ארכיון הבלוג

בשבחם של פוליטיקאים: טור אורח מאת נדב שנרב

האם הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו ש"אינו אינסטלטור"? אם לא, מדוע אנחנו בוחרים שוב ושוב לתפקידים פוליטיים באנשים שמתהדרים בכך שאינם פוליטיקאים? נדב שנרב, מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת בר אילן, טוען שפוליטיקה היא מקצוע. הנבחר האידיאלי הוא לא בהכרח אדם עם רעיונות יפים ומתוחכמים, אלא זה המיומן בהבאתם לכלל ביצוע. אז באלו אנשים אנחנו צריכים לבחור? טור אורח בינשוף.

Credit: Microgen, depositphotos.com

עם פרוס עונת הבחירות הבאה עלינו לטובה, הרשו לי לדרוש קצת בשבחם של שנואי נפשנו באשר הם – הפוליטיקאים.

אפתח במשהו שתפס אותי, משהו שאמר לי פעם אדם שדעותיו הפוליטיות היו ממש הפוכות משלי. האיש שאל אותי שאלה פשוטה: כשהוקמה מדינת ישראל, איזה סיכוי היית נותן לה להצליח להתקיים? מדינה  עלובה ועניה, מלאה פליטים וניצולי שואה במצב רע, חסרת כל משאבי טבע, עם אוכלוסיה קטנה, סביבה עולם ערבי ומוסלמי ענק שרוצה להשמיד אותה וארצות הברית מטילה עליה אמברגו נשק. מי היה אמור להמר עליה?

כמעט בכל שלב משלבי קיומה של מדינת ישראל, גם היום, טעות רצינית של מנהלי העסק הייתה יכולה לגרום, לא רק לנזק גדול או לאסון, אלא לקץ קיומה של המדינה. זה שהדבר לא קרה עד היום, זו סיבה לפרגן – לכולם. לאשכול ולנתניהו, לרבין ולשרת, לבן גוריון ולשמיר ולבגין – לכולם. כל אחד מהם עשה טעויות, שגיאות, מחדלים, אולי אפילו פשעים – אבל בסופו של יום הם פעלו בשיקול דעת מספיק על מנת שמדינת ישראל תמשיך להתקיים. זהו הישג עצום.

ומפרספקטיבה אחרת: הביטו באויביה של מדינת ישראל. לא ברזולוציה של שנה או שנתיים אלא על פרקי זמן של עשר ועשרים שנה. נסו לזהות, מאז 1948, פרק זמן של עשר שנים עליו תוכלו לומר שבסופו היתה מדינת ישראל במצב יותר גרוע מאשר בתחילתו, או שאויביה התחזקו יחסית במשך הזמן הזה והגדילו את הסיכוי להשמדתה. לדעתי לא תמצאו (אם תמצאו – הגדילו ל 15). בגדול, כאשר מרימים את הראש מן הכותרות בעתון של היום ומסתכלים לאורך זמן, אנו עולים מעלה מעלה והם יורדים מטה מטה. כמובן שאסור להיתפס לשאננות ולהניח כי מדובר במצב שימשך לנצח, צריך להודות שפצצת היתוך איראנית אחת יכולה לשנות את הסיטואציה באופן מכריע, אבל לפחות על פי ניסיון העבר אפשר להסיק כי למדינה שלנו יש באופן כללי ניהול טוב.

האם הפוליטיקאים מטומטמים ושקרנים כמו שהם נראים לנו? לא. אנשים טפשים וחדלי אישים לא היו מצליחים להתקדם במערכת תובענית שבה יש להם מאות מתחרים כשרוניים. למעט מקרים נדירים (כאן אתם יכולים לשבץ את שמו של ההוא שאתם באמת לא סובלים) הפוליטיקאי הטיפוסי הוא פיקח יותר ומוכשר יותר מהאדם הממוצע. הרבה יותר.

Credit: RealCallahan, depositphotos.com

אז למה הם נראים טפשים? למה הם משקרים? התשובה היא שאין להם ברירה. תחשבו על מצב בו נשיא אמריקאי עצבני מודיע לראש ממשלה ישראלי שאם הוא לא עושה X, ארצות הברית יורדת עלינו בכל הכח. האם ראש ממשלה כזה יכול להופיע ברבים ולומר: אזרחי ישראל, אני ממש לא רוצה לעשות X, אבל מסובבים לנו את היד מאחורי הגב? כמובן שלא. זה משדר חולשה, זה מזמין לחצים נוספים, זה פוגע ביחסים וכו' וכו'.  לטובת העניין, לטובתנו, הוא חייב להציג את הכניעה כאילו הוא גילה בזה הרגע ש X הוא הצעד הנכון והטוב ביותר, מהלך כזה יפגע פחות אפילו אם הוא יהיה שקוף, אפילו אם עתונאים יצחקו עליו וילעגו לו על הכניעה. אם תחשבו על כך, יש מאות ואלפי סיטואציות כאלו: החיזבאללה עקץ בצפון אבל מחליטים לא להגיב כי יש מבצע בדרום על הפרק, או בגלל שמניחים שהתגובה רק תחזק את חזבאללה וכדומה – בכל מקרה אין לנציגי הציבור שמץ של יכולת לומר בגלוי את האמת. 

דבר דומה קורה  כאשר הפוליטיקאי משוכנע שמהלך כלשהו הוא נכון, אבל מבין שהוא יאבד תמיכה ציבורית אם ינקוט בו. פשוט אין לו ברירה. לא! לא! אנא! אל תדקלמו את המנטרה האוילית לפיה "מנהיג אמיתי" מוביל את הציבור לפי חזונו ולא מובל על ידו, כאילו אתם בני 19 מבולבלים שנפלטו הרגע ממכינה קדם צבאית בחרצצי צאלונים. "מנהיגים אמיתיים" כאלו הם סטלין ומאו ומוסוליני, הם אנשים שאין עליהם איום של הדחה בבחירות דמוקרטיות.

מי שמעוניין בשלטון בהסכמת הנשלטים צריך להבין שהפוליטיקאים אינם יכולים להיות הרבה יותר טובים או חכמים, בשום מדד, מהציבור הרחב שבוחר אותם. מי שינסה ליישם  תכנית מדינית או כלכלית או חברתית גאונית ונכונה, אבל כזו שתרתיע חלקים רחבים מדי מן הציבור שלא יבינו שהתכנית תפעל לטובתם, לא יצליח להבחר כלל (או יאבד את משרתו) ולא יביא אפילו את מעט התועלת שיכולה להביא תכנית פחות שאפתנית ויותר בעייתית. במלים אחרות – זה לא הם, זה אנחנו.

Revisiting Stalin's and Mao's Motivations in the Korean War | Wilson Center
"מנהיגים שמובילים ולא מובלים" – סטלין ומאו

אי לכך, אחד ההרגלים שיש להיגמל מהם הוא הנטייה לרוץ אחרי כל מטאטא חדש המעיד על עצמו שהוא "אינו פוליטיקאי". אם אתה לא פוליטיקאי אז אהלן וסהלן, התכבד ועסוק במה שאתה כן מבין בו. הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו שהוא "לא אינסטלטור"? פוליטיקה היא מקצוע. כדי להיות פוליטיקאי צריך לא רק לדעת מה לעשות, אלא גם להיות מסוגל להביא את הדברים לידי ביצוע בהינתן האקלים הציבורי, להשיג קואליציה של 51% על בסיס תמרון ויצירת שותפויות בין אנשים וציבורים שאין ביניהם קשר, לעזור למשה לדפוק את אלי כדי שמחר אלי יצביע נגדו בהצבעה שחשובה לי וכן הלאה. את ידיעת המלאכה הזו אנו אמורים לשקלל בהצבעתנו ברמת חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר הסכמה עם כל פרט שולי במצע שהפוליטיקאי מציג בפנינו.

באופן כללי, מה שאנו רוצים מהאנשים עבורם אנו משלשלים פתק לקלפי הוא שיהיו פוליטיקאים מקצועיים הפועלים למען אשכול מטרות שבגדול נראה לנו נכון. מי שמחפש את האיש עמו יסכים הרבה יותר, ובתמורה לכך מוכן לוותר על הדרישה ליכולות פוליטיות מוכחות, עושה טעות. אם להציג את אותו טיעון אחרת, לדעתי יש להתייחס לבחירת פוליטיקאי כמו לבחירת עורך דין טוב במשפט חשוב: אתה לא מחפש צדיק, וגם לא את הפרופסור שכותב מאמרים מחוכמים על התיאוריה של המשפט. אתה מחפש מקצוען שיודע איך לעבוד מול שופטים ואיך לחקור עדים. אפילו לא חשוב לך כל כך אם הוא מאמין בחפותך או לא, העיקר שהוא מוכן לעבוד למענך בתמורה לתשלום שאתה מציע לו.  

כאשר ג'ון קנדי מילא את ממשלו בכל מיני פרופסורים מבריקים שהוא גייס מהאקדמיה (אלו שהטביעו לבסוף את ארה"ב בבוץ הויאטנמי) אמר מושל דמוקרטי ספקן "אכן, אנשים מבריקים, אבל הייתי הרבה יותר מרוצה אם מי מהם היה רץ אי פעם כמועמד למשרת שריף". כולנו פוליטיקאי כורסה מצויינים, כולנו יודעים מה צריך לעשות בכל רגע נתון, אבל ההצעות המצוינות שאנו מפריחים בשעת סעודת הצהרים או בשיחה במסיבה – איך להביא שלום, איך להפחית את הפקקים בכביש, איך להקל את נטל המס ולמנוע בזבוזים – כולן מופרחות מהפוזיציה של 'לו הייתי דיקטטור', הן לעולם לא לוקחות בחשבון את האילוצים הממשיים של חיים פוליטיים ריאליים במדינה דמוקרטית.  אנו שוכחים תמיד את הפקטור החשוב ביותר בחייו המקצועיים של פוליטיקאי – את הצורך לגייס רוב למען הדבר הנכון. אל תחשבו על המועמד כמי שהייתם שמחים לו היה מבקש את ידה של בתכם, חשבו על מי שהייתם מציבים כמועמד למשרת שריף. זה האיש.

בשבח הפוליטיקה הישנה: מיפן ועד למשבר הרכבת בישראל

מה יותר מעצבן אותנו מהפוליטיקה הישנה, זו שיאיר לפיד ומפלגות המרכז שבאו לפניו נשבעים מדי בחירות לחסל? הדימויים אינסופיים: ועדות מסדרות אפופות עשן של עסקנים מפאייניקים, פוליטיקאים חרדים שמקבלים כספים ייחודיים במסדרונות, חברי מרכז ליכוד מיוזעים שמשיגים ג'ובים נחשקים בין צ'פחה לצ'פחה ומזמנים שרים לחתונות ולבר מצוות. אולם עם כל חסרונותיה, לפוליטיקה הישנה יש יתרון אחד קריטי. רמז: תחשבו על משבר הרכבת. ינשוף היסטורי מדבר בשבח הקליקות הפוליטיות, מאוזבקיסטן וטוקיו ועד ירושלים.

smoke-filled-room-02

מה יותר מעצבן אותנו מהפוליטיקה הישנה, זו שיאיר לפיד ומפלגות המרכז שבאו לפניו נשבעים מדי בחירות לחסל? הדימויים אינסופיים: ועדות מסדרות אפופות עשן של עסקנים מפאייניקים, פוליטיקאים חרדים שסוגרים דילים במסדרונות על כספים ייחודיים לישיבות, חברי מרכז ליכוד מיוזעים שמשיגים ג'ובים נחשקים בין צ'פחה לצ'פחה ומזמנים שרים לחתונות ולבר מצוות. כולנו מבינים את החסרונות של הפוליטיקה הזאת: היא מושחתת עד העצם, ובלתי דמוקרטית באופן עמוק, במובן שהיא מדירה את רוב האוכלוסיה לטובת קבוצות אליטה שמחלקות כוח, שררה ותקציבים בין חבריהן. מעטים יאמרו עליה מילה טובה, ובכל זאת – יש לה גם יתרון אחד חשוב, שטמון דווקא באופיה האנטי-דמוקרטי. הפוליטיקה הישנה מאפשרת "להחליק" משברים שקשה מאד לפתור במסגרת דמוקרטית יותר. שמתם לב פעם, למשל, להבדל בין פגישות משא ומתן פומביות לפגישות חשאיות? בפגישות פומביות, המשתתפים נוטים להתעמת זה עם זה, לצעוק ולנאום למצלמה, משום שאף אחד לא רוצה להיראות חלש בעיני הקבוצה או הארגון שהוא מייצג. בפגישות חשאיות, לעומת זאת, הרבה יותר קל להתפשר ו"לסגור עניינים", במיוחד כשאין דעת קהל לדאוג לה. במרכז אסיה, למשל, היה בזמנו סכסוך גבול מאד קשה בין קזחסטן לאוזבקיסטן, כמעט בלתי ניתן לפתרון בשל תסבוכת של קבוצות אתניות משני עברי הגבול. שני הרודנים, אסלאם קרימוב ונורסלוטן נזרבייב, נפגשו ופשוט "סגרו" את הגבול על מפה – דבר שהיה קשה מאד לעשות במצב של דעת קהל דמוקרטית, שהיא כמעט תמיד גם לאומנית.

ביפן המודרנית, זו שלפני מלחמת העולם השנייה, ה"פוליטיקה הישנה" היתה מיוצגת בידי הקליקות הפיאודליות (Hanbatsu). אלו היו קבוצות לא רשמיות של מקושרים שהגיעו כולם מאזור מסויים, לרוב אחת הנחלות הפיאודליות שעמדו מאחורי הרסטורציה של מייג'י (1868), המהפכה שבישרה את יפן המודרנית. הקליקות היו מורכבות מסמוראים לשעבר, אבות המהפכה, מקורביהם ובני טיפוחם, שהתפרשו בכל מוקדי הכוח של המדינה, ובעיקר בפקידות הממשלתית הבכירה, בשירות הדיפלומטי, במשטרה, בצבא ובצי. צ'ושו וסאצומה, שתי הקליקות המובילות, נאבקו זו בזו ללא הפסק על עמדות כוח, ובתקופה מסויימת מנהיגיהן גם החליפו זה את זה כראשי ממשלה. אין ספק שהן היו אנטי-דמוקרטיות באופן עמוק, ונטו לדגול בגישה פטרנליסטית: כמנהיגים טבעיים הם יודעים מה טוב עבור העם. דמוקרטיזציה, אם בכלל, תתרחש בתהליך איטי והדרגתי מאד, רק לאחר שהעם "יתחנך" תחת שלטונן הנאור והאחראי של הקליקות. נציגי הקליקות, שהובילו את המודרניזציה של יפן ביד חזקה ובהצלחה לא מבוטלת, היו גם אחראיים באותו הזמן למקרים מזעזעים של שחיתות ומינוי מקורבים, שנהגו בנכסי המדינה כרכושם הפרטי. ה"אנשים היפים" ביפן, העיתונאים הליברלים, המפלגות הפוליטיות ופעילי טוהר המידות מכל הסוגים, יצאו בשצף קצף נגד הקליקות הלא דמוקרטיות במשך עשרות שנים. לבסוף, אלו נסוגו בהדרגה מול הזדקנות מייסדיהן ומותם ההדרגתי, הגיאות העולה של דעת הקהל, הדמוקרטיזציה המתגברת וכוחה של העיתונות. מעטים, אז והיום, הצטערו על כך.

אולם בו בזמן, נסיגתן של הקליקות הוציאה את המערכת מאיזון. כל עוד הם היו מבורגים בכל רחבי האליטה, היה תמיד אפשר להשתמש ברשתות החברתיות שלהם כדי לפתור משברים בתוך המערכת הפוליטית, משרדי הממשלה או בין הזרוע האזרחית לצבא. אנשי צ'ושו, או סאצומה, פתרו אינספור משברים כאלו בשקט, מאחורי הקלעים ובאמצעות משא ומתן חשאי. אולם ברגע שהקליקות דעכו, לא היה מי שיגשר בין קבוצות האליטה השונות ויפתור את המשברים ביניהן. חשוב מכל – האליטות החדשות: פוליטיקאים בכירים, עיתונאים וקציני הצבא הצעירים שעלו לגדולה אחרי מפנה המאה העשרים, חיו בעולם של דעת קהל סוערת. הפוליטיקאים היו נתונים לחסדיהם של העיתונאים, התורמים וציבור הבוחרים העירוני, הפקידים הושפעו ממיני מועדונים חברתיים של בוגרי אוניברסיטאות, וגם הגנרלים היו קשובים יותר ויותר לדעת הקהל של המוני הקצינים הבינוניים והזוטרים. במצב כזה, היה קשה להתפשר. ב-1912, המערכת היפנית כולה עברה משבר פוליטי שהפיל שתי ממשלות, והביא את המשטר הקיסרי כולו לסף קריסה (כתבנו על כך בעבר, כאן בינשוף). לאורך זמן, העימות בין הזרועות השונות של האליטה, שכל אחת תודלקה בידי דעת קהל משלה, הלך והחמיר, עד שהמערכת כולה החלה לפרפר. הצבא, שבשנות השלושים הפך לגוף החזק והפופולרי ביותר, ניצל את המצב, השתלט על המדינה והוביל אותה לאסון מלחמת העולם השנייה. ישנם היסטוריונים שסבורים שאם הקליקות היו נשארות בשלטון, האסון הזה היה נמנע או לפחות מרוכך קמעא.

14122-91701422ae1d1643fe4b5ab9aa657c99
פילדמרשל ימגאטה אריטומו, ממייסדי המשטר של יפן המודרנית ומנהיג הקליקה של צ'ושו. המערכת יצאה מאיזון עם דעיכתן של הקליקות.

ואיך כל זה קשור לישראל? שימו לב למשבר הרכבת האחרון. למי שלא ראה טלוויזיה, קרא עיתונות או שמע רדיו בשבוע שעבר, ראש הממשלה נתניהו נכנע לסחיטתן של המפלגות החרדיות וביטל עבודות תשתית חיוניות ברכבת במהלך סוף השבוע. עשרות אלפי ישראלים, ביניהם חיילים רבים, נפגעו מביטול קווי הרכבת במוצ"ש וביום ראשון בשל העבודות שנדחו. לנוכח הזעם הציבורי, האשים נתניהו את שר התחבורה ישראל כ"ץ, שאותו הוא ממילא סימן בשל סכסוך פנימי בליכוד.

קל מאד להאשים את הסחטנות של הפוליטיקאים החרדים, את רפיסותו של נתניהו או את המאבקים הפנימיים בליכוד, אבל חשוב לשים לב לגורמי העומק של המשבר. אחרי הכל, רכבת ישראל מנהלת עבודות תשתית חיוניות בשבת כבר עשרות שנים, וגם חברות ממשלתיות אחרות (נתב"ג, הנמלים) עובדות בשבת למרות שאין בכך "פיקוח נפש". חברי הכנסת החרדים, שאינם טפשים, ידעו זאת היטב במשך שנים והעלימו עין.

מה קרה עכשיו? כמסתבר, ליצמן, גפני ודרעי נסחפו בלחץ העיתונות ודעת הקהל שלהם עצמם. המגזר החרדי עצמו השתנה, והקליקות שניהלו אותו נמצאות בתהליך מתמיד של נסיגה. המנהיגים הרוחניים הגדולים, "עוקרי ההרים", הרב עובדיה יוסף, הרב אליעזר מנחם שך והרב שלום יוסף אליישיב עלו כבר לעולם שכולו טוב, ומחליפיהם אינם מסוגלים להיכנס לנעליים הגדולות שהשאירו. הפוליטיקאים החרדים, שפעם היו יכולים לסגור דילים בינם לבין עצמם ועם פוליטיקאים חילונים בחדרי חדרים, נתונים לביקורת הולכת וגוברת מצד תקשורת חרדית שלא עושה לעסקנים חשבון. עיתונים כמו משפחה, אתרים כמו כיכר השבת, בחדרי חרדים ועכשיו גם הטוויטר, הולכים וצוברים חשיבות וכוח בדעת הקהל. וכמו תמיד אצל אליטה עולה, הם מנסים לפלס את כוחם לצמרת באמצעות ליבוי רגשות אידיאולוגיים, ומה יותר אידיאולוגי בציבור החרדי מאשר השבת? מסתבר שנושא עבודות התשתית ברכבת עלה לראשונה בפגישה של נתניהו עם נציגי התקשורת החרדית, ולובה על ידי כותרות מתלהמות בעיתונים ובאתרים. חברי הכנסת נסחפו על הגל, ובמידה רבה, הניצחון שלהם יכבול אותם בכבלים ויאלץ אותם לדרוש עוד ועוד. האירוע המתגלגל, שיכול לעבור לתחומים כמו רישוי חנויות בשבת, ואפילו פעילות שדה התעופה, יגרום למשברים שאיש מהפוליטיקאים לא מעוניין בהם. משברים כאלו, שמתודלקים בידי דעת קהל ולא ניתן לפותרם בחדרים סגורים, הם למרבה האירוניה אחד הסממנים החשובים ביותר של הפוליטיקה החדשה. אין טעם להסתכל אחורה לעבר: הפוליטיקה הזאת, דמוקרטית, פרועה ובלתי יציבה ככל שתהיה, נמצאת איתנו כדי להישאר.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: