ארכיון הבלוג

מלכה אפריקאית: על ייצוג וגיוון אמינים בעולם פלורליסטי

בימים אלו, המילה "גיוון" נישאת בפי כל וכובשת בסערה את עולם התרבות; מפיקים מלהקים שחקנית שחורה כמלכת אנגליה, משנים נטיות מיניות של דמויות, ומשתדלים לייצג ביצירות ספרותיות וקולנועיות כמה שיותר קבוצות. כך, בהפקה חדשה של הארי פוטר, עלה הרעיון להפוך את אמו לטראנסית ואת אביו להיספני. אלא שפוליטיקת הזהויות הזאת, טוענת דריה שלייפר בטור אורח לינשוף, משיגה את ההיפך הגמור ממטרותיה המוצהרות, ובמיוחד משדרת בוז עמוק לאלו שהיא אמורה להעצים. מדוע?

Credit: Miles Peacock, unsplash.com

לפני כמה ימים, הודיעו כמה מפיקי סרטים אמריקאיים כי הם מתכננים לצלם גרסה חדשה של הארי פוטר, שתהיה מגוונת מבחינה אתנית ומגדרית. המפיקים הצהירו כי שלל הדמויות, שרובן המוחלט הוצגו בתור לבנות בסרטים המקוריים, יהיו מרקע אתני מגוון (למשל, הוצע כי ג'יימס פוטר יהיה היספני), וחלק מהדמויות יהיה בעלות זהות מינית שונה (למשל, הוצע כי נשים תוכלנה לגלם את דמותו של רמוס לופין). המטרה היא, כרגיל, גיוון וייצוג, שתכליתם להביא להכלה של קבוצות רבות על המסך, פלורליזם דמוקרטי וליברלי שלם, שיגרום לקבוצות מיעוט מבחינה פוליטית להיות נוכחות יותר בתודעה הציבורית והתרבותית. גיוון וייצוג כאלו אמנם באים על חשבון דמויות לבנות, אבל בבסיס רעיון הייצוג ניתן למצוא את הטענה שה"לובן" (whiteness) כבר קיבל התייחסות פוליטית ותרבותית לא פרופורציונלית ומפלה על חשבון קבוצות אחרות.

כחלק מהוצאה לפועל של רעיון הגיוון והייצוג, אנו רואים ליהוקים של אנשים ממוצא אסיאתי או אפריקאי בהקשרים היסטוריים אירופאיים, כמו למשל ב"הפרחחים מרחוב בייקר" שמתבססת על העולם של "שרלוק הולמס" ו-"ברידג'רטון" הדרמה התקופתית האלטרנטיבית, או בעולמות שתהליך הדמיון שלהם נובע מהקשרים היסטוריים אירופיים, כמו "מחזור כישור הזמן".

הדמיון שלו נובע מהקשרים היסטוריים אירופיים: טריילר של מחזור כישור הזמן

כך, אנחנו יכולים למצוא אסיאתים ואפריקאים לצד לבנים ברחובות לונדון של המאה ה-19, או בחצר האצולה האנגלית, או פשוט בכפר אירופאי טיפוסי מימי הביניים. מעבר לשאלת הייצוג ההיסטורי, נשאלת השאלה האם טקטיקת הגיוון והייצוג הזו אכן משיגה את מטרתה. או, במילים אחרות, האם התודעה שלנו הופכת למכילה יותר, או לכל הפחות למודעת יותר לקיומן של מגוון פרספקטיבות? לי נדמה, שרב-אתניות ורב-מגדריות גדושות, במיוחד כאשר ישנן יצירות שמשוכתבות במטרה בלעדית להיות רב-אתניות ורב-מגדריות, אינן משיגות את המטרה; אם כבר, הן לעיתים קרובות גורמות להגחכת רעיון הייצוג והפלורליזם באמצעות בריאת עולמות לא משכנעים, אידאולוגיים, שמושתתים בלעדית על קומבינציות לא הגיונית של דם ומגדר שבינם לבין ייצוג ופוליפוניות יש מעט מאוד.

מה ההסבר לתופעה? להלן מספר רעיונות.

יצירת עולמות עם היגיון פנימי: הסיפור של הדמויות מתרחש בתוך עולם, ואם העולם הזה אינו עולם אמין, דהיינו אינו בעל הגיון פנימי שמתכתב עם הידוע לצופים על בני-אנוש, על ההיסטוריה, ועל הטבע שלהם, הצופים יעסקו באי-ההגיון של העולם ולא בסיפורן של הדמויות. אם, למשל, בעולם שבראנו בני האדם מתנהגים בצורה שונה מהמוכר לנו, למשל במשטר מטריאכלי, יש להבין שיש לזה השפעה אדירה, ושעלינו לחשוב על הדפוסים הלוגיים שמשטר שכזה יוצר ואת השלכותיו על התנהגות הדמויות, אופי הדמויות, והאינטראקציה ביניהן או בין הקבוצות השונות הפועלות בסיפור. הרי את דפוסיו הלוגי של משטר פטריאכלי אנחנו מכירים היטב, לכן אם אנחנו כותבים על אחד כזה, מספיק שנפעיל את זכרוננו ההיסטורי או את מבטנו ההשוואתי בשביל ליצור עולם אמין.

לכן, אם אנחנו רואים למשל כפרים בסגנון ימי-הביניים, ובהם אסיאתים שחורים לצד לבנים מבלי שיש איזו התייחסות לרב האתניות הזו: לא מדובר בסיפור משכנע, כי לא ברור לנו איך משהו כזה יכול לקרות מבלי כיבוש, הגירה מסיבית, או אפרטהייד ארוך שנים ששמר על בני אדם בעלי רקע אתני שונה מופרדים אחד מהשני למרות החיים המשותפים בכפר פצפון בנוסח ימי הביניים. בין אם מדובר בכיבוש, הגירה, או אפרטהייד, ברור לנו שהדמויות והעולם החברתי והפוליטי שבו הן מתקיימות לא ייתנהל בצורה זהה לעולם חד-אתני מפאת הנסיבות המיוחדות שמביאות לעולם רב-אתני, בין אם זה עולם חדש או עולם ותיק. במילים אחרות, אם הרב-אתניות לא משנה שום דבר בהתנהגות הדמויות, בזיכרון ההיסטורי שלהן, או באישיות שלהן, העולם הזה מאבד מאמינותו.

ואם נסכם: בהיעדר אמינות של העולם הסיפור לא יכול להיות סיפור מוצלח, כי בשביל להתחבר לסיפור כלשהו ברמה אישית ועמוקה אנחנו צריכים להרגיש שמדובר באיזו אמת; לא במובן ההיסטורי, וגם לא במובן הטכני, אלא במובן ההיגיון הפנימי. או, במילים אחרות, אמינות מביאה לממשות, וממשות מביאה לחיבור אישי, פסיכולוגי ואסתטי של צרכן התרבות אל הסיפור.  

גיוון אינו סתם עובדה: בעולם ריאליסטי, הוא אמור להיות הגיוני, וגם להשפיע על הדמויות והיחסים ביניהן. תמונת אילוסטרציה. Credit: Olly18, depositphotos.com

יצירת דמויות עגולות ואמינות: לא רק העולם צריך להיות אמין, אלא גם הדמויות. בשביל להיות אמינות, הדמויות צריכות להיות בעלות תכונות הגיוניות, קול אוטונומי, אישיות, והיגיון פנימי משלהן שמתכתב עם ההיגיון הפנימי של העולם. מתוך כך, ברור לנו שלזהות המינית, המגדרית, או האתנית של הדמות יש משמעות אדירה לאותו ההיגיון הפנימי וליחסי הגומלין שלו עם ההיגיון הפנימי של העולם שבו הדמות פועלת. לכן, החלפה של דמויות לבנות בדמויות שחורות מבלי לשנות את כל יתר הסיפור היא טקטיקה שכמעט לעולם לא יכולה להיות אמינה. הרי הרעיון מאחורי ההחלפה האתנית, המגדרית, או המינית המודעת מתבסס על הנחת המוצא כי לזהות יש משמעות, ואם יש לה משמעות עבורנו, יש לה משמעות גם עבור אנשים בעולמות אחרים, בדיוניים ככל שיהיו.

אם, למשל, לילי פוטר היא טרנס וג'יימס פוטר הוא היספני, עובדה זו משנה לגמרי את הדמויות ואת הקשרים ביניהן. לאו דווקא לטובה, לאו דווקא לרעה, אבל בוודאי במידה כלשהי. לכן שכתוב פשוט בצורת החלפה על בסיס דם או מגדר כמעט תמיד יוצא עילג ולא משכנע; צריך לשנות הרבה מאוד בעולם או בהקשר בין הדמויות בשביל שהאישיות, ההיסטוריה, והתקשורת של הדמויות תהיינה הגיוניות, ובתוך כך הדמויות עצמן יהיו ממשיות. וכמו שכבר ציינו, בהיעדר ממשות, צרכן הסיפור לא יכול להתייחס לסיפור ברצינות מירבית.

אם היא טראנסית והוא היספני, צריכות להיות לכך השפעות עומק על העלילה. לילי וג'יימס פוטר.

להפסיק להתעצל: יצירת עולמות תוכן חדשים: אחד הדברים החסרים ביותר בנוף התרבותי שלנו הוא תוכן חדש על מקומות, דמויות, והקשרים שונים. רובן המוחלט של היצירות עוסקות בעולם אמריקאי או אירופי מערבי, כמו גם ההקשר שבו הן פועלות. משום מה, יוצרי התרבות בני-זמננו בוחרים להחליף את האצילים האנגלים הלבנים באסיאתים ובאפריקאים, במקום ליצור תוכן על הפוליטיקה העתיקה שהתקיימה באסיה ובאפריקה (וגם במקומות של לבנים לכאורה, כמו הסלאבים, שאינם נוכחים בתרבות המיינסטרים כמעט בכלל) – תוכן מעניין, חדשני, ואמין הרבה יותר.

אם נחשוב על זה, רבים מאיתנו נחשפו לגיוון שיש בעולם באמצעות סרטי דיסני, אשר הציגו את מולאן הסינית ואת פוקהונטס האינדיאנית. על אף שהייצוגים היו בלתי אמינים במובנים אחרים, עצם העובדה שהוצג סיפור שמתבסס על ההיסטוריה האמיתית של הדמויות הלא מערב אירופאיות, עם היסטוריה לא מערב אירופאית והקשר לא מערב אירופאי – גרמה לנו באמת להיות מודעים לקיומן של תרבויות והיסטוריות אחרות. מנגד, כשמלהקים, למשל, שחקנית שחורה ממוצא אפריקאי לשחק את מלכת אנגליה, אנחנו לא לומדים שום דבר על אפריקה או על הזהות הגזעית של השחקנית, אלא רק על טרנד הליהוק הקולנועי בן ימינו. זה מלמד אותנו משהו על המייצגים, ולא על המיוצגים. אם כבר, זה יוצר בלבול, כמעט רמייה, כי הרי ברור שמדובר בייצוג שקר שלא יכול היה להתקיים. זה יוצר, כאמור, סיפור ודמויות לא אמינות, כי רב-אתניות משנה יותר מדי מבחינת נסיבות האומה או העולם, הרי לזהות, כמו שהזכרנו, יש היסטוריה, הקשר, ומשמעות.

נדמה לי שאפשר אפילו להעז ולהגיד שליוצרים והמלהקים לא אכפת באמת מייצוג עמוק ואיכותי; במקום לקדם תוכן חדש ואיכותי, הם שוחים בתור המוכר להם, מתעצלים ללמוד על דברים חדשים, וגם לא חוששים לקדם בורות שאין בה לא אמינות, לא ממשות, לא עומק, ולא כבוד – לא למערב-אירופאים, לא לאפריקאים, לא לאסיאתים, לא לסלאבים, לא ליהודים, ובעצם, ובכן, כמעט לאף אחד.

מעט כבוד: ואולי הסעיף הזה, האחרון, הוא בעצם הסיכום של הסעיפים הקודמים, והוא די פשוט, ואמור להיות די אינטואיטיבי בחברה ליברלית: בשביל לייצג פלורליזם ייצוגי, עלינו לתת לאנשים את הכבוד המגיע להם בתור פרטים אוטונומיים ומקוריים. העולם של הארי פוטר הוא עולם אנגלי לבן בעיקרו, עם כמה מהגרים, עם אחוז מועט של הומוסקסואלים, ובלי טרנסים. זה לא עולם רע, זה פשוט עוד עולם, והוא בעיקר תואם את העולם הריאלי של אנגליה בשנות ה-90 של המאה הקודמת. הדרך לכבד אנשים שלא כלולים בעולם הזה היא לא לשים אותם שם בכוח האידאולוגיה והממון, אלא ליצור להם עולמות שבהם הם לא סתם "שחקן שחור", "שחקנית לסבית", "שחקנית היספנית" – אלא ראשית דבר, בני אדם עם סיפור ותוכן משלהם. בוודאי שבסיפור האישי שלהם לזהותם תהיה משמעות, אבל כיבודם יוביל לכך שמשמעות זו היא עוד חלק מאנושיותם וממהותם, ולא הדבר המרכזי (ואף היחידי) שיש בהם. הם יוצגו ויושפטו כבני-אדם מלאים, עם כל הנוגע לכך, ולא כתיוגי זהות פשוטים וחד-ממדיים. הרי מה היא המלחמה בגזענות ובשוביניזם אם לא הכבוד לאדם היחיד, לעולמו ולעומקו בשל האינדיבידואל שהוא, ולא בשל הנסיבות בהן נולד?

%d בלוגרים אהבו את זה: