מאמר זה הוא שלישי בסדרה על המצב במזרח התיכון, והוא התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה". למאמרים קודמים בסדרה ראה: "האביב הערבי ואומנות המהפכה", "לתפוס בכנף המעיל".

בנימין "פואד" בן אליעזר ייצג, במידה רבה, את היחסים בין ישראל למצרים בימי נשיאותו הארוכה של חוסני מובארכ. כמי שהכיר את הנשיא המצרי היטב והתארח אצלו בקהיר לעיתים תכופות, הרבה פואד להתבטא בזכות שמירת השלום עם מצרים והרבה להתגאות ביחסיו האישיים עם הנשיא. בן אליעזר אף זכה להיות אחד האחרונים שדיברו עם מובארכ בשעות האחרונות לכהונתו. אולם מאז נפילתו של מובארכ, מצייר פואד את היחסים העתידיים עם מצרים בצבעים הקודרים ביותר. בדיוק כמו חבר הכנסת ישראל חסון, אורח קבוע נוסף (לשעבר) בטרקליני הנשיאות בקהיר, ביכה פואד את נפילת המשטר ואף המליץ לישראל להתכונן לעימות מול מצרים. בלי קשר למידת מומחיותו של פואד בענייני מצרים, מעניין לשאול מהי, בעצם, הסבירות של מלחמה כזאת? האם יש סכנה שהאביב הערבי, שהפך כבר מזמן לקיץ דביק ולוהט, ידרדר לא רק לעימות ישראלי-מצרי, אלא למלחמה מזרח תיכונית כוללת? במילים אחרות, האם סופה ממתינה לנו בשלהי הקיץ? לאור נצחונם הצפוי של האחים המוסלמים בבחירות במצרים, השאלה קריטית מאי פעם.

כדי לענות על השאלה הזאת, לא יזיק להתבונן בסוגיה בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. ב-2006, פרסם ניל פרגוסון, היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד, מאמר בכתב העת היוקרתי "Foreign Affairs" על סיבות עומק לפרוץ מלחמות במאה העשרים. פרגוסון דוחה את ההסברים המקובלים, כאילו מלחמות פורצות, בדרך כלל, כתוצאה ממדיניות מטורפת של משטרים דיקטטוריים או ממשברים כלכליים. הוא מצביע, למשל, על העובדה שרוב המשטרים הדיקטטוריים במאה העשרים היו שוחרי שלום באופן יחסי (כמו משטרו של מובארכ), ודווקא אלו שפתחו במלחמות (גרמניה הנאצית, למשל) היו החריג ולא הכלל.באותה מידה, קשה למתוח קו ישיר בין משברים כלכליים למלחמות. גרמניה הנאצית, למשל, יצאה למלחמת העולם השנייה רק לאחר שהתאוששה מהמשבר הכלכלי, ומשברים כלכליים אחרים במאה העשרים לא הובילו למלחמות כלל.

לדעתו של פרגוסון, מלחמות, ובעיקר האכזריות שבהן, פורצות בדרך כלל משילוב של שני גורמים המלווים, בדרך כלל, באי יציבות כלכלית: התפרקות של אימפריות ופירוד אתני. אימפריות, בין אם מדובר בקיסרות הבריטית בהודו, באימפריה הרוסית או באימפריה האוסטרו-הונגרית, מאפשרות בדרך כלל דו קיום בשלום של קבוצות אתניות ודתיות רבות ומגוונות, אם כי לרוב לא בתנאים של שוויון. אולם כאשר אימפריות מתפרקות והופכות למדינות לאום, נוצרת לעיתים קרובות שאיפה לאחידות דתית ואתנית. מיעוטים נדרסים תחת מגפי "עריצות הרוב", מופלים במקרה הטוב או מגורשים ומושמדים במקרה הגרוע. במקרים מסויימים, מוביל העימות בין מיעוט לרוב למלחמות אזרחים אכזריות. די להיזכר בעובדה שגליציה ופולין, שהיוו כר לתסיסה לאומית של אוקראינים, יהודים, פולנים, רוסים וגרמנים, נשטפו בדם יותר מקום אחר במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר הקבוצות האתניות השונות נטבחו על ידי הגרמנים והסובייטים, טבחו זו בזו או, לעיתים קרובות מדי, ביהודים. מרחץ דמים דומה התרחש במנצ'וריה, מחוז בצפון מזרח סין שהיווה כר לעימות לאומי בין סינים, יפנים, קוריאנים ורוסים. ובשנות התשעים, ראינו כיצד שתי מדינות לאום אפריקאיות, רואנדה ובורונדי, שנוצרו אף הן עקב ההתפרקות של האימפריה הבלגית, טובעות בדם של סכסוך אתני, מלחמת אחים ולבסוף גם רצח עם. לאימפריות עצמן, כמובן, היתה אחריות גדולה ל"ירושה" המפוקפקת הזאת, בכך ששיחקו ב"הפרד ומשול" בין קבוצות אתניות כדי להעצים את כוחן. הבלגים, למשל, העצימו קבוצה אתנית אחת (טוּצִי) לעומת האחרת (הוּטוּ) ויצרו אליטה אתנית מבודדת המוקפת בים של שנאה. האימפריה, לפיכך, היתה כמו פקק על סיר מרק רותח. ברגע שהיא הסתלקה, נפתחו שערי הגיהנום.

בהסתמך על נתונים אלו, חוזה ניל פרגוסון שמלחמת העולם הבאה עלולה לפרוץ במזרח התיכון, עקב החלשות מעמדה של האימפריה האמריקאית באזור והסכסוך האתני הגובר בין יהודים, ערבים, סונים, שיעים, נוצרים וכורדים. למרבה הצער, האביב הערבי עלול להקנות לתחזיתו משנה תוקף. שליטים כמו מובארכ, קדאפי, סדאם חוסיין ואפילו בשאר אל-אסד, שיחקו, בארצותיהם שלהם, תפקיד דומה לאלו של האימפרית הגדולות בשטחי השליטה שלהן. הם יצרו שלטון חילוני, מאחד, והחזיקו ביד ברזל את המיעוטים השונים במסגרת שאילצה אותם לחיות בדו קיום מתוח. לא סתם מתנגדים נוצרים רבים, הן במצרים והן בסוריה, לגל המהפכות החדש: הם סבורים כי שלטון דמוקרטי, התלוי בחסדי ההמון, עלול להפקיר אותם לחסדיו של רוב עוין. והם רואים מה גורלם של הנוצרים בעיראק ב"דמוקרטיה החדשה": מגורשים, נרדפים ולעיתים קרובות אף נרצחים. מעניין לראות, בהקשר זה, כי המפלגה הליברלית במצרים, שרבים מראשיה קופטים, מכנה את עצמה "הגוש המצרי" (אל-כּוּתְלָה אל-מָצְרִיָה(, בניסיון נואש לאחוז בזהות הלאומית כגורם מאחד בין נוצרים ומוסלמים.

ואכן, בהעדר שלטון מרכזי, "אימפריאלי", שישמור על יחסים תקינים בין המיעוט לרוב (אפילו אם הם מבוססים על אפליה עדתית לטובת המיעוט, כמו במשטר העלאווי בסוריה), עלולות מדינות כמו מצרים וסוריה להידרדר למערבולת של מלחמת אזרחים ומעשי טבח הדדיים. בעיראק הדבר כבר התרחש, תחת שלטונו הכושל של המושל האמריקאי פול ברמר, שחיזק את השיעים על חשבון הסונים וגרם, במו ידיו ממש, למרד מזויין של המיעוט הסוני שחשש לעצם קיומו.

האם מלחמות וסכסוכים עדתיים גוברים, עקב התפרקות הדיקטטורות הערביות, עלולים לגרום לתרחיש "יום דין" של מלחמה מזרח תיכונית כוללת? לא בטוח, אבל האפשרות הזאת קיימת. קשה להאמין שמצרים תבטל את הסכם השלום עם ישראל, אפילו תחת שלטונם של האחים המוסלמים; הנזק הכלכלי למדינה הרעועה הזאת יהיה גדול מדי. אבל ההתערבות המתמדת של איראן בעיראק, החתירה השיעית תחת המשטרים הסונים במפרץ, בשילוב עם מלחמות פנימיות, עדתיות ודתיות, במדינות הערביות השונות, יוצרות מצב של "חבית אבק שריפה" של עימות אתני המלווה בהתפרקות אימפריאלית, בדיוק התרחיש מפניו מזהיר פרגוסון. במצב כזה- קשה לדעת מתי ידליק אי מי גפרור שיצית את החבית, וישראל עלולה אף היא, שלא בטובתה, להיגרף למערבולת של מלחמה מסוג כזה.

כמובן, מדובר אך ורק בתרחיש, לא בנבואה. במדינות ערב, ובפרט במצרים וסוריה, הלאומיות הכתה שורש אף היא, לצד העדתיות. במצרים, למשל, ישנם כוחות פוליטיים חיוביים הקוראים לשיתוף פעולה ולאחווה בין מוסלמים ונוצרים, ואפילו האחים המוסלמים שילבו מועמדים נוצרים ברשימה שלהם. האם ינצחו כוחות האחדות את מתסיסי הפירוד? האם רוח האחדות הלאומית של תחריר חזקה יותר מהפורעים ששרפו כנסיות בדרום קהיר? ימים יגידו, אולם כדאי לקחת בחשבון, כתמיד, גם את התרחיש הגרוע ביותר.

לישראל כדאי, כמובן, שלא להתערב בהתרחשויות במדינות ערב ולא לפתוח בהרפתקאות צבאיות (באיראן או בעזה) בעת הזאת, כדי שלא נהפוך לשעיר לעזאזל של זעם ההמונים. אם מישהו יצית את חבית אבק השריפה של המזרח התיכון- כדאי שאלו לא נהיה אנחנו.