משהו רקוב בממלכת סעודיה: המלך עבדאללה בן עבד אל עזיז, הריבון הנוכחי של הממלכה, הוא בן תשעים ומתפקד אך בקושי. חלק מיורשי העצר המיועדים שלו מתו מזקנה, והנוכחי סובל מהיסטוריה רפואית בעייתית ויש האומרים שגם משיטיון. שמעתם על הרבה ממלכות שיורש העצר שלהן סנילי עוד בטרם עלותו לכס השלטון? מדוע זה קרה, מהי מלכודת הירושה ומה הקשר לנפילת ברית המועצות? ינשוף פוליטי-מדיני על משטר פוליטי מחוכם שהפך למכשול, וסדר שזקוק לקטטר. 

ב"חוקי פרקינסון ומרדף הקדמה", ספרו הקלאסי והמצחיק עד דמעות של ההיסטוריון הבריטי נורתקוט פרקינסון (סקרנו אותו כבר בהרחבה כאן), מציע המחבר דרכים "להפריש" מנהלים בכירים לפנסיה. אחת מהדרכים הללו היא מינוי המנהל המזדקן לנציג החברה בשורה של כנסים בינלאומיים יוקרתיים, שמחייבים טיסות תכופות בין ילדים צווחים ודיילות נרגזות בנתיבים עקלקלים ככל האפשר. לאחר שורה של טיסות מהסוג הזה, כל אחד ירצה לצאת לפנסיה. אבל החלק המעניין יותר בפרק הנ"ל נוגע דווקא בשאלה, מתי כדאי לחברה "להפריש" החוצה את המנהלים הבכירים שלה. התשובה, טוען פרקינסון, אינה נעוצה דווקא ביכולותיו המנטליות של המנהל. אכן, בעולמנו המודרני ישנם אנשים מבוגרים ששומרים על צלילות עד גיל מופלג, יין שמשביח עם השנים ומתובלן בניסיון חיים עשיר. הבעיה אינה המנהל הפורש, אלא יורשו המיועד. מנהלים שנשארים בתפקידם עד זקנה ושיבה, ("מאריכים חיים באופן מרגיז במיוחד", כפי שניסח זאת אנטון צ'כוב) גוררים אחריהם שורה של יורשים פוטנציאליים מתוסכלים, שהופכים לחסרי תועלת ומרירים יותר ויותר עם השנים. המנהל הבכיר, טוען פרקינסון, צריך לפרוש רגע אחד לפני שיורשיו הופכים לפצצות זמן של ייאוש ותסכול. איחרת את הרגע הזה, ולו בשנייה אחת? יצרת לעצמך פצצת זמן, שעלולה להוביל לניוונה וחורבנה של החברה ברגע ששרביט ההנהגה יעבור לדור הבא.

 נורתקוט פרקינסון, היסטוריון של הצי הבריטי ומומחה לרזי הניהול והבירוקרטיה, לא הכיר ככל הנראה את ערב הסעודית. לו הכיר, היה מגלה  שממלכת הנפט האסלאמית היא דוגמא מושלמת לתיאוריה שלו. הנה דברים מתוךסקירתו של יואל גוז'נסקי על מאבקה של ערב הסעודית בחוקי הביולוגיה:

נסיך הכתר הסעודי, נאיף בן עבדול עזיז, הלך לעולמו בבית חולים בז'נבה. מותו של נאיף, כבן 79, לא בא בהפתעה, שכן בשנים האחרונות היה חולה מאוד. נאיף הוכתר כנסיך הכתר רק בחודש אוקטובר 2011, לאחר מותו של הנסיך סולטן. המלך עבדאללה, במהלך מהיר שנועד למנוע חיכוכים מיותרים בצמרת ולשדר יציבות והמשכיות, מינה יורש עצר חדש בפעם השנייה בתוך תשעה חודשים.

 יורש העצר החדש, הנסיך סלמאן, הוצג על ידי התקשורת הסעודית כאדמיניסטרטור מוכשר שיוכל להוביל את הממלכה לחוף המבטחים. אולם גם הוא – ינוקא שמלאו לו לאחרונה שבעים ותשעה חורפים– רחוק מלהיות בריא. בהיסטוריה הרפואית שלו סוחב סלמאן ניתוח בעמוד השדרה ושבץ אחד לפחות. לאחרונה, כפי שכתב צבי בראל, נפוצו אף שמועות שהוא סנילי וסובל משיטיון. המלך הנוכחי, עבדאללה, הוא כבר בן תשעים ובקושי מסוגל לתפקד. צעיר הנסיכים, מוקרן, הוא כבר בן שבעים. זו אכן מציאות יוצאת מגדר הרגיל. שמעתם על הרבה ממלכות שבהם יורשי העצר מתים מזקנה בזה אחר? בקצב הנוכחי, ערב הסעודית, אחת המדינות החשובות, העשירות והמשפיעות ביותר במזרח התיכון, תהיה ראויה יותר להיקרא "ערב הסיעודית".

 שיטת הירושה המורכבת של סעודיה, שבה המלך ממנה את יורשו תוך התחשבות באיזונים עדינים בין ענפיה השונים של משפחת המלוכה, נטועה באופן עמוק בהיסטוריה של הממלכה. בספרו, ערב הסעודית – ממלכת נפט במבוכי הדת והפוליטיקה, סוקר פרופ' עוזי רבי מאוניברסיטת תל אביב את תולדותיה המורכבות והמרתקות של הממלכה, ומסביר, בין היתר, מדוע שיטת הירושה הנוכחית נוצרה כצעד הגיוני לפתרון בעיות היציבות של המדינה. סעודיה, כפי שמסביר רבי, היא מדינה ערבית שמעולם לא עברה את חווית הקולוניאליזם, ומוסדותיה לא עוצבו לפי הדגם האנגלי, הצרפתי או האמריקני. משפחת אל-סעוד, שמקורה באזור נג'ד המבודד והקנאי שבצפון חצי האי ערב, החזיקה ממלכה מקומית משלה מאז סוף המאה השמונה עשרה. זו היתה ממלכה מסורתית, שבטית מאד, שהתבססה על ברית בין הנסיכים לבין חכמי הדת הווהאבים, אסכולה חנבלית שהחזיקה בפרשנות מילולית ומחמירה במיוחד של חוקי האסלאם. תהפוכות מלחמת העולם הראשונה אפשרו לעבד אל-עזיז בן עבד אל-רחמן אל סעוד (ידוע יותר בכינוי "אבן סעוד"), האב המייסד של "המדינה הסעודית השלישית", להשתלט על חצי האי ערב כולו, לרבות הערים הקדושות מכה ומדינה, תוך תמרון מחוכם בין הבריטים, האמריקאים ושאר הכוחות המערביים באזור.

 הנפט, משאב הטבע היקר שהתגלה בשפע אדיר סעודיה בשנות השלושים, הכניס כסף רב לקופת הממלכה והפך אותה למדינה עשירה, שרכשה עם השנים מידה רבה של השפעה מקומית ובינלאומית. אולם בשנות השישים, נוכח המלך פייסל, בנו של אבן סעוד וגדול שליטיה של הממלכה מאז ומעולם, כי הסדר השבטי שנוצר בחסות האב המייסד אינו מתאים לתקופה המודרנית. כסף הנפט הכניס לממלכה את פיתויי המערב, הפאן ערביות הנאצריסטית חלחלה ממצרים והולידה דרישות לרפורמות מרחיקות לכת, והמיעוט השיעי שישב באזוריה העשירים של הממלכה היווה סכנה לעצם יציבותה.

 מול הסכנות הללו, יצר המלך פייסל סדר חדש שהתבסס על שורה של רפורמות, מערך מורכב של איזונים עדינים בין הקצוות והכוחות השונים בממלכה. מחד גיסא, הוביל המלך החזק והכריזמטי תהליך של תיעוש, בניית מוסדות, מודרניזציה והשכלה (לרבות חינוך נשים), וניסה ליצור זהות לאומית פאן סעודית שתחצה את המסגרת השבטית. ראשי השבטים קיבלו הזדמנויות עסקיות ונתח מעושר הנפט, והסכימו לנטוש בתמורה לכך את שאיפותיהם הפוליטיות. מאידך, התבסס פייסל על "המסורת הסעודית" כקו בלימה נגד רוחות השינוי והמודרניזציה שנשבו מקהיר, בגדאד, טהראן ובירות המערב. "הסדר של פייסל", שהתבסס במידה רבה על הברית בין הכתר הסעודי לממסד הדתי הווהאבי, הוביל לשורה של צעדים שנועדו להבהיר למעמד הבינוני, לאנשי הדת, לאינטלקטואלים ובעצם לכלל אזרחי הממלכה את הקווים האדומים של המשטר. המלוכה, בגיבוי אנשי הדת, דיכאה ביד קשה קיצונים אסלאמיים שהתנגדו למודרניזציה. בה בעת, כדי לפייס את הממסד הדתי, החמירה את חוקי הדת והמוסר והפכה אותם לאבן יסוד של המדינה החדשה (החוק המפורסם ביותר, אם כי לא בהכרח החשוב ביותר, הוא איסור הנהיגה לנשים). בניגוד למה שחושבים רבים, סעודיה אינה שריד מימי הביניים. במדינה שבטית מסורתית אין צורך ב"משטרת מוסר" ובחוקי דת מפורטים ומפורשים. קווי האופי השמרניים של המדינה הסעודית נקבעו בידי המלך פייסל ותומכיו כניסיון לעצב מודרניזציה סעודית ייחודית, שתאפשר פיתוח של המדינה תוך הפקדת מוסרות השלטון בידי מלוכה אבסולוטית וממסד דתי שסר למרותה.

 השיטה להורשת הכתר, שהתבססה אף היא על חוקים לא כתובים, היתה חלק בלתי נפרד מ"הסדר של פייסל". כמו הצעדים האחרים, היא נועדה לאפשר לממלכה להתפתח כמדינה מודרנית, תוך כדי שמירת היציבות. ואכן, מי שמכיר מונרכיות יודע שאין דבר מערער יציבות, מסוכן והרסני יותר מסכסוכי ירושה. הסעודים לא היו צריכים להרחיק לארצות ניכר על מנת להיווכח בכך. המדינה הסעודית השנייה, כפי שכותב עוזי רבי בספרו, קרסה בסוף המאה התשע עשרה בשל בעיות מסוג זה. שיטת הירושה שהתפתחה בתקופתו של פייסל נועדה למנוע זעזועים כאלה וקבעה, בראש ובראשונה, ששרביט המלוכה יעבור בין בניו של אבן סעוד. המלך ממנה את יורשו עוד בימי חייו. האב המייסד, שהיה נשוי לנשים רבות, הותיר אחריו 36 בנים שהגיעו לבגרות, קבוצת נסיכים גדולה שהתחלקה לסיעות (בעיקר לפי האם). ההחלטה הלא-כתובה להעביר את הכתר בין הבנים היתה שסתום ביטחון. כך יכול המלך לבחור את יורשו מבין קבוצה קטנה יחסית שאת חבריה הוא מכיר היטב, במקום להסתבך במאבק הסיעות המורכב בין מאות רבות של נכדים.

  אבל ליציבות יש מחיר: היא מונעת זעזועים, אולם בטווח הארוך היא מובילה לקיפאון ולניוון. הסדר של פייסל, שהיה יעיל ומוצלח בימיו, מתקשה לעמוד באתגרי המודרניזציה: מערכת בינלאומית מורכבת, דמוגרפיה נוסקת, כלכלה משברית והידלדלות מאגרי הנפט. עלייה של מעמד חדש, משכיל ומקופח, שלא שייך לאצולה המסורתית, מוסיפה אף היא לחוסר היציבות הכללי, ועוד לא הזכרנו את עלייתו של האסלאם הקיצוני, שרואה במלוכה הסעודית אויבת מרה ובעלת ברית של "השטן האמריקני". למרק המבעבע הזה יש להוסיף את התסיסה בקרב המיעוט השיעי המקופח ואת צלה המאיים של איראן.

 מול האתגרים הללו, מעמידה המשפחה הסעודית שורה של נסיכים זקנים, חלקם הגדול חולים, תשושים וסניליים. זוהי מלכודת שלטונית. בעתיד הקרוב מאד, הביולוגיה תעשה את שלה ויהיה צורך להעביר את השלטון לדור הנכדים. חוק היסוד הסעודי מ-1992 מתיר את האפשרות הזאת, והמלך עבדאללה קבע שמינוי היורשים יתבצע לאחר מותו באמצעות מועצה משפחתית. אבל ככל שמשפחת המלוכה מתמהמהת בהעברת השרביט לדור הבא, המשימה תהיה קשה, מסובכת ומסוכנת יותר. כפי שהזהיר פרקינסון, דור היורשים נעשה מתוסכל יותר ויותר עם השנים. ומכיוון שמאגר הנכדים הוא גדול ועצום, מאבקי הירושה הסיעתיים עלולים להיות מרים ואפילו אלימים. מסוכן אפילו יותר הוא עולמם המנטלי של הנכדים. אריסטוקרטים צעירים יחסית ומפונקים שהרבו לבקר במערב בשנות הבטלה הארוכות שבהן הודרו ממעגלי השלטון עלולים לפתח רעיונות רפורמיסטיים מרחיקי לכת ומסוכנים שלדור הנסיכים הקשיש לא יהיו היכולת והכוח לבלום. ההיסטוריון סטיבן קוטקין טוען שנפילת ברית המועצות נגרמה עקב תופעה דומה. דור המנהיגים הפוסט-סטליניסטי, "ותיקים" כמו ליאוניד ברז'נייב, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, העביר את השרביט מאחד לשני, תוך "דחיית הקץ" של הורשת המדינה לדור הבא. שורת הזקנים החולים במוסקבה, שעוררו גיחוך הן בברית המועצות והן במערב, הפכה את השלטון למומיה חלולה. שלטון האימים הסובייטי נעשה בית זקנים משתעל ושמרני. התחושה ש"ככה אי אפשר להמשיך" גרמה לגורבצ'וב, המנהיג הראשון שהתמנה מדור הבא של עסקני המפלגה, לנסות רפורמות פזיזות ומרחיקות לכת שהובילו להתרסקותה של המדינה. האם כך יקרה גם בסעודיה? עדיין אי אפשר לדעת, אולם מדובר מבחינת השליטים הקיימים בסכנה ברורה ומוחשית. הולך להיות מעניין, אולי מעניין מידי, במלכות הנפט האסלאמית של חצי האי ערב.

חשבתם שג'יני זה הבלון הכחול והמשעשע מאלאדין של וולט דיסני? תחשבו שוב, במיוחד לפני שאתם קוראים למישהו "מג'נון". ינשוף הדמדומים מוציא אותכם למסע במסורת הערבית והפרסית, בין דפי הקוראן, הח'דית, אפוס ח'אתם טאי ואגדות אלף לילה ולילה. איזו ממלכה מסתתרת בין הפסגות של הרי קאף? מהו סיפורו האמיתי של שלמה המלך, ואיפה נמצאת טבעת החותם שלו? אילו סודות טמונים במרתפי הכלא הישראלי לאסירים בטחוניים, ומיהו המיעוט המופלה באמת בערב הסעודית?

בפברואר 2001, הודעה מיוחדת במינה התפרסמה בקבוצת דיון שגרתית למראה, אחת מרבות בזירת האינטרנט התוססת של העולם הערבי. הפעם זו לא היתה דיעה על ישראל והפלסטינים, פשעי האימפריאליזם האמריקאי או הסכסוך בין עיראק לכווית, אלא טרוניה אתנית מיוחדת במינה. הכותב הזדהה כג'יני, תושב ערב הסעודית, וקונן מרה על הדיעות הקדומות שקיימות בקרב בני אדם כנגדו וכגד בני מינו. "נכון, נולדתי בממלכת השדים בהרי קאף," הוא כותב, "ואני יכול לעוף באוויר ולהזיז בניינים – אבל אני עושה את זה רק כשאני מוכרח. ביומיום אני מתפרנס מהוראת השפה הערבית, כמו אבי לפני, ואני לא שונה מכם: אני אוכל את אותו המזון ומשלם את אותו שכר הדירה. גם בעולם שלנו יש עשירים ועניים, קבוצות דתיות שונות נאבקות זו בזו והמעמד החברתי שלך נקבע לפי הממון שירשת. נכון, אני עשוי מאש חסרת עשן – אבל אם אלחץ לכם את היד אתם לא תישרפו. אני מודה," הוסיף, "שיש ג'ינים מרושעים שנכנסים בבני אדם כבדיבוק, אבל אלו פושעים והממשלה שלנו נלחמת בהם. ואתם – כשאתם מזמנים ג'ינים בהשבעות ולחשים, אתם לא חושבים עד כמה זה משפיל וכואב?" הפיתרון, סיכם, הוא באמנה חברתית חדשה בין ג'ינים ובני אדם שתגרום להם, סוף סוף, לחיות זה לצד זה בדו קיום וכבוד הדדי.

            הג'יני, יהיה אשר יהיה, לא נשאר בפורום להמשך הדיון, אבל ההודעה שלו, כפי שכותב חוקר הפולקלור המוסלמי רוברט לבלינג בספרו Legends of the Fire Spirits, משקפת ידע מעמיק למדי באחת המסורות המעניינות והותיקות ביותר של חלקים ניכרים מהציביליזציה האנושית, העולם האסלאמי-ערבי שנפרס מזנזיבר ועד מרכז אסיה, ממרוקו במערב ועד סין במזרח. מי הם למעשה הג'ינים? תשכחו מהליצן הכחול והמשעשע בסרט "אלאדין" של דיסני – עבור אנשים רבים, גם היום, ג'ינים הם מציאות יומיומית. כפי שנראה הם מוזכרים במפורש בקוראן, ולפיכך, קשה למוסלמי מסורתי שלא להאמין בקיומם, בדיוק כפי שיהודים רבים מאמינים בקיומם של מלאכים, כשפים ואפילו שיקויי אהבה מריאות של ארנבת.

            מאיפה מגיעה המילה "ג'יני"? למעשה, מדובר במסורת עתיקה ששורשיה בתקופה הקדם אסלאמית. באימפריה הרומית רווחה האמונה בגניוס (Genius), מעין "שדים שומרים" שאכלסו את שטח ההפקר המפריד בין האדם לאלים. הגניוס, גירסה רומאית לדיימון היווני, נתפס גם כמי שמעניק השראה לאנשים חכמים במיוחד. סוקרטס, למשל, האמין כי מלווה אותו דיימון פרטי. "גאון" (genius), או סופר בעל השראה, הוא לפיכך אדם שנהנה מברכתו של שד שומר מועיל במיוחד. הוגים נוצרים, כדוגמת אוגוסטינוס הקדוש, נטו לשייך יצורים על-טבעיים מסוג זה לעולם השטן, ובכל זאת היגרה האמונה הזאת גם לתוך העולם הנוצרי. היהודים, מבחינתם, האמינו אף הם ב"רוחין", "לילין" ו"מזיקין", שהשתלבו היטב בסיפורי המקרא. "כל אותן שנים שהיה אדם הראשון בנידוי," אמר רבי ירמיה בן אליעזר (תלמוד בבלי, עירובין דף יח, עמ' ב), "הוליד רוחין ושידין ולילין." המזיקין נולדו לפיכך מזיווג בין אדם הראשון לשדים – יצורים מכונפים המסוגלים לגלות את העתיד. פגיעתם של השדים הללו עשויה להיות רעה, והם מסוגלים לגרום למוות ומחלות, במיוחד לאלו שעושים דברים מסוכנים, כמו למשל לשבת מתחת למרזב. אבל לפעמים, גם במסורת שלנו, שדים יכולים להועיל לבני האדם, אמביוולנטיות שתאפיין מאוחר יותר גם את המסורת המוסלמית. הקטע הבא מהגמרא, למשל, עוסק בעלילותיו של השד בן תמליון:

פעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את הנדות. …אמרו מי ילך ויבטל הגזרות? ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים. ואחריו מי ילך? ילך ר' אלעזר בר ר' יוסי… יצא לקראתו בן תמליון. רצונכם אבוא עמכם? אמר להם: בקשו כל מה שאתם רוצים. נכנסו לגנזיו לקחת מה שרצו. מצאו שם את האיגרת לקחוה וקרעוה.

תלמוד בבלי מסכת מעילה, דף יז, עמ' א-ב

האסלאם, שכבש בסערה את המזרח התיכון החל מהמאה השישית לספירה, לא היה חסין להשפעתן של אמונות אליליות. בדיוק להיפך: הציביליזציה המוסלמית לא רק שינתה אלא גם שחזרה בצורה מסויימת את העולם הקלאסי, היווני-הלניסטי-רומי, הן בתחום הממשל, הן בתחום המדע והפילוסופיה והן בתחום המיתוס והאגדה. למעשה, ג'ינים מופיעים כבר במקור האסלאמי הקדום והחשוב ביותר- הקוראן עצמו:

בראנו את האדם מטיט נוקשה, מעיסת בוץ שהשחירה. ואת השדים בראנו קודם לכן מאש סופת המדבר הלוהטת.

קוראן (תרגום אורי רובין) 15:26

מכאן מתחיל סיפור מרתק למדי. השדים במיתולוגיה המוסלמית (ג'ין, ג'אן, אפריט, ע'ול וסוגים רבים אחרים) הם ברואים עצמאיים שלא נוצרו מעפר כמו בני האדם, אלא מסופת המדבר הלוהטת, "נאר אל סמום". לפי סורה 55, פסוקים 14-15, אלוהים ברא את הג'ינים מלשון של אש (מריג' א-נאר), מונח המקובל על המפרשים כאש חסרת עשן. אותה הבשורה דורשת מהמאמינים לקבל את חסדיו של אלוהים ולהאמין אך ורק בו מבלי לשתף בו אחר. אבל, וזו נקודה מעניינת, הפזמון החוזר ("אלו ממתנות ריבונכם תוכלו עוד להכחיש"?) הוא בצורת זוגי. כלומר, לדעת מפרשים מסויימים, הוא מכוון הן לאדם והן לג'ינים. מכאן שגם לשדים יש חופש בחירה. הם אינם יצורים שטניים בהכרח, ויכולים ללכת בדרך הרוע או הצדק, לפי בחירתם. מסיבה זו בדיוק, גם לג'ינים יש דת ואמונה. זוכרים את הג'יני מסעודיה שכתב בפורום שבעולמו יש מאבק של כתות דתיות, בדיוק כמו בעולם בני האדם? גם הג'ינים הם יהודים, נוצרים מוסלמים או עובדי אלילים, והם אף נוטים במקרים רבים לעזור לאחיהם לאמונה מקרב בני האדם ולהציק לבעלי אמונות אחרות.

לג'ינים גם יש מגדר: הם גברים או נשים (סיסג'נדרים, מה שנקרא), וכמו בני אדם הם גם מתאהבים לפעמים – אם כי רומנים בינם לבין בני אדם עלולים להסתיים באופן לא נעים, בעיקר כשהצד האנושי מגלה את אופיו האמיתי של הג'ין. לפעמים הם מתחתנים, וגם חיי הנישואין שלהם סובלים מבעיות. באגדות אלף לילה ולילה, למשל, הופך מלך טוב ומיטיב למסוכן ועצבני לאחר שאשתו בוגדת בו עם עבד שחור וחינני בשם מסעוד. התגובה האינסטינקטיבית שלו היא דווקא לברוח למדבר ולייבב, אבל שם הוא נתקל בג'יני, שמספר לו שהוא לא לבד: אשתו לא מזמן בגדה בו עם שד אחר. המלך, שמשתכנע שנשים בוגדניות מטבען הן בעולם האדם והן בעולם השדים, מחליט להתחתן עם אישה אחרת בכל לילה ולהרוג אותה בבוקר. בסופו של דבר הוא נתקל בשחרזדה שמספרת לו סיפור מרתק בכל לילה, והשאר היסטוריה.

            אז מה ג'ינים עושים? אם קניתם מנורה עתיקה בשוק הפשפשים ביפו, וחשבתם לשפשף אותה כדי לקבל שלוש משאלות (לא כולל להרוג אנשים, להחיות מתים או לגרום לאחרים להתאהב בכם), אולי תגלו שוולט דיסני היה צריך ללמוד דבר או שניים על ג'ינים ואורחותיהם. ראשית כל, מעבר לעובדה שהם אוהבים לאכול מודמס (פול מצרי) ועצמות, התחביב העיקרי של ג'ינים הוא להשתלט על בני אדם. אחרי הכל, המילה הערבית הידועה למשוגע, "מג'נון", פירושה "אדם שנכנס בו ג'ין":

"צפה לבואו של יום אשר בו יביאו השמיים עשן לעין כל, והוא יכסה את האנשים, זה עונש קשה. ריבוננו, הסר מעלינו את העונש, כי מאמינים אנו. אך מה יועיל להם, אם ייזכרו לאחר שכבר בא אליהם שליח אשר הזהירם ברורות? הם פנו לו עורף ואמרו: אחרים לימדוהו, והוא אחוז שד."

קוראן, בשורה 44

כלומר, אפילו הנביא מוחמד עצמו נחשד בידי סובביו כי לא אלוהים (דרך המלאך גבריאל) התגלה אליו במדבר. רבים מאנשי מכה האמינו בהסבר פשוט בהרבה: "אחרים לימדוהו, והוא אחוז שד." ישנם גם סיפורים, במיוחד בח'דית, על שדים שניסו להפריע לנביא להתפלל והוא מסמר אותם לקיר המסגד, או ג'ינים שמתמחים בחטיפת ילדים. למשל, מסורת שנמסרה מפיו של ג'אבר אבן עבדאללה מתרה בבני האדם לנקוט אמצעי זהירות בשעות בין הערביים. "סגרו את נחיריכם וסתמו את נאדות המים שלכם, הגיפו את דלתותיכם ושמרו את ילדיכם קרוב אליכם, כי הג'ינים משוטטים בשעות הללו והם עשויים להיחטף."

            באופן כללי, עם בוא האסלאם, נתקלו הג'ינים בבעיה. לפני המאה השישית, נהגו רבים מהם לנצל לקונה במבנה הקוסמי של העולם – מין דליפה בקיר בין הגיהנום לגן עדן, שאפשרה להם לצוטט לדברי המלאכים ולמכור את סודות הבריאה לכל המרבה במחיר. אבל הנביא מוחמד, כך אומרת המסורת, סתם את הדליפה – ומאז הג'ינים התקשו יותר לעשות עסקים. מכיוון שיש גם לשדים בחירה חופשית, היו כאלו מהם שהסיקו את המסקנה הנכונה והמירו את הדת לאסלאם, או לפחות לדתות ספר אחרות (יהדות או נצרות). במכה יש מסגד שנקרא "מסגד הג'ינים", לזכר הסיפור הבא שמופיע בבשורה 72 בקוראן:

אמור, נגלה לי כי חבורת שדים הקשיבה ואמרה, שמענו קוראן קסום המדריך את הבינה, על כן האמנו בו, ולא נוסיף לצרף לריבוננו שותף כלשהו. הוא- יתרומם שמו- ריבוננו הנשגב …. גיששנו בשמיים והנה הם מלאים שומרים עזי נפש וכוכבי אש.. פעם נהגנו לשבת ולצותת, ואולם עתה אורב לכל מצותת כוכב אש, ושוב איננו יודעים אם עומדים להביא קללה על יושבי הארץ או אולי אומר ריבונם להביא ברכה עליהם. עתה יש ישרים בקרבנו ויש גם פחותים מהם, כי כבר התפלגנו סיעות סיעות, והתחוור לנו כי לא יהיה לאל ידנו לגבור על אלוהים בארץ, ולא נוכל לחמוק ממנו. וכאשר שמענו את דבר דרך הישר, האמנו בו. אשר יאמין בריבונו, לא יחשוש מגזל ועוול. יש בינינו מתמסרים ויש מושחתים. המתמסרים הם שוחרי היושר, ואילו המושחתים יהיו עצי הסקה לגיהנום.

כלומר, מבחינת היכולת לבחור בין טוב ורע, אין הרבה הבדל בין שדים ובין בני אדם. כמובן שיש גם ג'ינים לא חסודים במיוחד, אבל גם בהם אפשר לשלוט – אם אתה חזק מספיק. אלוף השליטה בשדים, לפי המסורת המוסלמית, היה לא אחר מאשר שלמה המלך. חוץ מאשר לבנות את בית המקדש ולאסוף לעצמו פילגשים מכל המדינות השכנות, מסתבר ששלמה החזיק גם בצבא שדים לא מבוטל, בו שלט באמצעות חפץ קסום רב עוצמה: טבעת החותם שלו. מי מכם שחושב לצאת למסע אתגרי באמת, יכול לנדוד למדבר המערבי במצרים, באזור סיווה, שם, כך אומרים, טמונה עדיין טבעת החותם של שלמה בתחתית אגם תת קרקעי. ממשלת מצרים, דרך אגב, אוסרת צלילות באגם: מה שבטוח בטוח.

            אופציה אחרת לטיול אתגרי הוא לנסות למצוא את הג'ינים עצמם. לפי המסורת, הם חיים בממלכה מעבר להרי קאף, אי שם בטבעת המקיפה את העולם. לפי "פלאי הבריאה", היצירה של הגיאוגרף אל-קאזוויני מהמאה ה-13, ההרים הללו מופרדים משאר העולם באוקייאנוס. אם כבר תגיעו להרי קאף, אתם עשוים לגלות שמדובר במקום מעניין למדי. האפוס הפרסי ח'אתם תאי מספר על נוסע שהצליח להגיע לרכס. הרי קאף, כך גילה, עשויים מאבן אזמרגד ירקרקה, ואין ב"ג'יניסטאן" ישות מדינית אחת אלא דווקא ממלכות רבות. העיר הגדולה ביותר נקראת אהרימאן-אבאד (אהרימאן – השטן במיתולוגיה הפרסית הקדם-אסלאמית), ושם מתגורר מלך גדול בטירה מכושפת. כמו ממלכת הפיות של טולקין, עולם הג'ינים מסוכן אך מרתק ומבטיח באותה מידה. הפארי, המוזכרים להלן, הם סוג מסויים של שדים:

ח'אתם נפרד מהג'ינים, ובלא מורא עבר את גבולות ממלכת הפארי, ומיום ליום התקרב להר שפסגתו נראתה כמפלחת את השמיים, ומדרונותיו מכוסים באינספור עצים ירוקים למיניהם וסוגיהם. כאשר הגיע לבסיסו של ההר, הפארי התקבצו מכל הצדדים, ואחד אמר לרעהו: "הנה מגיע בן אדם, אותו אנו צריכים להרוג ללא שהיות, משום שהעז בחוצפתו להתקרב להר. הפארי מיהרו לבסיס ההר, תפסו את ח'אתם, נשאו אותו עמם וכאשר קשרו את ידיו ורגליו אמרו לו: "אמור לנו, בן תמותה, מהיכן באתת? מה עסקך? ומי הביא אותך לכאן?" אני מגיע, אמר, מהעיר סורי, בהדרכתו של האל בוראי.

אולם לפארי, כך מסתבר, יש מחלות מסויימות שרק בני אדם יכולים לרפא. ח'אתם מצליח להציל את בנו של המלך ממוות, ועלמה יפיפייה בשם חוסנה פארי מתאהבת בו. מי שזוכה בחסדם של השדים, מקבל טובות הנאה לא מעטות:

ח'אתם הוכנס לדירה מפוארת, עם גדודים של פארי לשרתו ולמלא את כל פקודותיו. הם העניקו לו מזון מכל סוג ומגוון פירות עסיסיים עם מים קרים טהורים כקריסטל.

 ובכל זאת, כלל ראשון בעולם השדים הוא ביטחון שדה, כפי שגילה נוסע בדואי מסויים – שהגיע בטעות לממלכת הח'וריות. הח'וריות הן יצורים פלאיים, מעין פיות, שמנהלות ממלכה משלהן במקום נסתר. אותו הנוסע הצליח לזכות בחסדיהן של הח'וריות ובילה אי אלו שנים מאושרות בקרבתן, אולם אז התעקש לחזור לביתו כדי לסדר כמה עניינים. מלכת הח'וריות הסכימה, אבל דרשה ממנו שלא לספר דבר על מה ששמע וראה. אולם אשתו של הנוסע גילתה גלעין מוזר של פרי באמתחו, ונדנדה לו עד אשר סיפר לה על הממלכה הסודית. הח'וריות לא קיבלו בשלוות נפש את עבירת ביטחון השדה הנ"ל, ומחצו את האומלל בין שני הרים.

            עם זאת, יש בעולם ג'ינים רבים שאופיים רע ומושחת עד היסוד, ועדיף שלא להיתקל בהם כלל. אלו אינם בהכרח יצורים מדבריים. במדינות כמו מרוקו, למשל, יש מקצוענים שמתמחים בגירוש ג'ינים מבתים עתיקים וחשודים באמצעות ריטואלים מורכבים שכוללים תפילות, השבעות והתזת דם. לפי רוברט לבלינג, דווקא תושבי הערים והכפרים נטו לפחד מג'ינים הרבה יותר מהבדואים – שראו אותם כעוד אחת מסכנותיו המרובות של המדבר. אבל לפני הפעם הבאה שאתם יוצאים לטיול במדבר, כדי שתכירו סוג מיוחד של ג'ין בשם ע'ול או ע'ולה (ידוע בגירסה האנגלית כג'ול). הע'ולה מופיעה לרוב כאישה יפיפייה עם רגלי חמור, שמפתה נוסע מזדמן, בדרך כלל נער בדואי אומלל, למערה שלה ושם זוללת אותו לתיאבון.

ג'ינים אחרים הם מסוכנים פחות, אבל בכל זאת יכולים לנצל אותך למטרותיהם. הסיפור האהוב עלי הוא על אותו נוסע בדואי שעבר במדבר, ובדרכו נתקל באורחת קיפודים. "הנה זימן לי אלוהים יתברך ארוחה דשנה מבשר קיפודים," אמר לעצמו, אסף את הקיפודים לשק והמשיך בדרכו. כשהגיע לביתו וניסה לפרוק את המטען, הסתבר לו שהשק ריק. ה"קיפודים" היו בסך הכל ג'ינים שניצלו אותו על מנת לקבל טרמפ….

                ואיך אפשר בלי נקודה יהודית וישראלית? בספרם, פסיכופתולוגיה של שנאה, מדווחים ג'רלד פוסט ורוברט רובינס על תופעה מוזרה בשולי הסכסוך הישראלי-פלסטיני: גברים-פלסטינים מוסלמים שסובלים מדיבוק של ג'יני יהודיות. שייח' אבו ח'אלד, מגרש שדים מעזה, העיד בפני הכותבים כי מאז פרוץ האינתפיאדה הראשונה ב-1987 מספר הדיבוקים ברצועה עלה פי שלושה, לדעתו בשל פועלם המזיק של קוסמים יהודים. בעזה מסתובבים גם שדים נוצריים, יש לציין. כמו מקביליהם היהודים הם שחורים בצבעם, אבל רק ליהודים יש קרניים. פוסט ורובינס מפנים אצבע מאשימה כלפי "יזמים רוחניים" ומגרשי שדים זריזים שמנצלים את הקונפלקיט לתועלתם האישית, אולם לא תמיד הג'ינים בני דת משה ממלאים תפקיד שלילי כל כך, אפילו בפולקלור הפלסטיני. האתרופולוגית ססיליה רותנברג, שביצעה מחקר שטח של 14 חודשים בכפר ארטס שבגדה המערבית, תיעדה סיפור משונה. אסיר פלסטיני בשם מוחמד ששהה בכלא הישראלי הותקף, כמקובל, על ידי ג'ינית יהודיה, אבל הצליח להתיידד איתה לאחר זמן מה. לא אהבה רומנטית, תודה ששאלתם, אבל חברות אמיצה של ממש. לפעמים, הרשה מוחמד לג'ינית להיכנס לתוכו כדיבוק כדי לשעשע את שאר האסירים או להפחיד את השומרים, אבל מעבר לכך היא לא הזיקה לאיש. אולי בשב"ס צריכים לשקול להזמין אקזורסיסט…

נ.ב. אם תהיתם מדוע סיפורו של אלאדין (או בשמו האמיתי, עלאא' א-דין), לא עמד במרכז הפוסט הזה, הרי שהסיבה נעוצה במקורו המפוקפק משהו. ישנו חשד כבד שהסיפור הזה, שלא הופיע בכתבי היד המקוריים, הערביים והפרסיים של אלף לילה ולילה, הוא בכלל המצאה של מתרגם היצירה לצרפתית.