מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה? בין היתר, כי הקושרים לא הצליחו לקיים את החוקים הבסיסיים של הפיכה צבאית מודרנית, ופעלו לפי כללים מיושנים מהעבר, בחוסר תיאום ובאופן רשלני להדהים. ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

הכותרות על ההפיכה הצבאית הכושלת שפרצה בטורקיה הכו בהלם לא רק את הציבור הרחב בישראל ומדינות המערב, אלא גם רבים מהמומחים. בערפל המידע הסותר שהגיע אלינו מכלי התקשורת השונים, חלק גדול ממנו מוטה ומסולף על ידי בעלי עניין שונים, קשה עדיין לדעת מה בדיוק התרחש באנקרה ואיסטנבול ביום שישי, ה-15 ליולי 2016. ככל הנראה, קבוצה קטנה יחסית של קצינים, שמרכז כוחם היה בחיל האוויר, השתלטו על מפקדת הצבא באנקרה ולקחו בשבי את הרמטכ"ל, גנרל הולוסי אקאר. קושרים אחרים תקפו את מטה המודיעין הלאומי ומפקדות משטרה. מוקד ההפיכה השני היה באיסטנבול. טנקים וכוחות רגלים השתלטו לזמן מה על חלקים משדה התעופה אטאטורק בקצה החלק האירופי (או שמא רק על כביש הגישה אליו), וחסמו את הגשרים על הבוספורוס שמקשרים בינו לבין החלק האסייאתי. כוחות צבא כבשו גם את כיכר טקסים, לב המרכז השוקק של איסטנבול, ואת תחנות הטלוויזיה TRT ו-CNN TURK. אחת התמונות הדרמטיות של הלילה היתה זו של קריינית החדשות של TRT, טיג'ן קאראש, מקריאה את ההצהרה של המורדים כמי שכפאה שד, ככל הנראה באיומי אקדח.

ההפיכה התנהלה פחות או יותר "לפי הספר", מתכון המוכר היטב לכל מי שעיין במדריכים השונים לקושרים ומתכנני הפיכות: השתלטות על כיכרות מרכזיים, גשרים, צירי תנועה, שדות תעופה ומעל הכל – תחנות הטלוויזיה, מהן מקריאים את "נאום אחרי ההפיכה" המסורתי. הפוטש הנוכחי התאפיין גם בשימוש נרחב בכוחות אוויריים, דבר שמרמז כי חיל האוויר היה בסיס הכוח העיקרי של המורדים. במהלך הלילה הופצץ בניין הפרלמנט מספר פעמים, כמו גם מתקנים צבאיים עוינים למיניהם. כבר משלב מוקדם, דברים התחילו להשתבש. הקושרים אולי ציפו להתעמת עם אזרחים תומכי ארדואן, כפי שאכן קרה, אבל גם האופוזיציה לשלטון מפלגת הצדק והפיתוח, שמייצגת ציבור גדול אך מפולג של חילונים, כורדים ואסלאמיסטים יריבים, הוקיעה במהירות את ההפיכה. אפילו המפלגה הכורדית השמאלית, שהוכתרה על ידי כמה משקיפים ישראלים כ"רשימה המשותפת" של טורקיה, יצאה "ללא תנאים" נגד הפוטש. הדבר מקביל, במונחים ישראלים, להצהרת תמיכה ללא תנאי של איימן עודה בבנימין נתניהו בזמן ניסיון הפיכה של אחד מאלופי הפיקוד. כתוצאה מההתנגדות הרחבה במערכת הפוליטית ובחברה האזרחית, והמערכת המשומנת והממושמעת של מפלגת ארדואן, הציבור לא ציית להוראות העוצר של הצבא ושטף את הכיכרות והרחובות. בשיתוף פעולה עם המשטרה, הדבר גזר את גורל הקושרים, שפיקדו לכל היותר על כמה אלפי חיילים שהתפזרו בפריסה רחבה על פני כמה מוקדים. חיילים שבויים אף נרצחו באכזריות בידי אזרחים זועמים על אחד מגשרי הבוספורוס – ככל הנראה כנקמה על טנקים שדרסו אזרחים וירו בהם בכמה מהמוקדים החמים של המרד.

באופן טבעי, משקיפים רבים משווים את אירועי ליל אמש למרידות צבאיות קודמות בטורקיה, מסורת מוכרת וארוכת שנים. הצבא, הרי, השתלט על המדינה באופן פעיל ב-1960, 1971, 1980 ובמידה חלקית גם ב-1997, כאשר כפה את התפטרותו של ראש הממשלה האסלאמיסט נג'מטין ארבאקאן. אולם מלבד הפוטש של 1960, ההשתלטויות הקודמות של הצבא על המדינה לא היו הפיכות צבאיות, Coup D’état, אלא מה שמכונה בקרב אנשי המקצוע pronunciamiento, "הכרזה", צורה של מרד שהיתה נפוצה במיוחד באמריקה הלטינית (ומכאן המונח בספרדית). במרידות הכרזה, הצבא כולו מתמרד נגד הממשלה ביוזמה של שדירת הפיקוד הבכיר, ולכן הן יותר קלות ופשוטות לביצוע, במיוחד נגד ממשלות שלא עומד לרשותן כוח צבאי אלטרנטיבי כדוגמת הס"ס הנאצי או משמרות המהפכה האיראניים. במקרים הקודמים בטורקיה, מרידות הכרזה קלאסיות, הצבא כולו הפעיל את כל משקלו נגד הממשלה, באופן שהפך את מצבה לחסר תקווה. לעומת זאת, הפיכה צבאית מוגדרת כניסיון של סיעה מסויימת בתוך הצבא להשתלט על המוסד כולו, ודרכו על המדינה. ברוב המקרים, הפיכות צבאיות לא מנוהלות על ידי הפיקוד הבכיר, אלא על ידי קצינים מדרג שני, שלישי או רביעי, לפעמים בשיתוף פעולה אקטיבי או פסיבי של כמה מהגנרלים הבכירים.

הפיכות צבאיות, מעצם טבען, הרבה יותר קשות לביצוע ממרידות הכרזה, משום שהקושרים חייבים לשמור על סודיות מוחלטת גם מעמיתיהם ולצפות להתנגדות חמושה של חלקים אחרים בצבא בעת הביצוע. לכן, כאשר שמעתי את ארדואן וראש ממשלתו מתראיינים אתמול בתקשורת, ניחשתי מיד שהמרידה בצרות. כדי להצליח, הפיכה צבאית חייבת לנטרל את מוקדי ההתנגדות העיקריים ולהשתיק את יריביה במהירות הבזק, לפני שיצליחו לארגן את כוחותיהם למתקפת גומלין. וארדואן הצליח גם הצליח: ההמונים יצאו לרחובות ושיבשו את ההפיכה, בעוד המשטרה וכוחות צבא לויאליסטים כיתרו את המורדים, כינסו אותם בכיסי התנגדות מתוחמים ופרקו אותם מנשקם. לאסונם הרב, הקושרים לא שלטו אפילו בחיל האוויר כולו. לפי הידוע לנו, היה זה מטוס F-16 שהפיל מסוק מורד, ככל הנראה עם כמה מראשי ההפיכה.

המורדים, שעמד לרשותם זמן מוגבל ביותר, לא הצליחו ליישם את העיקרון המרכזי שאמור להנחות את רוב המבצעים הצבאיים, ועל אחת כמה וכמה ניסיונות הפיכה: מכה מקדימה במקסימום עוצמה על מרכז הכבידה של האויב. באסטרטגיה מודרנית, "מרכז הכבידה" מוגדר כנכס שהשמדתו תסב לאויב את הנזק הרב ביותר. זהות מרכז הכבידה משתנה לפי הנסיבות. במלחמות קונבנציונליות מדובר בדרך כלל בעיר הבירה, עיקר הכוח הלוחם של היריב, או נכס כלכלי-תעשייתי שאין לו תחליף. בהפיכות צבאיות, מרכז הכבידה הוא לרוב הממשלה העוינת, או המנהיג הכריזמטי. יש לתעדף מהלומת מחץ על מרכז הכבידה מעל ומעבר לכל מטרה אחרת, מפני שכל דקה שעוברת (לפעמים, ממש כך, באופן מילולי) מפחיתה את סיכויי הקושרים להצליח. ככל שהמרד "נתקע", כך סביר שהממשלה תנצל את יתרונותיה ותגייס חיילים או אזרחים, וגנרלים "מתנדנדים" ייטו באופן טבעי לטובתה. כישלון הקצינים האנטי-נאצים ב-20 ביולי 1944 להתנקש באדולף היטלר, למשל, היה אחד הגורמים העיקריים שהובילו להתמוטטות המרד, אם כי הקושרים החמירו את מצבם עם היסוסים ועיכובים לא נחוצים גם לאחר מכן. ב-2009, לעומת זאת, הצבא של הונדורס הצליח לסלק במהירות את הנשיא זלאייה מהמדינה, "קבע עובדות בשטח" וביסס את המרד חרף התנגדות הציבור הרחב.

במקרה של טורקיה, כמו בגרמניה הנאצית והונדורס, מרכז הכבידה היה ללא צל של ספק הנשיא ארדואן. אם הקושרים, כפי שנראה, רצו לבלום את התהליך שארדואן מוביל, חיסולו היה אמור להיות מטרה ראשונה במעלה. חיסול מרכז הכבידה הארדואני היה מטרת זהב, גם מפני שהוא היה מספק הישג בלתי הפיך. אפילו אם הקושרים היו נכשלים בסופו של דבר, קשה להאמין שה-AKP היתה מצליחה לשמור על כוחה לאורך זמן ללא מנהיגה הכריזמטי. חיסולו של ארדואן היה מספק גם תירוץ לגנרלים בכירים שאולי ישבו על הגדר להשתלט על המדינה "כדי לנהל את מצב החירום עד לבחירות".

אולם נראה שהקושרים תיעדפו את המטרות שלהם באופן לקוי, והעדיפו לתקוף את מרכז הכבידה הלא נכון: גשרי הבוספורוס ותחנות הטלוויזיה. "כיבוש מתקני התקשורת תחילה" הוא  עיקרון מקודש כמעט בתחום ההפיכות הצבאיות, שהוטעם חזור והדגש על ידי תיאורטיקנים קלאסיים כמו קורזיו מלפארטה ואדוארד לוטוואק. אולם ההוגים הללו, שכתבו את ספריהם לפני עשורים רבים, כיוונו לדיקטטורות ריכוזיות עם חברה אזרחית רדומה, שאזרחיהן הוזנו על ידי מספר מוגבל של תחנות תקשורת. במדינות כאלו, מי ששולט באמצעי השידור הופך לבעל הבית. אולם טורקיה היא מדינה מודרנית מתוחכמת, עם חברה אזרחית תוססת, מספר רב של תחנות תקשורת, ואחוז ניכר של משתמשי טוויטר, פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות. בחברה כזאת, בלתי אפשרי לחסום את כל התקשורת במהירות. ארדואן, למשל, הצליח להתראיין לאחת מתחנות הטלוויזיה דרך אפליקציית פייס-טיים בטלפון הסלולרי, ואפילו חלק מהשדרנים בתחנות שנכבשו דיווחו דרך הטלפונים הסלולריים. המידע שזרם אפשר לחברה האזרחית להתארגן במהירות נגד ההפיכה, בעוד הקושרים נמנעים מקביעת עובדות בשטח ומבזבזים את זמנם על מטרות משניות. ואכן, המסוקים שלהם הנחיתו חיילים במלונו של ארדואן במרמריס זמן קצר לאחר שעזב את המקום והמריא לכיוון איסטנבול (ישנן גם ידיעות שמטוס של הקושרים נעל כוונות על כלי הטייס שלו באוויר, אך משום מה לא ירה). בלי מידע מדויק יותר קשה לדעת את הסיבה לכך, אבל בין אם הכישלון נבע מתפיסת עולם מיושנת, תיאום לקוי או מודיעין גרוע, הוא גזר ככל הנראה את גורלם של הקושרים. עם המוני אזרחים זועמים, מערכת פוליטית עוינת ונשיא כריזמטי פעיל, כוחות הצבא העיקריים פנו כנגד הקשר ומחצו אותו.

בשעה זו, עדיין קשה לדעת מה יהיו ההשלכות של כישלון ההפיכה, אבל דבר אחד ברור: המרד הכושל הגיע לארדואן כמתנה משמיים – דבר שהוא עצמו הודה בו ללא בושה. הנשיא ניצל את ההזדמנות להגביר את קצב הטיהור של מתנגדיו בצבא ובמערכת המשפט, רובם ככל הנראה חפים מכל קשר להפיכה. בכמה ימים, הספיקו בעלי בריתו של ארדואן לפטר אלפי שופטים, פרופסורים, מורים, שוטרים ואנשי מודיעין, ולבצע מעצרים המוניים של קצינים. כמו נאצר בשעתו, תנסה מפלגת הצדק והפיתוח לנצל את המומנטום כדי לבצר את שלטונה, ואולי גם להעביר את חוקה חדשה שתשליט אותה על המדינה באופן סופי. כרגע, עם נפילתו של הצבא, לא נראה שיש מי שיכול לעצור את ארדואן, חרף גל הטרור והעימות הנמשך עם דאע"ש מחד והמחתרות הכורדיות מאידך. אולם הפוליטיקה הפכפכה. יש לזכור, כי המנצח של היום עלול למצוא את עצמו במשבר בלתי צפוי מחר. עתידה של טורקיה, קודר ככל שיראה, עדיין לוט בערפל.