הקורבן השני לחבוש אותו. משם, הובלו הנואפים בעגלה ברחובות העיר, עד שמתו מאיבוד דם לקול מצהלות ההמון.

ספרו של פרנצ'סקו קרלטי

            באירופה, הטקסט הזה שימש במשך מאות שנים כהוכחה נוספת ל"ברבריות היפנית", במיוחד בהתחשב ברדיפות של הנוצרים שהחלו באותה תקופה והגיעו לשיאן במרחץ הדמים של מרד שימאברה, באמצע המאה ה-17. ניתן לומר שמאז הרדיפות הגדולות בתקופת הקיסרות הרומית, לא רדפה אף מדינה את הנוצרים בחרי אף אלים כמו יפן הסמוראית. העונש לנואפים בשוגונאט של טוקוגאווה (1600-1868) היה אף הוא רע ומר. הבעל הורשה להרוג הן את הנואפת והן את מאהבה, ואם לא עשה זאת מסיבה כלשהי – עשתה זאת המדינה. בתקופתו של השוגון השמיני, טוקוגאווה יושימונה, שידוע כגדול המחוקקים של התקופה, החליט בית המשפט העליון של השוגונאט כי גם ניאוף שהתגלה במקרה (משרת שעונה על עבירה אחרת וגילה כי נאף עם אשת אדונו) יגרור אחריו הוצאה להורג של האישה, אפילו אם הבעל כלל לא מעוניין בכך. באופן כללי, הענישה על עבירות חמורות היתה יכולה להיות אכזרית במיוחד: בתקופת טוקוגאווה היו יכולות הרשויות המוסמכות לצלוב, להמית בעינויים, לכרות חלקי גוף, לבתר לחלקים ולשרוף נאשמים בעבירות מסויימות. העונשים הללו היו נדירים מאד (בדרך כלל, אפילו במקרים חמורים, העונש היה Hachikubi Gokumon, עריפת הראש והצגתו בשערי העיר) אבל בכל זאת נגזרו מדי פעם בפעם. הם בוטלו באופן רשמי רק בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, לאחר הרסטורציה של מייג'י, פירוק השוגונאט ועליית המשטר הקיסרי. מכל הסיבות הללו, הקהל האירופי בוודאי לא הופתע מתיאורו של קרלטי: הוא התאים לידע הקיים על משטר הענישה ביפן.

השוגון השמיני לבית טוקוגאווה, יושימונה (1684-1751) התייחס לניאוף בחומרה רבה.

            אבל בכל זאת, בדיקה מדוקדקת של העובדה מגלה כמה דברים מפתיעים. ראשית כל, אין שום תיעוד לעונש הנורא שתיאר קרלטי במקומות אחרים ביפן, ככל שמדובר בניאוף – לא בשנות התשעים של המאה השש עשרה ולא בתקופת טוקוגאווה. למעשה, הוא נגזר ככל הנראה רק פעם אחת – באירוע שבו חזה קרלטי. והוא לא נגזר בידי הרשויות היפניות, אלא נהגה ובוצע דווקא בידי הקהילה הנוצרית-יפנית בנגסאקי. מה למעשה קרה שם?

            ריינייר הסלינק, היסטוריון מאוניברסיטת צפון איווה, שייך לאותם המעטים ששולטים במגוון השפות הדרושות למחקר רציני של הפרשה האפלה ההיא: יפנית קלאסית, סינית קלאסית, לטינית, הולנדית, ספרדית ופורטוגזית של ימי הביניים המאוחרים. מתוך בדיקה מעמיקה של המסמכים, העדויות והראיות שנותרו לנו, הסלינק מצליח לחבר בין זוג הנואפים האומלל שנענש באכזריות כה רבה, לבין סיפורה העצוב של נגסקי בשלהי המאה ה-16. באותה תקופה שלט ביפן כולה איל מלחמה בשם טויוטומי הידיושי, איכר שעלה לגדולה במהלך מלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה כמעט כמאה שנה, והצליח לאחד את הנסיכויות הפיאודליות השונות תחת שלטון ברזל. במהלך מלחמת האזרחים הגיעו הנוצרים ליפן, בתחילה פורטוגזים, ולאחר מכן גם ספרדים ואחרים. הם הביאו איתם רובים ואבק שריפה, ששינו לחלוטין את מאזן הכוחות ביפן ולמעשה קרבו את המלחמה להכרעה. רק השוגו (Shugo- שליטים פיאודליים) החזקים ביותר יכלו להרשות לעצמם את הנשק העוצמתי והיקר, והברירה הטבעית שנוצרה ניפתה שליטים חלשים או דחפה אותם לזרועותיהם של שכניהם החזקים. תהליך הגיבוש שנוצר הוביל לקואליציות גדולות, ובסופו של דבר סייע לשלושה מצביאים מזהירים, שמשלו אחד לאחר השני, נובונאגה, הידיושי וטוקוגאווה לאחד את המדינה ולסיים את מלחמת האזרחים.

רובים ביפן במאה ה-16: הרובאים היו בדרך כלל חיילים רגלים ממעמד פשוט, שנקראו השיגארו

            אודה נובונאגה (Oda Nobunaga), איש דמים אכזרי, היה הראשון שבהם: שליט קטן וחלש שהצליח לעלות לגדולה במהירות ולנצח אדונים יהירים ובוטחים בעצמם. נובונגה הדיח את השוגון האחרון בקיוטו והשיג במהרה שלטון מוחלט כמעט ביפן. שנאתו לנזירים הבודהיסטים וחיבתו לנשק חם הובילה לברית בינו לבין הישועים הפורטוגזים, המסדר הנוצרי החזק והמתוחכם ביותר בקיסרות. ב-1575 הצליח נובונגה להביס שוק על ירך את יריבו העיקרי בקרב נגשינו, באמצעות שוחות של רובאים שקצרו את הסמוראים המסתערים כאלומות חיטה (סצינה שהונצחה בסרטו הנודע של אקירה קורסאווה, "קגמושה"). לקראת סוף חייו, החל לחשוב על עצמו כאל של כל הדתות הקיימות, ובנה טירה מגלומנית עם "קומה" לכל דת, כולל נצרות.

אולם כאשר נובונגה מת מחרבו של מתנקש, עלה תחתיו משרתו הבכיר, הידיושי – אותו איכר שהפך לגנרל וכוכבו זרח במהירות שיא. בניגוד לנובונגה, יחסיו של הידיושי עם הנוצרים היו מתוחים בהרבה. הוא חשש, כפי שקפטן ספרדי אחד אמר לו, שכל המיסיונרים הם למעשה מרגלים של מלך ספרד, והנוצרים היפנים יבגדו במדינתם בשעת מבחן. הידיושי גם סלד מהדת הנוצרית, שגילתה חוסר סובלנות כלפי דתות יפן ובכלל ייצרה חוסר יציבות חברתית. ניסיון כושל של הטאיקו (עוצר לשעבר, תוארו של הידיושי) לפלוש לקוריאה ולסין הוביל לפשיטת רגל כוללת של המדינה, וגרם לממשלה לחפש מקורות הכנסה נוספים. ויכוח בין הידיושי למסדר הפרנציסקני על השאלה הרוחנית, למי שייך השלל שנלקח מספינה ספרדית שנקלעה לחופי יפן, הוביל לעימות כולל בין הממשלה היפנית לנצרות. הידיושי, שכבר עשר שנים קודם לכן אסר את הדת הנוצרית ביפן, החליט לממש את האיסור. בפקודתו, אספה הממשלה 26 נזירים פרציסקנים ונוצרים יפנים, והובילה אותם לנגסקי – העיר הנוצרית הגדולה של דרום יפן. שם, לפי גזר דינו של השליט, הם היו אמורים להיצלב.

טויוטומי הידיושי – (1537-1598)

            כאן נשאלת השאלה, מדוע החליט הידיושי להוביל את קורבנותיו לנגסקי דווקא, ולא לחסל אותם מניה ובניה בקיוטו? ומדוע דווקא מוות בצליבה, ולא אחת מהשיטות האחרות והמגוונות שהיו נהוגות ביפן? הידיושי, מן הסתם, רצה להפחיד את יתר הנוצרים – במרכזם החשוב ביותר. הסמוראים שלו הובילו את הקורבנות לפסגת הר ליד נגסקי, ושם צלבו אותם, לא לפני שחתכו חלק מהאוזניים שלהם למזכרת. הטאיקו פקד שלא להוריד את הגופות מהצלבים עד שיתפוררו בעצמן, ואף דאג לכבול את הנזירים האומללים לצלב ברצועות ברזל כדי שיפלו לאט יותר. למרבה הזוועה, הידיושי, שכלל לא האמין בנצרות, בחר את שיטת ההוצאה להורג כדי להוכיח נקודה תיאולוגית. במשך חודשים רבים, קיבל "שיעורים" בתיאולוגיה נוצרית מהמתורגמן שלו לפורטוגזית, ואת הידע המוגבל שלו ניצל כדי להוכיח לנוצרים ש"זה לא עובד". הידיושי הבין שישו קם לתחייה לאחר הצליבה, והסיק כי כל המרטירים אמורים לקום לתחייה באותו האופן. מותם האכזרי של הנזירים נועד להוכיח לנוצרים של נגסקי כי הם לא קמים לתחייה מהצלב, ובכך לעקור את האמונה הנוצרית מבסיסה.

26 המרטירים של נגסאקי

צליבת ישו – אל תנסו בבית

            דא עקא, שהטאיקו השיג בדיוק את ההיפך ממה שרצה. מבחינת הנוצרים של נגסאקי, מות הקדושים של הנזירים לא היה הפרכה של אמונתם אלא בדיוק להיפך – אישרור עוצמתי שלה. הטאיקו ושריו נדהמו לשמוע כי תושבים נוצרים מנגסאקי והכפרים שמסביבה מנסים לאסוף חתיכות בגדים ואף חלקים מהגופות כרליקות, שרידי קדושים, ואף הניסיון של המשטרה לחסום את האזור לא צלח. להיפך – השומרים והשוטרים, שהבינו שנקרתה בדרכם הזדמנות עסקית נפלאה, התחילו למכור את חלקי הבגדים הקרועים לכל המרבה במחיר. גם העובדה שהקורבנות נצלבו בחורף וגוויותיהם קפאו ולפיכך לא נרקבו במהרה, סייעה לחזק את תחושת הנס אצל הנוצרים המקומיים. זה היה השלב הראשון בקומדית הטעויות הזוועתית של 1597: הידיושי, שניסה להפריך את האמונה הנוצרית, חיזק אותה בסופו של דבר. הנתונים מוכיחים שלאחר פרשת הצליבה, מספר הנוצרים בנגסאקי ובנותיה לא ירד אלא עלה, מה גם שרדיפות ההמשך של הנוצרים בשני העשורים שלאחר מכן לא היו שיטתיות במיוחד.

            אבל הרדיפות גרמו גם להתפתחות לא צפויה בקהילה הנוצרית בנגסאקי, וכאן אנחנו מגיעים לפרשה שאיתה פתחנו את הפוסט. לפי הסלינק, הנוצרים בגנסאקי שמעו מהכמרים (במעורפל) על שיטה להשפלה פומבית של נואפים שהיתה נהוגה במדינות הנוצריות של הים התיכון, בעיקר ספרד ופורטוגל. ההמונים נאספו מסביב לבית הרלוונטי עם תופים וכלי נגינה אחרים, פרצו את החלונות והדלתות והוציאו את הנואפים החוצה. משם הם הובלו בעגלה אל מחוץ לכפר או לעיירה לקול תרועות ההמון, ולמעשה גורשו מהקהילה. המנהג הגיע לאוזני הנוצרים בנגסאקי בסדרת טעויות של "טלפון שבור", ובשילוב עם שיטות הענישה הנהוגות ביפן, הם הבינו את הטקס כהוצאה להורג – באותן שיטות אכזריות שתיארנו קודם. לאחר הצליבה על ההר, פירשו הנוצרים היפנים את גל הרדיפות של הידיושי כעונש אלוהי על חטאי הקהילה, ואותו זוג אומלל שנתפס בזמן הניאוף שימש כמעין קורבן שנועד לפייס את האל הזועם. סידרה של אי הבנות תרבותיות ותיאולוגיות של כל הצדדים הובילה, בסופו של יום, למחזות הזוועה שליוו את הקהילה הנוצרית בנגסאקי בעשורים האחרונים לקיומה.

 מבוסס על הרצאתו של פרופ' ריינייר הסלינק (אוניברסטת צפון איווה), במכון ריישאואר, אוניברסיטת הרווארד, 14.3.2014