ארכיון הבלוג

הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז'י לאובמה

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – מה פירוש הדבר? בין הדיפלומטיה של אובמה בסוריה לשאיפה של בוז'י הרצוג להשפיע מבפנים על מדיניות נתניהו, ינשוף פוליטי-מדיני על הריקוד החמקמק בין דיבורים לכוח.

f0da156fe45c51ae0ef256f7a04cf058

בימים אלו, ימי בין ערביים וערב כיפור, באים ויוצאים המתווכים, העסקנים ועורכי הדין מוילות יוקרתיות בצהלה, דירות מסתור למיניהן בתל אביב ובירושלים, ויש להניח שגם מהארמון בקיסריה ומהמעון המתפורר ברחוב בלפור. בוז'י הרצוג שוב מחפש "מהלך אזורי דרמטי" כדי להיתלות בו ולהיכנס לממשלה, בלי שחברי מפלגתו הזועמים יעשו לו מעשה אהוד ברק ויותירו אותו לבד בקואליציה עם כמה עסקנים. הפרשנים הפוליטיים עורכים חישובים ומחברים מספרים, ואני נזכר במאמר שפרסמתי מזמן על האפשרות האסטרטגית "להשפיע מבפנים" מתוך קואליציה עוינת. אז כתבתי שמפלגת העבודה, או כל מפלגת אופוזיציה אחרת, תוכל להשפיע מבפנים ולשנות את מדיניות נתניהו רק אם תחזיק בידה מגלב ארוך וכואב. כל עוד לא תוכל להפיל את הקואליציה ואת הממשלה, אלא רק לחזק אותה, מדוע שנתניהו יוותר לה ולו כהוא זה? במצב הפוליטי הנוכחי, ואפילו אם הבית היהודי וישראל ביתנו יפרשו מהממשלה, אין למפלגת העבודה יכולת כזאת, כי נתניהו תמיד מסוגל לבעוט אותה ולהחזיר את הימין. באותה מידה, גם אבו מאזן לא מסוגל לשכנע את נתניהו לוותר לרשות הפלסטינית, כי אין לו דרך להכאיב לישראל. בלי סנקציה ממשית, אי אפשר להשפיע מבפנים. פוליטיקאים לא מוותרים ליריביהם סתם כך, בלי שמאיימים עליהם.

wsdafasf-e1426357609887

נתניהו מאוחדת: בלי איום ממשי, הרצוג לא יכול לסחוט ויתורים. קרדיט: טיימס אוף ישראל.

            אם נרחיק לכת מעבר לבוז'י והרחש-בחש בביצה המקומית, אפשר ליישם את העיקרון שלנו גם על מערכות גדולות ומורכבות בהרבה. הנשיא אובמה, למשל, מאמין בכוחה של דיפלומטיה; כל כך מאמין, עד שניסה להפעיל את כל מנופי הלחץ הוורבליים אפילו על פוליטיקאי ציני כפוטין, בתקווה שיוותר לארצות הברית מרצונו הטוב. לאובמה ומזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, יש סיבות טובות לפחד מכניסה צבאית לסוריה. ארצות הברית, אחרי הכל, בזבזה משאבים עצומים של דם ודמים במלחמות עיראק ואפגניסטאן, בעוד תקציבי העתק של המלחמות נחוצים גם לצרכים פנימיים דוחקים. השיקול הגיוני, אבל יש לו מחיר. בפועל, הוא מרוקן את הדיפלומטיה האמריקאית מכל תוכן. אם פוטין יודע שהאמריקאים לא יפגעו באופן פעיל באינטרסים שלו ושל אסד באמצעים צבאיים, מדוע שיוותר להם או יקיים הסכמים שחתם? הדינמיקה במשא ומתן האמריקאי-רוסי מזכירה את המשל היהודי הידוע, על הרשלה שאיים על בעל הפונדק שאם לא ימכור לו בהקפה, יעשה את מה שאביו תמיד עשה במצבים כאלה: יילך לישון רעב. כמו הרשלה, גם ג'ון קרי מגיע להבנות והסכמים עם הרוסים, יוצא בזעם מהחדר כאשר הם מופרים, הולך לישון רעב ומותיר את תושבי חלב לבדם מול פצצות החבית של אסד ופוטין. כנראה שגם אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד, ג'ון קרי עדיין לא הפנים (או שמתנהג כאילו לא הפנים) שדיפלומטיה הינה חסרת ערך לחלוטין ללא גיבוי רציני של כוח צבאי; לא רק כוח צבאי תיאורטי, שבוודאי יש לארצות הברית, אלא איום ממשי ואמין בהפעלתו בשטח ממש.

150929145850-mexico-obama-putin-2012-super-169

דיפלומטיה ללא גיבוי: אובמה ופוטין

            לא קשה למצוא דוגמאות מקבילות בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. מתנגדיו של היטלר בגרמניה ב-1933 היו מוכנים להסתכן ולמחות נגד המשטר הנאצי. הסוציאל-דמוקרטים ארגנו הפגנות ונאמו בפרלמנט מול קריאות הבוז והשטנה של החולצות החומות, וגם הממשלה הקתולית של בוואריה הפרה את הפקודות שהגיעו מברלין והתנהגה כמעט כשלטון עצמאי. אולם הן הסוציאל-דמוקרטים והן ממשלת בוואריה לא היו מוכנים לגרור את גרמניה למלחמת אזרחים עקובה מדם, ודבקו בעיקרון האי אלימות. הם לא שקלו להפעיל את המשטרה נגד הנאצים, במקרה הבווארי, או לארגן שביתה כללית, במקרה הסוציאל-דמוקרטי, מחשש שצעדים כאלו יטביעו את המדינה בדם. מכיוון שלהיטלר לא היתה שום בעיה להפעיל אלימות, אפילו במחיר של מלחמת אזרחים, המאבק בין הצדדים הסתיים עוד בטרם התחיל. גם נסיונותיו של ראש ממשלת בוואריה, ד"ר היינריך הלד, לשאת ולתת עם הנאצים על פשרה כלשהי נידונו לכישלון. בהעדר איום אמין בהפעלת כוח, מדוע שהנאצים יוותרו ולו כמלוא הנימה? אכן, ממשלתו של הלד לא העריכה ימים, ופוזרה על ידי בריונים נאצים עוד בראשית 1933. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פוזרה אף היא, ורוב מנהיגיה מצאו את עצמם בבתי כלא, מחנות ריכוז או בגלות.

300px-artikel_46018_bilder_value_1_kabinett-held-iv-1

פחד ממלחמת אזרחים: ד"ר היינריך הלד

            ב-2008, היינו עדים לתרחיש דומה באופן מפתיע גם במדינה שונה לחלוטין: שכנתנו הצפונית לבנון. נסראללה ואנשיו, כך התברר באותה התקופה, החזיקו ברשת פרטית שאפשרה להם לצוטט לטלפונים של פקידי הממשלה הבכירים, והפעילו סוכנים משלהם בצמתים מרכזיים, כולל נמל התעופה הבינלאומי של ביירות. מתנגדי חיזבאללה בלבנון ניסו לנקוט בצעדי נגד, פיטרו כמה פקידים שמזוהים עם חיזבאללה וניסו לפרק את רשת התקשורת העצמאית. אולם יריבי חיזבאללה בלבנון, הסונים והנוצרים המרונים, לא היו מעוניינים לגרור את המדינה למלחמת אזרחים, והארגון השיעי היה מוכן לעשות זאת. כרגיל, כשצד אלים ונחוש פוגש בצד שוחר שלום והססן, לא קשה לנחש מי ינצח. קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית כתב בספרו הידוע, על המלחמה, כי כל מי שמתכנן לנקוט באסטרטגיה של דיפלומטיה, חייב לוודא קודם כל שאויביו "לא יעתרו לבית המשפט העליון מכולם – זה של האלימות – או שיפסידו במידה וינסו לעשות זאת."

            אין פירוש הדבר, כמובן, שדיפלומטיה היא חסרת ערך, או שכוח צבאי הוא חזות הכל. לפעמים, כמו במשבר הטילים בקובה, הצליחו דיפלומטים להציל את מדינותיהם ממלחמות הרסניות באמצעות משא ומתן. אולם בכל המקרים הללו, הדיפלומטים גובו באמצעות איום אמין בכוח צבאי. כפי שאמר קלאוזביץ, גם כשסכסוכים נפתרים ללא ירייה אחת, עצם האפשרות שיתקיים קרב תמיד רודפת אותם כמו רוח רפאים. איום אמין בכוח גורר סיכון ממשי שבאמת תפרוץ מלחמה, לאסונם של כל הצדדים. אולם האמת העצובה שאיש אינו לוקח ברצינות את הדיפלומטיה של מדינה שאינה מוכנה לקחת סיכונים. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" פירושו לא רק מוכנות צבאית תיאורטית, אלא נכונות לצאת למלחמה ממש. מי שלא רוצה לעשות זאת, יזמין בריונות מצד שכניו ויריביו, ואז ייאלץ לעיתים לצאת לעימות הרסני בצוק העיתים, באופן מפתיע ובתנאים הרבה יותר גרועים מאשר חזה.

החלם האמריקאי

"חייל, בוא הנה מייד!" נשמעה מאחורי צווחת אימים, אי אז בימים הרחוקים של הטירונות. מה הקשר בין הרב סמל הפלוגתי שלי לברק אובמה, וכיצד כשל הממשל האמריקאי בפרשת אדוארד סנואודן? על חלמאות, טמטום והסתבכות מיותרת בשם הביטחון הלאומי.

tumblr_m835m7Dy5v1qh22h8o1_1280

מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס, אך הגירסה הנוכחית מעודכנת נכון להיום (6.7.2013). 

פעם, לפני כך וכך שנים, עשיתי טירונות בבסיס חם ומאובק אי שם בנגב. כמו בכל טירונות, גם בבסיס שלנו היו מיני טרטורים משונים שכל מטרתם, כך נראה, היתה אך ורק לפגוע בנוחותו, מנוחתו ושלוות נפשו של החייל. הגרוע שבהם היו שתי רחבות "אסורות בדריכה", רחבת המסדרים ורחבת הדגל, שתיהן במיקום אסטרטגי מרגיז במיוחד בין האוהלים לכיתות. יום אחד, כאשר מיהרתי לשיעור כלשהו – שמעתי צעקת אימים מאחורי. "חייל, בוא הנה מיד!" את הקול זיהיתי מיד: זה היה הרס"פ, אחד מהעריצים האכזריים והמפחידים ביותר ביחידה. אני, שלא הבנתי כי הוא קורא לי כי דרכתי בטעות על רחבת הדגל, רצתי אליו בחזרה – ודרכתי עליה פעם נוספת. כגמול קיבלתי מנה של צרחות הגונות וכמות נדיבה של שכיבות סמיכה. כתוצאה, איחרתי לכיתה, וספגתי צעקות נוספות גם מהמ"כ. כדי להקל את המצב, ניסיתי להסביר לו שסיבת האיחור היא עונש שהשית עלי הרס"פ. "אה, אז הפרת פקודה ודרכת על רחבת הדגל?" אמר לי המ"כ בתרועת ניצחון. "אז אני צריך להעניש אותך על זה. צא החוצה – עוד עשרים שכיבות סמיכה." בקיצור – כל ניסיון מצדי לתקן את הבעיה שהתעוררה הוביל רק להסתבכותה והחרפתה.  מהיום ההוא יצאתי די מרוט, אבל ללא ספק עם ידיים חזקות יותר.

            ולמה אני מעלה את האנקדוטה הזאת? כי ההתנהגות הנוכחית של ארצות הברית בפרשת אדוארד סנואודן מזכירה לי מאד את ההסתבכות שלי באותו יום בטירונות. מנהלי המדיניות האמריקאים נתקלו בבעיה קשה של הדלפה, שבלי ספק גרמה להם נזק. אולם כל צעד וצעד שנקטו בתגובה, לא הקל אלא החמיר את מצבם. במילים אחרות, לא רק שלא הצליחו לפתור את הבעיה, אלא דרכו על כל יבלת בינלאומית אפשרית, השפילו את עצמם ופגעו ביחסי החוץ שלהם.

דרכו על יבלות - אדוארד סנואודן

דרכו על יבלות – אדוארד סנואודן

            הבה נראה מדוע. אדוארד סנואודן, כזכור, היה קבלן של סוכנות המודיעין האמריקאית NSA שהדליף לעולם על קיומה של תוכנת PRISM, אמצעי מעקב אחרי דואר אלקטרוני ויתר נתוני רשת שנוצל בידי שירותי מודיעין אמריקאיים לניטור התשדורת של אזרחי ארה"ב ומדינות אחרות. בחשיפה, שנתמכה כמובן בידי ויקיליקס, הוא גרם נזק לא קטן, ובעיקר מבוכה אדירה למודיעין האמריקאי. אמצעי מעקב נחשפו, בכירים התפטרו וממשל אובמה נאלץ לספוג התקפות מיריביו השמרנים ואף מתומכיו הליברלים. העובדה שראשי ה-NSA  שיקרו, פשוטו כמשמעו, לסנאט בנוגע להפעלת אמצעי המעקב, החמירה כמובן את המצב באופן ניכר.

            אדוארד סנואודן, שהפך מיניה וביה לגיבור בעיני מתנגדי מדיניות ארצות הברית ברחבי העולם כולו, ברח להונג-קונג. האמריקאים, בתגובה, הגישו לרשויות האי בקשה רשלנית, מלאה בטעויות ובהשמטות, להסגרה. שר המשפטים של הונג-קונג סירב לבקשה, או לפחות נמנע מלפעול בזמן, וסנאודן ברח למוסקבה. גם הבקשות ההיסטריות של ארצות מסין ורוסיה לסייע נענו בסירוב מלגלג, סנואודן היה אמור לנסוע לאקוואדור, מדינה שלארצות הברית אין הסכם הסגרה איתה – אולם העניינים הסתבכו בשל סכסוך בין הנשיא המקומי, רפאל קוריאה, לפטרון של סנואודן, מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג'. סנואודן ממתין עדיין בנמל התעופה הבינלאומי של מוסקבה, ואין סימן כי רוסיה מתכוונת להסגיר אותו. בינתיים, "המרגלת הלוהטת" אנה צ'פמן כבר הציעה לו נישואין בטוויטר (מי אמר שאין יתרונות בעולם הריגול). ונצואלה, מצדה, הציעה מקלט מדיני. יש לשער כי בדקות אלו ממש, יושבים סוכני שירות המודיעין הרוסי עם סנואודן ו"חולבים" את כל הידוע לו על מערכת המודיעין האמריקאי. דרך אגב, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום בלי לומר, שסנואודן, כאביר חופש המידע, לא היסס להיעזר ברוסיה וסין, שתי דיקטטורות שמגבילות את חופש המידע באופן דרקוני כאשר הדבר נוגע לאינטרסים שלהן עצמן. מילא סנואודן – הוא בורח מעונש חמור – אבל מדהים שהמעריצים שלו מהשמאל הרדיקלי לא מצייצים אפילו בעניין הזה. נו טוב, לצביעות שלהם כבר התרגלנו…

"הצעת נישואין" מפתה, או שלא? "המרגלת הלוהטת" אנה צ'פמן

"הצעת נישואין" מפתה, או שלא? "המרגלת הלוהטת" אנה צ'פמן

            מדוע ארצות הברית נחלה כישלון כה חרוץ בבקשות ההסגרה שלה? ראשית כל, היא פנתה להונג-קונג באופן אדנותי ומתנשא, דווקא להונג-קונג, אזור אוטונומי של סין, דמוקרטי למחצה, שקנאי לעצמאות המוגבלת שהוענקה לו בידי מדינת האם. לאחר שהונג-קונג סירבה לשתף פעולה עם הבקשה, הוסיפה ארצות הברית חטא על פשע, וביקשה מסין להתערב. כלומר, היא דרשה- ברגל גסה – להפר את האיזון העדין בין סין להונג-קונג שעוצב בהדרגה מאז שנות התשעים, וזאת בתקופה פוליטית רגישה במיוחד באי. ההונג-קונגים ממילא זועמים על התערבות סין בענייניהם, ובתקופה הקרובה מתוכננות הפגנות זעם ענקיות כנגד המושל שמונה בידי בייג'ינג. ועכשיו, דווקא עכשיו, דורשת ארצות הברית מסין להתערב בענייניה של הונג-קונג. כתוצאה, סנואודן הפך פופולרי מאי פעם באוכלוסיה ההונג-קונגית, שחלקים ממנה החלו להפגין למען הגיבור החדש שלהם.

            ומה עם סין עצמה? סנואודן, כמסתבר, חשף לא רק את מבצעי ההאזנה של ה-NSA  לאזרחי ארצות הברית, אלא גם את העובדה שחלק מסוכניה חדרו לחשבונות דואר אלקטרוני בסין. לא זאת בלבד שהאמריקאים לא טרחו להתנצל על כך כיאות, כעת הם גם מבקשים מסין להסגיר את האדם שחשף בפניה את הפגיעה בריבונותה, ועוד להתעמת עם הונג-קונג על מנת לעשות זאת. יש מי שיטען שהאמריקאים השיבו לסין באותה מטבע, ושאף הביון הסיני נוקט בטרור סייבר בארצות הברית – אולם הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. סין עדיין לא נחשפה, כפי שנחשפה ארצות הברית, וממילא זו נאיביות לשמה לצפות ממנה לגישה הוגנת. איך שהדברים כעת, סין יכולה – בנוחות, באופן לגיטימי ובתמיכת דעת הקהל שלה, להסתתר מאחורי האוטונומיה של הונג-קונג ולתת לסנואודן לברוח. באבחה דיפלומטית מגושמת אחת, הצליחו האמריקאים לרגע לאחד, כנגדם כמובן, את דעת הקהל הסינית וההונג-קונגית על כל המתח שביניהן.

הפגנות בהונג-קונג נגד סין. לא זמן טוב לבוא בדרישות.

הפגנות בהונג-קונג נגד סין. לא זמן טוב לבוא בדרישות.

            גם האיומים האמריקאים על סין, רוסיה והונג-קונג ש"היחסים בין המדינות ייפגעו" לא מועילים ורק מסבכים את המצב. ואיך בדיוק "תפגע" ארצות הברית ביחסים עם סין, בלי לגרור צעדי תגמול כואבים באותה המידה? כרגע, ה"פגיעה" ביחסים אינה אלא רטוריקה, שמרגיזה את הצד הסיני בלי לגרום לשינוי של ממש. גרוע מכך – זו רטוריקה בדיעבד. סין והונג-קונג הרי כבר נתנו לסנואודן לברוח, ואי אפשר לתקן זאת. כך ש"פגיעה ביחסים" מכל סוג עשויה רק להזיק, אבל בשום אופן לא להועיל.

            והפארסה נמשכה עם האיומים האמריקאיים על פוטין. האם מישהו חושב שנשיא רוסיה, שנהנה להרגיז את האמריקאים בכל הזדמנות אפשרית, אותו פוטין שמתעמת עמם ממש עכשיו על סוריה – ימסור להם פליט על מגש של כסף, ועוד כזה שנחשב לגיבור בחלק גדול מדעת הקהל הרוסית והעולמית? הדרישה הפומבית, המלווה באיומים גסים, להסגיר את סנואודן – אחת דינה להידחות. פוטין, שבנה את כל תדמיתו הפוליטית כמתנגד נחוש להגמוניה האמריקאית בעולם, היה מציג את עצמו ככלי ריק אם היה נענה לה. אלא שדווקא הגסות והפומביות שלה נתנו לפוטין את מה שחפץ בו יותר מכל – להשפיל את ארצות הברית בפומבי. זאת ועוד: האיומים שמושמעים בידי סנטורים מתלהמים למיניהם, משתי המפלגות, משדרים אווירה של חוסר אונים ואובדן שליטה של הממשל.

נהנה להשפיל את ארצות הברית. הצאר (סליחה נשיא) ולדימיר פוטין

נהנה להשפיל את ארצות הברית. הצאר (סליחה נשיא) ולדימיר פוטין

            ועכשיו, סנואודן ימשיך ככל הנראה לונצואלה. נותר רק לראות אם ארצות הברית תוותר סוף סוף, ותכיר בכך שמדובר במאבק אבוד, או שתמשיך להשפיל את עצמה בדרישות ואיומים שיידחו – או גרוע מזה – בפעולת קומנדו שתציג אותה כבריון בינלאומי חסר עכבות, עוד יותר מאשר היא נתפסת כיום בחלקים ניכרים של הגלובוס.

בשבוע הבא אכתוב ככל הנראה על האירועים האחרונים במצרים, מזווית חדשה שעוד לא ראיתם. יש למה לחכות. 

רוסיה האחרת

משטר פוטין מבקש לתקוע טריז בין שתי קבוצות בעם הרוסי – האופוזיציונרים "המפונקים" מהערים הגדולות, ו"רוסיה האחרת" מערי התעשייה. אבל ממחקר עומק שנעשה לאחרונה עולה שתומכיו המסורתיים של פוטין מאבדים סבלנות. האם הם יפנו לדמוקרטיה, או שמא לכוחות אחרים?

מנסה לתקוע טריז. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין

מאמר זה התפרסם בויי נט.

ערב אחד בקיץ שעבר, כאשר שהיתי בבייג'ינג לצורך לימודים, יצאתי לפאב מקומי עם חבורה של סטודנטים ודיפלומטים רוסים. אחד מהם, נספח עיתונות זוטר בשגרירות המקומית, נזעק כאשר אמרתי לו, ברוב חוצפתי, שרוסיה ובלרוס אינן דמוקרטיות. "אמריקה היא דיקטטורה!" הצליף בי בחזרה, כאילו הייתי אמריקאי, "ברוסיה אמנם אתה לא יכול לקבוע מי יהיה נשיא, אבל פוטין יודע יותר טוב ממני מה המדיניות הנכונה לרוסיה. לעומת זאת," המשיך, "בארצות הברית אין חופש לשתות ולעשן ברחוב," ובאופן כללי נשלט המערב כולו על ידי גורמים נסתרים ואפלים המושכים בחוטים מאחור. ומה עם האופוזיציה ברוסיה, והפגנות ההמונים כנגד פוטין במוסקבה, שאלתי? הדיפלומט הצעיר נופף בידו בביטול, כאילו גירש זבוב טורדני. מבחינתו, הם לא היו שווים אפילו התייחסות.

אותו דיפלומט, באופן טבעי, מייצג את המשטר, ויתכן שיקפיד לשמור על הקו הרשמי אפילו בשיחה פרטית. אולם במהלך מסעותיי ברוסיה ובאוקראינה שמעתי דברים דומים גם מרוסים אחרים, לא מעטים כלל וכלל. גרפיטי ענק שראיתי בזמנו בעיר הסיבירית אולאן-אודה, "פוטין- עזור לי!" משקף יותר מכל את השקפת העולם הזאת. הנשיא הוא מעין אב טוב ומיטיב, שיודע מה העם צריך, ויש לשמוע ולציית לו.

לעיתים נדמה, כפי שכתבו לאחרונה החוקרים מיכאיל דימיטרייב ודניאל טרייסמן במגזין האמריקאי Foreign Affairs, שהעם הרוסי מחולק לשתי קבוצות עיקריות עם תהום פעורה ביניהן. חברי הקבוצה הראשונה, המורכבת בעיקר מסטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים אחרים בערים הגדולות מוסקבה וסט.פטרסבורג, שואפים לדמוקרטיה וזכויות אזרח. אנשים אלו קרובים לרוב למערב מבחינה תרבותית, והם שמילאו את הכיכרות בערים הגדולות בהפגנות המחאה האחרונות נגד פוטין. זהו, בין היתר, הרקע למחאות הצבעוניות שראינו בשנתיים האחרונות, ולא רק זו של להקת פוסי ריוט. לפני שנתיים בערך, למשל, חבשו אלפי מוסקבאים דליים כחולים, כדי למחות נגד פקידי מדינה המנצלים סירנות משטרה בשביל להתפרע בכבישים.

הפגנת הצ'קלאקות במוסקבה- על הסטיקר כתוב: "גם אני ממהר"

הקבוצה השנייה, טוענים דימיטרייב וטרייסמן, מכילה את רוב רובו של העם: מערי התעשייה האפורות, העיירות הקטנות והכפרים. לפי הסטיגמה המקובלת, אנשים אלו הם שמרנים מבחינה חברתית ותרבותית, בוטחים במשטר ("פוטין- עזור לי!"), חושדים במערב, דוגלים בתיאוריות קונספירציה ומתעבים את תרבות השפע והפנאי ה"מפונקת" של האליטה בערים הגדולות. הם לא מתרשמים מפוסי-ריוט או מתמהונים החובשים דליים כחולים על ראשיהם.

פוטין ומפלגתו, "רוסיה מאוחדת", מנסים, כטקטיקת ההישרדות העיקרית שלהם, לנעוץ טריז חזק ככל האפשר בין שתי הקבוצות הללו, היינו- בין האליטה האופוזיציונית לרוב רובו של העם הפשוט. במסגרת הטקטיקה הזאת, מוצגת האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג כאליטה של בני עשירים מפונקים, חולמי חלומות והוזי הזיות, חשודים בהומוסקסואליות (האשמה חמורה ביותר בעיני רוב הרוסים), בחוסר פטריוטיות ובהפקרות מינית. מגמה זו באה לידי ביטוי קיצוני בסרטון ששיגרו תומכיו של פוטין לרשת האינטרנט זמן קצר לפני הבחירות האחרונות. בסרטון הזה, שנשא את השם המצמרר "רוסיה בלי פוטין" (Rossiya bez Putina) הוצג תרחיש אימים שייצא לפועל במקרה שהליברלים יעלו לשלטון במוסקבה. הנשיא החדש יהיה הבלוגר הליברלי אלכסיי נבאלני. אוצרות הטבע יחולקו בין מושחתים שונים, ביניהם אשתו של הנשיא וצ'יריקובה, פעילה ידועה נגד כריתת יערות. התוצאה היא כאוס מוחלט: מחוזות ייפרשו מרוסיה, הגיאורגים יפלשו לקווקז ויילחמו שם עם האמירות המוסלמית של צ'צ'ניה, היפנים יכבשו את וולדיווסטוק והסינים את מזרח סיביר, ניאו נאצים יניפו את דגל צלב הקרס מעל ארמון הממשלה בסט. פטרסבורג. נבאלני יימלט למערב, יקבל שם מקלט מדיני, וכעבור מספר חודשים יזכה בפרס נובל על ספרו "שנה בשלטון". המסר הוא ברור: הליברלים הם חדלי אישים מפונקים ובובות של המערב, ורק "איש חזק" כמו פוטין יוכל להוביל את רוסיה מול המזימות הנרקמות נגדה מכל עבר.

אין סימפטיה. בנות להקת פוסי ריוט בבית המשפט.

אולם בשל שינויי עומק החלים בחברה הרוסית, האסטרטגיה של פוטין ותומכיו עובדת באופן חלקי בלבד. דימיטרייב וטרייסמן מצטטים תוצאות של מחקר עומק, שנערך בידי מכון רוסי נודע לחקר דעת קהל. מתוך ידיעה שתשובות של "כן" או "לא" בסקר משקפות את דעת המשתתפים באופן חלקי בלבד, הרכיב המכון קבוצות מיקוד מיישובים רבים מאד ברחבי רוסיה: ערים גדולות, עיירות וכפרים, חלקם במרכז האירופי וחלקם באזורים מרוחקים. לשם השוואה, הורכבה גם קבוצת מיקוד מבין משתתפי המחאה במוסקבה. התוצאות מפתיעות, באופן חלקי לפחות. מחד, בהתאם לאסטרטגיה של פוטין, רוב הנשאלים מתעבים את האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג, ומבטלים אותה כאוסף של ילדים מפונקים. רובם גם תומכים, מסיבה זו בדיוק, בעונש המאסר שהושת על חברות להקת פוסי ריוט. מצד שני, היחס של רובם לפוטין קר ועוין. לרוב הנשאלים, לא אכפת שהנשיא מחזיק בסמכויות דיקטטוריות, והם לא מעוניינים להשתתף בתהליך הפוליטי. במשך שנים הם ביקשו (כדברי אותו גרפיטי באולאן-אודה) שפוטין "יעזור להם", והם פשוט כועסים עליו כי לא עשה זאת. הם לא רוצים להפגין כנגד השלטון- אבל גם לא לשלם שוחד לשוטר המקומי. הם לא רוצים לפרק את המדינה הדיקטטורית- אבל רוצים שהיא תתפקד ותיתן להם שירותי חינוך, בריאות ורווחה. משבר היורו, שמשפיע גם על רוסיה, וחוסר האונים המובהק של השלטון המושחת, מרגיז אותם יותר ויותר.

מסקנתם של דימיטרייב וטרייסמן היא שמשבר כלכלי חריף יוכל לעורר את "רוסיה האחרת" מרבצה, ולסכן באופן ממשי את שלטונו של פוטין. אולם שני החוקרים טועים, לדעתי, כאשר הם טוענים כי תהליך זה עשוי להביא את הליברלים לשלטון, משום שמדינה דמוקרטית עם שקיפות שלטונית עשויה להיות גם יעילה יותר. אולי, אבל הבעיה היא שנשאלי הסקר אינם סבורים כך. הם אמנם כועסים על שלטון פוטין על חוסר יעילותו, אולם הליברלים, בתקופת ילצין למשל, היו כאוטיים אף יותר ויעילים פחות. לפיכך, במקרה של משבר כלכלי חריף ומהומות נרחבות כנגד פוטין, כוחות לאומניים אפלים, פרוטו פשיסטיים, שכוחם ממילא מתחזק ברוסיה, עשויים לעלות לשלטון על מצע של "יעילות", "אחדות לאומית" ו"יד ברזל כנגד השחיתות". התוצאה  עלולה להיות הרת אסון לרוסיה- ולעולם כולו.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: