ארכיון הבלוג

"אין דיקטטור רע, יש דיקטטור שרע לו": פוטין, היטלר והמלחמה באוקראינה

אלו תובנות אפשר להפיק מהמלחמה באוקראינה? בינתיים, אנחנו רואים שפוטין מחקה במדויק את ספר ההפעלה של אדולף היטלר מסוף שנות השלושים, וגם שעוצמה צבאית, נכונות להקריב ושיתוף פעולה עם בעלי ברית משלימים זה את זה; ששיח ההרתעה פגום מהיסוד, ושישראל חייבת להבין שהעולם השתנה ולהפסיק לתמרן בין ארצות הברית ובין רוסיה. לבסוף – כבונוס: רשימת פרשנים שכדאי לכם לעקוב אחריהם בכדי להבין את המלחמה באוקראינה טוב יותר.

פוטין והיטלר- קריקטורה מאתר אוקראיני רשמי

מאמר זה מבוסס באופן חלקי על רשימה שפרסמתי בישראל היום

קשה להעריך כיצד תסתיים המערכה באוקראינה. מי שמעוניין בניתוח צבאי של המלחמה, מוזמן לעקוב אחרי שורה של פרשנים מעולים מהארץ והעולם (ראו רשימה בסוף המאמר), וגם אני דיברתי על הנושא לא מעט בתקשורת (כאן 11קשת 12וואלה!ישראל היוםרדיו ירושליםערוץ 14, ועל הזווית הסינית בכאן ב', ובערוץ 14). בינתיים, הייתי רוצה להסיק מספר מסקנות ביניים כלליות מהמלחמה הרלוונטיות גם לנו, כאן בישראל.

 פוטין והיטלר: חוזרים לשלהי שנות השלושים

ראשית כל, אנחנו רואים שולדימיר פוטין מאמץ, כמעט מילה במילה, את ספר ההפעלה של אדולף היטלר מסוף שנות השלושים. אין כוונתי להיטלר של אושוויץ או של ליל הבדולח, אלא למדיניות החוץ הנאצית מול צ'כוסלובקיה, פולין ומדינות אחרות. כמעט הכל קיים שם: המטרה, יצירת אימפריה גרמנית או רוסית, מוסווית בהרבה מאד מלל על עוולות היסטוריות, שנועד להציג את התוקפן כקורבן. בזמנו, כשחקרתי את המחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, קראתי הרבה מאד על משבר הסודטים של 1938, ועכשיו אני רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמעט במדויק. היטלר ואנשיו, הרי, הציגו את עצמם כמי שמתקנים את הסכם וורסאי שדיכא את גרמניה, ומתמודדים מול מצור מערבי עוין מכל הכיוונים. "לא אני, ולא אף אחד אחר בגרמניה, רצה במלחמה ב-1939", כתב הפיהרר בשכנוע עצמי בצוואתו הפוליטית. תמיד היו להם טענות ספציפיות נגד המדינות שאותן התקיפו, כמו פולין וצ'כוסלובקיה, בעיקר רדיפה של מיעוטים דוברי גרמנית. אם תקראו את המאמרים שלהם מהתקופה ותשכחו מההקשר – אתם עלולים כמעט להשתכנע. פוטין, במקביל, מציג את עצמו כמי שמתקן עוול היסטורי נגד רוסיה, ובונה מחדש את ה"עולם הרוסי" שנחרב עם נפילת ברית המועצות. גם הוא מדבר על תוקפנות מערבית, על מצור מכל הכיוונים, ועל עוולות נגד מיעוטים אתניים דוברי רוסית במדינות השכנות, בעודו מציג את עצמו כשוחר שלום ואת יריביו כמחרחרי מלחמה.

"לא אני, ולא אף אחד אחר בגרמניה רצה מלחמה ב-1939" – אדולף היטלר

גם פוטין וגם היטלר משלבים טיעונים ספציפיים עם קובלנות גורפות, שנועדו להרחיב את הסכסוך ולהשאיר תמיד קצה חוט להתקפה נרחבת יותר בסיבוב הבא. לא משנה איזו "בעיה" הצליחה גרמניה לפתור, תמיד נותר עוד מיעוט גרמני במדינה אחרת ש"צריך להגן עליו", עוד אי צדק היסטורי שצריך למגר. פוטין כביכול טוען שהוא מגן על דוברי הרוסית במזרח אוקראינה, אולם תובע גם "דה-נאציפיקציה" ו"דה מיליטריזציה" של אוקראינה, מטרות שדורשות כיבוש של כלל המדינה. וחשוב מכל – הן יכולות להצדיק בקלות התקפה על מדינות אחרות באזור כמו מולדובה, לטביה, ליטא, אסטוניה ואפילו פולין. חלקן מכילות מיעוטים דוברי רוסית, את רובן פוטין מאשים בנאציזם, ומלבד מולדובה, כולן חברות בנאט"ו ומשתתפות כביכול במצור העוין נגד רוסיה.

ולבסוף, בשני המקרים, צצים כל מיני מומחים גיאופוליטיים במערב שמפצירים בנו "להבין" את התוקפן, דוגמת "אין דיקטטור רע, יש דיקטטור שרע לו". אלו שהצדיקו את טיעוני גרמניה בנוגע להסכם וורסאי בסוף שנות השלושים, כאילו התגלגלו לתוך כל אנשי האקדמיה, הבלוגרים, הגנרלים והקולונלים בדימוס שמספרים לנו שפוטין פועל רק כי "נאט"ו התרחבה מזרחה בניגוד להתחייבויותיה". אמנם, התחייבות כזאת מעולם לא ניתנה, נאט"ו מעולם לא תקפה את רוסיה אך זו פלשה שוב ושוב למדינות הסובבות אותה. אבל לאפולוגטים של פוטין, שמונעים בחלקם מעוינות כלפי המערב, העובדות הללו אינן מעלות ואינן מורידות. לכל דיקטטור אימפריאליסטי תמיד יהיו סנגורים, שמסרבים להבין כי גם דרישותיו המוגבלות לעולם יהיו בסיס לדרישות מקסימליסטיות יותר, עד לסכסוך הבא.

יש להדגיש ולסייג, שפוטין והיטלר אינם זהים בכל ההיבטים. הרודן הרוסי אינו מתכנן, ככל הנראה, רצח עם בדומה לרודן הגרמני, וגזענות אינה מניע מרכזי בספר ההפעלה שלו. כמו כן, כפי שהבהיר הכלכלן ד"ר ינאי שפיצר, פוטין התכונן למערכה הרבה פחות טוב מהיטלר. אולם בכל מה שקשור לחזון האימפריאלי, ובעיקר לאסטרטגיה שמאפשרת לתקוף מדינות אחרות ולהצית סכסוכים תוך הצגת עצמך כקורבן, ולדימיר ולדימירוביץ' ואדולף אלוייסייביץ' דומים זה לזה כמו שתי טיפות בוץ.

האם עלינו לסמוך רק על עצמינו?

רבים מסיקים מהסיפור האוקראיני מסקנה פופוליסטית, אך לא נכונה, כאילו גורלה העגום של אוקראינה מוכיח ש"אף אחד לא יעזור לנו" או "שעלינו לבטוח רק בקדוש ברוך הוא ובכוחו של צה"ל", כפי שכתב פרשן פוליטי פופולרי. בפועל, אם כבר, העובדה שולדימיר פוטין העז לתקוף את אוקראינה, ולא למשל (בינתיים!) את פולין או את ליטא, קשורה בעיקר לעובדה שהראשונה אינה חברה בברית נאט"ו, והאחרונות – דווקא כן. מי שנמצא בברית חזקה, פחות סיכוי שיותקף. אולם, בעלות ברית עוזרות למי שחזק מספיק בכדי שיוכל לסייע להן בשעת פקודה. בעלות הברית של צרפת נטשו אותה בשנות השלושים, למשל, מפני שהתברר שהאסטרטגיה שלה הגנתית ואין לה שום כוונה לבוא לעזרתן כשיצטרכו אותה. לפיכך, בריתות מגיעות מתוך עוצמה פנימית ונכונות להקרבה עבור שותפיך, שני אלו גם יחד. ראשית כל עלינו להסתמך על כוחנו שלנו בכדי לבנות עוצמה כזאת, ואז להשתמש בה בכדי לרכוש שותפים חזקים שיוכלו לסייע לנו. לראייה: רק כאשר האוקראינים גילו נחישות להתנגד ולהילחם בעצמם, המערב התחיל להתגייס בכדי לעזור להם, כלכלית אם לא צבאית. הצבא האפגני, שקרס בלי להילחם, לא זכה לעזרה כלשהי. העולם, כך נראה, עוזר רק למי שעוזר לעצמו, וגם זה לא תמיד.

תובנה שלישית: הבעייתיות בשיח ההרתעה

בנוסף, הייתי רוצה להדגיש גם צד מובן מאליו פחות של עידן המלחמות החוזר אלינו: נזקיו של שיח ההרתעה. בעוד מדינות המערב דנות בהטלת סנקציות על רוסיה, נמצאו מומחים המתנגדים כמעט לכל אחת מהסנקציות. אחד אומר שניתוק ממערכת הסוויפט לא יעיל, שני טוען שביטול ויזות יפגע גם באזרחים רוסים תמימים, ושלישי מדגיש שלרוסיה יש די רזרבות של מטבע חוץ וסנקציות לא יפגעו בכלכלתה, וכל אלו לא יגרמו לפוטין לשנות את דרכיו. מי שיקשיב לכל המומחים הללו, יגיע למסקנה שלא צריך לעשות כלום כי דבר לא יוכל להרתיע את פוטין. גם במקומותנו, יש דיונים אינסופיים אלו צעדים יוכלו "להרתיע" אויבים כמו חיזבאללה. אולי גם כאן, צריך להפסיק לדון בתיאוריות מתוחכמות של הרתעה, ולשוב למוסכמות עבר: אנחנו לא יכולים לדעת מה עובר בראשו של מנהיג האויב ומה "ירתיע" אותו, אבל אנחנו כן יכולים לפגוע בו, במדינתו ובכלכלתו כמה שיותר. מי שיפגע באויב צבאית, פוליטית וכלכלית עד שיקרוס, עשוי לנצח. מי שיעצור בכל רגע לחשוב מה יגרום ליריביו לשנות כיוון, ישותק ובסופו של דבר יפסיד.

לפגוע בו – ולא לחשוב מה יגרום לו לשנות את דרכו – ולדימיר פוטין

תובנה רביעית: העולם משתנה – מגבלות ה"ריאליזם" הישראלי

לבסוף, ישראל צריכה לחשוב על העתיד ולא רק על ההווה. ביסמרק אמר פעם שתפקידו של המדינאי הוא לשמוע את פעמי צעדיו של אלוהים בהיסטוריה, ולאחוז בכנף מעילו בעודו עובר. קרי, עלינו לזהות תמורות עמוקות במערכת הבינלאומיות ולא לחשוב רק על העתיד הקרוב, כאילו מה שהיה הוא שיהיה. בינתיים, ישראל מנסה לתמרן בין רוסיה והמערב ולשמור על יחסים טובים עם שניהם. שר החוץ מגנה את רוסיה, ראש הממשלה נמנע מלהזכיר אותה, בעוד הממשלה שולחת סיוע הומניטארי לאוקראינה, אך חס וחלילה לא סיוע צבאי. השיקולים, כמובן, הם פרקטיים. ישראל חוששת להעלות את חמתה של רוסיה, לבל תפגע בחופש ההפצצה שלנו בסוריה בניסיון לבלום את ההתבססות האיראנית במדינה (המב"מ – המערכה שבין המלחמות) או תכלה את זעמה בקהילה היהודית הגדולה ברוסיה ובאוקראינה. השיקולים הללו, הגיוניים ככל שיהיו, מתגלים עם חלוף הזמן כקצרי רואי. נתעלם לרגע מהמימד המוסרי, ומכך שישראל, מדינה שמערכת החינוך שלה מקוננת בלי סוף על העמים שלא קיבלו יהודים בשואה, מגלה יד קפוצה וזעומה כלפי פליטים אוקראינים לא יהודים הבורחים מהתופת. אפילו מבחינה פרקטית, ישנן בעיות קשות עם המדיניות הנוכחית. כפי שכתב כבר ההיסטוריון יגאל ליברנט, רוסיה מעריכה כוח, וההתפתלויות המגומגמות שלנו בנושא אוקראינה עלולות לגרום להם לכבד אותנו פחות ולהצר את צעדנו בסוריה אף יותר.

שנית, אפשר להעריך בזהירות ששנת 2022 היא שנת מפנה בהיסטוריה של המאה ה-21. העולם, כך נראה, הולך לקראת מאבק בין גושי, שבו מעט מדינות יוכלו לשמור על נייטרליות בין המערב לבין יריביו, שפוטין הוא הבוטה, החצוף והשנוא שבהם. יגיע הרגע, והוא אינו רחוק, שבו נצטרך לבחור בין רוסיה ובין ארצות הברית. האם נוכל, למשל, להתחמק לאורך זמן מיישום הסנקציות האמריקאיות נגד מוסקבה? אם נהפוך למקלט ההון של האוליגרכים הרוסים, הרי נמאיס את עצמנו על ארצות הברית. שיתוף הפעולה עם אמריקה נותן לנו מודיעין, תמיכה בינלאומית, נשק מתקדם, יתרון איכותי על כל הצבאות שסביבנו, מילוי המחסנים של כיפת ברזל לאחר כל סיבוב מערכה בעזה, ובראש ובראשונה, וטו באו"ם וגב בינלאומי מעצמתי. כל אלו תלויים בתמיכה שנוכל להשיג בדעת הקהל האמריקאית והקונגרס, שמתאחדים כרגע נגד התוקפנות של פוטין וזועמים על כל מי שמשתף איתו פעולה. ואל תטעו: הזעם נגד עמדתה כפויית הטובה של ישראל כבר התחיל להתפשט בחוגי המדיניות והתקשורת בארצות הברית. ברגע שהמאבק בין ארצות הברית ורוסיה יתחדד, נצטרך לבחור צד. וברור לנו שזה חייב להיות הצד של וושינגטון. נרצה או לא נרצה, אנחנו בסופו של דבר חלק מהעולם המערבי, וכדאי שנבחר בצד הנכון ביוזמתנו לפני שניגרר לשם בידי הנסיבות. ממילא, קשה לראות כמה זמן יוכלו הרוסים לשמור על הנוכחות שלהם בסוריה עם כלכלה מתמוטטת ומלחמה מסלימה ומדשדשת במקום אחר.

הסתייגות אחת לדברים: היום (ראשון, ה-5 במרץ), רגע לפני העלאת הפוסט הזה, התפרסם שראש הממשלה בנט נסע לקרמלין בכדי לתווך בין רוסיה ואוקראינה, בברכת הנשיא ביידן. אם ישראל אכן תצליח להשתמש בעמדת הביניים שלה בכדי להשיג פשרה בין הצדדים, נגד כל הסיכויים, אז יש בה היגיון אסטרטגי. אם לא – אז לא.

רוצים לעקוב אחרי המלחמה באוקראינה? הנה רשימה של פרשנים מעמיקים ואמינים מהארץ ומהעולם, שתוכלו לקרוא ברשתות החברתיות או לראות בתקשורת:

פרשנים ישראלים (הצד הצבאי): יגיל הנקין, דוד גנדלמן, עדו הכט (מפרסם דוחות יומיים בדרייב, זמין דרך הפייסבוק של יגיל הנקין), שי לוי, אייל ברלוביץ', אורן האס, עומר דנק (ניתוח אסטרטגי כללי, ממוקד בהשלכות על ישראל והזירה הבינלאומית)

פרשנים ישראלים (הצד הכלכלי): אייל השקס

פרשנים ישראלים (הצד הפוליטי-היסטורי): ד"ר יעקב פלקוב (היסטוריון מבריק של מזרח אירופה שמופיע מדי פעם בתקשורת), יאיר נבות, קסניה סטבלובה, שלום בוגוסלבסקי, ג'ניה פרומין, יגאל ליברנט, ליסה רוזובסקי (ארבעת האחרונים כותבים גם על הצד הצבאי)

פרשנים בינלאומיים:

לרקע היסטורי מקיף ומעמיק על הגורמים ארוכי הטווח והמיידיים למלחמה, אני ממליץ על קובץ המאמרים והפודקאסטים המצויין של War on the Rocks, ובכלל על המאמרים המעמיקים שמתפרסמים באתר הזה על בסיס יומי.

ההיבט הצבאי: הדוחות היומיים של המכון לחקר המלחמה (ISW) רוב לי , טרנט טלנקו (נושאי תחזוקה ולוגיסטיקה צבאיים), מקס סדון, דן לאמות, גנרל מיק ראיין, מייקל קופמן

דיווחים מתוך אוקראינה: מעבר לדיווחים הרשמיים של משרד ההגנה האוקראיני, אני ממליץ על אילייה פונומרנקו הכתב הצבאי של קייב אינדיפנדנט, שמצייץ מתוך קייב הנצורה.

דיווחים על המתרחש ברוסיה ואופוזיציה רוסית למלחמה: אלכסיי קובליוב, מרק גלאוטי,

ההיבט הפוליטי-היסטורי: פרופ' סטיבן קוטקין, פרופ' תימוטי סניידר, אן אפלבאום, פיונה היל

הממלכה החשאית: דוקטרינת הריגול של רוסיה

אלו מאיתנו שמביטים מעבר לכותרות, ומנסים להבין את הדינמיקה של ההתפתחויות בזירה הבינלאומית, לא יכולים לפספס את אצבעותיה המרובות של רוסיה הפוטיניסטית, שנמצאות כביכול בכל פשטידה ברחבי הגלובוס. במאמר חדש, צולל החוקר יעקב פלקוב לכתביהם של אבות המודיעין הסובייטי, ומפענח את הדוקטרינה של "מאבק חשאי מתמיד" שעמדה ועדיין עומדת ביסוד ממלכת המודיעין של מוסקבה. ינשוף היסטורי מסביר.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

אלו מאיתנו שמביטים מעבר לכותרות, ומנסים להבין את הדינמיקה של ההתפתחויות בזירה הבינלאומית, לא יכולים לפספס את אצבעותיה המרובות של רוסיה הפוטיניסטית, שנמצאות כביכול בכל פשטידה ברחבי הגלובוס. קל להתמקד כמובן בהתנקשויות דרמטיות בעריקים ומתנגדי משטר, כמו אלכסנדר ליטביננקו וסרגיי סקריפאל, שהתבצעו בלונדון ובמקומות אחרים באמצעות חומרים רדיואקטיביים ויתר כלים רצחניים, אולם מדובר בקצה הקרחון. דוחות של הבולשת האמריקאית, למשל, הראו כי הרוסים ניסו להשפיע על תוצאות הבחירות בארצות הברית באמצעות הפצת פייק ניוז מתוחכם ברשתות החברתיות, וחשדות עלו כי הם עומדים בקשרים (ואף מממנים) תנועות קיצוניות בעולם המערבי. מהנתונים עולה כי המדיניות החשאית הרוסית, שאחד החוקרים כינה פעם "הטרלה בסדר גודל עולמי", לא נועדה דווקא לקדם אידיאולוגיה ספציפית הנוחה לרוסיה, כמו בתקופת ברית המועצות, אלא לחזק כוחות קיצוניים מימין ומשמאל שמערערים על הסדר הקיים. כל דבר שיוצר פילוג, תסיסה, אי אמון במערכת, ספקנות ותיאוריות קונספירציה, עשוי להחליש את יריבותיה של רוסיה, ומכאן האינטרס לחזק כוחות אנטי-ממסדיים מנוגדים במדינות השונות.

לתופעה הזאת יש שורשים היסטוריים עמוקים, שחלקם עדיין אפופי מיסתורין. רמזים חשובים נוכל למצוא במאמר חדש של יעקב פלקוב, מבכירי חוקרי מזרח אירופה בישראל, בכתב העת היוקרתי Intelligence and National Security. פלקוב, שבאמתחתו כבר אינספור מאמרים וספרים מעניינים על המלחמה החשאית של הפרטיזנים ועל הביון הפולני במלחמת העולם השנייה, ניסה להתחקות אחרי שורשי התרבות האסטרטגית של ברית המועצות. מסקנתו היא שעוד מהתקופה הצארית, רוסיה היתה מדינה ששמה את שירותי המודיעין במרכז הקהילה הבטחונית שלה, וראתה בריגול, חתרנות ועבודה חשאית את אחד הכלים העוצמתיים ביותר בעולם היחסים הבינלאומיים. האליטה הבטחונית והאינטלקטואלית שמסביב לצאר תפסה את העולם כביצה אפלה, רוחשת כוחות זדוניים, שסוגרים על רוסיה ומנסים לערער את היציבות בה באמצעות ריגול, לוחמת צללים וחתרנות. שירותי המודיעין הסובייטיים, שקמו אחרי מהפכת אוקטובר 1917, ירשו את התפיסה של אויביהם המלוכנים, שאותם הכירו מקרוב בשנים רבות של מאבק חשאי. כמו אנשי המודיעין המלוכנים, האמינו רבי המרגלים הסובייטיים כי אויבותיה של ברית המועצות, המדינות הקפיטליסטיות העוינות שמקיפות אותה, מעוניינות לחתור תחת "מדינת הפועלים" החדשה ולהשמיד אותה מבפנים. על ברית המועצות למגר את אויביה, או שתמוגר על ידם, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא מאבק חשאי מתמיד, מלחמה נצחית בצללים ששירותי המודיעין, הן המודיעין המסכל והן ריגול החוץ, ימלאו בה תפקיד מרכזי.

מכאן, פלקוב צולל לתוך הכתבים של מייסדי המודיעין הסובייטים והתיאורטיקנים שלו, במטרה לפענח את עקרונות "המלחמה החשאית הנצחית" ולגזור ממנה את הדוקטרינה המודיעינית של ברית המועצות. ריגול החוץ הסובייטי התבסס על גישה תיאורטית (אף היא שאובה הן מהמחשבה הרוסית בתקופה המלוכנית והן מהמרקסיזם) שנטתה לחשיבה מבנית, סטרוקטורליסטית. האויב שסוגר על המדינה הסובייטית דומה למערכת ענקית של גלגלי שיניים, ברגים, צירים ושסתומים, המתנהלת בשיתוף פעולה ובאופן מתואם, אם לא הרמוני ממש. בראשה עומדים ראשי שירותי המודיעין הקפיטליסטיים, שמשתפים פעולה ברוב מהלכיהם. מתחתיהם יש את סוכנויות הריגול של המדינות השונות, ובתחתית שרשרת המזון, מגוון ארגונים חתרניים שפועלים בברית המועצות עצמה בכדי למגרה מבפנים. על מנת לשבש את המערכת הזאת, המודיעין הסובייטי צריך לנתח את המבנה שלה לעומק, להבין כיצד היא פועלת, והיכן נמצאים הצירים הרופפים שאפשר לתקוף ולפרק. אבות הריגול הסובייטי קראו להנהגת המפלגה לשלוח למדינות העוינות מאות רבות של סוכנים ומרגלים שיטמעו באויב, ילמדו אותו מבפנים, ויכו בחוליות החלשות שלו באמצעות חתרנות, תעמולה, עידוד התקוממויות, איסוף מידע ופעולות חשאיות מסוגים שונים. המערכת נשלטת אמנם על ידי ההנהגה במוסקבה, שמצפה ממרגליה למשמעת מוחלטת, אולם במקביל עליה לאפשר גם "פיקוד מכוון משימה", כלומר לתת לסוכנים בשטח אוטונומיה רבה בקביעת מהלכיהם. אולם, כשיגיע הזמן לצאת למתקפה, המרגלים הסובייטים יפעלו בהתאם לעיקרון ריכוז הכוח ויכוונו את כל מאמציהם לחוליות החלשות במערכת הנגדית.

מערכת ענקית של גלגלי שיניים: החשיבה המודיעינית הרוסית נטתה לנתח את היריב באופן מבני ולנסות לאתר את החוליות החלשות שלו

אלמנט נוסף בדוקטרינה הסובייטית הוא דגש על יומינט, "מודיעין אנושי", והעדפתו על פני טכנולוגיה. באופן מסורתי, נטתה המחשבה הצבאית הרוסית להדגיש את המסה של החיילים, את המורל ורוח הלחימה שלהם, על פני גורמים חומריים וטכנולוגיים, מפני שרוסיה התברכה באוכלוסיה גדולה אולם סבלה באופן מסורתי מנחיתות חומרית וטכנולוגית. לכך הצטרף הדגש שהעניק הקומוניזם, לפחות בחלק מזרמיו, לכוח הוולונטריסטי של רוח האדם המחוייב למטרה אידיאולוגית. בעולם המודיעיני, לפיכך, הדוקטרינה שמה דגש על המרגלים עצמם, ופחות על טכנולוגיה מתקדמת של מודיעין אותות.  היתה בכך ברכה וקללה גם יחד. מצד אחד, שירותי המודיעין הסובייטיים הגיעו להישגים מדהימים בראשית המלחמה הקרה. הם הצליחו להשתיל חפרפרות במודיעין הבריטי, האמריקאי והמערב גרמני שהכשילו מאות מבצעים מאחורי מסך הברזל ונתנו לברית המועצות מידע מדעי רב ערך על תוכנית הגרעין האמריקאית ומערכים טכנולוגיים סודיים נוספים. מצד שני, הטיהורים של סטלין פגעו באופן אנוש בדיוק באותו מערך אנושי מצויין. פלקוב טוען כי חיסולם של "הבלתי-חוקיים הגדולים" (The great illegals), אותם מרגלים קומוניסטים קוסמפוליטיים ודוברי שפות שהפליאו לנהל את מערך האיסוף הסובייטי בשנות השלושים, יצר מחסור אנוש בכוח אדם שיוכל להיטמע בארצות קפיטליסטיות. ככל שחלפו הדורות, ובעיקר בשנות השבעים והשמונים, המודיעין הסובייטי גילה שאזרחיו, שגדלו במדינה טוטליטרית, מתקשים להיטמע ולתפקד כיאות בחברות הפתוחות והחופשיות של המערב. זה לא מקרה, הוא סבור, שהסוכנים הסובייטים החשובים ביותר בסוף המלחמה הקרה (רוברט האנסן ואלדריץ' איימס, למשל) התנדבו לרגל עבור הסובייטים בעצמם עבור בצע כסף, ולא גויסו באותן תוכניות מתוחכמות שחזתה הדוקטרינה.

המאמר מסתיים באופן פסימי. פלקוב חושב שלאחר עשורים של שקיעה, הדוקטרינה הישנה חזרה לשלהב את המערך המודיעיני תחת הנשיא פוטין. תהליכי העומק הפנים-רוסיים והבין לאומיים עשו חסד עם קהילת המודיעין של מוסקבה. ראשית, בפעם הראשונה מזה שנים, היא נהנית מקרבה לנשיא עם עבר עשיר בקג"ב, מאמין מובהק בדוקטרינה של המלחמה החשאית הנצחית, וזוכה בשפע של משאבים וגיבוי פוליטי בלתי נדלה. שנית, הדור הרוסי שגדל לאחר נפילת הקומוניזם התחנך בחברה פתוחה יותר, ולפיכך סוכנים יכולים להיטמע במערב ולפעול בו ביתר קלות. ושלישית, מדינות המערב איבדו את האמונה בצדקת דרכן, את הביטחון (החלקי והמהוסס, לכל הפחות) שהיה להן במלחמה הקרה. שקועות במאבקים פנימיים, בפילוג פוליטי קשה וגם (זו תוספת שלי), בהלקאה עצמית על חטאי עבר אמיתיים ומדומיינים, הן עלולות ליפול כטרף קל לסוכני החדירה וההשפעה הרוסיים, שמטרתם ממילא להרחיב את הסדקים הללו, ולהרבות פילוג, חשדנות וחוסר אמון.

מאמין גדול בדוקטרינה המודיעינית הסובייטית: הנשיא ולדימיר פוטין. Credit: Wrangel, depositphotos.com

אולם בכל זאת, אפשר להוסיף לדבריו של פלקוב הסתייגות ברוח ההיסטוריון הבריטי הגדול ג'ון קיגן: מודיעין כמעט אף פעם לא מכריע מלחמות. עם כל הכבוד לפעולה חשאית, ולדוקטרינה הסובייטית שמעלה אותה על נס, כמעט אף מדינה לא נפלה או התמוטטה מחתרנות של כוחות אויב. מה החשיבות האמיתית של הפעולות הרוסיות במערב, מוצלחות ככל שיהיו, מעבר להטרלה מתמידה ומטרד חמור ומציק? השאלה נותרת פתוחה.

הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז'י לאובמה

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – מה פירוש הדבר? בין הדיפלומטיה של אובמה בסוריה לשאיפה של בוז'י הרצוג להשפיע מבפנים על מדיניות נתניהו, ינשוף פוליטי-מדיני על הריקוד החמקמק בין דיבורים לכוח.

בימים אלו, ימי בין ערביים וערב כיפור, באים ויוצאים המתווכים, העסקנים ועורכי הדין מוילות יוקרתיות בצהלה, דירות מסתור למיניהן בתל אביב ובירושלים, ויש להניח שגם מהארמון בקיסריה ומהמעון המתפורר ברחוב בלפור. בוז'י הרצוג שוב מחפש "מהלך אזורי דרמטי" כדי להיתלות בו ולהיכנס לממשלה, בלי שחברי מפלגתו הזועמים יעשו לו מעשה אהוד ברק ויותירו אותו לבד בקואליציה עם כמה עסקנים. הפרשנים הפוליטיים עורכים חישובים ומחברים מספרים, ואני נזכר במאמר שפרסמתי מזמן על האפשרות האסטרטגית "להשפיע מבפנים" מתוך קואליציה עוינת. אז כתבתי שמפלגת העבודה, או כל מפלגת אופוזיציה אחרת, תוכל להשפיע מבפנים ולשנות את מדיניות נתניהו רק אם תחזיק בידה מגלב ארוך וכואב. כל עוד לא תוכל להפיל את הקואליציה ואת הממשלה, אלא רק לחזק אותה, מדוע שנתניהו יוותר לה ולו כהוא זה? במצב הפוליטי הנוכחי, ואפילו אם הבית היהודי וישראל ביתנו יפרשו מהממשלה, אין למפלגת העבודה יכולת כזאת, כי נתניהו תמיד מסוגל לבעוט אותה ולהחזיר את הימין. באותה מידה, גם אבו מאזן לא מסוגל לשכנע את נתניהו לוותר לרשות הפלסטינית, כי אין לו דרך להכאיב לישראל. בלי סנקציה ממשית, אי אפשר להשפיע מבפנים. פוליטיקאים לא מוותרים ליריביהם סתם כך, בלי שמאיימים עליהם.

 אם נרחיק לכת מעבר לבוז'י והרחש-בחש בביצה המקומית, אפשר ליישם את העיקרון שלנו גם על מערכות גדולות ומורכבות בהרבה. הנשיא אובמה, למשל, מאמין בכוחה של דיפלומטיה; כל כך מאמין, עד שניסה להפעיל את כל מנופי הלחץ הוורבליים אפילו על פוליטיקאי ציני כפוטין, בתקווה שיוותר לארצות הברית מרצונו הטוב. לאובמה ומזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, יש סיבות טובות לפחד מכניסה צבאית לסוריה. ארצות הברית, אחרי הכל, בזבזה משאבים עצומים של דם ודמים במלחמות עיראק ואפגניסטאן, בעוד תקציבי העתק של המלחמות נחוצים גם לצרכים פנימיים דוחקים. השיקול הגיוני, אבל יש לו מחיר. בפועל, הוא מרוקן את הדיפלומטיה האמריקאית מכל תוכן. אם פוטין יודע שהאמריקאים לא יפגעו באופן פעיל באינטרסים שלו ושל אסד באמצעים צבאיים, מדוע שיוותר להם או יקיים הסכמים שחתם? הדינמיקה במשא ומתן האמריקאי-רוסי מזכירה את המשל היהודי הידוע, על הרשלה שאיים על בעל הפונדק שאם לא ימכור לו בהקפה, יעשה את מה שאביו תמיד עשה במצבים כאלה: יילך לישון רעב. כמו הרשלה, גם ג'ון קרי מגיע להבנות והסכמים עם הרוסים, יוצא בזעם מהחדר כאשר הם מופרים, הולך לישון רעב ומותיר את תושבי חלב לבדם מול פצצות החבית של אסד ופוטין. כנראה שגם אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד, ג'ון קרי עדיין לא הפנים (או שמתנהג כאילו לא הפנים) שדיפלומטיה הינה חסרת ערך לחלוטין ללא גיבוי רציני של כוח צבאי; לא רק כוח צבאי תיאורטי, שבוודאי יש לארצות הברית, אלא איום ממשי ואמין בהפעלתו בשטח ממש.

לא קשה למצוא דוגמאות מקבילות בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. מתנגדיו של היטלר בגרמניה ב-1933 היו מוכנים להסתכן ולמחות נגד המשטר הנאצי. הסוציאל-דמוקרטים ארגנו הפגנות ונאמו בפרלמנט מול קריאות הבוז והשטנה של החולצות החומות, וגם הממשלה הקתולית של בוואריה הפרה את הפקודות שהגיעו מברלין והתנהגה כמעט כשלטון עצמאי. אולם הן הסוציאל-דמוקרטים והן ממשלת בוואריה לא היו מוכנים לגרור את גרמניה למלחמת אזרחים עקובה מדם, ודבקו בעיקרון האי אלימות. הם לא שקלו להפעיל את המשטרה נגד הנאצים, במקרה הבווארי, או לארגן שביתה כללית, במקרה הסוציאל-דמוקרטי, מחשש שצעדים כאלו יטביעו את המדינה בדם. מכיוון שלהיטלר לא היתה שום בעיה להפעיל אלימות, אפילו במחיר של מלחמת אזרחים, המאבק בין הצדדים הסתיים עוד בטרם התחיל. גם נסיונותיו של ראש ממשלת בוואריה, ד"ר היינריך הלד, לשאת ולתת עם הנאצים על פשרה כלשהי נידונו לכישלון. בהעדר איום אמין בהפעלת כוח, מדוע שהנאצים יוותרו ולו כמלוא הנימה? אכן, ממשלתו של הלד לא העריכה ימים, ופוזרה על ידי בריונים נאצים עוד בראשית 1933. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פוזרה אף היא, ורוב מנהיגיה מצאו את עצמם בבתי כלא, מחנות ריכוז או בגלות.

300px-artikel_46018_bilder_value_1_kabinett-held-iv-1

פחד ממלחמת אזרחים: ד"ר היינריך הלד

            ב-2008, היינו עדים לתרחיש דומה באופן מפתיע גם במדינה שונה לחלוטין: שכנתנו הצפונית לבנון. נסראללה ואנשיו, כך התברר באותה התקופה, החזיקו ברשת פרטית שאפשרה להם לצוטט לטלפונים של פקידי הממשלה הבכירים, והפעילו סוכנים משלהם בצמתים מרכזיים, כולל נמל התעופה הבינלאומי של ביירות. מתנגדי חיזבאללה בלבנון ניסו לנקוט בצעדי נגד, פיטרו כמה פקידים שמזוהים עם חיזבאללה וניסו לפרק את רשת התקשורת העצמאית. אולם יריבי חיזבאללה בלבנון, הסונים והנוצרים המרונים, לא היו מעוניינים לגרור את המדינה למלחמת אזרחים, והארגון השיעי היה מוכן לעשות זאת. כרגיל, כשצד אלים ונחוש פוגש בצד שוחר שלום והססן, לא קשה לנחש מי ינצח. קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית כתב בספרו הידוע, על המלחמה, כי כל מי שמתכנן לנקוט באסטרטגיה של דיפלומטיה, חייב לוודא קודם כל שאויביו "לא יעתרו לבית המשפט העליון מכולם – זה של האלימות – או שיפסידו במידה וינסו לעשות זאת."

            אין פירוש הדבר, כמובן, שדיפלומטיה היא חסרת ערך, או שכוח צבאי הוא חזות הכל. לפעמים, כמו במשבר הטילים בקובה, הצליחו דיפלומטים להציל את מדינותיהם ממלחמות הרסניות באמצעות משא ומתן. אולם בכל המקרים הללו, הדיפלומטים גובו באמצעות איום אמין בכוח צבאי. כפי שאמר קלאוזביץ, גם כשסכסוכים נפתרים ללא ירייה אחת, עצם האפשרות שיתקיים קרב תמיד רודפת אותם כמו רוח רפאים. איום אמין בכוח גורר סיכון ממשי שבאמת תפרוץ מלחמה, לאסונם של כל הצדדים. אולם האמת העצובה שאיש אינו לוקח ברצינות את הדיפלומטיה של מדינה שאינה מוכנה לקחת סיכונים. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" פירושו לא רק מוכנות צבאית תיאורטית, אלא נכונות לצאת למלחמה ממש. מי שלא רוצה לעשות זאת, יזמין בריונות מצד שכניו ויריביו, ואז ייאלץ לעיתים לצאת לעימות הרסני בצוק העיתים, באופן מפתיע ובתנאים הרבה יותר גרועים מאשר חזה.

החלם האמריקאי

"חייל, בוא הנה מייד!" נשמעה מאחורי צווחת אימים, אי אז בימים הרחוקים של הטירונות. מה הקשר בין הרב סמל הפלוגתי שלי לברק אובמה, וכיצד כשל הממשל האמריקאי בפרשת אדוארד סנואודן? על חלמאות, טמטום והסתבכות מיותרת בשם הביטחון הלאומי.

מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס, אך הגירסה הנוכחית מעודכנת נכון להיום (6.7.2013). 

פעם, לפני כך וכך שנים, עשיתי טירונות בבסיס חם ומאובק אי שם בנגב. כמו בכל טירונות, גם בבסיס שלנו היו מיני טרטורים משונים שכל מטרתם, כך נראה, היתה אך ורק לפגוע בנוחותו, מנוחתו ושלוות נפשו של החייל. הגרוע שבהם היו שתי רחבות "אסורות בדריכה", רחבת המסדרים ורחבת הדגל, שתיהן במיקום אסטרטגי מרגיז במיוחד בין האוהלים לכיתות. יום אחד, כאשר מיהרתי לשיעור כלשהו – שמעתי צעקת אימים מאחורי. "חייל, בוא הנה מיד!" את הקול זיהיתי מיד: זה היה הרס"פ, אחד מהעריצים האכזריים והמפחידים ביותר ביחידה. אני, שלא הבנתי כי הוא קורא לי כי דרכתי בטעות על רחבת הדגל, רצתי אליו בחזרה – ודרכתי עליה פעם נוספת. כגמול קיבלתי מנה של צרחות הגונות וכמות נדיבה של שכיבות סמיכה. כתוצאה, איחרתי לכיתה, וספגתי צעקות נוספות גם מהמ"כ. כדי להקל את המצב, ניסיתי להסביר לו שסיבת האיחור היא עונש שהשית עלי הרס"פ. "אה, אז הפרת פקודה ודרכת על רחבת הדגל?" אמר לי המ"כ בתרועת ניצחון. "אז אני צריך להעניש אותך על זה. צא החוצה – עוד עשרים שכיבות סמיכה." בקיצור – כל ניסיון מצדי לתקן את הבעיה שהתעוררה הוביל רק להסתבכותה והחרפתה.  מהיום ההוא יצאתי די מרוט, אבל ללא ספק עם ידיים חזקות יותר.

            ולמה אני מעלה את האנקדוטה הזאת? כי ההתנהגות הנוכחית של ארצות הברית בפרשת אדוארד סנואודן מזכירה לי מאד את ההסתבכות שלי באותו יום בטירונות. מנהלי המדיניות האמריקאים נתקלו בבעיה קשה של הדלפה, שבלי ספק גרמה להם נזק. אולם כל צעד וצעד שנקטו בתגובה, לא הקל אלא החמיר את מצבם. במילים אחרות, לא רק שלא הצליחו לפתור את הבעיה, אלא דרכו על כל יבלת בינלאומית אפשרית, השפילו את עצמם ופגעו ביחסי החוץ שלהם.

            הבה נראה מדוע. אדוארד סנואודן, כזכור, היה קבלן של סוכנות המודיעין האמריקאית NSA שהדליף לעולם על קיומה של תוכנת PRISM, אמצעי מעקב אחרי דואר אלקטרוני ויתר נתוני רשת שנוצל בידי שירותי מודיעין אמריקאיים לניטור התשדורת של אזרחי ארה"ב ומדינות אחרות. בחשיפה, שנתמכה כמובן בידי ויקיליקס, הוא גרם נזק לא קטן, ובעיקר מבוכה אדירה למודיעין האמריקאי. אמצעי מעקב נחשפו, בכירים התפטרו וממשל אובמה נאלץ לספוג התקפות מיריביו השמרנים ואף מתומכיו הליברלים. העובדה שראשי ה-NSA  שיקרו, פשוטו כמשמעו, לסנאט בנוגע להפעלת אמצעי המעקב, החמירה כמובן את המצב באופן ניכר.

            אדוארד סנואודן, שהפך מיניה וביה לגיבור בעיני מתנגדי מדיניות ארצות הברית ברחבי העולם כולו, ברח להונג-קונג. האמריקאים, בתגובה, הגישו לרשויות האי בקשה רשלנית, מלאה בטעויות ובהשמטות, להסגרה. שר המשפטים של הונג-קונג סירב לבקשה, או לפחות נמנע מלפעול בזמן, וסנאודן ברח למוסקבה. גם הבקשות ההיסטריות של ארצות מסין ורוסיה לסייע נענו בסירוב מלגלג, סנואודן היה אמור לנסוע לאקוואדור, מדינה שלארצות הברית אין הסכם הסגרה איתה – אולם העניינים הסתבכו בשל סכסוך בין הנשיא המקומי, רפאל קוריאה, לפטרון של סנואודן, מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג'. סנואודן ממתין עדיין בנמל התעופה הבינלאומי של מוסקבה, ואין סימן כי רוסיה מתכוונת להסגיר אותו. בינתיים, "המרגלת הלוהטת" אנה צ'פמן כבר הציעה לו נישואין בטוויטר (מי אמר שאין יתרונות בעולם הריגול). ונצואלה, מצדה, הציעה מקלט מדיני. יש לשער כי בדקות אלו ממש, יושבים סוכני שירות המודיעין הרוסי עם סנואודן ו"חולבים" את כל הידוע לו על מערכת המודיעין האמריקאי. דרך אגב, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום בלי לומר, שסנואודן, כאביר חופש המידע, לא היסס להיעזר ברוסיה וסין, שתי דיקטטורות שמגבילות את חופש המידע באופן דרקוני כאשר הדבר נוגע לאינטרסים שלהן עצמן. מילא סנואודן – הוא בורח מעונש חמור – אבל מדהים שהמעריצים שלו מהשמאל הרדיקלי לא מצייצים אפילו בעניין הזה. נו טוב, לצביעות שלהם כבר התרגלנו…

            מדוע ארצות הברית נחלה כישלון כה חרוץ בבקשות ההסגרה שלה? ראשית כל, היא פנתה להונג-קונג באופן אדנותי ומתנשא, דווקא להונג-קונג, אזור אוטונומי של סין, דמוקרטי למחצה, שקנאי לעצמאות המוגבלת שהוענקה לו בידי מדינת האם. לאחר שהונג-קונג סירבה לשתף פעולה עם הבקשה, הוסיפה ארצות הברית חטא על פשע, וביקשה מסין להתערב. כלומר, היא דרשה- ברגל גסה – להפר את האיזון העדין בין סין להונג-קונג שעוצב בהדרגה מאז שנות התשעים, וזאת בתקופה פוליטית רגישה במיוחד באי. ההונג-קונגים ממילא זועמים על התערבות סין בענייניהם, ובתקופה הקרובה מתוכננות הפגנות זעם ענקיות כנגד המושל שמונה בידי בייג'ינג. ועכשיו, דווקא עכשיו, דורשת ארצות הברית מסין להתערב בענייניה של הונג-קונג. כתוצאה, סנואודן הפך פופולרי מאי פעם באוכלוסיה ההונג-קונגית, שחלקים ממנה החלו להפגין למען הגיבור החדש שלהם.

            ומה עם סין עצמה? סנואודן, כמסתבר, חשף לא רק את מבצעי ההאזנה של ה-NSA  לאזרחי ארצות הברית, אלא גם את העובדה שחלק מסוכניה חדרו לחשבונות דואר אלקטרוני בסין. לא זאת בלבד שהאמריקאים לא טרחו להתנצל על כך כיאות, כעת הם גם מבקשים מסין להסגיר את האדם שחשף בפניה את הפגיעה בריבונותה, ועוד להתעמת עם הונג-קונג על מנת לעשות זאת. יש מי שיטען שהאמריקאים השיבו לסין באותה מטבע, ושאף הביון הסיני נוקט בטרור סייבר בארצות הברית – אולם הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. סין עדיין לא נחשפה, כפי שנחשפה ארצות הברית, וממילא זו נאיביות לשמה לצפות ממנה לגישה הוגנת. איך שהדברים כעת, סין יכולה – בנוחות, באופן לגיטימי ובתמיכת דעת הקהל שלה, להסתתר מאחורי האוטונומיה של הונג-קונג ולתת לסנואודן לברוח. באבחה דיפלומטית מגושמת אחת, הצליחו האמריקאים לרגע לאחד, כנגדם כמובן, את דעת הקהל הסינית וההונג-קונגית על כל המתח שביניהן.

            גם האיומים האמריקאים על סין, רוסיה והונג-קונג ש"היחסים בין המדינות ייפגעו" לא מועילים ורק מסבכים את המצב. ואיך בדיוק "תפגע" ארצות הברית ביחסים עם סין, בלי לגרור צעדי תגמול כואבים באותה המידה? כרגע, ה"פגיעה" ביחסים אינה אלא רטוריקה, שמרגיזה את הצד הסיני בלי לגרום לשינוי של ממש. גרוע מכך – זו רטוריקה בדיעבד. סין והונג-קונג הרי כבר נתנו לסנואודן לברוח, ואי אפשר לתקן זאת. כך ש"פגיעה ביחסים" מכל סוג עשויה רק להזיק, אבל בשום אופן לא להועיל.

            והפארסה נמשכה עם האיומים האמריקאיים על פוטין. האם מישהו חושב שנשיא רוסיה, שנהנה להרגיז את האמריקאים בכל הזדמנות אפשרית, אותו פוטין שמתעמת עמם ממש עכשיו על סוריה – ימסור להם פליט על מגש של כסף, ועוד כזה שנחשב לגיבור בחלק גדול מדעת הקהל הרוסית והעולמית? הדרישה הפומבית, המלווה באיומים גסים, להסגיר את סנואודן – אחת דינה להידחות. פוטין, שבנה את כל תדמיתו הפוליטית כמתנגד נחוש להגמוניה האמריקאית בעולם, היה מציג את עצמו ככלי ריק אם היה נענה לה. אלא שדווקא הגסות והפומביות שלה נתנו לפוטין את מה שחפץ בו יותר מכל – להשפיל את ארצות הברית בפומבי. זאת ועוד: האיומים שמושמעים בידי סנטורים מתלהמים למיניהם, משתי המפלגות, משדרים אווירה של חוסר אונים ואובדן שליטה של הממשל.

            ועכשיו, סנואודן ימשיך ככל הנראה לונצואלה. נותר רק לראות אם ארצות הברית תוותר סוף סוף, ותכיר בכך שמדובר במאבק אבוד, או שתמשיך להשפיל את עצמה בדרישות ואיומים שיידחו – או גרוע מזה – בפעולת קומנדו שתציג אותה כבריון בינלאומי חסר עכבות, עוד יותר מאשר היא נתפסת כיום בחלקים ניכרים של הגלובוס.

בשבוע הבא אכתוב ככל הנראה על האירועים האחרונים במצרים, מזווית חדשה שעוד לא ראיתם. יש למה לחכות. 

רוסיה האחרת

משטר פוטין מבקש לתקוע טריז בין שתי קבוצות בעם הרוסי – האופוזיציונרים "המפונקים" מהערים הגדולות, ו"רוסיה האחרת" מערי התעשייה. אבל ממחקר עומק שנעשה לאחרונה עולה שתומכיו המסורתיים של פוטין מאבדים סבלנות. האם הם יפנו לדמוקרטיה, או שמא לכוחות אחרים?

מנסה לתקוע טריז. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין

מאמר זה התפרסם בויי נט.

ערב אחד בקיץ שעבר, כאשר שהיתי בבייג'ינג לצורך לימודים, יצאתי לפאב מקומי עם חבורה של סטודנטים ודיפלומטים רוסים. אחד מהם, נספח עיתונות זוטר בשגרירות המקומית, נזעק כאשר אמרתי לו, ברוב חוצפתי, שרוסיה ובלרוס אינן דמוקרטיות. "אמריקה היא דיקטטורה!" הצליף בי בחזרה, כאילו הייתי אמריקאי, "ברוסיה אמנם אתה לא יכול לקבוע מי יהיה נשיא, אבל פוטין יודע יותר טוב ממני מה המדיניות הנכונה לרוסיה. לעומת זאת," המשיך, "בארצות הברית אין חופש לשתות ולעשן ברחוב," ובאופן כללי נשלט המערב כולו על ידי גורמים נסתרים ואפלים המושכים בחוטים מאחור. ומה עם האופוזיציה ברוסיה, והפגנות ההמונים כנגד פוטין במוסקבה, שאלתי? הדיפלומט הצעיר נופף בידו בביטול, כאילו גירש זבוב טורדני. מבחינתו, הם לא היו שווים אפילו התייחסות.

אותו דיפלומט, באופן טבעי, מייצג את המשטר, ויתכן שיקפיד לשמור על הקו הרשמי אפילו בשיחה פרטית. אולם במהלך מסעותיי ברוסיה ובאוקראינה שמעתי דברים דומים גם מרוסים אחרים, לא מעטים כלל וכלל. גרפיטי ענק שראיתי בזמנו בעיר הסיבירית אולאן-אודה, "פוטין- עזור לי!" משקף יותר מכל את השקפת העולם הזאת. הנשיא הוא מעין אב טוב ומיטיב, שיודע מה העם צריך, ויש לשמוע ולציית לו.

לעיתים נדמה, כפי שכתבו לאחרונה החוקרים מיכאיל דימיטרייב ודניאל טרייסמן במגזין האמריקאי Foreign Affairs, שהעם הרוסי מחולק לשתי קבוצות עיקריות עם תהום פעורה ביניהן. חברי הקבוצה הראשונה, המורכבת בעיקר מסטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים אחרים בערים הגדולות מוסקבה וסט.פטרסבורג, שואפים לדמוקרטיה וזכויות אזרח. אנשים אלו קרובים לרוב למערב מבחינה תרבותית, והם שמילאו את הכיכרות בערים הגדולות בהפגנות המחאה האחרונות נגד פוטין. זהו, בין היתר, הרקע למחאות הצבעוניות שראינו בשנתיים האחרונות, ולא רק זו של להקת פוסי ריוט. לפני שנתיים בערך, למשל, חבשו אלפי מוסקבאים דליים כחולים, כדי למחות נגד פקידי מדינה המנצלים סירנות משטרה בשביל להתפרע בכבישים.

הפגנת הצ'קלאקות במוסקבה- על הסטיקר כתוב: "גם אני ממהר"

הקבוצה השנייה, טוענים דימיטרייב וטרייסמן, מכילה את רוב רובו של העם: מערי התעשייה האפורות, העיירות הקטנות והכפרים. לפי הסטיגמה המקובלת, אנשים אלו הם שמרנים מבחינה חברתית ותרבותית, בוטחים במשטר ("פוטין- עזור לי!"), חושדים במערב, דוגלים בתיאוריות קונספירציה ומתעבים את תרבות השפע והפנאי ה"מפונקת" של האליטה בערים הגדולות. הם לא מתרשמים מפוסי-ריוט או מתמהונים החובשים דליים כחולים על ראשיהם.

פוטין ומפלגתו, "רוסיה מאוחדת", מנסים, כטקטיקת ההישרדות העיקרית שלהם, לנעוץ טריז חזק ככל האפשר בין שתי הקבוצות הללו, היינו- בין האליטה האופוזיציונית לרוב רובו של העם הפשוט. במסגרת הטקטיקה הזאת, מוצגת האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג כאליטה של בני עשירים מפונקים, חולמי חלומות והוזי הזיות, חשודים בהומוסקסואליות (האשמה חמורה ביותר בעיני רוב הרוסים), בחוסר פטריוטיות ובהפקרות מינית. מגמה זו באה לידי ביטוי קיצוני בסרטון ששיגרו תומכיו של פוטין לרשת האינטרנט זמן קצר לפני הבחירות האחרונות. בסרטון הזה, שנשא את השם המצמרר "רוסיה בלי פוטין" (Rossiya bez Putina) הוצג תרחיש אימים שייצא לפועל במקרה שהליברלים יעלו לשלטון במוסקבה. הנשיא החדש יהיה הבלוגר הליברלי אלכסיי נבאלני. אוצרות הטבע יחולקו בין מושחתים שונים, ביניהם אשתו של הנשיא וצ'יריקובה, פעילה ידועה נגד כריתת יערות. התוצאה היא כאוס מוחלט: מחוזות ייפרשו מרוסיה, הגיאורגים יפלשו לקווקז ויילחמו שם עם האמירות המוסלמית של צ'צ'ניה, היפנים יכבשו את וולדיווסטוק והסינים את מזרח סיביר, ניאו נאצים יניפו את דגל צלב הקרס מעל ארמון הממשלה בסט. פטרסבורג. נבאלני יימלט למערב, יקבל שם מקלט מדיני, וכעבור מספר חודשים יזכה בפרס נובל על ספרו "שנה בשלטון". המסר הוא ברור: הליברלים הם חדלי אישים מפונקים ובובות של המערב, ורק "איש חזק" כמו פוטין יוכל להוביל את רוסיה מול המזימות הנרקמות נגדה מכל עבר.

אין סימפטיה. בנות להקת פוסי ריוט בבית המשפט.

אולם בשל שינויי עומק החלים בחברה הרוסית, האסטרטגיה של פוטין ותומכיו עובדת באופן חלקי בלבד. דימיטרייב וטרייסמן מצטטים תוצאות של מחקר עומק, שנערך בידי מכון רוסי נודע לחקר דעת קהל. מתוך ידיעה שתשובות של "כן" או "לא" בסקר משקפות את דעת המשתתפים באופן חלקי בלבד, הרכיב המכון קבוצות מיקוד מיישובים רבים מאד ברחבי רוסיה: ערים גדולות, עיירות וכפרים, חלקם במרכז האירופי וחלקם באזורים מרוחקים. לשם השוואה, הורכבה גם קבוצת מיקוד מבין משתתפי המחאה במוסקבה. התוצאות מפתיעות, באופן חלקי לפחות. מחד, בהתאם לאסטרטגיה של פוטין, רוב הנשאלים מתעבים את האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג, ומבטלים אותה כאוסף של ילדים מפונקים. רובם גם תומכים, מסיבה זו בדיוק, בעונש המאסר שהושת על חברות להקת פוסי ריוט. מצד שני, היחס של רובם לפוטין קר ועוין. לרוב הנשאלים, לא אכפת שהנשיא מחזיק בסמכויות דיקטטוריות, והם לא מעוניינים להשתתף בתהליך הפוליטי. במשך שנים הם ביקשו (כדברי אותו גרפיטי באולאן-אודה) שפוטין "יעזור להם", והם פשוט כועסים עליו כי לא עשה זאת. הם לא רוצים להפגין כנגד השלטון- אבל גם לא לשלם שוחד לשוטר המקומי. הם לא רוצים לפרק את המדינה הדיקטטורית- אבל רוצים שהיא תתפקד ותיתן להם שירותי חינוך, בריאות ורווחה. משבר היורו, שמשפיע גם על רוסיה, וחוסר האונים המובהק של השלטון המושחת, מרגיז אותם יותר ויותר.

מסקנתם של דימיטרייב וטרייסמן היא שמשבר כלכלי חריף יוכל לעורר את "רוסיה האחרת" מרבצה, ולסכן באופן ממשי את שלטונו של פוטין. אולם שני החוקרים טועים, לדעתי, כאשר הם טוענים כי תהליך זה עשוי להביא את הליברלים לשלטון, משום שמדינה דמוקרטית עם שקיפות שלטונית עשויה להיות גם יעילה יותר. אולי, אבל הבעיה היא שנשאלי הסקר אינם סבורים כך. הם אמנם כועסים על שלטון פוטין על חוסר יעילותו, אולם הליברלים, בתקופת ילצין למשל, היו כאוטיים אף יותר ויעילים פחות. לפיכך, במקרה של משבר כלכלי חריף ומהומות נרחבות כנגד פוטין, כוחות לאומניים אפלים, פרוטו פשיסטיים, שכוחם ממילא מתחזק ברוסיה, עשויים לעלות לשלטון על מצע של "יעילות", "אחדות לאומית" ו"יד ברזל כנגד השחיתות". התוצאה  עלולה להיות הרת אסון לרוסיה- ולעולם כולו.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: