בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, גינו צייצני טוויטר רבים את ג'ו ביידן על כך שהספיד סנאטור שהיה בעברו חבר הקלו-קלוקס-קלאן ואף כיהן כ"ציקלופ רם מעלה", בוס זוטר בארגון הגזעני. אבל מי היה למעשה רוברט בירד? בפרק הקודם שפרסם כאן בינשוף, תיאר יגיל הנקין את הקריירה של בירד כאבן בוחן לתמורות ביחסי הגזע בארצות הברית. בפוסט הזה, חלקה השני והאחרון של הסדרה, נראה כיצד שימשו דמותו, פועלו וזכרו של בירד את המפלגה הדמוקרטית ואת יריביה, ואת השינוי הקיצוני שחל בשיח הציבורי האמריקאי. מעל הכל עולה השאלה: האם אדם מורכב יכול להשתנות במהלך חייו, ואם כן, כיצד עלינו להכיר בכך?

לחלק הראשון של הסדרה

האם הסנאטור רוברט בירד, חברו הטוב ופטרונו הפוליטי של נשיא ארצות הברית הנבחר ג'ו ביידן, הפסיק להיות גזען לאחר חקיקת חוקי זכויות האזרח? התשובה מורכבת. בשנות השבעים, בירד עדיין ניהל קרבות מאסף נגד תכניות פדרליות נגד עוני ותכניות פדרליות לאינטגרציה. המפורסמת בהם היא כמובן התכנית להסעת ילדים שחורים לבתי ספר לבנים, תוכנית שהייתה נתונה במחלוקת עזה כבר אז. יחד איתו התנגד לתכנית סנאטור צעיר יותר בשם ג'ו ביידן. שניהם הפכו חברים גם בגלל הזדהות אידיאולוגית, וגם בגלל שלאחר התאונה הקטלנית שבה נהרגו אשתו ובתו של ביידן, שבועות ספורים לאחר בחירתו לסנאט, בירד היה הסנאטור היחיד שקטע את חופשתו ובא להשתתף בטקס האזכרה. שניהם היו אחראיים, בשנים 1976-1977, להגבלות ולנסיונות הגבלה על יכולותיו של השלטון הפדרלי (שבתקופת קרטר גילה פעלתנות רבה בתחום) להכריח בתי ספר לנקוט צעדים אקטיביים כדי לערבב בין תלמידים לבנים ושחורים. למעשה, ביידן במקרה זה היה מרחיק לכת מבירד; בעוד שבירד, אז מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, התמקד בהסעות לבתי ספר, אחד התיקונים של ביידן למעשה היה מבטל את הסעיף בחוק זכויות האזרח שבכלל אפשר לממשל הפדרלי להתערב (האמת שאני תמה למה הרפובליקנים לא הלכו על הראש שלו בעניין הזה, אם כבר). הטיעונים שלהם אז – שהעדר ערבוב גזעי משקף מצב מגורים ולא בהכרח אפליה, שהדרך לשוויון איננה בכפיה פדרלית וכן הלאה – כנראה יכולים להתקבל במפלגה הרפובליקנית היום, אבל לא בדמוקרטית, שמאמצת יותר ויותר את הדוקטרינה לפיה הבדל תוצאות מלמד על אפליה. ביידן, אגב, טען אז וטען גם ב-2019, כשהנושא עלה מולו בפריימריז הדמוקרטיים, כי  לגזענות לא היה קשר לעניין, ובשנות השבעים גם האשים ליברלים מסויימים כי הם תומכים אוטומטית ברעיונות האינטגרציה בהסעות מפני שגזענים כדוגמת ג'ורג' וואלס מתנגדים, גם אם אנשים כמו וואלס צודקים פה ושם וגם אם יש "מנהיגים צעירים שחורים ולבנים" המתנגדים להסעות כפויות. אגב, רוב האמריקאים, שחורים כלבנים, התנגדו אף הם לכפיית הסעות מעורבות והרעיון דעך עם השנים.

בירד גם ניסה להטיל הגבלות על צעדי אנטי-אפליה אחרים כגון החוק למניעת אפליה בדיור ב-1968 [Fair Housing Act], והוביל מאוחר יותר תיקון שהגביל את היכולת לתבוע על אפליה במגורים והטיל את ההוצאות על התובעים (למעט אם ביהמ"ש יחליט שאינם מסוגלים לתבוע), מהלך שכמובן הגביל מאוד את היכולת לתבוע.

עם הזמן השתנתה תדמיתו של בירד וגם התנהגותו. באחת מהגרסאות לסיבת השינוי טען בירד כי הדבר היה בשל מות נכדו בתאונה ב-1982, דבר שהוביל אותו להבין ש"שחורים אוהבים את ילדיהם בדיוק כמו שאני אוהב את שלי". בין אם זו הסיבה או לא (היו לו כמה הסברים לאורך השנים, לא מעטים מהם מערבים את ילדיו ונכדיו), ב-1983 הצביע בעד החוק לקביעת 'יום מרטין לותר קינג', ואמר לעוזריו כי הוא הסנאטור היחיד ש"מוכרח" להצביע בעד החוק, בשל עברו בקלאן. נטען כי אמר לעוזריו שהוא מתחרט על הצבעותיו בעבר. מן הצד השני, היו שטענו שהוא המשיך להתנגד למועמדים שחורים למשרות רמות (קלארנס תומס לשופט עליון, קונדוליזה רייס לשרת החוץ וכן הלאה) יותר מאשר הבדלי המפלגות חייבו, ורמזו שהדבר העיד על המשך הדעות הקדומות (מהצד השני, הספד באתר חדשות אחד הביא את התנגדותו לתומס כהוכחה לשינוי השקפותיו ולפרוגרסיביות שלו). גם העובדה שהוא לפעמים נהג לדבר על השינוי במונחים תועלתניים מאוד (כגון כאשר נשאל ב-1997 על ה-KKK  וענה בעצה לפוליטיקאים, "תקפידו להימנע מהקו-קלוקס-קלאן…ברגע שאתם עושים את הטעות הזו, זה מגביל אתכם בזירה הלאומית") העלתה לפעמים חשדות שהשינוי שלו היה אופורטוניסטי יותר מאידיאולוגי. בכל מקרה, בהדרגה הוא החל לפתח קשרים טובים עם מנהיגים שחורים, כולל בנו של מרטין לותר קינג, ולקראת סוף ימיו זכה לדירוג המקסימלי מטעם ה-NAACP, האגודה החשובה והוותיקה ביותר בתחום זכויות האזרח של השחורים בארה"ב. ב-2009, כשהאגודה לשימור ההיסטוריה השחורה של נפת ג'פרסון בווסט וירג'יניה הוציאה את הספר 'האפריקאים-האמריקאים של נפת ג'פרסון', נבחר בירד לכתוב את ההקדמה לספר.

בירד עדיין חולל מהומות גזע פה ושם. ב-2001 טען שיחסי הגזע בארה"ב טובים מאי פעם, ושעוסקים בנושא יותר מדי. זאת אומרת, לא על זה הייתה המהומה (עד לאחרונה, רוב האמריקאים הסכימו על כך וגם רוב השחורים), אלא על הציטוט המוזר הבא: "אמי זקנתי אמרה לי, 'רוברט, לא תוכל להגיע לגן עדן אם אתה שונא מישהו.' אנחנו מקיימים זאת. יש ניגרים לבנים. ראיתי הרבה ניגרים לבנים בזמנו. אני הולך להשתמש במילה הזו. אנחנו צריכים רק לעבוד יחד כדי להפוך את ארצנו לארץ טובה יותר. ואני ככל שאקדים להפסיק לדבר על זה כל כך הרבה, [כן ייטב]".

אני מניח שהעובדה שהמהומה נשארה מהומה זוטא קשורה לזה שאף אחד לא הבין מה לכל הרוחות בירד רצה.

ב-2005 הצליח לעורר עוד סערה קטנה, כאשר נטען שהשווה במרומז, את הרפובליקנים לנאצים, כאשר במהלך התנגדותו לביטול הפיליבסטר אמר "אדם רק צריך להסתכל בהיסטוריה כדי לראות כמה מסוכן להגביל את זכויות המיעוט", טען שביטול הפיליבסטר דומה לכך שהיטלר "הפך את אי-החוקיות לחוקית", וש"בניגוד לגרמניה הנאצית או איטליה של מוסוליני, תמיד היינו אומה של חוקים, לא של אנשים"

העובדה שדבריו בכלל עוררו סערה וזכה לגינוי מצד ארגונים יהודיים (ורפובליקנים שאיך לא, הזכירו לו את חטאי הקלאן הראשונים) מראה כמה הרבה השתנה ב-15 השנים האחרונות. גם בישראל שבה השוואה לנאצים מתרחשת בקצב צריכת גבינת הקוטג', וגם בארה"ב. אגב, עברו שמונה שנים בלבד והדמוקרטים הגבילו את הפיליבסטר בצעד שכאשר התחלף השלטון הרפובליקנים עשו בו שימוש, וב-2019 קרא מנהיג הדמוקרטים בסנאט לביטול הפיליבסטר לגמרי. נאציזציה היא גם עניין של פוזיציה, מסתבר.

היו תחומים שבהם בירד הפך את עורו לגמרי. הוא היה תומך מובהק של מלחמת וייטנאם, אבל הפך מתנגד למלחמת עיראק השניה (2003) מה שגרם לשדרן הימני ראש לימבו להיזכר שוב בקריירת הקלאן של בירד כדי להוקיע את התנגדותו זו.

בתחומים אחרים, הוא הלך וחזר:  ב-1956, אחרי מלחמת סיני, תמך בעמדת אייזנהאואר ושר החוץ שלו מול ישראל, הגם שדעת הקהל בארה"ב אותה עת תמכה בצורה כמעט-גורפת בישראל; אך ב-1967, עוד בטרם מלחמת ששת הימים, פעל לטובת ישראל, ובראיון טלוויזיוני ביולי 1968 הצהיר שישראל מאויימת על ידי שכנותיה, היא אחת מבעלות הברית העיקשות של ארה"ב במזה"ת, ולכן יש למכור לה מטוסי פנטום מתקדמים (הוא גם דחק בנשיא לעשות זאת). אולם בהמשך חזר בירד ונהיה ביקורתי יותר ויותר כלפי ישראל, ואחרי פלישת עיראק לכווית היה הסנאטור היחיד שהתנגד להגדלת הסיוע הבטחוני לישראל (97 תמכו); אפשר  שהדבר היה בגלל עמדתו הבדלנית ההולכת וגוברת יותר מאשר בגלל היהודים; הוא תמך בהתניית הסיוע לישראל ולמצרים בהתקדמות בתהליך המדיני מול הפלסטינים, ובלחץ שמצרים תפעיל על ערפאת. אולם מצד שני בירד תמך תמיכה נמרצת מאוד בסיוע לטורקיה ובשיתוף פעולה איתה, בלי להציב תנאים, בלי לעכב תקציבים או סיוע בגלל הפלישה הטורקית לקפריסין, ובלי הגבלות בגלל סכסוכיה עם יוון. עוד ב-1990 הוביל פיליבסטר בן שלושה ימים להכשלת יוזמה להכרת הסנאט בג'נוסייד הטורקי בארמנים.

בין כה וכה, עם השנים בירד נותר אמנם פרלמנטר חרוץ, אולם פחות יעיל. הוא כבר לא החזיק בכוח שהיה לו בשנות השבעים, אולם זכה לכבוד נרחב במפלגה הדמוקרטית כאחד מותיקי הסנאטורים (הוא בהחלט לא היה הסנאטור היחיד שנותר בכסאו אחרי גיל 90; הסנאטור הרפובליקני סטורם ת'ורמונד מת ב-2003 בגיל 100, בעודו מכהן בתפקידו. אגב, ביידן הספיד גם אותו). ב-2008 תמך באובמה לנשיאות – מהלך שנתפס כהדגמה נוספת לשינוי שעבר מאז נערותו. אובמה הפסיד בווסט וירג'יניה, מדינתו של בירד, למרות תמיכה זו.

כשבירד הלך לעולמו ב-2010 בגיל 92, הוא זכה להספדים נרגשים של כל המי-ומי במפלגה הדמוקרטית, וגם ממנהיג הרוב הרפובליקני הסנאטור מיץ' מקונל ומהסנאטור הרפובליקני לינדזי גראהאם, שכינה אותו אחד "מענקי הסנאט". הניו יורק טיימס כינה אותו "עמוד התיכון של הסנאט", וגם ה-NAACP לא טמן ידו בצלחת. הנשיא אובמה כינה אותו "סמל של הסנאט, מנהיג מפלגה… חבר שלי", סיפר כי בירד אמר לו שהוא "מתחרט" על דברים שעשה בצעירותו – האזכור לקלאן לא מפורש אבל נרמז באופן די ברור – ועל כך ענה אובמה: "לכולנו יש חרטות, סנאטור. לכן אנו מחפשים את חסדו של הא-ל ונהנים ממנו"; רוב הדוברים התייחסו גם לרקע העני שלו ולחריצותו; חלקם רמזו למעשיו הראשונים, וחלקם – כמו הנשיא קלינטון – הלבינו אותם קצת למעלה מן המידה.

היו שהזכירו את עברו הגזעני, ולא בצורה האובמה-אית של 'כמו החוקה, גם הוא ידע להשתנות': היו שקראו לא לשכוח את מעשיו הרעים בתוך ים השבחים; אחר האשים את המספידים בסטנדרט-כפול, וטען שלו היה מדובר ברפובליקני, לעולם לא היה זוכה לסליחה כזו.  אולם באופן כללי, זכה בירד להוקרה ולכבוד, ונתפס כחוזר בתשובה שיכול היה להשתנות. לא פחות מ-55 כבישים, בניינים, בתי ספר ומוסדות שונים נקראו על שמו.

אז מה קרה עכשיו? למה דווקא עכשיו עלה עברו של בירד כאמצעי ניגוח נגד ביידן?

התשובה הראשונה היא שהשאלה מטעה. הוא עלה גם קודם לכן, ואפילו בסוף ימיו. יתרה מזו: כיוון שטראמפ נוטה לספוג אש על קשרים, אמיתיים או לא, לאנשי ימין קיצוני וגזענים, שיטת ההגנה הקבועה – תסתכלו על עצמכם – נפוצה ומעצבנת את מי שסופג אותה. את זאת אפשר לראות למשל בטור זועף בוושינגטון פוסט מ-2 במרץ 2016, אחרי שטראמפ לא גינה כראוי את הגזען הלבן דיוויד דיוק, ובתגובה למתקפה על טראמפ, תומכיו מיהרו להעלות באוב את בירד (ב-2 במרץ הוא דווקא גינה את דיוק גנה היטב, אבל הטור כבר הודפס).

התשובה השניה היא שזו שיטה לפגוע במועמד ביידן, על ידי אמירת 'אתם הדמוקרטים'. זה דומה לנימוק הראשון, וזה כמובן נכון, אבל זה עדיין מעלה את השאלה למה דווקא עכשיו.

ופה, התשובה היא קצת יותר מסובכת מאשר 'כי יש בחירות'. כי ארצות הברית של 2020 איננה של 2010. ב-2010 ניתן היה להספיד מישהו ולומר שזכויותיו האחרונות מגמדות את מעשיו הרעים ואף לשבח אותו שבחים נמרצים. אבל ב-2020, זה כבר לא ככה. אחרי כמה שנים של ניפוץ מצבות, הסרת פסלים ודרישה לטהר את הזיכרון מדמויות היסטוריות על חטאים אמיתיים ומדומיינים, העלאת הקריירה הקלאנית הקצרה של בירד באוב היא אכן מראה יעילה. כי אם, למשל, בעיר דנבר מחליפים שמה של שכונה שנקראה על שם ראש העיר לשעבר כי הנ"ל היה חבר בקו-קלוקס-קלאן למשך שנתיים בשנות העשרים (ולאחר מכן יצא למאבק נגדם); אם כל אנדרטה לאדם ששירת מטרה רעה או סתם לא היה כליל השלמות היא מטרה להתקפה; אם שמו של נשיא שנחשב לאייקון פרוגרסיבי במשך שנים, כמו וודרו ווילסון, נעלם בשל השקפותיו הגזעניות מבית-הספר ליחב"ל באוניברסיטת פרינסטון, שם היה נשיא, עשור בלבד לאחר שהתקפות מימין על מורשתו של ווילסון זכו ללעג ולביטול ("ווילסון המסכן", כתב היסטוריון אמריקאי זוכה פוליצר, "האדם שניסה להציל את העולם מעריצות מוקע עתה כליברל פשיסט על ידי אנשים כמו גלן בק, ג'ונה גולדברג ושמרנים אחרים"); ואם, כפי שנאמר לעיל, תחפושת שנתפסת כגזענית לפני עשרות שנים יכולה להרוס קריירה או לאלץ אדם להתפלש בעפר ולהתחנן להתנצלות, אזי באמת עולה השאלה, רגע, וכשכל זה קורה במפלגה שלך, מה איתך? למה שלביידן תגיע 'מחילה' על העניין הזה? אם החברות בקלאן לתקופה קצרה לפני תשעים שנה היא פשע בלתי נסלח לראש עיר מת מקולורדו, למה הוא נסלח לסנאטור בירד, ולמה חבריו לא משלמים מחיר?

יותר מזה, בירד עצמו לא שילם שום מחיר מעשי לא על חברותו בקלאן, ולא על העובדה שהוביל פיליבסטר בן שמונים ומשהו יום (לא לבד!) נגד חוק זכויות האזרח, ושנקט בעמדות לגבי הסדר הציבורי שכיום יכנו את מחזיקם בתואר פשיסט (פרסום מתונות מהן הוביל לאחרונה להתפטרותו של עורך הדעות של הניו-יורק-טיימס). ומילא דרישתו להשכנת סדר נגד מפגינים וסירובו להאשים את החברה והעוני בהתפרעויות: באותו פיליבסטר ידוע לשמצה הצהיר בירד, כפי שציטט אותו לאחרונה בלעג חבר בית הנבחרים מהמפלגה הרפובליקנית, ש"בני אדם לא נוצרו שווים כיום, ולא נוצרו שווים ב-1776. אנשים וגזעים של אנשים נבדלים בהופעתם, דרכיהם, כוחם הפיזי, יכולתם המנטלית, ביצירתיות ובחזון [שלהם]."

ולמרות זאת, בירד נותר בסנאט, הוא לא הפך מנודה בשום שלב, והוא הפך לזקן חברי הסנאט, לסנאטור עם הקריירה הארוכה בהיסטוריה של ארה"ב, וכאמור – ל'סמל' של הסנאט. אם כל חטאי העבר נשמרים, ואם הגישה לעבר היא שהיום אנחנו צודקים וכל מי שסטה מהנורמה של היום הוא גזען ופושע ללא סליחה, ומי שהחזיק בדעות כאלה או שיתף איתו פעולה פסול – למה לבירד ולחברו ביידן מגיעה חנינה?

אם הרעיון של 'שינוי' כבר לא רלוונטי ובמקומו יש ארכיאולוגיית-נקמה שמחפשת עוול ישן כלשהו וקובעת שהעוול מבטל כל זכות שהיא ודורש שלילת הכבוד והמעמד מהמעוול- אז אין נקודת עצירה. מי שנסחף אחרי הזרם של הטיהור-ההיסטורי לא יכול לדרוש שהטיהור לא יגיע אליו. מי שפוסל דמות היסטורית על פשעיה האמיתיים או המדומיינים (או מחמיר וקובע שאדם אחד היה 'כנראה גזען', ליתר ביטחון), לא יכול לצפות שהסטנדרט הזה לא יגיע אליו.

כשלעצמי, אני רחוק מלהזדהות עם הניגוח הזה וכמובן לא עם ניתוץ ההיסטוריה שאיננו אלא נסיון למצב את המנתצים בעמדת מחזיקי המוסר והצדק האמיתי שהיו מקבלים את ההחלטה הנכונה בכל נקודה בהיסטוריה וגם יודעים מהי, וכמובן שכל אחר פחות מהם במעלה. לדעתי, לא היה שום פסול בזה שביידן הספיד את בירד, כשם שלא היה שום פסול בכך שאובמה הספיד את בירד. ויותר מזה: בעיני גם לא חשוב במיוחד ולא משנה הרבה לבדוק האם בירד 'באמת' שינה את דעותיו הקדומות. העובדה הייתה שמעשיו הלכו והשתנו, לטוב ולרע (במקרה של ישראל, לרע; במקרה של הגזענות, לטוב; במקרים אחרים – יש לכאן ולכאן). וכשהמעשים מעידים על העושה, אזי בחינת כליות ולב פחות חשובה. זה לא אומר שכל עברו בהכרח מבוטל, אבל זה כן מזכיר שסופו היה בדברים מסויימים הרבה יותר טוב מתחילתו. זו הייתה צריכה להיות התגובה של ביידן; אבל זו לא הייתה התגובה שלו.

המשנה במסכת בבא מציעא מביאה כמה דוגמאות ל'אונאת דברים'. ביניהן: " היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך". למה? כי שופטים את מי שעומד לפנינו, ואדם יכול לכפר על עוונות ראשונים ואפילו על תקופה ארוכה של עוונות ראשונים. לפני עשור זו הייתה התפיסה, כפי שמעיד ההספד של אובמה. אבל היום, פחות (אני בטוח שמישהו יעלה נאצים כהשוואה, כמו תמיד; אבל כזכור, רוב ההיסטוריה האנושית ורוב העוולות האנושיות לא היו נאציות, וקצת היסטרי לראות כל דבר כמקביל לנאצים או נלמד מהם)

ועל העובדה שזו כבר לא התפיסה היום יכולה להעיד העובדה שכשה'ניוזוויק' יצא להגנתו של ביידן בעניין בירד, הוא עשה זאת על ידי הכותרת שלו, שחילקה לבירד תואר די דומה לטענות הרשתות החברתיות נגד ביידן, אולם מיד ידעה להסיט את האש.: "[וידאו של] ג'ו ביידן מספיד את מגייס ה-KKK רוברט בירד צף מחדש אחרי שטראמפ סירב לגנות אנשי עליונות לבנה". החשוב לענייננו הוא העובדה שהגנת הניוזוויק הייתה 'כן, הסיפור הוא שהוא היה מגייס של ה-KKK אבל תראו, טראמפ!'.

במצב הזה, לא פלא הוא שאיגוד הסטודנטים של אוניברסיטת ווסט וירג'יניה כבר יצא בדרישה לשנות את שמו של המרכז למדעי הרפואה ומעבדת מחקר הסרטן באוניברסיטה, הקרויה על שמו של בירד, ועצומה נוספת קראה להוריד את שמו ממרכזים באוניברסיטת מרשאל, כיוון שהיה "חבר מוביל ב-KKK" ש"טען שהשקפותיו הגזעניות השתנו. קולג' בתאני, מכללה פרטית בווסט וירג'יניה, הסיר באמצע 2020 את שמו של בירד מהמרפאה של הקולג', שנקראה על שמו אך לפני שנים ספורות, בטיעון שאזכורו של בירד גורם "פילוג וכאב". אתר העוסק בהשכלה גבוהה ונושא את השם 'גיוון' בישר שהקולג' "יסלק את השם של חבר קו-קלוקס-קלאן לשעבר מבניין". בדיוק כמו הביקורת על ביידן מימין, הצטמצם בירד ל'חבר קו-קלוקס-קלאן' לשעבר.

באופן אירוני להדהים, נשיאת הקולג' ציטטה את ההספד של אובאמה על בירד כשהצהירה הסרת שמו של בירד מהמרפאה "תדגים את יכולתו של קולג' בתאני להשתנות, ללמוד ולהקשיב", ביטוי זהה כמעט למילותיו של אובמה בהלווייתו של בירד, וקבעה שדווקא תכונות אלו שהן מורשתו של בירד "הן המובילות אותנו לסלק סמל של העבר, ולפתוח את לבבותינו ומוחותינו לשוויון, צדק והגינות". כלומר, מה שנתן לבירד את היכולת 'להשתנות, ללמוד ולהקשיב' הוא מה שמוביל את הקולג' למחוק את זכרו – מחיקה שפירושה שאדם לא יכול להשתנות, ללמוד ולהקשיב או שגם שינוי, לימוד והקשבה לא יכפרו לעולם על מה שחשב ועשה לפני שהשתנה, למד והקשיב.

בדומה לכך, מגיבים לא מעטים לסנאטור רפובליקני ששיתף ידיעה על מעשה זה, טענו שנכונות הדמוקרטים להיפטר מ'אחד משלהם' מעידה על יושרה 'שחבל שאין לרפובליקנים' וכיוצא בזה.

מעטים יצאו עתה להגנתו של בירד, ביניהם עוזרו לשעבר שגם חיבר עליו ביוגרפיה. נראה שכל מספידיו ב-2010 ומהלליו העדיפו למלא פיהם מים מול הסרת שמו מהמרפאה והדרישות להסרת  שמו ממקומות נוספים. ). אפילו ביידן עצמו כבר לא היה מוכן לחזור על דבריו מן העבר; כשהוא התמודד למועמדות לנשיאות, ויריביו (וביניהם סגניתו כיום, קמאלה האריס) תקפו אותו על התפארותו ביחסים הטובים עם בירד וסנאטורים אחרים תומכי הפרדה (ומתנגדי הסעות לשחורים לבתי ספר 'לבנים') –ביידן מיהר להתנצל.

ככל שהדרישות למחיקת שמו של בירד באו משמאל, הן לא עוררו מחאה במפלגה הדמוקרטית ולא הובילו את סוכנויות החדשות לבדיקת עובדות ולניפוץ טענות.

ובמצב הזה, ההתקפות על ביידן מהצד הרפובליקני בעניין בירד לא רק מייצגות שיקול קצר מועד של רווח פוליטי: הן גם מראות את גודל השינוי בשיח הפוליטי האמריקאי, בתוך פחות מעשור.  הן גם מציבות מראה מאוד לא מחמיאה בפני הדמוקרטים – ובצדק; כי הן מזכירות שאם יש סטנדרט לרפובליקנים יש גם סטנדרט לדמוקרטים; ואם הדמוקרטים נוקטים בגישה מסויימת כלפי 'אחד משלהם', על מה יש להם להתלונן כשהרפובליקנים נוקטים כלפיהם באותה גישה בדיוק? ומה התירוץ שלהם לכך שהם מפסיקים לנקוט בגישה הזו כשזה משתלם פוליטית?

המתקפה הרפובליקנית עלתה כאן על נקודת תורפה של הפוליטיקה הצדקנית, זו שמטרתה היא הצגת הדובר כנעלה מוסרית על מתנגדיו לא פחות מאשר השגת יעד פוליטי. שיטה קבועה למדי של המאמינים בגישה זו היא נכונות להודאה בטעויות עבר, *בתנאי* שפירוש הדבר שיקבלו את עמדותיהם *כיום*. העניין הוא תמיד להיות צודק מתוך העובדה שכוונותיך צודקות ואתה צודק ולכן טעויותיך בעבר לא רלוונטיות לצדקתך היום. אז מבחינת המאמינים בגישה זו, כן, נכון, לפני כמה שנים כולם היללו את בירד, אבל מה זה משנה? היום אנחנו חושבים אחרת ואנחנו צודקים. ואז הרפובליקנים אומרים להם, 'יודעים מה? אנחנו זורמים איתכם. אתם צודקים בגישה הזו? אז גם ביידן, בבקשה. עכשיו'.

(דבר דומה אירע למשל אחרי ההאשמות בהטרדה מינית כלפי ביידן, האשמות שגרמו לכמה דוברים בולטים של תנועת Metoo, כגון השחקנית אליסיה מילאנו, להיזכר כי יש צורך בהליך הוגן למואשמים. היא לא הרגישה צורך מיוחד להסביר את שינוי העמדות, כי הנקודה היא ש*עכשיו* היא חושבת שיש צורך בהליך הוגן וזו עמדה צודקת.

אם מוותרים על הגישה שהייתה בזמנו המיינסטרים, הגישה שבשמה גם אובמה וגם מק'קונל יכולים היו להספיד את בירד כמי שעשה תשובה ושינה דרכיו, לטובת גישה לפיה חטאי העבר תמיד גוברים על זכויות העבר, אי אפשר באמת להשתנות, והצדק הוא מחיית שמו של מי שעל הכוונת – אז לא רק שאין שום תמריץ להשתנות, אלא שגם אין שום סיבה לעצור רק בגלל שלמועמד המוכתם בחטא הבלתי-נסלח של גזענות ושיתוף פעולה עם מי שגילה דעות ופעולות גזעניות, אי שם לפני הרבה שנים, קוראים ביידן ולא טראמפ. במצב כזה, גם פניית הפרסה של ביידן ב-2020 לעומת 2010לא הייתה אמורה להגן עליו, כביכול. כמובן, בפועל ביידן לא נפגע פוליטית מהאשמות אלו; אבל העובדה שהרעיונות שעומדים מאחורי ההאשמות הפכו בתוך שנים ספורות כמעט נחלת הכלל במפלגה הדמוקרטית ובחלקים נרחבים של הציבור האמריקאי מעידה על גודל השינוי הציבורי – ובעניין זה, לדעתי, לרעה.

בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, גינו צייצני טוויטר רבים את ג'ו ביידן על כך שהספיד סנאטור שהיה בעברו חבר הקלו-קלוקס-קלאן ואף כיהן כ"ציקלופ רם מעלה", בוס זוטר בארגון הגזעני. אבל מי היה למעשה רוברט בירד? בטור אורח לינשוף, טוען ד"ר יגיל הנקין כי סיפורו האישי של בירד משקף את תהפוכות יחסי הגזע בארצות הברית, את התמורות שעברו על המפלגה הדמוקרטית, ואת הקו הדק בין גזענות לבין זכויות אזרח בהיסטוריה ובתודעה האמריקאית.

לפני מספר שנים, אבל במיוחד בזמן הפריימריז במפלגה הדמוקרטית בארה"ב ועוד יותר מכך במהלך המירוץ לנשיאות, הזכירו לג'ו ביידן את קרבתו ואת הספדו, כסגן נשיא, לסנאטור הדמוקרטי הוותיק רוברט ס. בירד (Byrd). הלה היה בצעירותו חבר הקו-קלוקס-קלאן, ולאחר מכן כיהן למעלה מחמישים שנה בסנאט כנציג מדינת ווסט ווירג'יניה. אתרי אינטרנט וצייצני טוויטר לרוב כינו את בירד 'איש הקו-קלוקס-קלאן', ומבקרים גינו את הספדו של ביידן – שכינה את בירד "המגן הנחרץ ביותר לא רק של המדינה [ווסט וירג'יניה] אלא גם של דרך החיים שלה", ואף שיבח את "נאמנותו הנחרצת… לעקרונותיו", את "האומץ" שלו וכן הלאה. כמו הנשיא אובמה, שגם הוא דיבר באותה הלוויה, ביידן לא התייחס במפורש לחברותו המביכה של בירד בקלאן.

בכל מקרה, כיוון שהספורט הלאומי הדמוקרטי לאחרונה הוא דרישת-גינוי-לטווח-בינוני מטראמפ, וכיוון שהספורט הפרוגרסיבי הלאומי בארה"ב (לא רק פרוגרסיבי, אבל כרגע בעיקר פרוגרסיבי) הוא חשיפת עוולות גזעניות מן העבר, או הוקעת מישהו שהתחפש לשחור לפני 15 שנה, או מישהו שהתבטא באופן לא הולם לפני מעט או הרבה שנים, שלא לדבר על כמובן אנדרטאות לזכר כל דמות היסטורית בערך, אז ברור שהצד השני שמח לומר להם, בטח רגע לפני הבחירות לנשיאות, היי היי היי, מה העניין עם הקלאן? זה לא אתם שדורשים גינוי על ימין ועל שמאל? ראו, הנה בידן בעצמו משבח איש קלאן לשעבר!

כמה אתרי חדשות, כגון רויטרס , יצאו ב'בדיקת עובדות', שהזכירה יותר מכל את הסיפור על אותו אחד שאמרו לו שאשתו בוגדת בו עם חברו פלוני אלמוני.
"סתם השמצה", הגיב האיש.  "גם כן חבר, שלום שלום ולא יותר".

אז כמו הבדיחה שבה הבעל הנבגד מתמקד ביחסים בינו לבין פלוני-אלמוני כשברור שהנושא הוא היחסים בין אשתו לפלוני אלמוני, בדיקות העובדות הללו נטו להתמקד בהפרכת אי-דיוקים והגזמות שלא בהכרח היו רלוונטיים. למשל, כמעט כל בדיקות העובדות שראיתי ציינו *בכותרת*, שבירד לא היה "הקוסם הגדול" של הקו-קלוקס-קלאן, כפי שנטען, ובגוף ההודעה אפשר היה ללמוד שהוא היה רק "הציקלופ רם-המעלה". מה ההבדל? 'הקוסם הגדול' (או טכנית, הקוסם האימפריאלי הגדול) היה מנהיג הקו-קלוקס-קלאן עד לפירוקו ב-1944 (על העניין הזה ראו במאמר שלי שיתפרסם ב'דיומא' בקרוב, וסוקר את עלייתו המטורללת ונפילתו של הקלאן בשנות העשרים). לעומת זאת הציקלופ רם המעלה הוא בעצם ראש סניף מקומי של הקלאן. אז הוא לא היה בוס גדול בקלאן, רק בוס קטן! יופי, נרגעתי.

חלק מ'בודקי העובדות' הסתמכו על האוטוביוגרפיה של בירד מ-2005 כדי להוכיח שהוא באמת שינה את עמדותיו , ואף הגדיר את הצטרפותו לקלאן כ"טעות טפשית". להסתמך על אוטוביוגרפיה כהוכחה… טוב, אפילו לגבי מה האדם באמת חושב זה קשה, לא כל שכן לגבי מה שחשב פעם. ראוי להזכיר כי בודקי עובדות אינם בודקי נאראטיב.

אז האם ג'ו ביידן הספיד איש קלאן? בכדי לענות על השאלה הזאת, יש לדון בתולדות חייו של רוברט בירד. כמו בודקי העובדות, ניסה גם בירד להציג באוטוביוגרפיה שלו את חברותו בקלאן כאיזו משובת נעורים, ואת עצמו כליברל-שנולד-מחדש. לצורך כך, בירד נטה לשכוח כמה וכמה דברים. למשל את זה שטכנית הוא לא היה יכול להיות חבר הקלאן מ-1944 ואילך (הוא היה חבר למשך שנה ב-1942-1943), כי הקלאן התפרק באותה שנה ומאז לא התקיים ארגון ארצי כזה, ולמשך כמה שנים כמעט ולא היו גם ארגונים מקומיים. הוא גם בדרך כלל לא טרח להזכיר שהוא היה גם 'קליגל' – מגייס של הקלאן. כמה מגייס? נטען שהוא גייס 150 חברים לקלאן, וכך התגלו יכולותיו הארגוניות שהובילו אותו מאוחר יותר לפוליטיקה. אפילו ב-2005, בירד עצמו ציין ש"הטעות הטפשית" חשפה את הכשרונות שהובילו אותו לפוליטיקה.

באוטוביוגרפיה שלו, "בן שדות הפחם של האפאלאצ'ים" טען בירד שבהצטרפותו לקלאן הוא "נכנע לחלק מהמסרים החיוביים שהקלאן הציג, כמו פטריוטיזם, שימור והגנת דרך החיים האמריקאית והתנגדות לקומוניזם", וטען שלמרות ש"היו לי חוויות טובות עם כמעט כל השחורים שהכרתי כאדם צעיר", עדיין הוא הושפע מ"הפחדים והדעות הקדומות ששמעתי בילדותי… הרגשתי את חוסר האמון והחשדנות בשחורים, ככלל, שהיו נפוצים בזמנים ובמקום [שבו חייתי]".

בירד, נציין בעדינות, קצת טייח את עברו. באותה תקופה הוא היה גזען פאר-אקסלאנס. ב-1945 הוא כתב לסנאטור הדמוקרטי תיאודרה בילבו, בעצמו איש קלאן בעברו, איגרת חריפה נגד שילוב שחורים בצבא האמריקאי. בירד הגדיר את עצמו כ"אמריקאי טיפוסי, איש הדרום, בן 27, ולעולם לא אשתכנע שעירוב גזעים באיזשהו תחום הוא טוב", למרות כל מאמצי "תלמידיה של אלינור [רוזוולט]… לעולם לא אלחם תחת הדגל עם שחור לצידי. אעדיף למות אלף פעם, ולראות את דגל ארה"ב מושלך באבק בלי להתנוסס שוב מעולם, מאשר לראות את ארצנו האהובה מדורדרת על ידי בני-כלאיים גזעיים, חזרה לטיפוסים השחורים ביותר מאזורי הפרא". אגב, בירד לא שירת בצבא במלחמת העולם השניה, כך שלא היה נדרש ממילא להילחם תחת הדגל, עם שחור לצידו או לא.

ב-1946 הוא כתב לסמואל גרין, רופא שהיה הקוסם הגדול של הקלאנים של ג'ורג'יה, התאגדות שקמה לאחר הפירוק הרשמי של הקלאן כי "הקלאן נחוץ כיום כפי שלא היה מעולם, ואני קצר רוח לראות בלידתו מחדש פה בווסט וירג'יניה ובכל מדינה אחרת באומה." ואכן, הקלאן נולד מחדש כאוסף ארגונים די עצמאיים ודי בזויים במדינות שונות בארה"ב. כעבור כמה שנים, כשיריביו הפוליטיים חשפו את האיגרת, בירד הכחיש שכתב אותה. ב-1960, כאשר תמך בירד בג'ונסון, ניסו אנשי קנדי להעלות את עברו בקלאן. הם די נכשלו, ובירד הצליח להעלים ביעילות את האפיזודות המביכות של 1945 ו-1946, שהעידו על תמיכה אקטיבית מאוד בקלאן למשך יותר זמן משרצה להודות. בשנות החמישים גם אמר לעיתונאי כי גורמים אחרים היו אחראיים למעשים שהקלאן הואשם "שלא בצדק" בביצועם. גם האמירה הזאת לא פגעה בו.

עד 1965 לפחות, היה בירד דמוקרט-דרומי אופייני מאוד, ומהנחרצים והחרוצים שבהם. הוא התנגד לחוק זכויות האזרח של 1964, והיה אחראי לפיליבסטר בן ארבע-עשרה שעות ברצף כדי לנסות ולבלום אותו. הוא גם התנגד לחוק זכויות ההצבעה של 1965, שנועד למנוע אפליה גזעית בהצבעה לבחירות. לימים היו לא מעטים שניסו לטעון שהוא התנגד לחוק מסיבות של זכויות המדינות, בדומה לסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר. אבל הטיעון הזה, למרות שאפשר למצוא אותו גם בויקיפדיה, מופרך על ידי לא אחר מאשר בירד עצמו: בדיונים על חוק זכויות האזרח של 1964 הוא ניסה לגייס את התנ"ך נגד החוק, כדי להוכיח ש"אמירותיו של הא-ל… מכירות בכך שהסדר הטבעי [הוא] ההפרדה בין דברים". בירד היה בפטיסט מאמין והשתמש בתנ"ך בהזדמנויות רבות, החל מהתנגדות לפסק בית המשפט העליון שאסר על תפילה בבתי ספר וכלה בהתנגדות להומוסקסואליות, כך שגם כאן ציטוטי התנ"ך שיקפו באמת ובתמים את אמונתו הדתית.

ב-1967 היה בירד אחד מתוך אחד-עשר סנאטורים (מהם אחד רפובליקני ועשרה דמוקרטים) שהתנגדו למינויו של ת'ורגוד מרשל, השופט העליון השחור הראשון בארה"ב. מרשל מונה כמובן; שישים ותשעה תמכו (מהם 37 דמוקרטים ו-32 רפובליקנים) ועשרים נעדרו (מהם שבעה עשר דמוקרטים ושלושה רפובליקנים). זאת ועוד: בדחיפת הסנאטור הגזען ג'ים איסטלנד, הלך בירד לראש האף.בי.איי. הידוע לשמצה ג'יי אדגר הובר, כדי לנסות ולמצוא חומר מפליל על מרשל (כגון קשרים לקומוניסטים) על מנת לטרפד את המינוי. הובר לא מצא כלום והמינוי יצא לפועל. בהצבעה עצמה טען בירד כי היה מעוניין לתמוך במרשל "בחלקו כי הוא שחור", אך כשם שהיה מתנגד לו אם היה לבן, "חובתי כסנאטור לא לתת לגזע להשפיע עלי", ולכן "אינני יכול לתת לעובדה שהוא שחור להשפיע עלי להצביע לו".

אבל העניין התחיל להשתנות ב-1968, כשבירד הצביע בעד חוק זכויות האזרח של אותה שנה (שהרחיב את החוק של 1964). ויקיפדיה מזכירה שהוא הצביע גם בעד כמה חוקים מוקדמים יותר, ומוגבלים יותר , אבל כאמור דבריו בעניין חוק זכויות האזרח מעידים שהוא היה עדיין דמוקרט דרומי, ועדיין גזען. למה החל השינוי? בירד טען שאמונתו הדתית גרמה לו לראות את האור. מבקרים פחות אוהדים חשבו שזה היה ריאל פוליטיק: הוא הבין שהרכבת יצאה מהתחנה, וכדי להשיג השפעה ברמה הלאומית, התחיל לתמוך בצד המנצח.

העובדה שבירד היה פרלמנטר חרוץ להדהים ( הוא נכח ביותר משמונה-עשר אלף הצבעות לאורך הקריירה, ונטען שאחוז הנוכחות שלו בסנאט, במהלך 51 שנות הקריירה שלו, היה 98%)  סייעה לו להתקבל לא פחות מאשר שינוי דעותיו, שלא היה לינארי. ביולי 1967 גינה את מהומות ניוארק, בנאום שהיה מתאים לשמרנים כיום מול המהומות בארה"ב. בירד, שגדל בעוני מרוד, לא גילה שום הבנה לטענות על קיפוח ועוני כהצדקה להתפרעות. הוא הביא דוגמאות של כל העניים הרבים שאינם מתפרעים והמהגרים שתנאי חייהם קשים ואינם חולמים על התפרעויות אלימות, טען שהמהומות ייפסקו רק אחרי שתושבי שכונות העוני שבהן היו ההתפרעויות יבינו ש"עוני איננו מהווה הצדקה לעצלנות או להעדר חוק". קרא לתגובה חריפה נגד המתפרעים וקבע ש"ממשלה חוקתית לא יכולה לגלות סובלנות כלפי העדר כבוד והפרת חוקיה". באפריל 1968 היה עתיד לקבוע ש"האלמנט הקרימינלי מבין רק שפה אחת…שפת הכח", ובשנות השבעים ניסה להציע עונש מוות חובה על עבירות מסויימות (ההצעה לא עברה).

ב-1971, באופן מוזר למדי, הנשיא ניקסון הציע את מועמדותו של בירד למשרת שופט בבית המשפט העליון האמריקאי, אף שזה קיבל את התואר במשפטים שלו ב-1963 כאשר היה סנאטור, לא היה בעל תואר ראשון (בסופו של דבר השלים בירד ב-1994 לימודי תואר ראשון באוניברסיטת מארשל בווסט וירג'יניה, לא מהמשובחות שבאוניברסיטות בארה"ב), לא הוסמך כעורך דין ובוודאי שלא היה שופט.

עברו ב-KKK כמובן עורר התנגדות. ראש המטה של ניקסון טען שהצעת המינוי נבעה דווקא בגלל עברו של בירד בקלאן; לדבריו, לאחר שהדמוקרטים בסנאט שיבשו את מועמדותו של המועמד העדיף על ניקסון בשל עברו הגזעני, החליט ניקסון להתנקם בהם על ידי הצגת מועמד "ימני אמיתי, חזק יותר מ[המועמד הקודם פוף] בנושאי זכויות אזרח" [כלומר מתנגד בולט יותר]… גרוע יותר מפוף ולתחוב אותו" בפרצופה של האופוזיציה הדמוקרטית. ניקסון כינה את המועמד הקודם "ליברל בוער" ביחס לבירד, ואת בירד "גזען" (אמירה מעניינת כשהיא מגיעה מניקסון). הרעיון של ניקסון היה שכוחו והשפעתו של בירד בסנאט, גם אם לא היה שופט וגם אם חוקר אחד כינה אותו "איש קטנוני עם אינטלקט מדרגה שניה" יגרמו לכך שאיש מהדמוקרטים בסנאט לא יעיז להצביע נגדו (אפילו ג'ורג' מק'גאברן, המועמד הדמוקרטי הכושל והשמאלי מאוד לנשיאות ב-1972, אמר תחילה כי יתמוך בו, אם כי מיהר לשנות את דעתו), ומהצד השני – יהיה ברור שהוא לא ראוי לתפקיד.

בסופו של דבר ויתר בירד על מועמדותו. לדבריו באוטוביוגרפיה שלו אמנם הוחמא מההצעה אך לא התכוון בשום נקודה להיענות לה, הגם שאם היה נענה היה לדעתו נבחר בקלות.  האפיזודה המוזרה הזו בעיקר הראתה כי מצד אחד לבירד היה כוח פוליטי גדול מאוד, שפיתח בהתמדה, תוך יצירת קשרים עם דמוקרטים מכל הסוגים והמינים, כולל כאמור אנשים כג'ורג' מקגאברן. בתקופה המדוברת (1971-1977) הוא היה 'מצליף' הסיעה הדמוקרטית, כלומר הממונה לדאוג שכולם יצביעו איך שהם אמורים, ולאחר מכן היה מנהיג הדמוקרטים בסנאט במשך תריסר שנים (ב-1975 כינה אותו המגזין 'אטלנטיק' "האיש השולט בסנאט"). מצד שני, המקרה גם הראה כי בשנות השבעים המוקדמות עדיין נתפס בירד כדמוקרט לא ליברלי, וכן – גם גזען.

כיצד הפך הסנאטור הגזען בירד לליברל, ושוב – לאחר מותו – לגזען בחזרה? על כך נדבר בחלק השני והאחרון של הפוסט.

איך אפשר לפרש את האירועים האחרונים בארצות הברית, כמאבק נגד אי צדק היסטורי או כהתבצרות בעמדה של קורבן נצחי? בטור אורח לינשוף, טוען שלום בוגוסלבסקי שבתגובה למאבק הזה, הציבור נוטה להסתדר סביב שתי דעות מנוגדות, אך שוות בבעייתיות שלהן. במקום זאת, הוא מציע מודל אחר שיסייע לנו להבין את המציאות באופן מעמיק יותר כהתפתחות על ציר הזמן. ינשוף פוליטי-מדיני על עלבון קבוצתי, הצלחה אישית ודינמיקה של מאבק. וגם על הרצל.

האירועים האחרונים בארה"ב מהווים דוגמא מובהקת לפוליטיקה שסובבת סביב טענות לאי צדק ואפלייה, שבה הציבור נוטה להסתדר סביב שתי עמדות מנוגדות אך שוות בפרובלמאטיות שלהן: האחת, שטיעוני אפלייה ואי צדק אינם רלוונטיים משום שגם אם הם נכונים, או היו נכונים בעבר, הם מהווים התנערות מאחריותו של הפרט על חייו. מוטב אם הפרט והקהילה ייקחו אחריות על חייהם וישפרו את מצבם. התמקדות בהאשמת כוחות חיצוניים כמו החברה והמדינה, לא רק שלא מחזקת את הקהילה אלא מחלישה אותה, משום שהיא מעודדת את הקהילה לא להסתמך על עצמה אלא לצפות לישועה מאותם כוחות חיצוניים שהפלו אותה.

השנייה גורסת שאין זה הוגן או מעשי לצפות מפרט וקהילה לצלוח שורה של חסמים ותקרות זכוכית. יחידי סגולה מסוגלים לעשות זאת, הרוב לא. הדרישה לעשות זאת, מצד אנשים שלעיתים קרובות לא נדרשו לעשות מאמץ עילאי שכזה בעצמם, אינה אלא דרך להתנער מאחריותם לאי הצדק והאפלייה ולשימור ההגמוניה התרבותית והפוליטית שלהם. לכן, מוטב שיפסיקו לגלגל את האחריות בחזרה לקהילה הנזקקת ובמקום זה יושיטו לה יד ויפנו לה מקום ליד השולחן. כרגיל, המציאות קצת יותר מורכבת. שכן יש כמה פאזות הן של טענות לקיפוח והן של הטענות נגדן, שהצירופים ביניהן יוצרים דינמיקה ברורה אך גם מורכבת למדי.

קבוצה ראשונה – תחתית שרשרת המזון: מי שנמצאים בתחתית שרשרת המזון לרוב יטענו לקיפוח ואפלייה. החווייה שלהם תהיה של חוסר אונים ביחס לכוחות חיצוניים. אנשים שנולדו וגדלו במציאות שבה המודל הזמין להצלחה הוא סוחר הסמים או הסרסור, ומודלים חיוביים יותר הם פנטזיה שמרצדת על מסך הטלוויזיה, לרוב יישארו במצב שאליו נולדו. רק מתי מעט יחידי סגולה, בצירוף בלתי מצוי של מוטיבציה פראית, חוכמה ומזל, ייצאו משם. ייתכן שהגורמים ההיסטוריים שהביאו את קהילתם למצבה כבר לא פעילים יותר, אבל היא התדרדרה כל כך ששיקום ללא הושטת יד מבחוץ כבר קשה מאוד.

קבוצה שנייה – המעפילים:  יש כאלה שהצליחו לטפס משם. לרוב, אלה הם אנשים שקרובים מאוד לטיפוס הראשון, אך צירוף הנסיבות שלהם היה הרסני פחות והטיפוס למעלה היה בעל סיכויים גדולים יותר מלכתחילה. עבור אנשים כאלה עיסוק בפוליטיקה, וכן תלונות על חוסר צדק ואפלייה, אינם אלא בזבוז אנרגיה. שכן השקעת אותו המאמץ בשיפור מצבם האישי יישא פירות רבים יותר. המשאבים מוגבלים ולכן אנשים כאלה מרגישים בצדק שהאחד חייב להגיע על חשבון השני. לעתים קרובות, טענות פוליטיות בדבר אי צדק ייראו להם לא רק מיותרות ומסיחות דעת אלא גם מזיקות, מטופשות ואף צבועות ונצלניות, בין השאר משום שמי שמעלים אותן באופן אפקטיבי שייכים לרוב לטיפוס השלישי שיתואר להלן.

קבוצה שלישית – חסרי המנוח: הרמה הבאה הם אנשים שהגיעו מאותה קהילה שמצבה רע בשל נסיבות היסטוריות ו/או עכשוויות של חוסר צדק. אך בשל תכונותיהם האישיות ולרוב גם בשל נסיבות חיים מקילות יותר הצליחו להשתחל להגמוניה האקדמית, התקשורתית או האמנותית. למרות שמצבם האישי לא רע, חוויית הזרות, הגזענות והאי צדק שהם חווים חדה יותר משל עמיתיהם לקבוצה משני הסוגים הראשונים. הם לא חיים בקרב קהילתם אלא כמיעוט בתוך קבוצה הגמונית. הם נמצאים באינטראקציה יומיומית קרובה איתה וחשופים לאינסוף בדיחות, הערות, עלבונות ואי נעימויות שונות. הם גם מכירים את ההגמוניה מבפנים, מזהים את חולשותיה ויודעים לנסח את מחשבותיהם ולהפיץ אותן ציבורית.

קבוצה רביעית – המרוצים: לצדם, יש קבוצה דומה אך כזאת שהשתלבה במנגנונים מדינתיים, בפוליטיקה ובעולם העסקים. היא עשתה זאת באמצעות קבלת כללי המשחק המקובלים ולכן גם תגן עליהם, תדברר אותם ותטען שהם מאפשרים הצלחה. עובדה, הם הצליחו. אם הקבוצה השלישית תתיימר לייצג את הקבוצה הראשונה, הקבוצה הרביעית תתיימר לייצג את הקבוצה השנייה. וכמובן שבין הקבוצה השלישית והרביעית יש כל מני מערכות יחסים, שכן הן נפגשות באותם המסדרונות. היחסים יהיו, לרוב, עכורים ביותר, אך יהיה גם מעבר בין הקבוצות. בן לקבוצה השלישית שהצליח במיוחד יכול לעבור לקבוצה הרביעית, בן לקבוצה הרביעית שמעמדו נשחק יכול לשחק את המשחק של הקבוצה השלישית.

אך לדינמיקה המעמדית הזאת מצטרפת דינמיקה דומה שפרושה על ציר הזמן.

אדם או קהילה שסובלים מחוסר צדק ואפלייה יתחילו את מסעם להעצמה והצלחה בטענות וטרוניות. הם יגידו לעצמם: "אתה לא אשם. עשו לך עוול. מגיע לך יותר טוב מזה". בין אם זה נכון ובין אם לא (ולרוב, זה נכון במידה זו או אחרת), עמדה כזאת נדרשת לאדם כדי לזקוף את ראשו, לרבע את כתפיו ולהכריז עד כאן! אני לא מוכן שהעולם יעולל לי את מה שהוא עולל לי עד עכשיו.

העימות מול הכוחות המאיימים או המפלים דורש מהקהילה להתארגן, ללמוד ולהתחזק. הקהילה נעשית לטובה, חזקה ואפקטיבית יותר מעצם ניהול המאבק המאורגן. היא דורשת דברים ומשיגה אותם וכך לא רק מקבלת דברים שהיא צריכה אלא גם חווה חוויות של עוצמה והצלחה שדרושות לאדם ולקבוצה כדי לעשות חיל. מכאן, יש שתי דרכים ללכת בהן.

דרך אחת היא שמירה על איזון עדין בין אלמנט העימות והטענה לאי צדק לאלמנט ההתחזקות והשיפור העצמי. כשהתנועה קוצרת הצלחות ושיעור האי צדק כלפיה קטן, הצורך בעימות קטן אף הוא ומאפשר להתמקד יותר בהצלחה ושיפור המצב. אידיאלית, הסיפור נגמר בזה שאי הצדק הופך לזיכרון היסטורי רחוק, בני הקבוצה יכולים להשתתף כשווים במשחק המריטוקרטי והעניין מפסיק להיות סוגיה פוליטית. לרוב, זה לא קורה.

הדרך השנייה הולכת לכיוון ההפוך. לעתים קרובות, דווקא כשהמהלך מתחיל להצליח, הקולות שבאים בטענות, שמאשימים כוחות חיצוניים ודורשים צדק לא קטנים אלא גוברים. מדוע זה קורה?

ובכן, סיבה אחת היא חיצונית. זהו דפוס קבוע, שכוחות גזעניים ומדירים עולים ומתעצמים דווקא בזמן שהקהילה המודרת מצליחה להתחזק ולהשתלב ודווקא בתגובה להתחזקותה והשתלבותה. שכן עבור מי שמעוניינים להדיר את הקהילה הזאת, הצלחתה הופכת אותה למאיימת יותר ולכן לשנואה יותר. המצב האובייקטיבי של הקהילה אמנם משתפר, אך חוויית העויינות, הגזענות והעלבון דווקא נוכחת יותר וגם יש לקהילה יותר כלים להשמיע את קולה ולהיאבק נגד זה.

יש גם סיבה פנימית. מנהיגים ומובילי דעה שצמחו באותו שלב ראשון פשוט ממשיכים לעשות את הדברים שהם עשו קודם. אולי באותו שלב כבר נדרשת אסטרטגיה אחרת אבל הם לא יודעים לעשות שום דבר אחר ומעדיפים להמשיך למחזר את הדברים שהביאו הצלחה לקהילתם וגם להם אישית.

אליהם מצטרפים מנהיגים צעירים, שלא נדרשו לעשות את הזינוק הנחשוני שבין האשמה עצמית לתביעה לצדק אלא גדלו על ברכי התביעה לצדק. הם חווים את הצדק הבלתי מושלם שהדור הקודם השיג במאמץ רב לא כניצחון אלא כעלבון לצדק המלא שמגיע להם. הם גם התחילו ממקום מועצם יותר ולכן מראש, יכולים להרשות לעצמם להפנות יותר משאבים לפעילות ציבורית. הם רואים את המנהיגים הישנים כמתונים מדי, ככאלה שהתעייפו, התפשרו ושנטשו את המאבק כדי לעשות לביתם והם מוכנים להזיז אותם הצידה כדי לעשות את אותם הדברים שהם עשו באופן חד ומדויק יותר ולעתים קרובות גם בצורה קיצונית יותר.

אם כל זה לא מספיק מורכב, אז דינמיקה דומה מתרחשת על ציר הזמן ברמת הפרט. אדם צעיר שהגיע מהתחתית מצליח למשוך את עצמו למעלה. שם הוא מגלה שסביבתו, שמורכבת מאנשים שלא נדרשו לעשות שום מאמץ מיוחד כדי להגיע למקום שאליו הוא טיפס בשיניים ובציפורניים, מקבלים משרות טובות יותר, נהנים מרשת קשרים טובה יותר, שולטים בקודים וסאבטקסט תרבותי שזרים לו ומעליבים אותו בשלל דרכים שהם בעצמם לא מודעים להן. הוא זועם, הוא במעמד שבו הוא יכול להשמיע את קולו, הוא פותח במלחמה והוא מצליח להשיג הישגים גם לקהילתו וגם לעצמו. ואז, כשהוא מבוגר ומנוסה יותר ויש לו משפחה לפרנס, הוא מעדיף לעשות לביתו וגם חושב שהקהילה השיגה לעצמה מקום חזק מספיק כדי לבנות את עצמה באופן פוזטיבי. דבר שלדעתו יהיה פרודוקטיבי יותר בשלב זה מהתבוססות נצחית בטענות על אי צדק.

העניין הוא שכל הפאזות השונות הללו שקיימות גם בתוך הפרט, גם בתוך הקהילה וגם על ציר הזמן, תמיד מתקיימות במקביל. בכל נקודה בזמן יש אנשים ששקעו לתחתית וכוחם מספיק בקושי כדי להרים קול צעקה, אנשים שהצליחו וממליצים לכולם לעזוב את הפוליטיקה ולעשות לביתם, משוררים זועמים שצוברים הון תרבותי בשל הזעם שלהם ומשוררים פחות צעירים וזועמים שכבר חושבים על קרן הפנסיה.

כל קהילה שנמצאת בתהליך של התמודדות עם אי צדק כלפיה תכיל את כל הקולות, הכוחות והדינמיקות הללו בו זמנית. ואם זה לא גרוע מספיק, אז כדאי לציין שבשביל קבוצות ואנשים שונים זה לגמרי נכון להימצא בשלבים השונים הללו בנקודת הזמן הנוכחית – ולפעמים זה גם לא נכון להם. הרי זה לא חדש שאנשים עושים לפעמים את הדבר הנכון ולפעמים את הדבר הלא נכון, וזה לא טריוויאלי לדעת להבדיל ביניהם.

כמובן שאותם אנשים שמתנגדים לקהילה הזאת או לתביעותיה הפוליטיות, יכולים לבחור עם מי מהנ"ל הם מתמודדים. בפוליטיקה, כולם נוהגים לבחור את ה"נציגים" הנוחים להם של "המחנה השני" ולמקד את הזרקור על האנשים והטיעונים שהכי קל להתמודד נגדם.

למתנגדים, יהיה נוח לנופף במשורר או האקדמאי הזועם שכבר קצר שורת הצלחות לקהילתו ולעצמו אך למרות זאת נתקע בעמדת הקורבן הנצחי במקום להפנות את ההון שצבר לבנייה והעצמה. במיוחד אם מה שהוא אומר נחשב למטופש ומעצבן. למתנגדים יהיה גם נוח לנופף בייאוש, האלימות והעילגות של אלה ששקעו לתחתית שממנה קשה להתרומם וישמחו להביא כדוגמא נגדית את חבריהם שכן התחילו להתרומם מעט ודחו את הפוליטיקה כדי לרכז אנרגיות בשיפור מצבם האישי, או בכאלה שהצליחו בחיים – וגם השיגו הישגים לקהילתם – ע"י קבלה של כללי המשחק של ההגמוניה.

קבוצה גדולה וחזקה יותר יכולה לצייר את מתנגדיה באופן שטחי, מאיים ומטופש באמצעות בחירת דמויות וטענות מסויימות והתעלמות מאחרות בקלות רבה. וזוהי אסטרטגיה אפקטיבית מאוד לא רק משום שהיא פוגעת תדמיתית בקבוצה שאתה מתמודדים אלא גם משום שהיא מגבירה את המתחים הפנימיים בה ופוגעת ביכולתם של הגורמים השונים בה, שנמצאים במקומות שונים ובשלבים שונים, לשתף פעולה.

יש הרבה דוגמאות שכולנו מכירים, לכל אחד מסוגי האנשים ומהשלבים שהם נמצאים בהם. לא צריך להרחיק לארה"ב. אפשר להתחיל מתולדות הציונות ולשאול מדוע דווקא הרצל, העורך הווינאי המפורסם, שמצבו האישי והפוליטי היה טוב מזה של רוב היהודים (אם לא בני האדם בכלל) בעולם, חש עצמו נעלב ע"י האנטישמיות של סביבתו, אולי הנאורה ביותר באירופה באותו זמן, עד כדי כך שבחר להוביל את התנועה הציונית. כאן, אני מעדיף להשאיר זאת כמודל מופשט, ומזמין את הקורא/ת לנסות להציב בו אנשים ומצבים מוכרים לו/ה.

כמובן שמודל מורכב הוא נוח פחות לעבודה מאיזו דיכוטומיה פשוטה מהסוג הנפוץ כל כך בפוליטיקה. אבל אפשר להציב דיכוטומיה פשוטה גם כאן: האם אנחנו חושבים שבמקרה בו אנחנו דנים יש אי צדק, ולו בצורת אבני דומינו שממשיכות ליפול בשל עוולות היסטוריות שכבר לא מתקיימות? אם כן, צריך לתקן זאת גם אם כל מני צורות התמודדות עם אותו אי צדק לא מוצאות חן בעינינו וגם אם אנחנו לא בהכרח מזדהים עם האופנים המוצעים לתקן את הדרוש תיקון. אם אנחנו חושבים שאין אי צדק כזה, יהיה נחמד אם טענותינו יסתובבו סביב הטיעונים והאנשים הטובים והמאתגרים ביותר ולא סביב האלימים והמטופשים ביותר שהצלחנו למצוא. אולי זה פחות אפקטיבי, אבל נראה לי ששמירה על תרבות פוליטית סבירה היא רעיון טוב כשלעצמו.

לפרופיל הפייסבוק של שלום בוגוסלבסקי

בעקבות הטבח בפלורידה ומחאת התיכוניסטים, נציגי איגוד הרובאים הלאומי ומתנגדים אחרים להגבלת נשק בארצות הברית העלו מספר טיעונים שגורים, שחוזרים על עצמם אחרי כל הרג המוני: ישראל מלאה נושאי נשק ואין בה מעשי טבח, עדיף שיהיה אזרח הגון אוחז נשק במקרה של פיגוע או אירוע טרור, הגבלות נשק יפגעו רק באזרחים שומרי חוק ויעצימו את הפושעים, ונשיאת נשק בלתי מוגבלת היא זכות חוקתית. הטיעונים הללו שגויים, קטלניים, והגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

התסריט בפלורידה היה מוכר. נער מבולבל ודחוי, עם בעיות נפשיות קשות, נכנס לבית ספרו ומרסס לכל עבר ברובה חצי אוטומטי משופצר. התמונות כאילו חוזרות על עצמן, צפות מתהום הנשייה מאין ספור מקרים קודמים. נערים ונערות חסרי רוח חיים, מנוקבים בכדורים, על רצפה מוכתמת בדם. כעבור כמה שעות – זרי פרחים, נרות זיכרון, ילדים, הורים וקרובים ממררים בבכי. קריאות מהצד הפרוגרסיבי-ליברלי, ואפילו מהמרכז, להגבלות חמורות יותר על נשק. הלוביסטים של איגוד הרובאים הלאומי, ה-NRA, שותקים לזמן מה במבוכה, ואז חוזרים עוד פעם לתקשורת וממחזרים את הטיעונים הרגילים: כלי נשק לא הורגים, בני אדם הורגים; הפיתרון הוא רק חינוך; ואם היה שם מבוגר אחראי עם נשק, הוא היה קוטל את היורה והטבח היה נמנע. לזמן מה הארץ רוגשת וגועשת, הנשיא מבטיח לבחון הגבלות על נשק, וכלום לא קורה. ככל שהזעם שוכח, כך הלוביסטים חוזרים לפעול באפלה, העניינים נרגעים, וכולם חוזרים לסורם. היינו כאן כבר בעבר עם יורים קודמים, רובם במוסדות חינוך: בקולומביין, בוירג'יניה טק, המרצה המופרעת לביולוגיה שפתחה באש כי לא קיבלה קביעות, ועוד ועוד.

הפעם, תנועת המחאה של התיכוניסטים מפלורידה לא יכולה שלא לרגש, והניעה אפילו את הנשיא טראמפ להכריז על כמה צעדים מוגבלים ומהוססים: איסור על שפצורים שהופכים רובה חצי אוטומטי לרובה אוטומטי, והעלאת גיל ההגבלה ל-21. רחוק מאד ממה שמתנגדי הנשק היו רוצים, אבל בכל זאת צעד קטנטן בכיוון הנכון. כאן, הייתי רוצה להתייחס לכמה מהטיעונים הנפוצים שמעלים תומכי הנשק הבלתי מוגבל בארצות הברית. אלו טיעונים שנראים הגיוניים בחלקם, לפחות במבט ראשון, אבל הם שגויים. הגיע הזמן להפריך אותם מהיסוד.

במרשתת האמריקאית, מסתובבת בזמן האחרון תמונה של צעירה ישראלית בבגדים אזרחיים קלילים, מזמינה משקה בבר כשרובה תלוי לה על כתפה. התמונה הזאת שימשה כמה מתומכי הנשק בארצות הברית כאליבי. הנה – במדינה היהודית אזרחית מן השורה יכולה לשאת נשק בבר, ואין בישראל מעשי טבח. אלא שישראל מגבילה מאד נשיאת נשק, אלא אם אתה חייל או שוטר שנושא נשק במסגרת תפקידו. וכפי שכתב כבר ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין, בצבא קודם כל מלמדים אותך מתי אסור לירות. מאמנים אותך במשמעת ברזל לכבד את חוקי הבטיחות, ולא להתקרב אפילו למנגנון ההפעלה של הנשק כשאין הצדקה לכך, או כשאתה מסכן את הסביבה. מעבר לכך, חייל נמצא תחת פיקוח מתמיד. מפקד שחושש שהחייל שלו עלול לסכן את עצמו או אחרים עם הנשק, יכול לקחת ממנו את הרובה מניה וביה. במילים אחרות, ישראל אינה דוגמא, ואין דין נשק צבאי כנשק אזרחי. באחרון, הרבה יותר מבראשון, טמונה הסכנה למעשי טבח המוני.

שנית, אומרים תומכי הנשק הבלתי מוגבל – מספיק אזרח טוב אחד עם נשק כדי לעצור טרוריסט או יורה מטורף מסוגו של הרוצח בפלורידה. נשמע טוב בתיאוריה, אבל שוב שגוי. כדי לתפעל נשק בצורה משביעת רצון יש צורך במיומנות ובהכשרה. כדי לתפעל אותו בתנאי שטח, עם יורה פסיכי שמרסס בכל הכיוונים, לחץ זמן ובלתי מעורבים שממלאים את הזירה, יש צורך בהכשרה מקצועית ממש. בסרטון שלמטה תראו כיצד אפילו שוטרים חמושים מתקשים להתמודד עם סכינאי בהפתעה, והתמודדות עם יורה אפילו קשה יותר. בינתיים, הנשיא דונלד טראמפ הציע לחמש את המורים כדי שיוכלו לבלום יורים פעילים בבתי הספר. אבל לשם כך, יהיה צורך להעניק למורים הכשרה מבצעית בירי. כלומר, להפוך אותם למאבטחים מקצועיים. אם כך, מדוע לא להעסיק מאבטחים חמושים בבתי הספר, שלהם ורק להם יהיה מותר לשאת נשק?

טיעון נפוץ שלישי, חזק יותר על פניו, ניתן לכנות "הטיעון הדרוויניסטי". לפי הטיעון הזה, חוקים על הגבלת נשק ימנעו כלי ירייה אך ורק מאזרחים הגונים ושומרי חוק, שהרי הם מן הסתם לא יעברו על החוק. הם יקטרו, יתעצבו שלוקחים מהם את הנשק, אבל לא יהפכו לעבריינים. לעומת זאת, פושעים ורוצחים חסרי מעצורים ימצאו את הדרך להשיג נשק למרות האיסור. לדוגמא רהוטה – ראו את הסרטון למטה. הטיעון הזה אינו מוגבל לויכוחים על נשיאת נשק, ועולה גם בויכוחים על לגליזציה של סמים או הגירה. לאחרונה, למשל, טען מומחה הביטחון ג'ק אנדרסון כי מחסומים, חומות וגבולות עוצרים דווקא את המהגרים ההגונים והשלווים, ואילו הטיפוסים הנחושים והשליליים ביותר מוצאים דרך לעבור אותן.

מדובר בטיעון רציני, אבל במקרה של הגבלת נשק גם הוא לא עומד בבחינה מדוקדקת. אם נביט במבצעי מעשי הטבח ההמוניים (שאינם טרוריסטים), נגלה שלרוב הם לא היו פושעים מקצועיים, אלא דחויים מבולבלים עם בעיות נפשיות, לרוב צעירים למדי. אלו לא בדיוק האנשים שיוכלו למצוא את סוחר הנשק מהמאפיה השכונתית, לפחות לא בלי מאמץ, אבל הם בהחלט יכולים לקנות רובים בוולמארט. משמע שהגבלת נשק תפגע בדיוק בקבוצת המטרה שאנחנו רוצים לרסן: אותם זאבים בודדים שלא משתפים איש בתוכניותיהם הרצחניות, ולכן גם קשה לאסוף עליהם מודיעין. פושעים מקצועיים וטרוריסטים, לעומת זאת, שייכים במקרים רבים לארגונים, ויותר קל למצוא עליהם מידע ולסכל את תוכניותיהם בשיטות משטרתיות ומודיעיניות מקובלות.

לבסוף, אי אפשר שלא לומר כמה מילים על תירוץ מגוחך, שנפוץ בקרב חובבי הנשק בארצות הברית. הנשק, לדבריהם, מגביל את עריצות הממשלה ומאפשר להקים מיליציות כדי "להתנגד" לה. מי שחושב שיוכל להתמודד עם איזשהו צבא מודרני באמצעות נשק קל, כנראה עדיין חי במאה השמונה עשרה. גם הטיעון החוקתי (הטיעון השני לחוקה) מתעלם מהנסיבות שהשתנו מאז ועד היום: בתקופת כינון החוקה, אף אחד לא חשב על רובים שיוכלו לקטול עשרות אנשים בתוך דקות ספורות, ואין דין המוסקט של איש מיליציה מהמאה ה-18 לרובים חצי אוטומטיים שאפשר לקנות היום בכל חנות ספורט.

אז מה כדאי לעשות בפועל? קודם כל, להגדיר את הבעיה כמו שצריך. חוקים להגבלת נשק לא נועדו לפתור את בעיית הפשע המקצועי והחמוש, שאכן מתבצע ברובו באמצעות אקדחים, אלא למנוע מעשי טבח המוני. לפיכך – יש לאסור את אותם כלי נשק המשמשים לביצוע מעשי טבח: רובים חצי אוטומטיים, למשל, או כלי נשק צבאיים אחרים. שאר כלי הנשק יימכרו בחנויות ספציפיות ומורשות, ורק לאחר בדיקות רקע מחמירות וקורסי אימון תקופתיים. כמובן שאנשים עם רישיון ציד יורשו לקנות רובה ציד, ויש לאפשר גם לאזרחים שחיים במקומות מבודדים לשאת נשק להגנה עצמית בקלות רבה יותר. כל מי שעומד לדין על עבירה של אלימות, הנשק יילקח ממנו למשמורת, ויוחזר רק אם יזוכה בדין. ואלו שעוסקים בירי ספורטיבי מקצועי? מצידי, שיירו גם ברובים אוטומטיים ומא"ג ויזרקו רימוני יד, אבל רק במטווחים. אין להם שום סיבה לקחת את הנשק הביתה.

הגבלות כאלה לא רק יפחיתו את כמות הנשק החופשי שמסתובב, ויקשו על יורים מהסוג המבולבל להשיג אותו, אלא גם יקלו על סיכול. במקומות שאסור לשאת נשק ללא רישיון, כל שוטר יכול לעצור נושא נשק ולבקש רישיון כזה, עוד לפני שהחמוש מכניס מחסנית ומתחיל לרסס ילדים. כדאי מאד שהאמריקאים יחשבו על תקנות מהסוג הזה לפני הטבח הבא.

.

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", מציע הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב למדינות להכין את עצמן מראש לזעזועים לא צפויים. במקרה של ישראל, להיות "אנטי שבירה" פירושו להשיג מוקדי תמיכה רבים ומגוונים ככל האפשר. אם אחד ייפול, תמיד נוכל להסתמך על השני. למרבה הצער, תמיכתו האוטומטית של נתניהו בצעדיו מעוררי המחלוקת של טראמפ היא הימור מסוכן, שקושר את ישראל לכוחות המאוסים ביותר בפוליטיקה הבינלאומית. וכשהכוחות הללו ייפלו, או יעוררו גל חזק שמנגד, ישראל תוכל להיות שעיר לעזאזל קל ונוח להיפרע ממנו. ינשוף פוליטי-מדיני על האיוולת שבקפיצה לעגלתו של הדונלד.

הנשיא הטרי של ארצות הברית, דונלד טראמפ, החל את כהונתו בסערת צווים נשיאותיים, שניתן להמשילם לסופה של גשם שחור. אודה ואתוודה, שאני הייתי מאלו שהתייחסו בספקנות להפגנות ההמונים נגד טראמפ, עוד בטרם הושבע, ולנבואות האפוקליפסה של "פשיזם" שמזמן הפכו כבר לרפלקס מותנה בשמאל. חשבתי, ואני עדיין חושב, שלדונלד טראמפ יש זכות מלאה לקדם אג'נדה ימנית ושמרנית, להגביל הפלות, לבנות חומה בגבול מקסיקו ואפילו להיכנס למלחמת סחר עם מדינות זרות, אף על פי שהצעד הזה יהיה הרסני מבחינה כלכלית ויפגע באיכות החיים של אמריקאים מהמעמד הנמוך, שיאלצו לשלם מחירים גבוהים יותר על מוצרים מיובאים.

אבל נשיא, כל נשיא, חייב לפעול בתוך מסגרת חוקתית ולדאוג לרווחתם של כל האזרחים והתושבים החוקיים ללא הבדל דת, גזע ומין. איסור הכניסה הגורף לאזרחים מאיראן, עיראק, סוריה, תימן, לוב וסומליה הוא לא רק גזעני, אלא גם מטופש. אזרחי המדינות הנ"ל לא ביצעו אף פיגוע בארצות הברית בעשרים השנים האחרונות, בעוד מדינות שאזרחיהן דווקא כן ביצעו פיגועים, למשל ערב הסעודית, לא נכללות באיסור. בשבע שנותי בארצות הברית, מעולם לא נתקלתי בקבוצת אזרחים פטריוטים, נאמנים, מבריקים ותורמים לחברה כמו האיראנים האמריקאים. אם היה מדובר רק באיסור על הוצאת ויזות חדשות, ניחא. הצו היה עדיין נותר גזעני ופסול, אבל עדיין היה ניתן איכשהו להכיל אותו במשחק הפוליטי והמשפטי המקובל. מה שמדרדר אותו לתחום הרשעות הצרופה היא הכלתו לנושאי ויזות חוקיות, למשל סטודנטים, ואפילו לבעלי גרין קארד. כלומר, אנשים שנמצאים באמצע תוכנית תואר, או בנו את חייהם בארצות הברית, מגורשים מבתיהם ומשפחותיהם במחי החלטה של הדונלד.

ההחלטה הזאת, מעבר לכל יתר חסרונותיה, שמה ללעג ולקלס את כל מושג ההגירה החוקית. היום אתה חוקי – מחר אתה בחוץ בלי שום סיבה, באופן שרירותי ועוד באמצע התקופה שנקבעה לך מראש. הגזירה הזאת מצדיקה לא רק התערבות שיפוטית, אלא התנגדות אזרחית עזה וסוערת מכל הסוגים. ואכן, אמריקה קרועה מהחלטת הדונלד. המונים צובאים ומפגינים בשדות התעופה, עורכי דין מתנדבים לסייע לקורבנות, ו-ACLU, הארגון שעומד בחזית המאבק, מעולם לא קיבל יותר תרומות כמו בימים האחרונים. הצווים של טראמפ העלו גלי קבס דומים ברחבי העולם כולו. אפילו חלק מבעלי בריתו ובני דמותו של הנשיא החדש בימין האירופי לא מיהרו להגן עליו. המועמד לנשיאות לשעבר ג'ון מק'קיין וכן דיק צ'ייני, סגנו של הנשיא לשעבר בוש ומי שנודע כסמן הימני של המפלגה הרפובליקאית, היו אף הם בין אלו שהוקיעו את הגזירות.

מי שדווקא כן מיהר להגן על הדונלד הוא בנימין נתניהו.

ראש ממשלתנו היקר, שלמד מטראמפ (ואולי מיאיר בנו) את אומנות הציוצים הפרובוקטיביים בטוויטר, מיהר להכריז ברשת החברתית ש"הנשיא טראמפ צודק. אני בניתי חומה בדרום ישראל והיא בלמה את ההגירה הבלתי חוקית". בכך, הביע תמיכה לא רק בבניית החומה, אלא לקח בבוטות את הצד של טראמפ בויכוח הפנימי בארצות הברית. בואו נעזוב לרגע את ההיבט המוסרי של הדברים. הגיוני שישראל תדאג לאינטרסים שלה, ולא לאלו של אחרים. אפילו אם נקבל את הצורך להתחנף לממשל החדש, ואפילו אם טראמפ הבטיח לנתניהו תמורה כלשהי כפי שאמרו לחשנים מסויימים אתמול, הרי מדובר בהעדפה פושעת של רווח מיידי על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. אפילו אם מתעלמים מהנזק המיותר ליחסים עם מקסיקו ומדינות דרום אמריקה, יש כאן פוטנציאל לנזק לדורות.

טראמפ אינו נשיא שגרתי, אלא דמות מעוררת מחלוקת בלשון המעטה. הוא שנוא על רבים ברחבי העולם, ועל מחצית האוכלוסיה בארצות הברית. כרגע הוא בשלטון, אבל לאחר כך וכך שנים יירד ממנו, ורק בנדיר בוחרים האמריקאים נשיא שני מאותה מפלגה. בדיוק כפי שהגל הליברלי שנוצר בחסות אובמה והשמאל הרדיקלי תרם לעליית טראמפ, כך גם הצעדים השערורייתיים של טראמפ עתידים להוליד בקלאש ליברלי לכיוון ההפוך. לפני נתניהו, ישראל היתה קונצנזוס בפוליטיקה האמריקאית – בעלת ברית שהתמיכה בה חצתה מפלגות. נתניהו והשגריר שלו, רון דרמר, פגעו בכך ביסודיות כאשר השפילו את הנשיא אובמה והתערבו בגסות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית על ידי תמיכה גלויה כמעט במפלגה הרפובליקאית. עכשיו, במקום לשבת במקום נוח על הגדר, ישראל הופכת את עצמה לחלק בלתי נפרד מתופעת הטראמפיזם. היא מזוהה עם גזענות, גסות רוח, שוביניזם ופגיעה במיעוטים. כך, היא כבר משניאה את עצמה על ציבורים אדירים בארצות הברית, ואפילו בקהילה היהודית. אם ההימורים הכבירים של טראמפ במדיניות חוץ ייכשלו וימיטו על ארצות הברית אסון, ישראל תזוהה גם עם האסון הזה. בתום ימיו של טראמפ, היא עוד עלולה לשמש כשעיר לעזאזל זמין ונוח שישלם את המחיר על חטאיו.

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", התרה נסים ניקולאס טאלב שמדינות לעולם לא יכולות לחזות זעזועים ולהתכונן אליהם. כל מי שמנסה להתכונן לכל תרחיש יופתע ויטולטל על ידי גלי ההדף של המציאות. מדינה או חברה שרוצה להגן על עצמה, צריכה להיות "אנטי שבירה". כלומר, לבנות את עצמה כך שלא תתנפץ מזעזועים לא צפויים. וחלק מלהיות "אנטי שביר", במיוחד בדיפלומטיה, היא חלוקה נבונה של סיכונים. המצב הנוכחי של ישראל, כמדינה שתלויה לחלוטין אך ורק בארצות הברית, הוא כבר שביר במידה מסוכנת. התלות המוגזמת הזאת, שנובעת ישירות מהסכסוך היהודי-ערבי ומהבעיה הלא פתורה מול הפלסטינים, הופכת להיות מסוכנת בהרבה כאשר אנחנו נתלים אך ורק בציבור או מפלגה מסויימת בתוך ארצות הברית, ובכך מצרים את בסיס התמיכה שלנו עוד יותר. ההימור על סיעה מפוקפקת אחת, שתהיה מחוץ לשלטון בעוד שמונה שנים אפילו בנסיבות האידיאליות מבחינתה, ותוליד כמעט בוודאות גל חזק שמנגד, אינו יכול להיחשב אלא כטירוף. והדבר העצוב ביותר, הוא שנתניהו כרגיל אינו מהמר בכסף שלו אלא בזה שלנו.