כשמפעיל סוכנים ישראלי מורה לחסל אויב נאצי שנוא, מה הוא מרגיש? עדות מוזרה ששמעתי על הקריירה של יצחק שמיר במוסד, לקחה אותי עשורים אחורה לעיירה נשכחת בפולין, ומשם להרים ולנהרות של וייטנאם וסין. הינשוף על בועות לשוניות ותרבותיות, ציוניות וקונפוציאניות, שלוקחות אותך הרחק מארץ מולדתך ומחברות אותך רגשית למקומות שלא ראית אלא בדמיון.

מי ששואל אותי מה חקרתי בארבע השנים האחרונות, יגלה אולי שהתחקיתי אחרי עקבותיהם של מרגלים, סוחרי נשק ושכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, מלחמת העצמאות של אלג'יר והסכסוך הישראלי-ערבי. במהלך המחקר לספרי, Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War, שיצא כבר באנגלית ועתיד לצאת בשנה הבאה גם בעברית בהוצאת כינרת-זמורה, התעמקתי בין היתר גם במבצעי ציד נאצים של המוסד למודיעין ולמבצעים מיוחדים. אחת הדמויות העיקריות בסיפור שהתגלה לעיני היה יצחק שמיר, מפקד לח"י לשעבר וראש ממשלה לעתיד, שכיהן במחצית השנייה של שנות החמישים כמפקד יחידת מפרץ – צוות סודי שהיה אחראי על פעולות חשאיות במדינות ערב. לצד מעללים אחרים, שמיר פיקד גם על ניסיון ההתנקשות באלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד הפושעים הנאצים הנתעבים ביותר, שמצא מקלט כמדריך עינויים, מרגל לעת מצוא ויועץ מודיעין בסוריה. בספטמבר 1961, שלח אחד מאנשיו של שמיר חבילת נפץ לברונר, אך זו, למרבה הצער, רק הורידה אחת מעיניו של הפושע.

מטרת הפוסט הזה אינה לספר את סיפורו של ברונר ונסיונות ההתנקשות בו, עלילה שכבר גוללנו בסדרת פוסטים קודמת של הינשוף, אלא להיכנס לחידה צדדית שקשורה דווקא בדמותו של שמיר, איש המחתרת ומפעיל הסוכנים הקשוח. בתחילת המחקר, דמיינתי שהלה היה צייד נאצים נלהב ושש לנקמה. הרי מנחם בגין, כידוע, תיעב גרמנים, נאצים וכל מה שקשור בהם, ושמיר נחשב בפוליטיקה הישראלית לרביזיוניסט קיצוני בהרבה. הפתעתי היתה גדולה, כשעדים שהכירו את שמיר היטב סיפרו לי שהיה אדיש לחלוטין מבחינה רגשית למשימה. מבחינתו, ברונר היה מטרה בדיוק כמו כל מטרה אחרת, שמחסלים כי מקבלים פקודה. בוודאי שראה בו פושע הראוי למוות, אבל לא יותר, נניח, מכל מפקד משטרה בריטי או מחבל ערבי שחיסל במהלך הקריירה שלו. השואה והנאצים לא עניינו אותו במיוחד, סיפר לי אחד העדים. "הדבר היחיד שבאמת עניין אותו זה ארץ ישראל." ואכן, שמיר בחר לסיים את האוטוביוגרפיה שלו, סיכומו של דבר, במילים הבאות:  "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהיתה לאל ידו."

האדישות היחסית של שמיר כלפי גרמניה, פולין והשואה, בניגוד ללהט הנקמה של בגין, ניכרת גם ביתר פרקי האוטוביוגרפיה. כשהוא מתאר את הקריירה שלו כשר חוץ, למשל, הוא מספר ביובש כיצד קידם קשרים עם גרמניה ועם פולין ככל שחשב שהדבר משרת את האינטרסים של ישראל, וחרף מודעותו לעבר, התייחס אליהן בקור רוח דיפלומטי, פחות או יותר כמו לכל מדינה אחרת. כשביקר לקראת סוף הקריירה שלו בעיירת הולדתו, רוז'ינוי (אז בפולין, כיום בשטח בלארוס), היה אדיש לחלוטין לאנשים, לנופים וגם לקבלת הפנים הנלהבת שזכה לה. בעיניו, המקום היה חסר משמעות לחלוטין. וככל שהתחלתי לחפור, גיליתי שהאדישות הזאת אינה סוף פסוק, אלא כיסוי לתופעה הרבה יותר מעניינת.

הדברים אינם מובנים מאליהם, אפילו ליהודים שמשפחותיהם נספו בשואה. ב"ספר השירות והבלדות" שלו, מתאר הבארד היהודי שמשון מלצר את הרגשות החזקים שהוא חש, אפילו עשרות שנים מאוחר יותר, כלפי עיירת הולדתו. אצל ניצולי שואה רבים הרגשות הללו הפכו, לאור המאורעות הטרגיים, לזעם, שנאה, כעס וחרם. אחרים דווקא ביקרו בעיירותיהם הישנות בהתלהבות, לפעמים כעבור שנים, וניסו לחפש מקומות מוכרים. אבל מאיפה מגיעה האדישות של שמיר? רמז לכך אפשר למצוא בתחילת הספר, כאשר הוא מתאר את ילדותו ברוז'ינוי:

אינני יכול לצייר לעצמי מה היה עולה בגורלי אילולא התחנכתי על טהרת העברית, אילולא למדתי בפולין, בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון שזו היתה שפתם. הייתי אחד מרבים שקנו את השכלתם במוסדות "תרבות" – רשת מסועפת ודינמית של מאות גני ילדים, בתי ספר, אפילו סמינרים למורים, שסימני ההיכר המובהקים שלה היו זיקה ציונית, צביון חילוני מעיקרו ושיטות לימוד מתקדמות…. לא ראיתי את עצמי נחות מן הסביבה החיצונית או עליון עליה. לא היה בינינו שום קשר של ממש. פולין, השפה הפולנית, ההיסטוריה הפולנית –  כל אלה נדחקו לשוליים מפני ארץ ישראל ומה שקשור בה. הדמיון, הסקרנות והאנרגיה הפנימית שאבו בקביעות גירוי והשראה משפה, מהיסטוריה ומנופים של ארץ רחוקה ולא נודעת כמעט, שאין שום דמיון בינה ובין העולם הלא-יהודי האופף אותי. יותר ויותר ראיתי את עצמי כתושב ארעי בפולין, כמי שנמצא בה רק לחנית ביניים, בדרכו למקום אחר.

שמיר לא היה היחיד. בני מיעוטים רבים מספור באירופה שלפני המלחמה הגדולה, ובין שתי המלחמות, גדלו ב"בועות לשוניות" שהיו מנותקות מהסביבה שלהם. בפולין, באופן ספציפי, היו מיעוטים יהודיים, גרמניים, בלארוסיים, ליטאיים ואוקראיניים שנלחמו נגד רוב שוביניסטי על שפתם ועל תרבותם, או במילים אחרות, על הזכות להיות "בועה" שכזאת. אולם כמעט כל הבועות הלשוניות של מיעוטים בעולם היו מקומיות. היידיש, האוקראינית, הליטאית והגרמנית היו שייכות לארץ ונטועות בנופיה, בהיסטוריה שלה, בתולדותיה. העברית של שמיר, לעומת זאת, כיוונה למקור אחר, רחוק, שכל כולו היה פרי הדמיון: ארץ ישראל כפי שהצטיירה בשיעורים במוסדות ציוניים דוברי עברית, שרוב הנוכחים בהם לא ראו אותה מעולם. אולם התיאורים היו מדוייקים מספיק בשביל ששמיר יזהה את הארץ וירגיש בה בבית כמעט מהרגע הראשון שעגן בחופיה. זאב ז'בוטינסקי, לצד היותו ציוני, היה גם אירופי קוסמופוליטי, משכיל להפליא ובן בית בתרבות המערבית הקלאסית והמודרנית. מנחם בגין, לצד היותו יהודי, ישראלי וציוני, היה פולני, כל כך פולני, עד שחלק מנאומיו נגד גרמניה בשנות החמישים נשמעים לא רק כהתחשבנות על השואה אלא גם כחשבון היסטורי פולני על כל העוולות שגרמניה ביצעה כנגד ארץ הולדתו במאות השנים האחרונות. לכן גם הציע, בניגוד לכל היגיון פוליטי, שישראל תכרות ברית עם פולין (הקומוניסטית!) נגד גרמניה המערבית. שמיר היה כמו טיל מונחה מטרה – לארץ ישראל. כל החינוך שלו, כל האופן שבו גדל, היה מנותק לחלוטין ממקום הולדתו.

באופן מפתיע, מצאתי מקבילה לבועה הלשונית ששמיר גדל בה דווקא במקום רחוק ושונה מאד ממזרח אירופה ומארץ ישראל: העולם הקונפוציאני שסבב את סין. לפני המאה ה-19, ובמקומות רבים גם עמוק לתוך המאה העשרים, אינטלקטואלים בארצות קונפוציאניות כמו וייטנאם גדלו בחינוך סיני קלאסי שהיה מנותק לחלוטין מהנופים, המורשת וההיסטוריה של מולדתם. הם שיננו טקסטים של קונפוציוס ומנציוס, התרגשו מהשירה הסינית הקלאסית, כתבו בתי שיר וסיפורים על הנופים הסיניים והשתמשו ברפרנסים תרבותיים מסין העתיקה, ולרוב לא מהמקומות שבהם גדלו. למעשה, לאינטלקטואל וייטנאמי טיפוסי היה הרבה יותר במשותף עם אינטלקטואל סיני, יפני או קוריאני, שאותם לא ראה מעולם, מאשר עם האיכר הוייטנאמי שגר בכפר לידו. המורשת הסינית הקלאסית המשותפת אפשרה לאנשים הללו לתקשר ולבנות רשתות אחד עם השני. כשנפגשו, לא יכלו לדבר זה עם זה, אבל כתבו סימניות סיניות קלאסיות במכחול. אפילו בתקופה מאוחרת יחסית, שנת 1872, הצליח שר החוץ היפני סואג'ימה טנאומי לרגש את המשנה לקיסר סין עד דמעות כשכתב, בהינף מכחול, שיר קינה בסינית קלאסית לכבוד אחיו שנפטר זה עתה.

 ההבדל הגדול בין המקרים הוא שבעולם הקונפוציאני, ואפילו בסין עצמה, התרבות הקונפוציאנית של המשכילים נחשבה כמכשול ללאומיות הצעירה והמתחדשת, ומובילי התנועה הלאומית ראו בה פיגור אנכרוניסטי שיש למגר או לפחות לשנות באופן משמעותי. הלאומיות הרי הדגישה את הספציפי, המקומי, הייחודי, ונאבקה תמיד בגישות אוניברסליות שמשכו אותך למקומות אחרות שאינם מולדתך. כשהפציעה התנועה הלאומית הוייטנאמית בסוף המאה ה-19, אנשיה לעגו מרות לאינטלקטואלים, המשוררים והסופרים שדמיונם נדד הרחק לסין הקלאסית. "הם חיים ליד נהר המקונג אך לא רואים אותו, ובמקום זה כותבים שירים על הר טאי והנהר הצהוב [שבסין]", האשימו. כשהחלו יוצרים המזוהים עם התנועה הלאומית לכתוב ספרות וייטנאמית, הפרוייקט היה נטוע בבושה עמוקה. העלילות של כמעט כל היצירות הוייטנאמיות המפורסמות, לרבות האפוס החשוב ביותר של הארץ, "סיפורה של קיו", בכלל לא התרחשו בוייטנאם אלא בסין העתיקה. לכן, החל מירוץ לכתוב שירים וסיפורים המתרחשים בוייטנאם וחוגגים את תולדותיה.

לפיכך, סיפורו של שמיר חריג באופן מעניין. הבועות הלשוניות הציוניות שבהן גדל כמהו למקום רחוק ולא מושג, אולם לא כנגד הלאומיות אלא בשירותה. אכן, לאומיות שדמיינה את עצמה הרחק הרחק מהמקום שבו נולדה, עם כל ההשלכות של הדבר, היתה ככל הנראה ייחודית לתנועה הציונית.

האם ממשלת פולין הגולה עמדה לחתום על הסכם חשאי עם גרמניה הנאצית בראשית מלחמת העולם השנייה, ואם היתה עושה זאת, כיצד היתה משתנה ההיסטוריה של המאה העשרים? בספר מרתק המבוסס על מחקר ארכיוני ביותר משש מדינות, חושף ההיסטוריון יעקב פלקוב את סיפורם עוצר הנשימה של שני סוכנים יהודים-פולנים שנאבקו זה בזה, תככים בתוך צמרת בעלות הברית ומגעים חשאיים חובקי עולם, שמאירים באופן אחר לגמרי את הסכסוך הגרמני-פולני ואת ראשית המלחמה הגלובלית שקרעה את העולם.

"אל תשכח, אל תשכח את אשר עשו לו,
אל תשכח לאחד שמאה יכלו לו,
תֵרָצֶה לפניך, חמת מעטים.
ברוך אלוהי המתים".

נתן אלתרמן, שמחת עניים

הקטע הזה, מאת נתן אלתרמן, סיפורו של מגן על עיר נצורה שמבטא את עומק הייאוש ושאיפת הנקם היהודית, היה יכול להיכתב באותה מידה על ידי משורר פולני לאחר מלחמת העולם השנייה. המטייל בוורשה היום, ייתקל באינספור אנדרטאות לקורבנות של הנאצים, הקומוניסטים, המורדים הללו, גדוד המחתרת ההוא, הפרטיזנים האלמונים והצנחנים הפלונים. לפי הנראטיב הפולני שהתקבע לאחר המלחמה, פולין היתה קורבן אולטימטיבי ומדינה לוחמת הירואית בעת ובעונה אחת. זו שנאבקה ראשונה ברשע הנאצי, לא הסכימה להתפשר עמו מעולם ונכבשה על ידו. לא זאת בלבד שהקריבה את מיטב בניה, חיילים, מלחים וטייסים, במלחמה על האיים הבריטיים ולאחר מכן בחזיתות צפון אפריקה ואיטליה, פולין גם הקימה את "צבא הבית" (ארמיה קראיובה) אחת המחתרות היעילות ביותר במלחמת העולם השנייה. בסופו של דבר, באוגוסט 1944, פתחו הפולנים במרד אנטי-נאצי נגד כל הסיכויים ועמדו בפני צבאות גרמניה יותר זמן מאשר מדינות ריבוניות מסויימות. ובתמורה, כפי שתיארו אינספור סופרים והיסטוריונים פולנים לאחר המלחמה, קיבלה מדינתם סכין בגב. בעוד הנאצים השמידו את וורשה, בירתם התוססת והמעטירה, הסובייטים עמדו מנגד וחככו ידיים בסיפוק, ובעלי בריתם הבריטים מכרו אותם בדם קר לשלטונה האכזרי של ברית המועצות. לא קשה להבין מדוע הפולני הממוצע, שגדל על הנראטיב הקורבני הזה ורואה את תולדות ארצו כסדרה של קרבות הירואיים מחד ומזימות בגידה מאידך, לא מסוגל להבין את הסיפור היהודי שרואה בפולנים (או חלקם לפחות) רוצחי יהודים אנטישמים ומשקיפים מן הצד על השואה.

הסיפור הפולני מתבסס גם על הנחת יסוד שקטה נוספת, הגורסת כי הפלישה לפולין היתה השלב הראשון והבלתי נמנע באירוע המונומנטלי שידוע כ"מלחמת העולם השנייה". כלומר: מרגע שהיטלר חצה את הגבול הבינלאומי, התחילה המערכה הראשונה של סדרת אירועים בלתי נמנעים שיגררו את הגלובוס כולולמלחמה ההרסנית בתולדותיו. אמנם, במשך השנים ערערו היסטוריונים רבים, בפולין ומחוצה לה, על הסיפור הפולני הפשטני של "טובים מול רעים". אלו הדגישו, למשל, כי שיתוף הפעולה של פולנים רבים עם הנאצים, הן בביסוס הממשל הכללי, הן ברצח אחיהם והן ברצח יהודים, היה משמעותי הרבה יותר מאשר חשבנו בעבר, ואפילו יחידות של המחתרת עצמה שיתפו פעולה עם הנאצים באופן מקומי. מעטים יותר ערערו על הנחת היסוד השנייה של הסיפור הפולני, כאילו הסכסוך בין וורשה לברלין היה המערכה הראשונה, הבלתי נמנעת, במלחמת עולם.

יעקב פלקוב, היסטוריון מוכשר להפליא מאוניברסיטאות אוקספורד ותל אביב, הוא אחד מהחוקרים המעטים המערערים על שתי הנחות היסוד הפולניות גם יחד, תוך כדי טוויית סיפור היסטורי המתבסס על מסמכים היסטוריים נדירים. פלקוב, מומחה שאין כמותו בארכיונים השונים, קורא בשטף פולנית, רוסית, גרמנית ולטבית, ולכן יכול לבחון את החומר הראשוני ממלחמת העולם השנייה כפי שמעטים אחרים יכולים לעשות. בספרו החדש ופורץ הדרך, בין היטלר לצ'רצ'יל: שני סוכנים יהודים ומאמץ הביון הבריטי למנוע הסכם חשאי בין ממשלת פולין הגולה לגרמניה הנאצית, משלב פלקוב סיפור הרפתקאות וריגול עוצר נשימה שדלה מהארכיונים הבריטיים, הגרמניים והפולניים, עם מחשבות עמוקות שמערערות את עצם התפיסה שלנו של מלחמת העולם השנייה. הוא חושף כיצד סמסון מיקיצ'ינסקי, מבריח, פיקסר ופושע ממוצא יהודי, קיבל את העיטור הגבוה ביותר של פולין במלחמת העולם השנייה, לאחר שהבריח (תמורת תשלום דשן) מאות יהודים ואת בני משפחותיהם של בכירי הממשלה הגולה. בו בזמן, הוא היה מקורב לקציני אבוור (ביון צבאי גרמני), והצליח להשיג דרכון צ'יליאני שבאמצעותו נע ונד באופן חופשי באירופה הכבושה בידי הנאצים ומעבר לה. בשיא הקריירה שלו, סוף 1940 וראשית 1941, תיווך מיקיצ'ינסקי בין השגריר הגרמני בטורקיה, פרנץ פון פאפן, לבין פרופ' סטלינסלב קוט, אחד מבכירי המנהיגים הפולניים ויד ימינו של ראש הממשלה הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי.

אותם מגעים, משער פלקוב, עסקו בדיל דרמטי בין גרמניה לבין פולין: הרייך השלישי יעניק לפולנים מדינה עצמאית (אך כפופה לרייך) בחלק מהשטח שנכבש, ובתמורה תנטוש הממשלה הגולה (או לפחות הקבוצה של קוט ומקורביו) את לונדון ותעבור לוורשה. פולין תכרות ברית עם גרמניה נגד ברית המועצות, מהלך שיוציא את אוויר המלחמה מהבלון הבריטי ויוכל אולי להביא שלום לאירופה. אולם בעוד המגעים מתנהלים, טוען פלקוב, הבינו הבריטים את חומרת הסכנה. ביחד עם גורמים בביון הפולני שהתנגדו למיקיצ'ינסקי ולפטרונו, סטניסלב קוט, הם חטפו את המתווך מיקיצ'ינסקי מאיסטנבול, הביאו אותו לפלסטינה / ארץ ישראל ורצחו אותו שם בהאשמה (מופרכת לגמרי) של ריגול לטובת הגרמנים. זאת ועוד: החוקר והרוצח של מיקיצ'ינסקי, קצין הביון הפולני (גם הוא ממוצא יהודי) אדוורד שרקייביץ', המשיך לשתף פעולה עם הבריטים וכמעט חולל הפיכה שקטה בתוך הממשלה הפולנית הגולה, שמטרתה היתה לדחוק הצידה את ראש הממשלה ולדיסלב שיקורסקי ולהעלות במקומו מנהיג אחר, נוח יותר לבריטים. אולם מסיבות שונות איבדו הבריטים עניין בהפיכה ודאגו לפטר את שרקייביץ'. שני הסוכנים הפולנים יהודים – הרוצח וקורבנו  – נפלו שניהם לתהום הנשייה ביחד עם הדלתות המדיניות-פוליטיות שפתחו לזמן קצר.

"בפולין אין משתפי פעולה", התפאר כרוז של המחתרת, ארמיה קראיובה, בשנת 1945. "אצלנו אין האכה או קוויזלינג". אולם ההנגדה הזאת למנהיגי ממשלות הבובות בצ'כוסלובקיה ובנורבגיה אינה מדוייקת במאת האחוזים. מעבר לעובדה שהיו גורמים רבים בחברה הפולנית שאכן שיתפו פעולה עם הכובש הנאצי, בין אם ממניעים אופורטוניסטיים ובין אם מתוך שאיפה להגן על האוכלוסיה המקומית, פלקוב מראה שאפילו חוגי הממשלה הגולה שקלו להגיע להסדר עם הגרמנים, בעיקר בשנה וחצי הראשונות של המלחמה. בפרקים הראשונים, לדעתי החשובים והמעניינים ביותר בספר, הוא מציב את המו"מ שניהלו קוט והגרמנים, בתיווך מיקיצ'ינסקי, בהקשר אירופי רחב יותר. ב-1940, כאמור, אף אחד לא ידע בוודאות שתפרוץ מלחמת עולם שתסתיים בהשמדה של חלק מהמעצמות המשתתפות בה, ברית המועצות עדיין לא היתה מעורבת בלחימה, מעטים מאד חזו שתהיה שואה, ואפילו האלימות של הנאצים עדיין לא היתה זוועתית כפי שתהיה בשלבים מאוחרים יותר במלחמה. בשנת 1940 ניהלו הבריטים מגעים נרחבים עם קושרים גרמנים אנטי-נאצים, שדרשו להשאיר לרייך לפחות חלק מכיבושיו של היטלר, החליפו מודיעין עם וישי, ואפילו שקלו, בקצרה, לכרות שלום עם גרמניה הנאצית אחרי תבוסתה של צרפת. איאן קרשו מסביר שצ'רצ'יל דחה את האופציה הזאת בלב כבד, ורק בקושי הצליח לשכנע בכך את עמיתיו. אם כך, כיצד אפשר להאשים את הפולנים שרצו בסך הכל לנהוג כמו הצרפתים, הצ'כים ורבים אחרים, ולחסוך מעצמם לפחות חלק מזוועות הכיבוש?  אולם פלקוב אפילו מרחיק לכת יותר מכך. הוא חושב שאם הפולנים היו נענים להצעות הגרמנים – בין אם דרך המו"מ החשאי בתיווך מיקיצ'ינסקי או בדרך אחרת – התוצאה היתה טובה יותר לפולין ולעולם כולו. המדינה הפולנית היתה שומרת על עצמאות חלקית, לפחות, המוטיביציה למלחמה היתה דועכת גם מבחינת בריטניה, ואולי המלחמה הגרמנית-פולנית לא היתה הופכת למלחמת עולם. במקרה כזה, אולי גם השואה לא היתה מתחוללת וחייהם של מיליונים, לרבות פולנים ויהודים, היו ניצלים.

בין היטלר לצ'רצ'יל הוא ראשית כל ספר מרתק, שעלילתו עוצרת הנשימה שאובה כולה מארכיונים נסתרים ומתיקים שלא שזפתם עין אדם עד היום. מי שיקרא אותו יצא למסע בין מלונות מפוארים ברחבי אירופה, מפקדות מאובקות של קצינים בריטים וגולים פולנים, בתי מסתור בתל אביב, ורשתות ריגול שנפרשו בין לונדון, וורשה, איסטנבול וירושלים. כל המקומות הללו מתוארים ביד אומן, כאילו מצליח המחבר להחיות לרגע את העולם של מלחמת העולם השנייה על כל התקוות, האכזבות, התככים והאימה הטהורה שלו. כמו הטובים שבהיסטוריונים הוא לא מסתפק בהליכה בדרכים סלולות, ולא רק צולל לעמקי הארכיונים כדי להשיג מידע חדש, אלא דולה ממנו תובנות מאתגרות שגורמות לנו לחשוב מחדש על כל מה שאנחנו יודעים. החלק החזק ביותר שלו, לדעתי, הוא הדגש שבכל נקודת זמן היו הרבה מאד דרכים פתוחות, ומה שאנחנו יודעים על מלחמת העולם השנייה בדיעבד לא היה נכון בהכרח במהלכה, ואפילו לא שנה וחצי לאחר שהתחילה. פלקוב מראה את המציאות לא כנתיב אחד אלא כדרך יער מפותלת שעשרות שבילים יוצאים ממנה בכל נקודת זמן, חלקם מתעתעים, חלקם אמיתיים, ולעולם לא ברור איזה מהם יסתיים במבוי סתום. הוא גם מפליא לתאר את מורכבות היחסים בין המעצמות, וכיצד שחקנים כמו הפולנים – שנראו כלפי חוץ מאוחדים במלחמתם בכובש הנאצי – היו בפועל מסוכסכים עד כדי התנקשויות, רציחות ומלחמת אזרחים פנימית, ועד כמה היחסים בינם לבין מארחיהם הבריטים היו רעים הלכה למעשה.

אולם אני, באופן אישי, חולק על מקצת ממסקנותיו של פלקוב. לפעמים נראה שהמחבר אינו מבחין די הצורך בהבדל שבין מגעים וגישושים לבין הסכמים דיפלומטיים שעשויים לשנות מציאות קשה ומסלימה של מלחמת עולם. הביטו לרגע על הפוליטיקה הישראלית הנוכחית, בזמן המשבר הסופי של ממשלת בנט, וראו כמה גישושים בין מפלגות ופוליטיקאים מכל הקשת מתקיימים ומסתיימים בלא כלום. וזאת בתנאים של מערכת פוליטית דמוקרטית, לא של מלחמה אירופית או עולמית. הסיבה לכך היא שדיפלומטים ופוליטיקאים מגששים ובוחנים אפשרויות כל הזמן. זה תפקידם. אולם בכדי להביא משאים ומתנים בין יריבים מרים, כמו הגרמנים והפולנים, להסכמים של ממש, יש להתגבר על התנגדויות עזות של סיעות שאינן מעורבות בהסכמים.

אפילו אם השגריר הגרמני בטורקיה פון פאפן, אדם מתון באופן יחסי, היה מצליח להגיע להסכם עם קוט, האם היה מצליח להתגבר על הס"ס וכוחות קיצוניים אחרים שרצו לגרש את הפולנים ולהפוך את המדינה כולה ל"גן עדן ארי", והשפעתם על היטלר היתה רבה ועצומה? ומנגד, האם קוט היה יכול לשכנע את חבריו לממשלה הגולה, אפילו בתנאים הקשים של 1940, לוותר על חלקים ניכרים משטחי פולין ולהפקירם לשלטון כיבוש אכזרי? אנחנו יודעים שגורמים רבים בממשלה הפולנית סירבו, אפילו ערב מרד וורשה, כשגורלם היה תלוי בכך, לויתורים טריטוריאליים כלשהם לסובייטים במזרח פולין. מדוע שהיו מסכימים להפקיר את מערב פולין להיטלר תמורת הבטחות שנכתבו על הקרח? ואכן, קריאה זהירה בספרו של פלקוב מראה כי למרות שהיו לא מעט גורמים גרמניים ופולניים שרצו לבוא במגעים כלשהם, אלו היו בדרך כלל חד צדדיים, ונכשלו כמעט מיד לאחר שהתחילו כי אחד הצדדים (הגרמני או הפולני) סירב להמשיך עמם באופן רציני. במקרה אחד, זה של הקבוצה הפולנית הימנית-קיצונית חרש וחרב, מנהלי המשא ומתן נרצחו בידי חבריהם. דווקא על המגעים הכי דרמטיים, כביכול בין קוט לפון פאפן, המידע הארכיוני דל מאד, ואפילו פלקוב מודה, בהגינות רבה, כי קשה להסיק מסקנות יצוקות בסלע על תוכנם ורצינותם.

זאת ועוד: הניסיון ההיסטורי הממשי ממלחמת העולם השנייה מאיר באור ספקני גם את טענתו השנייה של פלקוב, כאילו הסכם בין הגרמנים לפולנים היה יכול לשמור מידה כלשהי של עצמאות פולנית ולהציל את וורשה מהרס ומחורבן, כפי שניצלו פריז ופראג. בהחלט יתכן. אולם מול עיני הקורא צריכה לעמוד גם הדוגמא של סרביה, שנחרבה במלחמת אזרחים וחוותה גל טרור גרמני אכזרי למרות שקמה בבלגרד ממשלת משתפי פעולה נאמנה למדי. בנוסף לכך, בסין הרחוקה התבצע מהלך מאד דומה לזה שפלקוב מייחס לקוט. ואנג ג'ינג-ווי, סגנו של מנהיג סין הלאומנית, חתם על הסכם סודי עם היפנים וטס לננג'ינג בכדי להנהיג ממשלת משתפי פעולה. הממשלה הזאת לא חסכה מסין אפילו לא דיוטה אחת של הרס וטרור בידי היפנים, וכמעט כל ההבטחות שניתנו לה הופרו, בין היתר בגלל שכוחות קיצוניים בצבא היפני הפעילו לחץ על טוקיו לכרסם בהסכמות לאחר שואנג ג'ינג-ווי שרף את הגשרים וכבר לא היתה לו דרך חזרה. החוקר תימוטי ברוק, שדווקא מתבונן באהדה על משתפי הפעולה הסינים, כותב שחיילי ממשלת הבובות לא רק שלא הגנו על העם, אלא שדדו, רצחו ואנסו באזורי הכפר בדיוק כמו היפנים (ולוחמי הגרילה הסינים הקומוניסטים והלאומנים).

השגות אלו, כמובן, אינן מפחיתות מערכו של בין היטלר לצ'רצ'יל, ולו כהוא זה. באמצעות מחקר ארכיוני שאין שני לו, חושף פלקוב סיפור מרתק שמאיר באור אחר לגמרי את תחילת מלחמת העולם השנייה, כפי שהיא נראתה בזמן אמת. בעיקר, הוא מראה לנו שבכל רגע היסטורי יש אינספור אפשרויות פתוחות, ולמרות הפיתוי לאחוז באמונות דטרמיניסטיות לאחר מעשה, בהיסטוריה שום דבר אינו קבוע מראש. ספר זה ראוי לו שיתורגם לאנגלית, פולנית, גרמנית וכל השפות הרלוונטיות האחרות, ויש לקוות שאכן כך יקרה.

בימים האחרונים, בניסיון לפתור את המשבר ביניהן, פרסמו הממשלות של ישראל ופולין הצהרה משותפת, ובה הוקיעו את האנטישמיות ואת האנטי-פולניות. ממשלת פולין ביטלה את הסעיפים הפליליים ב"חוק השואה" השנוי במחלוקת וגינתה את אותם פולנים שרדפו ורצחו יהודים. ישראל מצידה הכירה בסיוע שהעניקה המדינה הפולנית במחתרת, הממשלה הפולנית הגולה והזרוע הצבאית שלה, ליהודים בתקופת השואה, הן בהפצת הידיעות על ההשמדה, הן בסיוע ליהודים נרדפים והן בהענשת מלשינים. להצהרה המשותפת היו גם מתנגדים. יד ושם, למשל, יצא נגדה בחריפות. אך למרבה הצער, תגובתה של רשות הזיכרון לשואה ולגבורה סובלת מכשלים היסטוריים ומחוררת ככברה. ינשוף היסטורי מסביר.

לאחרונה, נקט ראש הממשלה בנימין נתניהו בצעד חכם, וסיים את המשבר המיותר בין ישראל ופולין. במסגרת ההסכם, פרסמו שתי הממשלות הצהרה מתונה ומדוייקת במידה סבירה, ככל שאפשר לצפות ממסמך דיפלומטי. שני המנהיגים הוקיעו את האנטישמיות ואת השנאה לפולנים, והתחייבו להיאבק בהן. מצידה, התחייבה ממשלת פולין שלא להגיש תביעות פליליות כנגד אלו המאשימים את המדינה הפולנית ואת העם הפולני, כקולקטיב, באחריות לפשעי הנאצים. ממשלת פולין הודתה שהיו גם פולנים שפגעו ביהודים באותה תקופה אפלה, וגינתה אותם. יתר על כן, היא התחייבה לשמור על חופש הביטוי והמחקר בנושא השואה. ישראל הכירה בסיוע שהעניקה המדינה הפולנית המחתרתית, הממשלה הפולנית הגולה והזרוע הצבאית שלה, הן בהפצת הידיעות על ההשמדה, הן בסיוע ליהודים נרדפים והן בענישת מלשינים.

למרבה ההפתעה, יד ושם הגיב במכתב רשמי להצהרה, ודחה אותה מכל וכל. דא עקא, שתגובת חוקרי רשות הזיכרון אינה מדוייקת מבחינה היסטורית, נגועה בכשלים ומחוררת ככעך. גרוע מכך, היא חושפת חוליים חמורים בזיכרון ההיסטורי ובחינוך השואה הישראלי.

ההיסטוריונים דן מכמן, חוי דרייפוס ודוד זילברקלנג, שחתומים על התגובה, טוענים למעשה שתי טענות עיקריות. ראשית, הם טוענים כי ביטול הסעיפים הפליליים בחוק לא מעקר את סכנתו, שהרי ממשלת פולין וארגונים לא ממשלתיים עדיין יכולים לתבוע חוקרים ביקורתיים בתביעה אזרחית. כאן בהחלט יש מקום לביקורת, אם כי ממשלת פולין התחייבה בהצהרה לשמור על חופש המחקר, ואף ראוי לתהות עד איזו רזולוציה ישראל רשאית או אמורה לחטט בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת. אליבא דפרופסור יהודה באואר, שמחאתו המריצה כנראה את תגובת יד ושם, ישראל גם אמורה לדאוג שממשלת פולין לא "תמנע תקציבים" מאותם חוקרים. עד כמה הדברים רציניים, תשפטו אתם.

הטענה השנייה היא שההצהרה המשותפת שגויה מבחינה היסטורית. מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הם היסטוריונים מיומנים המתמחים בתולדות השואה, ובפרט בפולין. הם יודעים היטב ואף מודים שממשלת פולין הגולה הפיצה ברבים את הידיעות על השמדת היהודים, שפולנים סייעו ליהודים לא רק כפרטים אלא גם באופן שיטתי ומאורגן (ארגון ז'גוטה), ושהמחתרת הפולנית הענישה פולנים שהסגירו יהודים לגרמנים. הם גם מודעים לכך שהפולנים לא היו "עומדים מן הצד" אלא קורבנות של מסע רצח ושיעבוד גרמני בעצמם, ושביטויים כמו "מחנות השמדה פולניים" שקריים ומבטאים איבה בלתי מוצדקת לפולין. כל מי שיקרא את התגובה שלהם, ימצא שם את כל העובדות הללו, במפורש או במשתמע.

מנקודה זו, מכמן, דרייפוס וזילברקלנג מנסים לטשטש את חשיבות העובדות שהם עצמם מביאים. כך, הם חוטאים בכשל לוגי שיצחק בן ישראל עמד עליו לפני שנים בספרו הקלאסי הפילוסופיה של המודיעין. כשרוצים "לערוף ראש" של דמות ציבורית לאחר כישלון, נוח לטעון שאותו אדם לא עשה דבר כדי להתכונן לאתגר. אולם כאן ניצבת בפני המבקר בעיה: שמא יקום החצוף ויביא ראיות שדווקא עשה גם עשה? כאן, תמיד אפשר לטעון שהוא "לא עשה מספיק". טענה זו כמובן אינה ניתנת להפרכה, מפני שהיא טאוטולוגית. אם היה כישלון, כנראה שאפשר היה לעשות יותר.

כך גם חוקרי יד ושם. הם כותבים ששר החוץ הפולני הקריא ב-1942 לאומות המאוחדות את דו"ח הבונד, "דוח שיטתי, מפורט וחד משמעי ששוטח את התוכנית הגרמנית לרצח כל היהודים," וכן את ההתערבות הפולנית בדצמבר אותה שנה, שהובילה להצהרה חשובה של בעלות הברית בנושא הנדון. אפשר להוסיף גם דוגמאות אחרות, אותן החוקרים מזכירים בחטף או נמנעים מלהזכיר כלל. הממשלה הגולה הצהירה שוב ושוב על מחוייבותה לשוויון זכויות ליהודים: ב-1939, ב-1940 ומספר פעמים ב-1941. בקיץ אותה שנה, כאשר הגרמנים כבשו את מזרח פולין, הזהירו הן הממשלה הגולה והן ארמיה קראיובה את האוכלוסיה שלא לפגוע ביהודים ולא לשתף פעולה עם פוגרומים. אזהרות אלו היו לשווא, כפי שמוכיחים אירועי הדמים בידוובנה, רדז'ילוב ומקומות אחרים באזור לומז'ה. יאן קארסקי, השליח של הממשלה הפולנית הגולה, עשה מאמצים אדירים לעורר את דעת הקהל בעולם למען היהודים, בעוד אחד מאנשי ארמיה קראיובה, ויטולד פילצקי, התנדב להיאסר באושוויץ כדי לקבל מידע אמין על התנאים שם. המדינה הפולנית במחתרת היתה זו שזעקה על זוועות השואה לפני שהדבר הפך לנחלת הכלל. אולם אין זה משנה. בעיני מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הממשלה הפולנית הגולה דיברה בפומבי על השואה "רק במקרים מעטים", "לא העמידה את רצח היהודים בראש מעייניה" ולא "פעלה בנחרצות".

היופי בביטויים כמו "מקרים מעטים", "בראש מעייניה" וב"נחרצות", הוא שהם חסינים בפני הפרכה. לא משנה כמה מקרים ישנם, תמיד אפשר לומר שהם "מעטים", וכל פעולה יכולה להיות יותר נחרצת. אפילו אם ראש ממשלת פולין הגולה היה מחליט לשמור שבת וכשרות מתוך הזדהות עם היהודים, עדיין אפשר לומר שהוא לא עשה זאת ב"נחרצות" מספקת כי היהודים לא היו "בראש מעייניו". דרך אגב, בפסקה אחרת כותבים השלושה כי נציגיה של הממשלה הגולה בשטח דווקא כן האשימו אותה שדאגה יותר מדי ליהודים, וכנראה לא מבחינים שהדברים סותרים זה את זה (שלושת החוקרים מתכוונים לשדר מס' 354 של מפקד ארמיה קראיובה מספטמבר 1941 ומנתחים גם אותו באופן פשטני – אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).

לאחר מכן, קובלים אנשי יד ושם שממשלת פולין הפיצה ברבים את הידיעות על השמדת היהודים "בעיקר במקרים שבהם האמינה כי העיסוק בכך יעלה את קרנה בעיני בעלות הברית המערביות" ויסייע לה ביישוב סכסוכי גבול עם ברית המועצות. שימו לב לגישה הפוריטנית, שמבטלת כל סיוע ליהודים שלא התבצע ממניעים מושלמים וטהורים ללא רבב. לפי גישה זו, לא רק שממשלת פולין היתה צריכה לסייע לאזרחיה היהודים, אלא שהיה עליה לעשות זאת בלי שום שאיפה לקדם אינטרסים אחרים. ביד ושם שוכחים, שתפקידה העיקרי של ממשלה היא לדאוג לאינטרסים של עמה, ואם היא יכולה לעשות זאת כתוצר לוואי של סיוע למיעוט נרדף ומושמד – אז קל וחומר. ממשלת פולין סייעה ליהודים כדי "להעלות את קרנה"? הרי כל מעשה טוב שאתה מבצע משפר את תדמיתך בעיני אחרים. כנראה שלשיטתם של מכמן, דרייפוס וזילברקלנג פולין לא היתה צריכה סתם לסייע ליהודים, אלא לעשות זאת ברוח המצווה של מתן בסתר.

באופן דומה מטפלים שלושת החוקרים בסוגיית ההענשה של מלשינים (שמאלצובניצי) ומשתפי פעולה שהסגירו יהודים למוות. הם אמנם מונים 150 מקרים שבהם המחתרת שפטה אנשים כאלו, אולם לדעתם לא היה די בכך. כמה פסקי דין יהיו "מספיקים" לדעתם? 300, 400, 600, 2000? לא ברור. ב-27 באוקטובר 1943, למשל, פרסם ביטאון ארמיה קראיובה את דבר הוצאתו להורג של אנתוני פאיור בעוון הסגרת יהודים ומציליהם הפולנים. כשנורה המלשין בוריס פילניק, הוזכרו בפסק הדין גם שמותיהם של הוריו – צעד קיצוני שנועד לבייש את המשפחה כולה ולהרתיע בפני מעשים דומים. באופן תמוה, מתעלמים החוקרים גם מהאזהרות החוזרות ונשנות של ארמיה קראיובה, המחתרת הפולנית המרכזית, שאל לאוכלוסיה להסגיר יהודים לידי הנאצים. הארמיה פרסמה אזהרות כאלו מספר פעמים, שבה הוקיעה את ההלשנה כעבירה פלילית המנוגדת לחוקי פולין ואיימה בעונשים חמורים. בכל זאת, פוסקים מכמן, דרייפוס וזילברקלנג כי "בתי הדין של הממשלה הגולה לא מיצו את הדין עם פולנים שהיו מעורבים ברדיפת יהודים." זו דוגמא מובהקת לשיטת הסנדוויץ' של שלושת החוקרים: לשחרר הצהרה קיצונית, לסייג אותה בעובדות, ואז לחזור עליה שוב תוך התעלמות מוחלטת מהסייגים.

אם במקרים הקודמים מדובר על כשלים רטוריים גרידא, אזי בפסקאות העוסקות במחתרת הפולנית, ארמיה קראיובה, ישנן טעויות היסטוריות של ממש. מיכמן, דרייפוס וזילברקלנג קובעים כי ארמיה קראיובה היתה בעלת אופי "לאומני ובחלק ניכר ממנה גם אנטישמי", ובין חברי המחתרות, היו אלו בעיקר חבריה שרצחו יהודים. כמו כן, הם מוסיפים שמבחינת המחתרת, רצח היהודים בידי הגרמנים נתפס כהתפתחות חיובית.

התיאור הזה הוא אמת חלקית במקרה הטוב, וסילוף חמור של העובדות ההיסטורית במקרה הגרוע. ארמיה קראיובה ייצגה את כל המפלגות הדמוקרטיות בקשת הפוליטית הפולנית. חלקן היו אנטישמיות, אחרות היו אדישות ואחרות, אוהדות יותר ליהודים. לכן, כפי שעולה ממחקרו של ג'ושוע צימרמן, בכיר החוקרים בנושא, היחס של ארמיה קראיובה ליהודים היה מעורב. היו מקרים רבים של אנטישמיות ומקרים מסויימים של רדיפה ורצח מצד אינדיבידואלים או יחידות, לצד אהדה ונסיונות כנים להצלה ולסיוע. בספרו, מזכיר צימרמן בכיר מחתרת אחד שאכן ראה ברצח היהודים תופעה חיובית, אולם רוב מוחלט של מנהיגי המחתרת שהוא מצטט, לרבות המפקדים העליונים, אומרים את הדבר ההפוך בדיוק. גם האנטישמים שביניהם, נחרדו מרצח היהודים בידי הגרמנים וראו בו פשע מזוויע. בדצמבר 1943, למשל, הוציאה המחתרת להורג מנהל בית ספר כפרי מאזור קרקאוב, משום ששיבח בפני תלמידיו את רדיפת היהודים ולוחמי ההתנגדות. קביעתם של שלושת החוקרים, כאילו "ארגוני המחתרת התבטאו באופן שראה בהעלמות היהודים תוצאה חיובית של המלחמה" מוטעית ומסולפת מבחינה היסטורית.

הקביעה כאילו ארגוני המחתרת שמחו ברצח היהודים אינה מתיישבת גם עם העובדה, שהממשלה הגולה וארמיה קראיובה תמכו וסייעו לז'גוטה, אחד מארגוני הצלת היהודים המרשימים והיעילים ביותר שפעלו באירופה הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה. חוקרי יד ושם מזכירים את ז'גוטה, אולם מטשטשים בתגובתם את הקשר ההדוק בין ארגון זה לבין הארמיה וממשלת פולין הגולה, כדי שלא יפריע להם חס וחלילה להציג את המחתרת הפולנית העיקרית כארגון רצחני ואנטישמי. בכך הם משתמשים בסטנדרט כפול. חברים סוררים בארמיה קראיובה שרצחו יהודים, בניגוד לפקודות שקיבלו מהנהגת המחתרת והממשלה הגולה, מייצגים בעיני יד ושם את כלל הארמיה. לעומת זאת, ז'גוטה, שפעלה בפקודת הדלגטורה ובסיוע הארמיה, לא מייצגת לשיטתם דבר.

ארמיה קראיובה גם סייעה בנשק, אמנם באופן מוגבל, למרד גטו וורשה, אימנה את המורדים בחבלה, ושלחה את אנשיה להסתער מול מכונות הירייה הגרמניות כדי לפרוץ את חומות הגטו. במהלך מרד וורשה (אוגוסט 1944), הריצו יחידות הקומנדו של הארמייה מבצע נועז, והצילו את היהודים במחנה הריכוז הנאצי גיישובקה. גם למאמצים צבאיים אלו לסייע ליהודים אין זכר בתגובה של יד ושם.

למעשה, ההצהרה המשותפת של פולין וישראל מדוייקת מבחינה היסטורית הרבה יותר מהתגובה של יד ושם. כשמתעלמים מהרטוריקה הלוליינית, גם מכמן, דרייפוס וזילברקלנג, מתארים מאמצים של הממשלה הפולנית הגולה להפיץ ברבים את הידיעות על השמדת היהודים, נסיונות שיטתיים של הממשלה והמחתרת להציל יהודים נרדפים, ופסקי דין מוות שבתי המשפט של המחתרת גזרו על מלשינים ומשתפי פעולה. תוך כדי כך, הם מכפישים את ארמיה קראיובה ומטשטשים את מאמציה שלה לסייע ליהודים בזמן המלחמה, כמו פעולות הסיוע למרד גטו וורשה והמבצע לשחרור גיישובקה.

מאיפה נובע הניסיון הזה לחבל במאמצי הפיוס בין ישראל לפולין, ולתקוף את ההצהרה המשותפת? באופן חלקי, מדובר בכשל דיסציפלינרי. מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הם חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל. התחום הזה, מעצם טבעו, רואה ביהודים גיבורים (לרוב טרגיים) שנעים על הבמה ההיסטורית מהתנ"ך ועד הפלמ"ח, בעוד יתר באי עולם אינם אלא ניצבים מתחלפים על אותה הבמה. הגויים נשפטים לפי דבר אחד בלבד: עד כמה סייעו ליהודים או רדפו אותם בכל נקודת זמן נתונה.

אם היהודים הם העיקר וכל היתר נספחים אליהם, הרי שברור מדוע חוקרי יד ושם מרשים לעצמם לדרוך ברגל גסה על הזיכרון ההיסטורי היקר לפולין, בעודם מתרעמים (בצדק!) על כל מקרה של זילות שואה או אנטישמיות ברחבי העולם. מכאן ברור מדוע הם מזדעקים על ההשוואה בין אנטישמיות לאנטי-פולניות. כי הרי אנטישמיות היא תופעה קוסמית ייחודית שאין דומה לה, שאסור להשוותה לשום דבר אחר. וחלילה לא לאובססיה האנטי-פולנית שחינוך השואה הישראלי מקנה לתלמידיו. מעניין האם שלושת החוקרים תהו אי פעם מדוע רואים צעירים ישראלים רבים את הפולנים כמעין נספח של הנאצים, מדוע פוליטיקאי בכיר ישראלי בכיר מצהיר שהיו "מחנות השמדה פולניים", וכיצד כמעט אף אחד כאן לא יודע שהפולנים לא היו "עומדים מן הצד" אלא נטבחו בהמוניהם בידי הנאצים והרימו התנגדות מהמרשימות באירופה בתנאים בלתי אפשריים. שאלו ישראלי מהרחוב מי היו אנשי ז'גוטה והאם שמע על פעולת חילוץ היהודים מגיישובקה. אף אחד כמעט לא יידע, מפני שחינוך השואה הישראלי, שיד ושם מילא תפקיד מכריע בעיצובו, ממלא פיו מים על הנושאים האלה בדיוק. לעומת זאת, כמעט כל אחד יוכל לומר עד כמה הפולנים אנטישמים או שהם "היו גרועים יותר מהגרמנים" – עוד איוולת שנשמעת תדירות במקומותינו.

אני לא מאוהדיו של ראש הממשלה נתניהו, אבל הפעם מגיעה לו מילה טובה. ההצהרה המשותפת של ישראל ופולין מדודה, חכמה ומדוייקת מבחינה עובדתית והיסטורית. אם אכן נכתבה בהתייעצות עם ההיסטוריונית דינה פורת, כפי שטוענת לשכת ראש הממשלה, הרי שגם היא ראויה לכל שבח על עבודתה המקצועית.

התגובה של יד ושם, לעומת זאת, אינה אות כבוד למוסד החשוב הזה – וזאת בלשון המעטה. מהיסטוריונים כמו דן מכמן, חוי דרייפוס ודוד זילברקלנג אפשר וראוי לצפות ליותר.

נ.ב. בשל האינטראקציה שהיתה לי עם יד ושם עוד בתקופה שחקרתי את המחתרת האנטי-נאצית בצבא הגרמני, לא הופתעתי מהכשלים שלהם גם בנושא הפולני. זכור לי כנס מסויים ביד ושם, בו הצגתי הוכחות שחור על גבי לבן שהיסטוריון גרמני שבכירי רשות הזיכרון הסתמכו עליו סילף ראיות ומקורות. בתגובה, יו"ר הפאנל (שהיה בזמנו ראש בית הספר הבינלאומי לחקר השואה) גער בי על "איך אני מעז" וכמעט סילק אותי מהאולם. נראה שלא הרבה השתנה שם מאז.

על שורשי התסכול מאחורי החוק הפולני השנוי במחלוקת. האם הישראלים מפספסים משהו?

ב-5 באוגוסט 1944, יומו החמישי של המרד הפולני הגדול נגד הכיבוש הנאצי, התנהל אחד ממבצעי הצלת היהודים הנועזים והנשכחים של מלחמת העולם השנייה. יחידה של המחתרת הפולנית פרצה למחנה הריכוז גיישובקה, ולוחמיה ירו בשומרים הנאצים ושילחו 384 אסירים יהודים לחופשי. מעטים בישראל שמעו על המבצע הזה, או על כך שהמחתרת הפולנית הפעילה את אחד מארגוני ההצלה היעילים ביותר באירופה הכבושה. במקום זאת, ישראלים רבים רואים את הפולנים כבעלי ברית של הנאצים ושותפים מלאים להשמדת היהודים, כאלו ש"יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם", כדברי ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הפער הזה בין התדמית למציאות, בישראל ובמדינות המערב, עומד בשורשי התסכול הפולני, שהוליד את החוק השנוי במחלוקת להגנת כבוד המדינה.

החוק שעבר בפרלמנט הפולני עורר סערה מוצדקת של זעם בישראל, ארצות הברית והעולם היהודי. אכן, מדובר בחוק רע ומזיק, שלשונו העמומה עלולה להוביל להשתקה ולסילוף ההיסטוריה. ממשלת פולין רוצה לספר לנו סיפור אמיתי על גבורתם של אזרחיה בתקופת השואה, אך גם היתה מעדיפה שנשכח הרבה מאד אמיתות לא נוחות. פולנים רבים סייעו למכונת ההשמדה הנאצית, בין אם כמלשינים מקצועיים או כחברי קבוצות משתפי פעולה כמשטרה הכחולה או מכבי האש. יהודים רבים שהסתתרו ב"צד הארי" של הגטו הוסגרו למוות על ידי פולנים, ואפילו יחידות מסויימות של פרטיזנים ולוחמי מחתרת השתתפו ברצח יהודים. במקומות מסויימים, כמו העיירה ידוובנה, מקומיים רצחו את שכניהם היהודים ללא כפייה נאצית, ולכך יש להוסיף את היחס המחפיר (ולעיתים גם האלים והרצחני) שזכו לו פליטי השואה אחרי תום הקרבות.

אך בניגוד לכותרות שהתפרסמו בחלק מהעיתונים, התקנות החדשות אינן אוסרות לדבר על חלקם של פולנים בשואה או על שיתוף פעולה של אזרחים פולנים עם שלטון הכיבוש הנאצי, וממילא אינן חלות על אמנים ואנשי אקדמיה. הן כן אוסרות להשתמש בביטוי המופרך "מחנות השמדה פולניים" שקנה לו אחיזה במקומותינו. מישהו צריך לספר לח"כ יאיר לפיד, שמחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת פולין לא היו פולניים בשום צורה. הגרמנים לא ביקשו את רשותם של הפולנים כדי להקים תעשיית מוות על אדמתם. הפולנים גם לא סיפקו שומרים חמושים למחנות. אלו היו בדרך כלל גרמנים, אוקראינים או אזרחי המדינות הבלטיות. החוק החדש גם אוסר להאשים את העם, האומה או המדינה הפולנית בפשעי הנאצים. אבל האם באמת ניתן להאשים את "הפולנים" באופן קולקטיבי?

המדינה הפולנית לא היתה קיימת בתקופת הכיבוש הנאצי. בניגוד למדינות אחרות כהולנד וצרפת, בפולין לא היתה ממשלת משתפי פעולה. העם הפולני לא "עמד מן הצד", אלא היה נתון לרדיפות קשות, מעשי טבח המוניים, הרעבה מכוונת ופעולות השמדה. הנאצים רצחו באופן מאורגן את בני המעמד העליון בפולין עוד בשלבים הראשונים של הכיבוש, ותכננו להשמיד עוד רבים. שלושה מיליון פולנים נרצחו במהלך המלחמה, או מתו כתוצאה ממדיניות הכיבוש הנאצי. ובכל זאת, המחתרת הפולנית, מהגדולות, החזקות והמשמעותיות ביותר באירופה, הוסיפה להילחם בנאצים עד למרד וורשה של אוגוסט 1944. הפולנים עמדו מול מכונת המלחמה הגרמנית במשך חודשיים תמימים, עד שקרסו בהיעדר עזרה ותמיכה מבחוץ.

אם היה מישהו שייצג את העם הפולני והמדינה הפולנית בזמן המלחמה, הרי זו הממשלה הגולה בלונדון והמחתרת הפולנית המאורגנת, ארמיה קראיובה. חברי ממשלה זו היו מבין הראשונים שחשפו את תוכנית ההשמדה הנאצית וזעקו להתערבות בינלאומית. ז'גוטה, ארגון הצלת היהודים שהיה כפוף לממשלה הגולה, חילץ מאות רבות של יהודים מהגטאות והמחנות, והפעיל רשת של בתי מסתור במנזרים ודירות פרטיות. יש לזכור שבפולין, העונש על הצלת יהודים היה מוות אכזרי למציל ולכל משפחתו, ואילו מלשינים תוגמלו ביד רחבה. ובכל זאת, פולנים רבים השתתפו וסייעו במאמצי הצלת יהודים. כדי להסגיר משפחה יהודית היה די במלשין אחד. לעומת זאת, כדי להציל אפילו יהודי אחד, היה צורך בשיתוף פעולה של פולנים רבים. פעולות ההצלה עירבו מאות ואלפי פולנים מן השורה כמצילים, שליחים, נותני מחסה, זייפני מסמכים, מומחים שעבדו על סיפורי כיסוי ועדים שהעידו שקר תוך סיכון חייהם. רבים עוד יותר ידעו ולא הסגירו.

היסטוריונים וחוקרים סבורים שהמחתרת הפולנית לא עשתה די על מנת להציל יהודים או לעזור להתנגדות היהודית בגטאות. יש משהו בטענות הללו. אנטישמיות היתה נפוצה גם בארמיה קראיובה, ופעולות ההצלה לא היו תמיד בראש מעייניה. במשך זמן רב, סירבו מפקדי המחתרת לסייע למרד היהודי בגטו וורשה, בטענה שהיהודים לא יודעים להילחם והנשק שיינתן להם ייפול מיד בידי הגרמנים. בכל זאת, ארמיה קראיובה העניקה סיוע קרבי למורדי גטו וורשה. במהלך המרד, ניסו חוליות של המחתרת הפולנית, בפיקודו של סרן יוזף פצ'ני, סגנו של מפקד AK ורשה, לפרוץ את חומות הגטו כדי לסייע ליהודים להימלט. הניסיונות הללו נכשלו. משמעותי יותר היה מבצע החילוץ בגיישובקה, שהוזכר לעיל. המחתרת סייעה ליהודים גם בדרך אחרת, לא פחות חשובה: גזרי דין מוות למלשינים ומסגירי יהודים מהציבור הפולני, אם כי אלו בוצעו רק בשלב מאוחר יחסית, החל מקיץ 1943.

החוק הפולני נולד מתוך תסכול על תדמית היסטורית שגויה ומסולפת, לפיה הפולנים היו אומה של רוצחים ששיתפה פעולה עם הנאצים. בצדק אמרו נציגי שגרירות וורשה, כי יש לחנך פוליטיקאים בורים כיאיר לפיד, שסבורים כי אושוויץ היה "מחנה השמדה פולני". עם זאת, תיקון העוול ההיסטורי לא יכול להתבצע על ידי חוקי השתקה. יש לחשוף את האמת על הרקורד המורכב של העם הפולני בתקופת השואה, על חלקיו המפוארים והמחפירים, האורות והצללים שבו.

ועוד הערה על האירועים האחרונים:

העימות האחרון בין ישראל לפולין הגיע לעוד אחד משיאיו המיותרים בועידת הביטחון במינכן, כאשר העיתונאי וההיסטוריון ד"ר רונן ברגמן התעמת עם ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי. בתשובה לשאלתו של ברגמן, האם החוק הפולני החדש אוסר עליו לספר על רצח משפחתו בידי משתפי פעולה פולנים, ענה מורביצקי שהוא לא אוסר זאת. מבין הפולנים היו אכן משתפי פעולה, אך היו כאלו גם מבין היהודים, הרוסים והאוקראינים. מבחינה היסטורית, ראש ממשלת פולין צדק: אכן יהודים רבים שיתפו פעולה ברצח אחיהם, בין אם מכורח ובין אם מאופורטוניזם, חמדנות או רמייה עצמית. למעשה, חלק ממשתפי הפעולה היהודים היו כה אכזריים, עד שהענשתם היתה עניין חשוב בסדר היום הישראלי בשנים שאחרי השואה. בביוגרפיה החדשה שכתב על צייד הנאצים שמעון ויזנטל, טוען ההיסטוריון תום שגב ש"החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" נחקק ב-1950 בדיוק כדי לטפל במשתפי פעולה יהודים כאלה. אף אחד בישראל לא חלם באותה תקופה על לכידת אייכמן, ו"עוזרים" לא יהודים של הנאצים היו רחוקים אז מהישג ידה של מערכת המשפט הישראלית. ראש ממשלת פולין טעה כמובן בהקשר הרחב יותר: מצבם של היהודים, כעם שנידון כולו לכלייה, היה גרוע בהרבה משל הפולנים, ומרחב התמרון שלהם קטן לאין ערוך, אולם בעובדות הפשוטות – צדק.

דבר זה כמובן לא הפריע לפוליטיקאים ישראלים לשחרר הצהרות שבינן לבין האמת ההיסטורית יש מרחק גדול מאד. ח"כ ציפי לבני, אישה משכילה ואינטליגנטית, כשלה בלשונה כאשר אמרה שהפולנים לא היו קורבנות אלא "שותפים פעילים ברצח". אם כי אכן היו פולנים רבים שהשתתפו באופן פעיל ברצח, ההכחשה של הקורבן העצום שהקריבה פולין במאבק בהיטלר אינה ראוייה – בוודאי לא לשרת חוץ ישראלית לשעבר שאמורה להכיר את ההיסטוריה טוב יותר. קולות שפויים ומאוזנים יותר, כמו זה של שר הביטחון לשעבר משה ארנס שחקר בעצמו את תולדות השואה בפולין, נדחקים למרבה הצער הצידה. ובמקביל, האווירה הציבורית האנטי-פולנית בישראל מעודדת כל פוליטיקאי להצטרף למהומה, ולעזאזל העובדות.

 

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. רבים מהמקומיים קיוו שהסיוט הקומוניסטי-סובייטי נותר מאחוריהם, והתבוננו בתקווה לעתיד קשה אך נסבל תחת שלטונה של גרמניה הנאצית. אולם חלק גדול מהתושבים עשו הרבה יותר מאשר לשמוח. הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס, שחשף בספר שערורייתי כיצד פולני ידוובנה טבחו באופן שיטתי את יהודי העיירה, עמד במרכז סופת אש וזעם שהותירה שאלות יותר מאשר תשובות. מה פשרה של התעלומה המחרידה של ידוובנה, ומדוע השטן נמצא בפרטים הקטנים? ינשוף היסטורי מסביר.

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. מקומיים רבים ראו את הגרמנים כמשחררים מהסיוט הקומוניסטי-סובייטי, וקיוו לעתיד קשה אך נסבל. מנהל בית הספר יצא ממקום מסתורו, אסירים פוליטיים שוחררו, משפחות התאחדו לאחר שפליטים חזרו מהיער. לפיכך, הגיבו רוב אזרחי ידוובנה על בוא הגרמנים בשמחה מדודה.

חוץ מאלו שלא.

ידוובנה, עיירה ישנונית בת כמה אלפי תושבים, היתה מחולקת כמעט שווה בשווה בין פולנים קתולים ליהודים, רבים מהם אורתודוקסים מתבדלים ומאמינים. במהלך שנות השלושים, היחסים בין הקבוצות היו תקינים על פני השטח. פולנים ויהודים סחרו והתרועעו זה מזה. אולם במעמקים, רחשה איבה קשה בין הקבוצות. יהודי העיירה ידעו היטב שכדאי להם לשמור על פרופיל נמוך בימים מועדים לפורענות כמו חג הפסחא, שעורר את זיכרון צליבתו של ישו ולפיכך גם אלימות ספורדית מצד השכנים הנוצרים. הללו היו ברובם מצביעים של ה"מפלגה הלאומית-דמוקרטית" (ENDEC), מפלגת האופוזיציה הימנית שהחזיקה בעמדות אנטישמיות חריפות. אולם למרות התהום בין הקבוצות, אנשים פחות או יותר חיו את חייהם – עד שחל תקר חמור.

היחסים בין יהודים לשכניהם התערערו באופן חריף בסתיו 1939, כאשר פולין חולקה בין הסובייטים לנאצים וחדלה מלהתקיים. בניגוד לערים ידועות יותר כמו וורשה או לודז', ביאליסטוק, לומז'ה ובנותיהן, לרבות ידוובנה, עברו לשליטתה של ברית המועצות. התושבים, יהודים כנוצרים, סבלו קשות תחת השלטון הסובייטי. רבים מבני האליטה של העיירה, לרבות המעמד היהודי העליון, נכלאו או הוגלו לעומק ברית המועצות. היהודים ייראי השמיים של ידוובנה סבלו גם דיכוי דתי תחת הסובייטים. אולם בעיני רובם, היה מדובר ברוע פחות בהשוואה לכיבוש הגרמני-נאצי. היהודים העניים יותר בעיירה, לרבות פליטים שזרמו אליה מאזור הכיבוש הנאצי, נאלצו למצוא עבודה במנגנון הממשלתי הסובייטי. אחדים, בעיקר מיעוט קטן של צעירים קומוניסטים, עשו זאת בהתלהבות, בין אם מאופורטוניזם ובין אם מאמונה כנה באידיאל הקומוניסטי. היו ככל הנראה גם כאלו שניצלו את ההזדמנות כדי להיפרע משכנים אנטישמים שרדפו אותם קודם לכן. "רציתם פולין בלי יהודים", נזכר פולני אחד בדברי שכנו, "עכשיו אין פולין – ויהודים יש." אולם הקומוניסטים הנלהבים היו מיעוט קטן מבין יהודי ידוובנה, ולא חסרו גם משתפי פעולה מבין הפולנים הנוצרים. קחו, למשל, את משפחת לאונדסקי, משפחה פולנית של עובדי כפיים ממצביעי המפלגה הלאומית-דמוקרטית. האב צ'סלב ואשתו נאלצו לברוח ליער מפחד הקומוניסטים, בעוד שניים מהבנים, ירזי וזיגמונט, שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית כדי לעזור להוריהם, ולעצמם. משפחת לאונדסקי, צ'סלב, ירזי וזיגמונט – השמות שלהם עוד יחזרו לככב בסיפור שלנו.

ב-22 ביוני 1941, פרץ מבצע ברברוסה, וגרמניה פלשה לשטח ברית המועצות. הצבא האדום התמוטט, ומזרח פולין נכבשה על ידי הוורמאכט במהירות. יחידות הצבא התייחסו ליהודים ולפולנים באופן אכזרי ביותר, אם כי ההתנהגות השתנתה ממקום למקום, אולם היה זה כאין וכאפס לעומת "עוצבות המבצע" של הס"ס, האיינזצגרופן, שהתקדמו ממקום למקום כדי "לטהר" את השטח שמאחורי החזית מגורמים עוינים. בהוראתו הישירה של מפקד משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, ובהסכמת מפקדי הצבא, ביצעו עוצבות המבצע מעשי טבח מחרידים ביהודים. במקומות שבהם הדבר אפשרי, פקד היידריך, יש לעודד את האוכלוסיה המקומית לבצע פוגרומים בכוחות עצמה. במיוחד במקומות בהם היתה עוינות חזקה באופן מיוחד כלפי היהודים.

כמו ידוובנה, למשל.

ממשרדו הסודי בוורשה, כתב מפקד המחתרת הפולנית, גנרל סטפן רובצקי, לממשלה הגולה בלונדון, והביע חשש כבד מפוגרומים כלפי היהודים בשטחים הכבושים במזרח פולין. בערים אחדות, כמו לבוב או קובנה, היהודים נטבחו על ידי המקומיים, אולם הרוצחים היו אוקראינים או ליטאים, לא פולנים. ידוובנה, והעיירה הסמוכה אליה, רדז'ילוב, היו המקומות היחידים בפולין שבהם המציאות התפתחה באופן אחר. כל כך מחריד – עד שפרשת ידוובנה תעורר גלים של ויכוח לוהט, זעם ושנאה בפולין עד לימינו אלה.

בספרו החלוצי, שכנים – השמדה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, חשף הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס גירסה אחת למהלך האירועים בעיירה ביולי 1941. הגרמנים נכנסו לידוובנה, וניהלו כמעט מיד שיחות בנוגע ליהודים עם ההנהגה המקומית בראשותו של מריאן קארולק.  קארולק, שמונה על ידי הגרמנים לראש עיריית ידוובנה, הודיע מניה וביה לכובשים החדשים שבכוונתו להשמיד את כל יהודי ידוובנה. המפקד הגרמני המקומי הציע לחוס על חייהם של בעלי מלאכה חיוניים, אולם חברי המועצה ויתר הנוכחים בישיבה התנגדו. יש מספיק בעלי מלאכה פולנים, אמרו, והתושבים דורשים להשמיד את כל היהודים. הגרמנים נתנו לתושבי ידוובנה 48 שעות לבצע את העבודה המלוכלכת.

הפנה אצבע מאשימה – פרופ' יאן גרוס. Credit: A. Zielinska, CC-BY-SA 4.0

ב-10 ביולי, התקבצו עשרות תושבים מידוובנה, בראשותו של קארולק, בכיכר העיירה, לאחר שגררו לשם את כל מאות היהודים שהצליחו לתפוס. הם אילצו קבוצה אחת של יהודים לנכש את העשבים שגדלו בין האבנים בכיכר השוק. קבוצה אחרת, בראשות הרב של ידוובנה, נאלצה לעקור את פסל לנין ממקומו ולסחוב אותו לאסם של אחד התושבים הנוצרים. בעוד היהודים גוררים את הפסל, אילצו אותם הפולנים לשיר "המלחמה היא בגללנו". כשהגיעו היהודים לאסם, דחפו אותם קארולק ואנשיו פנימה, יחד עם הפסל, הציתו אש ושרפו אותם חיים. יהודים אחרים נרצחו בעינויים בגרזנים, סכינים וקלשונים. מלבד קארולק, המשתתפים הסדיסטיים ביותר ברצח היו בני משפחת לאודנסקי – האב צ'סלב ובניו ירזי וזיגמונט, שעד אתמול שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית. צ'סלב אף הזהיר שכנה נוצריה שניסתה אולי למחות (או לפחות לתעד את האירועים) שאם לא תחזור הביתה "גורלה יהיה כגורל היהודים". לאחר הטבח, הפכו הבנים, ירזי וזיגמונט למשתפי פעולה עם הכיבוש הגרמני. מיד עם תום המלחמה, כאשר הבינו היכן מרוחה החמאה, הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הפולנית והפכו לנתינים נאמנים של השלטון החדש.

הערת תיקון: במקום זה היתה תמונה, שכתבתי קודם לכן שהיא צילום של האסם הבוער בידוובנה. מדובר בטעות. בעקבות הערה של הליגה הפולנית נגד השמצה, שגובתה בסימוכין ממוזיאון המלחמה הבריטי, התברר כי התמונה היתה של צריף שהוצת לאחר שחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן, ואין לה קשר לטבח ידוובנה. לכן התמונה נמחקה. 

טבח ידוובנה, כאמור, ייחודי אפילו בהיסטוריה העגומה של יחסי יהודים-פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה. מה גרם לתושבי העיירה הפולנית הישנונית לטבוח את שכניהם באכזריות כזאת? היסטוריונים מהימין הפולני, כמו תומש שצ'מבוש, אמנם גינו את הטבח בחריפות, אך טענו כי אין להבינו ללא שיתוף הפעולה של יהודים רבים עם השלטון הקומוניסטי השנוא. גרוס ותומכיו הטעימו מנגד שרוב יהודי ידוובנה לא שיתפו פעולה עם הסובייטים, שפולנים נוצרים רבים עשו זאת, ושבכל מקרה, ידוובנה לא היתה ייחודית מבחינה זו. אותה תמונת מצב התקיימה בעיירות פולניות רבות אחרות, אבל בהן לא התרחשו מעשי טבח. הבעיה היא שגם גרוס עצמו אינו מצליח לספק הסבר משכנע לייחודיות של ידוובנה. העיירה הרי היתה אנטישמית, אבל לא יותר ממקומות אחרים. הוא משער שתושבי ידוובנה זיהו הזדמנות לבזוז את הרכוש היהודי, אולם גם כאן הוא נתקל בבעיה דומה. מדוע תושבים של עיירות אחרות מלבד ידוובנה (ורדז'ילוב, עיירה סמוכה שבה התרחש טבח דומה בקנה מידה קטן יותר) לא טבחו כדי לבזוז רכוש? בסופו של דבר, הודה אף גרוס עצמו שאין לו הסבר משכנע. לפעמים, כתב באחד מהמשפטים התמוהים ביותר בספר, "השטן פשוט יורד לעיירה".

כשהתפרסם ספרו של גרוס בשנת 2000 בשפה הפולנית, הוא זכה לקיתונות של זעם ובוז מכל עבר. הפולנים רגילים הרי לחשוב על עצמם כקורבנות, ולא כרוצחים. כפי שכתב אחד מההיסטוריונים שהשתתפו בויכוח, הפולנים תמיד האשימו אחרים ברצח. גרמנים? בוודאי. ליטאים? ברור. אוקראינים? מי היה מצפה מהם למשהו אחר? אולם רבים התקשו להאמין שפולנים ביצעו טבח כל כך אכזרי בלי פקודה ואפילו עם עידוד מינימלי.

רבות מהתגובות נגד גרוס היו מרושעות ולא הוגנות. תושבי ידוובנה (להוציא מעטים, בכללם ראש העיר שכיהן עם פרסום הספר ונאלץ להתפטר מתפקידו בשל תמיכתו בהנצחת הטבח) התבצרו בהכחשה זועמת. הרוצחים ממשפחת לאודנסקי, שנענשו קלות על מעשיהם בפולין הקומוניסטית, הכחישו כמובן אף הם כל מעורבות. הממשלה הפולנית שללה מגרוס עיטור כבוד שקיבל בעבר. האשמות אחרות כנגדו היו רציניות יותר: חוקרים פולנים ביקרו את הסוציולוג הפולני-אמריקאי שהוא אינו מאומן במתודות היסטוריות, שהעריך את הראיות באופן רשלני ומגושם, ובעיקר – שלא השתמש בארכיונים גרמניים. הרי הויכוח העיקרי בפרשת ידוובנה נגע בראש ובראשונה למעורבות הגרמנית. האם הפולנים טבחו את שכניהם בעצמם, או שמא כמה בריונים עשו זאת בפקודה או בכפייה של הכובשים הנאצים? שאלה חשובה שנייה, נוגעת למניע של הרוצחים, שגרוס כאמור לא הצליח להסביר. האם שיתוף הפעולה של יהודים מסויימים עם הסובייטים מילא תפקיד, ואם כן – מדוע דווקא בידוובנה? חוקרים גילו פוגרומים ומעשי אלימות ורצח גם במקומות אחרים, אבל לא באותה שיטתיות ולא באותו היקף. שאלה שלישית – חשובה פחות – נוגעת למספר הנרצחים. כאן, חקירה רשמית, פורנזית ונטולת פניות אישרה כי מבקריו של גרוס צדקו, והמספר ככל הנראה הוא כמה מאות ולא 1500. זה, כמובן, לא הופך את הרצח לגרוע פחות.

לפעמים, הויכוח על ידוובנה ירד לפרטים קטנים והפך למקאברה גרוטסקטית. בחוצפה שלא תיאמן, תבעו האחים לאודנסקי את גרוס על כך ש"הכפיש את שמו של אביהם", משום שבלבל באחד מתיאורי הרצח את אחד הבנים עם האב צ'סלב. גדול מבקריו של גרוס, ההיסטוריון הפולני-גרמני בוגדאן מוזיאל, טען שאחד הפולנים שגרוס מאשים היה פיסח, ולכן לא היה יכול להשתתף ברצח. הוא אפילו השיג שרטוט של הפרוטזה של אותו פולני. לפיכך, טען מוזיאל, עדויות הניצולים היהודים שהכפישו את הפיסח אינן אמינות והסיפור כולו נופל. גרוס, בתגובה, ענה שגם רוצח פיסח יכול להשתמש בקילשון וקרדום, ושאף אחד מהעדים לא טען שהפולני "היה אומן קונג-פו שחיסל את קורבנותיו עם בעיטות קטלניות".

חלקים אחרים של הויכוח על ידוובנה הם רציניים הרבה יותר, ובמיוחד השאלות על מניעי הרוצחים ועל מעורבות הגרמנים בפרשה. אלכסנדר רוסינו, חוקר ממוזיאון השואה בוושינגטון, ביקר את גרוס שלא השתמש במסמכים גרמניים. המסמכים הללו, לדברי רוסינו, מוכיחים כי לגרמנים היתה תוכנית סדורה לארגן פוגרומים במחוז בייאליסטוק (שגם ידוובנה נכללה בו), וכי ישנן ראיות מסויימות שמעידות על מעורבות חזקה של הס"ס ברצח. דריוש סטולה, ממבקריו המתונים של גרוס, טען גם הוא כי המעורבות הגרמנית היתה אינטנסיבית יותר מכפי שמצטייר מספרו של גרוס. לצד ראיות נסיבתיות, שהובאו גם על ידי מבקרים אחרים של גרוס, מצביע סטולה על הבדלים מהותיים מאד בין טבח ידוובנה לבין פוגרומים אנטי-יהודיים אחרים שהתבצעו באוקראינה או בפולין. פוגרום הוא בדרך כלל התפרצות המונית של זעם ויצרים חייתיים. באמצעות מחקר השוואתי של פוגרומים שונים (פולניים ואוקראיניים) מראה סטולה כי במהלך כולם כמעט התרחשו ביזה ואונס, וגם כי הרוצחים לא היו שיטתיים במיוחד. לפיכך, בפוגרום מספר ההרוגים נמוך כמעט תמיד ממספר הפצועים. לא כן בידוובנה. ב-10 ביולי לא היתה ביזה מרובה, אונס כלל לא התרחש, ומספר הפצועים היה אפסי. הקורבנות נרצחו באופן שיטתי ומוחלט, בסגנון נאצי טיפוסי, ואף נאלצו לנכש את העשבים בכיכר השוק, דבר שמזכיר את האובססיה הגרמנית הידועה להשפלות ניקיון. גרוס מצביע על כך שיוזם הפוגרום היה ראש המועצה הפולני, מריאן קרולאק, אבל מתעלם מהעובדה שקרולאק מונה ככל הנראה על ידי הגרמנים וקיבל הוראות מהם. מבחינת המבצעים הפולנים, טבח ידוובנה היה פחות יוזמה עצמאית מאשר ביטוי לשיתוף פעולה נלהב של קרולאק ואנשיו עם הנאצים, אותם ראו כמשחררים.

נותרת השאלה "מדוע". אם לא נקבל את טענתו המיסטית כמעט של גרוס, ש"השטן ירד לעיירה", נצטרך לחפש הסבר טוב יותר, וגם כאן סטולה מציע פיתרון מעניין. מחוז לומז'ה, שגם ידוובנה נכללה בו, לא היה האזור היחיד שבו יהודים הואשמו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. אבל אזור זה התייחד בכך שנעדרו ממנו מיעוטים לאומיים אחרים, כמו ליטאים ואוקראינים. במקומות אחרים, טוען סטולה, שיתוף פעולה עם הנאצים התקשר בעיני הפולנים למיעוטים שתיעבו אף יותר מהיהודים, ולפיכך נוצרה סימפטיה הדרגתית לאחרונים; או שלפחות העוינות כלפיהם התמתנה. בידוובנה והכפרים הסובבים אותה, לעומת זאת, לא היה דבר שירכך את השנאה ליהודים. דבר זה מסביר גם עוד עובדה מחרידה שמעלה גרוס, לפיה תושבי ידוובנה המעטים שהצילו  יהודים הסתירו זאת אפילו לאחר המלחמה מאימת שכניהם. הוסיפו לזה את רצחנותו החריגה של מריאן קארולק, המנהיג החדש שניסה לחקות את השיטות של אדוניו, ותקבלו את הזוועה של ידוובנה.

ההסבר של סטולה מטריד ולא נוח, לא רק לפולנים אלא גם לכולנו כבני אדם. האם אלימות רצחנית לא תלויה רק בגזענות, אנטישמיות או רוע של אינדיבידואלים, אלא גם בנסיבות חיצוניות שאין לנו שליטה מלאה עליהן? או, האם נסיבות כאלה לפחות הופכות את הגל הרצחני לאפשרי יותר? גרוס טוען שהשטן ירד לידוובנה ב-10 ביולי 1941. אולי. אבל גם אם כן, בדומה לאלוהים, גם השטן נמצא בפרטים הקטנים.

יאן תומש גרוס, שכנים – השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, מפולנית: יז'י מיכאלוביץ' (יד ושם, ידיעות אחרונות, 2001)

את מאמרו של דריוש סטולה, כמו גם מאמרים אחרים מכל צדדיו של הויכוח, ניתן למצוא בקובץ:

Antony Polonsky and Joanna B. Michlic, The Neighbors Respond: The Controversy over the Jedwabne Massacre in Poland (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2004)

המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמיה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו חיילי הס"ס פנימה, טובחים או חוטפים כל מי שנקרה על דרכם. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. האם היה המרד הירואי, מטופש, או גם וגם? מערכת השיקולים המורכבת שהובילה לפרוץ מרד וורשה יכולה ללמד אותנו הרבה מאד על קבלת החלטות בתנאי לחץ. ינשוף היסטורי על התעתוע המסוכן של תחושת "אין ברירה".

המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו, סביבו עיי חורבות וגוויות מרקיבות. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמייה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. מפקד המרד, גנרל תדיאוש קומורובסקי, שנודע בכינויו הקרבי "בור" (יער), העיף מבט אחרון על האבנים המנותצות. "שש מאות שנים של היסטוריה הפכו לעיי חורבות", אמר.

דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו יחידות הס"ס לעיר העתיקה. האזרחים שנותרו בה נטבחו או נשלחו למחנות ריכוז. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. פסלו של המלך זיגיסמונד השלישי הופל באמצעות רימון יד.

ארמיה קראיובה המשיכה להילחם עוד שבועות ספורים, אבל חורבן העיר העתיקה היה בפועל סופה של אחת ההתקוממויות הטראגיות ביותר שנערכו נגד השלטון הנאצי. מרד וורשה, שפרץ ב-1 לאוגוסט 1944 הביא לשיא עבודה מחתרתית של שנים. בניגוד למרד גטו וורשה, הידוע ממנו, שפרץ ודוכא כשנה קודם לכן, לא היה זה ניסיון נואש של נידונים למוות לעבור מן העולם בכבוד, אלא ביטוי לאסטרטגיה פוליטית-לאומית. מאז 1939, בנתה ארמיה קראיובה מדינה חשאית, עם צבא, שירותי מודיעין וביטחון, בתי משפט, בתי ספר, בתי חולים ואוניברסיטאות, וכל זה באופן לא חוקי תחת אחד המשטרים האכזריים ביותר במאה ה-20. המושל הכללי של פולין, הנס פרנק, ראה פעם מודעה של עמיתו בפראג, שהכריז על תלייה של 17 סטודנטים צ'כים. "אם הייתי מפרסם מודעה על כל 17 פולנים שתליתי", התרברב פרנק, "כל היערות בפולין היו לא היו מספיקים". כל אחת מפעולותיה של המדינה הפולנית החשאית – מערכת המשפט שלה, מערכת החינוך שלה, הצבא שלה, עצם קיומה, היה עילה להוצאה מיידית להורג של העבריין וכל משפחתו וסביבתו הקרובה. למעשה, כדי לטבוח פולנים לא היה צריך שום תירוץ או סיבה.

במצב עניינים כזה, ידעו מנהיגי המחתרת היטב שאין סיבה וטעם למרוד בגרמנים בעודם נמצאים בשיא כוחם. התגובה, כולם ידעו, תהיה הרס מוחלט של וורשה וטבח אזרחיה, ולמה להקריב דם פולני לחינם ? מנהיגי ארמייה קראיובה וראשי הממשלה הגולה הסכימו על אסטרטגיה שניתן לכנותה "אסטרטגיית ההשהייה", שוריאנט כזה או אחר שלה היה מקובל על מחתרות אנטי-נאציות רבות אחרות באירופה. הרעיון היה לחכות מתחת לפני השטח כל עוד הנאצים חזקים, לבנות יכולות, לאמן חיילים, לשמר את הזהות והתרבות הלאומית, ומדי פעם גם להציק לכובשים במבצעי חבלה והתנקשות קטנים. אבל כשבעלות הברית יתקרבו לגבולות המדינה הכבושה, אז, ורק אז, יש לפתוח במרד כללי, לנתק לוורמאכט ולס"ס את קווי האספקה, להשתלט על עיר הבירה ולקבל את הצבאות המשחררים כ"אורחים". האסטרטגיה הזאת פעלה בהצלחה בפריז ובנאפולי. לעומת זאת, היא נכשלה בסלובקיה. בפולין היא היתה חשובה במיוחד, בגלל שאחת ה"משחררות" היתה אמורה להיות ברית המועצות. המשטר הסטליניסטי היה אויבה בנפש של פולין. ב-1939, סטלין כרת ברית עם היטלר, כבש בתיאום איתו חלקים גדולים מפולין וביצע מעשי טבח מזוויעים באזרחיה. כעת, האויב הנאצי המשותף איחד לרגע בין שתי המדינות, אבל הפולנים לא בטחו בסובייטים. אם יקבלו את הצבא האדום לשטחם, הם חייבים לעשות זאת כבעלי הבית. זו היתה האסטרטגיה שעמדה מאחורי מרד וורשה.

האסטרטגיה הזאת היא שעמדה גם בבסיס היחס המסוייג משהו שגילתה ארמיה קראיובה למרד היהודים בגטו וורשה באביב 1943. מפקד הארמיה דאז ראה את המרד כעומד בניגוד לאסטרטגיית ההשהייה ולא רצה להיגרר ללחימה כוללת בשלב מוקדם מדי (ליהודים, כמובן, לא היה זמן לחכות – הם עמדו להישלח כולם לתאי הגזים בטרבלינקה). הוא גם חשש לתת נשק לאי"ל, המחתרת היהודית בעלת האופי השמאלי-קומוניסטי. מי יודע אם הנשק הזה לא יגיע איכשהו לסובייטים, תהה, או יופנה יום אחד נגד המדינה הפולנית. בסופו של דבר, ארמיה קראיובה כן נתנה נשק לאיי"ל, והרבה יותר מכך לאצ"י, המחתרת היהודית הימנית-ציונית. היא אף סייעה למרד באמצעות פעולות רתק כנגד כוחות גרמניים לאורך חומות הגטו, אך סרבה להשקיע בו את חלק הארי של כוחה ומשאביה.

במקביל, ארמיה קראיובה החלה להתנקש באנשי ס"ס וגסטפו אכזריים במיוחד, לרבות מפקד משטרת וורשה הידוע לשמצה, גנרל פרנץ קוצ'רה, והקימה ארגון מיוחד שהציל יהודים ניצודים ודאג להם לבתי מבטחים ומסמכים מזוייפים. אבל כל הפעולות הללו לא היו אלא הסחות דעות למה שארמיה קראיובה ראתה כמטרתה העיקרית, המטרה שאליה הקדישה את כל מחשבותיה, מאמציה ומעייניה- המרד שישחרר את פולין בדקה התשעים ויבטיח את עצמאותה וכבודה בעיני האומות כמדינה שנלחמה לנאצים ויכלה להם.

לפי התרחיש האופטימי ביותר של ארמיה קראיובה והממשלה הפולנית בגולה, יהיו אלו הבריטים והאמריקאים שיצליחו להגיע לפולין ראשונים. החלום הורוד הזה התבסס על תוכניתו השאפתנית של וינסטון צ'רצ'יל לפלוש ל"מבצר אירופה" הנאצי דרך הבלקנים וכך להקדים את הסובייטים בשחרור חלקים ניכרים ממזרח אירופה. כשהבריטים והאמריקאים יגיעו להונגריה, יפתחו הפולנים במרד כללי בכל המדינה ויחברו במהירות למשחרירהם. ראש ממשלת פולין הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, היה בטוח שיחסיו המצויינים עם מנהיגי בעלות הברית יבטיחו את שיתוף הפעולה הזה. לא מדובר היה ברעיון מופרך. שיקורסקי היה סלבריטי, דמות מכובדת ונערצת בלונדון ובוושינגטון, עם גישה ישירה לצ'רצ'יל ולרוזוולט. פולין היתה בעלת הברית הראשונה של מעצמות המערב, ולשיקורסקי היה יסוד לקוות שעמיתיו בוייטהול ובבית הלבן יצליחו להשיג הסדר כלשהו גם בינו לבין ברית המועצות, במידה ודברים ישתבשו והצבא האדום דווקא יהיה זה שיגיע לפולין ראשון. כלומר, התוכנית היתה מבוססת על שלושה אדנים: פלישה של בעלות הברית לבלקנים, מעמדו האישי של רה"מ שיקורסקי במחנה בעלות הברית, ולמצער, יכולת להגיע להסדר כלשהו עם ברית המועצות.

אלא שבקיץ 1944, מועד השחרור המיוחל, חלק מהאדנים הללו קרסו, ואחרים התערערו קשות. ביולי 1943, שיקורסקי נהרג בתאונת מטוס מעל גילברטר. יורשו, מנהיג "מפלגת האיכרים" סטניסלב מיקולאיצ'יק, היה מצוי יותר בענייני כלכלת הכפר הפולני מאשר בפוליטיקה בינלאומית, ולא נהנה ממעמד איתן כשל קודמו בהנהגת בעלות הברית. רוסיה הסובייטית היתה זו שעמדה לשחרר את פולין, והיחסים איתה קרסו עוד בשלהי כהונתו של שיקורסקי. שתי המדינות לא הצליחו להגיע להסכמה על שורה של מחלוקות. בעיקר, הפולנים לא הסכימו לוותר לסטלין על השטחים שגזל מהם ב-1939 בשיתוף פעולה עם היטלר, ובמיוחד לא על לבוב (כיום בשטח אוקראינה), מרכז תרבותי פולני חשוב ביותר. הם גם סרבו להצעתו של סטלין לקבל ״פיצוי״ טריטוריאלי על חשבון גרמניה בפרוסיה המערבית. בתגובה, ניתק סטלין את היחסים עם הממשלה הגולה. כאשר הצבא האדום שחרר את אזור לובלין, הוא התקין שם ממשלת בובות קומוניסטית בראשותה של אחת, ואנדה ואסילייבה. התעמולה הסובייטית הכריזה על ממשלת לובלין כממשלה הלגיטימית היחידה, וכינתה את ארמיה קראיובה "צבא בלתי חוקי".

זה היה המצב שעמד מול מקבלי ההחלטות הפולנים באוגוסט 1944, כאשר יחידות הצבא האדום בראשותו של מרשל רוקוסובסקי התקרבו במהירות לוורשה. בממשלה הגולה התגלעה מחלוקת קשה. הרמטכ"ל, שפיקד לא רק על ארמיה קראיובה אלא גם על "צבא אנדרס", הכוחות הפולנים שנלחמו באיטליה, התנגד בתוקף למרד כללי בגרמנים. הוא סבר שאין לסמוך על הסובייטים, וחשד שיתנו לפולנים להקיז את דמם לשווא. הוא המליץ לראש הממשלה לבטל את תוכנית המרד, לתת לסובייטים לכבוש את פולין ולהשאיר את ארמיה קראיובה במחתרת, היינו – לשמור את האפשרות להילחם גם בכיבוש הסובייטי אם הדבר יהיה הכרחי. רה"מ מיקולאיצ'יק, לעומת זאת, היה אופטימי ממנו. הוא סבר שיצליח להגיע להסכם עם הסובייטים במהלך המרד, לאחר שהפולנים יוכיחו את כוחם. בוורשה, מיקואליצ'יק זכה לתמיכתו של מפקד ארמיה קראיובה, גנרל קומורובסקי ("בור"). זה החליט להכריז על התקוממות כללית באזורי הכפר, כדי לנתק את קווי האספקה של הוורמאכט ולסייע לכוחות הסובייטיים המתקדמים.

אלא שההתקוממות באזורי הכפר ("מבצע סופה") היתה כישלון מחפיר, לא רק בשל הקושי שבהתמודדות מול הוורמאכט אלא גם בגלל ההתנהגות הסובייטית. הצבא האדום שיתף פעולה עם הכוחות הפולניים באופן ראשוני, בחלק מהמקומות, אולם מיד לאחר מכן פירק אותם מנשקם וסירב לתת להם לנוע כדי לסייע זה לזה, או להגיע לוורשה. בבירה, עמד גנרל קומורובסקי במצב קשה יותר מאשר תכנן. הקלף האחרון שלו היה מרד כללי בוורשה, אבל חלק גדול מהנשק והעתודות שלו נשרפו ב"מבצע סופה". ראש הממשלה הסמיך אותו לפתוח במרד בוורשה, כך שהאחריות הכבדה היתה בעיקר בידיו.

ב-1 באוגוסט, החליט "בור" לתת את הפקודה למרוד, למרות שהיה מודע היטב לקשיים ולסיכונים. השיקולים שלו היו כבדי משקל. המרד המתוכנן בוורשה היה שיאה של אסטרטגיית ההשהייה, שתוכננה בזהירות על ידי ארמייה קראיובה במשך שנים. אם לא ימרדו, הפולנים יפסידו את ההזדמנות האחרונה לשחרר את עצמם בעצמם. הם יהפכו בוודאות גמורה לגרורה סובייטית, אם לא למדינה כבושה, ולאין יוליכו את החרפה? האם כל הקורבנות שהוקרבו בחמש שנים של עבודה מחתרתית היו לשווא ולחינם? ומעבר לכך, טען בור, ברגע שיתחיל הקרב על וורשה יפנו הגרמנים את האוכלוסיה האזרחית למחנות ריכוז, והעיר תיחרב לחלוטין בחילופי האש בינם לבין הרוסים. ואם ייסוגו, סביר שהגרמנים יטחנו את וורשה לאבק, כפי שעשו כבר במקומות אחרים.

לכך נוספו שיקולים אחרים, קצרי טווח. בסוף יולי 1944 פקד המושל הנאצי של וורשה, ד"ר לודוויג פישר, לגייס 100,000 עובדי כפייה פולנים כדי להכין חפירות וביצורים לקראת הקרב עם הרוסים. האוכלוסיה, שציפתה למרד בעתיד הקרוב ביותר, התעלמה מהפקודה. היה חשש שהגרמנים יבצעו מצוד נרחב בעיר, שיגרום למרד ספונטני וחלש יותר, או, לחילופין, לחיסולה הסופי של ארמיה קראיובה. מבחינתו של בור, זה היה "או עכשיו או אף פעם". כשקיבל דיווח מודיעין שהרוסים פלשו לפראגה, אחד הפרברים המזרחיים של וורשה, היה זה מבחינתו הקש האחרון. הוא הוציא את הפקודה למרוד. כשראש המודיעין שלו חזר אחרי מספר שעות ואמר לו שהדיווח שגוי, היה זה מאוחר מדי. השליחים כבר יצאו לדרכם.

ההתחלה של המרד היתה מבטיחה. הכוחות הפולניים הכו את הגרמנים מכה קשה בימים הראשונים. למרות שרוצחי הס"ס טבחו בעשרות אלפי אזרחים, ירו למוות בכל גבר, אישה או ילד שניקרו על דרכם, ארמיה קראיובה הצליחה לכבוש את בית הדואר, מחנות צבא, מתקני נשק, את העיר העתיקה ואת המגדל הגבוה ביותר בוורשה. ללוחמי הארמיה הצטרפו שבויי מלחמה בריטים, אירים, סובייטים, בני מיעוטים פולניים כגרוזינים וטורקים מוסלמים, ואפילו גרמנים אנטי-נאצים בודדים. כבר ביום הראשון, שחררה יחידה מיוחדת של הארמיה את היהודים במחנה הריכוז גיישובקה, והגברים הכשירים מביניהם הצטרפו מיד ללחימה בעיר העתיקה ("המפקד, הנריק לדרמן מדווח. הפלוגה היהודית שלך עומדת לרשותך", שחזר אחד החיילים את ההתגייסות היהודית מיד לאחר השחרור). בשטחים המשוחררים, הקימה ארמיה קראיובה מנהל מסודר, בתי חולים ומרפאות, ואפילו מחנות שבויים. ללחימה הצטרפו גם המחתרת הקומוניסטית הקטנה יותר (ארמיה לודובה) והמחתרת האנטישמית מהימין הקיצוני ("הכוחות המזויינים הלאומיים").

אולם בעוד הגרמנים מביאים תגבורות, העזרה מבחוץ בוששה להגיע. בדיוק כפי שחשש הרמטכ"ל הפולני בלונדון, הסובייטים עמדו מהצד, נותנים ללוחמי ההתנגדות הפולנים להקיז את דמם. ראש הממשלה מיקולאיצ'יק טס למוסקבה, שם דרש ממנו סטלין "להגיע לסיכומים" עם ממשלת הבובות הפולנית בלובלין, כלומר להתפטר ולתת להם את השלטון. בצר לו, הציע מיקואלצ'יק לסטלין ויתורים ניכרים – שיתוף הקומוניסטים בשלטון וויתור על רוב השטחים הפולניים שכבשה ברית המועצות. אולם בוורשה, גנרל בור דחה בזעם את "הסכם הכניעה". הפולנים לא מקיזים את הדם שלהם, הבריק ללונדון, כדי להחליף כיבוש גרמני בכיבוש רוסי.

האמריקאים, שרצו לפייס את הסובייטים, נטשו את הפולנים לגורלם. בלונדון, צ'רצ'יל – אולי המדינאי הפרו-פולני ביותר במחנה בעלות הברית – המשיך ללחוץ לסייע לארמיה וכפה על הפקידות הבריטית הסרבנית לשלוח סיוע אווירי. המטוסים הבריטים המשיכו להביא לוורשה סיוע בכל מהלך המרד, אולם הסובייטים סרבו להתיר להם לנחות בשדות תעופה באוקראינה. במקום זאת, הם היו חייבים לטוס מאיטליה, נתיב ארוך ומסוכן, וללא ליווי מטוסי קרב. הם ספגו אבדות איומות, והסיוע שהביאו לא הצליח להחיות את המרד. אבל אפילו בריטניה לא היתה מוכנה לסכן את האינטרסים החיוניים שלה, ואת היחסים עם ברית המועצות, כדי לסייע לארמיה קראיובה. בדיעבד, הוקיעו פולנים רבים את ה"בגידה הבריטית". אולם בפועל, הגישה של לונדון – אהדה כנה, סיוע מוגבל במידת היכולת, אך חוסר רצון לסכן אינטרסים קריטיים גם לנוכח התנגדות הירואית של בעל ברית – לא היתה שונה במיוחד מההתנהגות של ארמיה קראיובה עצמה במהלך מרד גטו וורשה.

התוצאות של מרד וורשה היו מחרידות. רבבות פולנים נרצחו, נשרפו, נספו חיים במיתות משונות על ידי הנאצים ושכירי החרב הבלארוסים שלהם. כעיר, וורשה הפסיקה להתקיים, והיטלר הורה לס"ס לפוצץ את כל הבניינים שנותרו בה. "המרד הזה היה ברכה עבורינו," התפאר הימלר, "עכשיו נוכל להשמיד את המרכז האינטלקטואלי של פולין, העיר שחסמה במשך 700 שנה את דרכנו למזרח." וורשה השתקמה לאחר המלחמה, תחת שלטון ממשלת הבובות הקומוניסטית, אך מעולם לא חזרה להיות מה שהיתה. הבירה היפה והאלגנטית פינתה את מקומה לשיכוני פועלים קומוניסטיים. לאחר המלחמה, שמרה פולין באופן נומינלי על עצמאותה, אולם הפכה לגרורה של ברית המועצות. ממשלת מיקולאיצ'יק איבדה את ההכרה הבינלאומית מיד לאחר המלחמה, והפכה לארגון גולים חסר חשיבות.

האם בנסיבות אלו היה המרד מוצדק, אפילו בשיקולים של אותה התקופה? גנרל ולדיסלב אנדרס, גיבור מונטה-קסינו ודמות מוערכת מאד במחנה בעלות הברית, כתב בראשית ספטמבר, ממש עם נפילת העיר העתיקה, מכתב פרטי, ובו ביכה את פרוץ ההתקוממות והאשים האשמות קשות מאד את מחולליה. הם היו אמורים לדעת מראש מה יקרה:

הוכיתי בתדהמה מוחלטת מפרוץ המרד בוורשה. אני רואה את זה כאסון הגדול ביותר במצב הנוכחי שלנו. לא היה לו סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להצלחה, והוא חשף את כל חלקי ארצנו שבכיבוש גרמני לפעולות תגמול חדשות ומזוויעות… אף אדם שאינו רמאי או עיוור לא היה יכול להשלות את עצמו, ולו קצת, שהדברים לא יתרחשו כך בדיוק. היינו – לא רק שהסובייטים לא יעזרו לוורשה האהובה וההירואית שלנו, אלא שהם יצפו בעונג מהצד בעוד עמנו מקיז את טיפת דמו האחרונה… למרד הזה לא היה שום טעם. הוא אפילו פשע.

גנרל בור, לעומתו, האמין באמת ש"אין לו ברירה". שנים הוא עבד לרגע הזה, ההזדמנות לא תחזור, וורשה היתה נחרבת ממילא, ומי יודע? אולי בכל זאת הסובייטים יתרצו וישתפו פעולה? ואולי באמת "לא היתה ברירה", אבל רק אם מקבלים את הנחת היסוד של בור – שכבוד לאומי הוא אינטרס עליון, בדיוק כמו שמירה על חיים ורכוש?

תהיה התשובה אשר תהיה, מרד וורשה מלמד מספר לקחים חשובים. ראשית כל, הוא מראה עד כמה מסוכן לקחת הימורים בהתבסס על ההנחה שדברים יסתדרו לפי התרחיש הטוב ביותר. מה יקרה אם משהו ישתבש? אם אין תשובה על השאלה הזאת, צריך לחשוב על ההימור פעמיים. שנית, כשפוליטיקאי או גנרל אומר ש"אין ברירה", לפעמים זה מוצדק, אבל במקרים אחרים, המשמעות היא ש"אין ברירה" כל עוד מקבלים הנחות יסוד מסויימות. כשהנחות היסוד משתנות, מגלים לפעמים שאולי דווקא יש ברירה. שלישית, יחסים בינלאומיים הם קריטיים – פולין נפלה כי היתה מבודדת – אולם אסור לתמרן את עצמנו למצב שבו אין לנו מה להציע, ואנחנו תלויים בטוב ליבם של אחרים. בפוליטיקה ובמלחמה, גם כשיש אהדה, סימפטיה ואפילו הערצה, כל אחד קרוב בסופו של דבר לעצמו.