ארכיון הבלוג

על ויסקי וג'יהאד: מבט קרוב על מלחמת קודש – חלק ראשון

מהו ג'יהאד? במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי אנחנו שומעים בלי סוף את המושג הזה, על שלל פרשנויותיו, ולעתים קרובות דרך מסננות בעייתיות ביותר. בסדרת הפוסטים הנוכחית – נדבר על המקור הדתי של הג'יהאד המוסלמי, ועל הקשר בינו לבין האמונה האופטימית של האסלאם בטבע האדם הטוב מיסודו. מהם דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב, מה זה "שלב מכה" ו"שלב מדינה", ומה החשיבות של המושגים האלה בויכוחים בין מוסלמים פונדמנטליסטים ורפורמיסטים בימינו? בשבוע הבא, נדבר על הג'יהאד המודרני בסבך האינטרסים הפוליטיים של המאה העשרים – וגם על ויסקי משובח. ינשוף היסטורי על מלחמת קודש. פוסט ראשון בסדרה.

jihad

באחד הפוסטים הקודמים, דיברנו כאן בינשוף על הקשר בין אופטימיות להתנקשויות פוליטיות בעולם המוסלמי. סובייל האשמי, חוקר של מוסר המלחמה באסלאם, טוען כי יש קשר הדוק גם בינה לבין ג'יהאד – מלחמת הקודש. במילים אחרות, כדי להבין את מחשבת הג'יהאד המוסלמית, על שלל פרשנויותיה – צריך להתחיל ביסודות, ובמקרה זה, בהשקפה האסלאמית האופטימית על טבעם של בני אדם.

בניגוד לדוקטרינה הנוצרית של החטא הקדמון, המחשבה האסלאמית דווקא יוצאת מהנחה שטבע האדם המקורי הוא טוב, אבל חלש. אלוהים נתן לברואיו את היכולת לבצע בחירות מוסריות, אך מרגע לידתם הם חשופים להשפעות רעות, הן בשל ייצרם והן בשל החברות החוטאות שהם חיים בהן. מציאות עגומה זו תקפה על אחת כמה וכמה לחברות הכופרות בחוקי אלוהים. בחייו האישיים, חייב כל יחיד להתאמץ כדי לבער את הרע מקרבו. המילה ג'יהאד, שנגזרת מהשורש הערבי ג'.ה.ד (להתאמץ), מבטאת את המאמץ לבער את הרע הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור. ברמה הפוליטית, תפקידה של המדינה היא לכפות חוק וסדר, למנוע אלימות פנימית, להתיר ולאסור לפי החוקים שנתן אלוהים. אבל גם מדינות מוסלמיות חיות בעולם פגום, שהתרחק מהטבע האנושי האידיאלי. מלחמות הן חלק מהותי מהעולם הפגום הזה, ולכן הן הכרח לא יגונה ובלתי נמנעות.

medieval_warriors_by_byzantinum

מלחמה בין מוסלמים (פיתנה), נחשבת לרוב כדבר שלילי, אלא אם מדובר בדיכוי מרד, אולם היחס למלחמה של מוסלמים נגד כופרים שנוי במחלוקת בין הפוסקים. רק כשמלחמה כזאת מוצדקת, אפשר להגדירה כמאמץ לביעור הרע, או ג'יהאד – מלחמת קודש. אבל באלו תנאים?

מקובל לחלק את חייו של הנביא מוחמד לשני חלקים, "שלב מכה" ו"שלב מדינה" – חלוקה שאי אפשר להגזים בחשיבותה בכל הנוגע לויכוח הפנים-מוסלמי על שלום, מאבק מזויין, ודיני מלחמה צודקת. בשלוש עשרה השנים שחי במכה, נמנע הנביא מוחמד מפעולות אלימות נגד אויביו, אף שעובדי האלילים המקומיים רדפו אותו ואת מאמיניו. הוא סירב להילחם כנגדם, אפילו כאשר היה נתון ללחץ מסיבי מצד רבים מחסידיו. עם זאת, גם באותה תקופה, התיר הנביא הגנה עצמית, ומלחמה נגד דיכוי, כמוצא אחרון, למשל בפסוק הבא:

הילחמו למען אללה באלה אשר יילחמו בכם, ואל תתגרו מלחמה. אללה אינו אוהב את המתגרים מלחמה (קוראן 2:190, תרגום אורי רובין)

maxresdefault

בשלב השני של חייו, עשר השנים שבילה במדינה, הפך הנביא מוחמד למנהיג פוליטי ומצביא, והתיר מלחמה – בתנאים מסויימים – כדי לקדם את האינטרסים של האומה המוסלמית. בסונה, המסורות העוסקות בחייו של הנביא, אפשר למצוא פסוקים המאוששים את שתי הגישות הללו – זו המתעבת מלחמה ורואה בה מוצא אחרון, וזו שמצדיקה אותה בפה מלא למען קידום האינטרסים הפוליטיים של האומה. כלומר, מסורות אחדות מדגישות את תקופת מכה, ואחרות – רבות יותר, את תקופת מדינה. בין הפוסקים הקלאסיים והמודרניים קיים ויכוח קריטי בכל הנוגע ליחס בין התקופות הללו. עוד נחזור אליו.

הפוסקים בימי הביניים פירשו מחדש את הקוראן ואת חיי הנביא, על מנת להצדיק ולתמוך באימפריה המוסלמית המתפשטת. הפילוסוף המהולל אבן רושד, שנודע בדרך כלל בתרומתו למדע הרפואה ובסינתזה שערך בין החוק המוסלמי לפילוסופיה היוונית, כתב מסה חשובה על הג'יהאד, מלחמת הקודש, במסגרתה ערך את עמדותיהם של פוסקים קודמים, והוסיף על דבריהם תובנות משלו. אבן רושד חילק את העולם לשני חלקים – דאר אל-אסלאם (בית האסלאם) ודאר אל-חרב (בית המלחמה). באופן עקרוני, תפקידם של המוסלמים הוא להפיץ את דתם בכל רחבי העולם, משום שרק החוק האלוהי יכול לחסל את הדיכוי ואת העריצות, ולהחזיר את אופיו של האדם למצבו האידיאלי, הבראשיתי. הם לא צריכים לכפות על עמי הספר את דתם (הקוראן כתב ש"אין כפייה בדת"), אולם משום שהחברות הכופרות אינם מאפשרות לעמיהן לבחון באופן חופשי את בשורת האסלאם, ההנחה היא שרק תחת שלטון מוסלמי יוכלו בני האדם לבחור באופן חופשי האם להיענות לבשורה או לא. לכן, המצב העקרוני והבסיסי, הוא מלחמה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב. כאשר מדינה מוסלמית נתקלת במדינה שאינה מוסלמית, ראשית עליה לדרוש חופש דת – להתיר הטפה אסלאמית חופשית בשטחה. אם הדרישה הזאת נדחית, עליה להחמיר ולדרוש כניעה, תמורת חופש דת למאמינים הלא מוסלמים מבין עמי הספר. רק אם שתי הדרישות נדחות, מותר לפתוח במלחמה.

תיאורטיקן חשוב של ג'יהאד - הפילוסוף אבן רושד

תיאורטיקן חשוב של ג'יהאד – הפילוסוף אבן רושד

עם זאת, למלחמה הזאת יש סייגים רבים. ראשית כל, בשל תקדים הסכם ח'ודייביה, מותר לכרות הסכמי שלום והפסקות אש עם דאר אל-חרב, כל עוד אלו יהיו זמניות. אולם מותר לחדש אותן באופן תקופתי מדי כמה שנים, מספר בלתי מוגבל של פעמים. שנית, המלחמה אינה מלחמה טוטלית, ויש עליה מגבלות רבות. הח'ליף הראשון, אבו בכר, אסר להרוג נשים, ילדים וזקנים, לכרות עצים ולשחוט בהמות אלא אם יש הכרח בכך, או לפגוע בנזירים ונזירות. גם כאן, התגלע ויכוח בין הפוסקים של ימי הביניים. אלו שהדגישו יותר את חוקי מכה, טענו כי מותר לפגוע רק בלוחמים חמושים. אלו שטענו כי מסורת מכה בוטלה בידי חוקי מדינה, אמרו שרק לנשים וילדים יש חסינות, ומותר להרוג כל גבר בוגר, בין אם חמוש ובין אם לא, ואת השאר אפשר לשבות ולמכור לעבדות. הפוסק החשוב אבו ח'ניפה אף הצדיק הרג אזרחים, כל עוד מדובר בנזק קולטרלי לא מכוון מראש שהכרחי לניצחון במלחמה.

ישנן גם מגבלות נוספות. על מוסלמים שחיים בדאר אל-חרב לכבד את חוקיו, כל עוד הם אינם מסייעים למאמץ המלחמתי שלו, ועל בני ערובה מוסלמים שנפדו לחזור מרצונם לדאר אל-חרב, אם דמי הפידיון שלהם לא הועברו לשליטים הכופרים. מעבר לזה, הפוסקים נחלקים בין אלו שמייחסים יותר חשיבות לשלב מכה השליו יותר בחיי הנביא, לבין אלו המייחסים יותר חשיבות לשלב מדינה המלחמתי. הראשונים חושבים שפסוקי השלום של שלב מכה תקפים בדיוק כמו פסוקי המלחמה של שלב מדינה, ולכן לשליט המוסלמי מותר לכרות בריתות מלחמה ושלום עם הכופרים בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלו, או כמו במקבילה היהודית, "עת מלחמה ועת שלום". האחרונים, לעומת זאת, סבורים ש"פסוקי החרב" של שלב מדינה ביטלו את פסוקי השלום של שלב מכה, ולפיכך מלחמה היא המצב הטבעי, ושלום הוא מצב זמני וחריג.

מותר להרוג אזרחים כנזק קולטרלי - מצור בימי הבינים

מותר להרוג אזרחים כנזק קולטרלי – מצור בימי הבינים

בתקופה המודרנית, על כל תהפוכותיה, התגלע ויכוח סוער בין שתי אסכולות דתיות – הפוסקים הרפורמיסטיים ויריביהם הפונדמנטליסטים. על אף האיבה העזה בין שני הצדדים, למעשה יש דמיון לא מועט ביניהם. שניהם דוחים את שכבות הפרשנות העבות של מסורת ימי הביניים, ורוצים לחזור לפירוש ישיר של המקורות, הקוראן והסונה. במידת מה, ניתן לראות בכך השפעה ישירה של החשיבה המערבית המודרנית, האנטי-מסורתית, על הויכוח המוסלמי משני צדדיו.

מבחינת הרפורמיסטים, החזרה למקורות פירושה נאמנות לפסוקי השלום של מכה. מוחמד הייכל, ביוגרף מודרני של הנביא, והוגה רפורמיסט נוסף, מוחמד אל-ע'וניימי, טענו בתוקף שג'יהאד הוא אך ורק מלחמת הגנה נגד תוקפנות, עריצות ודיכוי. הייכל טען כי אף את התקופה המלחמתית יותר של מוחמד במדינה יש לפרש בהתאם לעקרונות מכה. ההתקפות של מוחמד על שבט קורייש, לדעתו, היו רק ניסיון לכפות עליהם שלום עם המוסלמים, ורק ברגע שניסיון זה נכשל, נפתחה מלחמה כוללת. אל-ע'וניימי דוחה מכל וכל את ההבחנה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב וטוען, בצדק מסויים, שהיא אינה מוזכרת בכתבי הקודש. לדעתו, מדובר בהמצאה של משפטנים מימי הביניים שפעלו בהתאם לצרכי תקופתם. כיום, כשהמציאות השתנתה, דינה של ההבחנה בין "שני הבתים" להיעלם.

הוגים פונדמנטליסטים, לעומת זאת, חזרו על הטענה שפסוקי החרב ביטלו את פסוקי השלום. אולם בניגוד להוגים של ימי הביניים, פונדמנטליסטים מודרניים כמו סייד קוטב ויורשיו לא רואים בג'יהאד כלי מלחמתי שנועד לשרת את המדינה המוסלמית, אלא ראשית כל – מלחמה בכפירה ובעריצות בתוך העולם המוסלמי עצמו. הבערות הכופרת, טען קוטב, מגיעה אמנם מהעולם המערבי, אולם היא הכתה שורש במדינות האסלאם, שנחשבות כופרות לכל דבר ועניין. המלחמה היא ראשית כל ג'יהאד נגד הכפירה הפנימית, ורק לאחר מכן ג'יהאד נגד הכופרים החיצוניים. בעיני קוטב, שלב מכה הוא אך ורק עניין טקטי- על המוסלמים להיזהר כאשר הם חלשים, אך כשהם חזקים – עליהם לתקוף ולהכות. פונדמנטליסטים מאוחרים יותר, כמו עבד א-סלאם פרג', המנהיג הרוחני של רוצחי סאדאת, אף הרחיקו לכת, וביטלו את שלב מכה מכל וכל. שלב מכה, בעיני פרג', הוא תקופה היסטורית שחלף זמנה ובטל קורבנה. "אנחנו לא נמצאים לא בשלב מכה, ולא בשלב מדינה", כתב בספרו, "החובה האבודה", "ג'יהאד עכשיו הוא החובה של כל המוסלמים". מכאן, נפתח הפתח לתורה התכפירית – שרואה בכל מוסלמי שלא מסכים עם הפונדמנטליסטים כופר, ולזוועות דאע"ש ואל-קאעדה.

ביטל את ההבחנה בין השלבים - עבד אל-סלאם פרג'

ביטל את ההבחנה בין השלבים – עבד אל-סלאם פרג'

בפוסט הנוכחי פירטנו מעט על הויכוחים הדתיים שנוגעים למושג הג'יהאד. מה הקשר לויסקי? כאן, מדובר בצד הפוליטי-מעשי יותר של הג'יהאד, ואת האופן שבו קודם על ידי חילונים מושבעים. על כך בשבוע הבא, כאן בינשוף.

מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

ספרו של שלומי אלדר, להכיר את חמאס, חושף בפנינו מציאות שלא הכרנו. במסגרת הסידרה שלנו, "מבעד למסך העשן" (לחלק הראשון- על מסמכי אל-ג'זירה, ראה כאן), נתבונן בספרו של אלדר, וננסה להבין דרכו את הדינמיקה האמיתית של ההתנהלות בין ישראל, הרשות הפלסטינאית וחמאס. כרגיל, נעסוק לא רק בפרטים הקטנים, אלא בשאלות הגדולות: מה ההבדל האמיתי בין "מתונים" ל"קיצוניים" בחמאס, אם יש כזה? מדוע ח'אלד משעל הציע לישראל, מיד לאחר חטיפת שליט, מעין הסכם ביניים נדיב מעין כמותו, כמעט שלום, ולאחר מכן הפך לאחד האישים הקיצוניים ביותר בארגון האיסלאמי? איך הביאו אבו מאזן וישראל, בטמטום משותף שלא ייאמן, להפיכה של החמאס בעזה?

והאם אנחנו יכולים לזקק מכל זה חוקים- שיעזרו לנו להבין את האזור שלנו טוב יותר?

המשך הרשומה

האמת של הרב אליהו

רשומה זו מבוססת, באופן חלקי, על מאמר שפרסמתי בזמנו ב"הארץ" תחת הכותרת "עלילות רב העיר צפת". המאמר התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה".

 

הרב שמואל אליהו- כל איש וה"אמת" שלו

האמת של הרב אליהו

מדי פעם בפעם צץ הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת, ומגיח לחיינו הציבוריים, לרוב בהתבטאות גזענית כזאת או אחרת. פעם תובע הרב לסלק ערבים ממכללת צפת, רק בשל מוצאם, פעם תומך בקול גדול ברצח חפים מפשע אם הם פלסטינים, ורק לאחרונה קרא לצאן מרעיתו שלא להשכיר דירות לערבים.  בתגובה לתמיהות על כך שפקיד ציבור בכיר, המקבל משכורת מהמדינה, מרשה לעצמו לדבר בשפה שלא היתה מביישת פוליטיקאי אנטישמי ברוסיה של תחילת המאה העשרים, טוען הרב אליהו כי הוא "איש אמת". "אני בסך הכל אומר את האמת שלי, את מה שכתוב בתורה," הוא מתגונן.

לאור זאת, יהיה מעניין לבחון הן את השימוש הפוליטי ב"אמת" מצד הרב אליהו וחוג מקורביו, והן את טיבה של אותה אמת. כדי להקדים את המאוחר- הטענה שלי במאמר זה שהרב אליהו אינו רק פונדמנטליסט מסוכן, אלא גם מפיץ בלתי נלאה של שקרים. מעבר לאגדה על רחל אמנו שעזרה לחיילים במבצע עופרת יצוקה, אחראי הרב אליהו באופן ישיר גם להפצתו ברבים של מסמך מזוייף. אלו דברים קשים, אולם כפי שאנסה להראות בהמשך, ניתן להוכיח אותם שחור על גבי לבן.

הרב אליהו- מראשי החץ של הפונדמנטליזם היהודי החדש

לאחרונה, ישראל מתחילה להשתלב במזרח התיכון, אולם לא בדיוק בהתאם לחזונם של הנשיא פרס או יוסי ביילין. מסתבר שגל הפונדמנטליזם ששוטף מדינות כמו מצרים או תוניסיה לא פוסח גם עלינו, ותנועה של פונדמנטליזם יהודי חדש, מעין "אחים יהודים" עולה כגל גועש ועכור על ביצורי החוף הרעועים של הדמוקרטיה הישראלית. כמו מקביליהם בארצות ערב, גם נביאי הפונדמנטליזם היהודי החדש, אנשים כמשה פייגלין או ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה) אינם מהססים להשתמש בדמוקרטיה לצרכיהם. אולם מחוייבותם לערכיה, כפי שהראיתי במאמר קודם, כאן ב"ינשוף", פחותה אף מזו של האחים המוסלמים במצרים. שלום בוגלובסקי מציע בבלוג שלו ניתוח מעניין של התופעה:

"בדומה למקורותיו בציונות הדתית, הפונדמנטליזם היהודי מוכן לסבול אורח חיים שונה משלו כל זמן שמקבלים את סמכותו ומנהיגותו. להבדיל מהציונות הדתית הקלאסית, הפונדמנטליזם לא מוכן "לרכך" את האידיאולוגיה כדי להתקרב לציבור אותו הוא מתיימר להנהיג. את חוסר הגמישות הם שואבים ממקורותיהם החרדיים, אבל להבדיל מהחרדים הקלאסיים, הם לא מוותרים על עמדת ההנהגה הפליטית ועל תפוצה רחבה של משנתם בתמורה לקיומה בצורה ה"טהורה" ביותר ע"י קבוצה של "מובחרים" אלא שואפים להכניס תחת שליטתם גם את הכופרים. בכך, הפונדמנטליזם היהודי אימץ את האלמנטים הגרועים ביותר משלושת מקורותיו: הציונות הדתית, החרדים והמדינה היהודית.

שמואל אליהו בונה את עצמו כממשיכו של אביו, שכבר עשה כברת דרך ב"החדרת" משנתו, שאיננה אלא כהניזם ללא כהנא, למיינסטרים הישראלי. לא רק שהיה רב ראשי, הוא היה הרב הראשון שנהנה ממעמד של אדמו"ר בציבור הכיפות הסרוגות, שמסורתית לא ייחס לרבנים משקל כזה. מעל מאה אלף איש השתתפו בלוויה שלו ועכשיו, חוג מקורביו ושמואל בראשם טורחים לעשות לו קנוניזציה, להופכו לקדוש פוסט-מורטם ולמנף את הקדושה לטובת שאיפותיו הפוליטיות של הבן."

חשיבותו של הרב אליהו בתנועה הפונדמנטליסטית החדשה הופכת אותו לדמות מפתח בעולם הפוליטי הישראלי, ונותנת תמריץ ממשי לבחון אותו ואת משנתו בשבע עיניים.

משני צידי הגבול: מיצירותיו של הרב אליהו

בקיץ 2009 הפיץ הרב שמואל אליהו ברבים מסמך מזוייף. היינו- הוא שיקר לציבור במצח נחושה. ואיש, כמעט, לא פצה פה וצפצף.

משני צידי הגבול: סיפורו של קצין חיזבאללה שריגל למען ישראל. האמנם?

באותו הקיץ, כתב הרב אליהו אחרית דבר לחוברת בשם "משני צידי הגבול" שהופצה במשך זמן מה בבסיסי צה"ל. מג"ד נחשון, סא"ל תמיר שלום, אפילו כתב לספרון הזה הקדשה קצרה, ועד היום אפשר למצוא אותו בקלות באינטרנט. ואכן, מדובר בספרון מרתק ואף מבדר למדי שמגולל, כביכול, את עדותו של לוחם החיזבאללה אבראהים, שריגל עבור המוסד, ברח לישראל ולבסוף התגייר ושינה את שמו ל"אבי". עד לסוף הטוב, עובר "אבי" הרפתקאות מסמרות שיער בין  "מחבלי חיזבאללה" כמיטב המסורת של סרטי ג'יימס בונד. בין היתר, מספר "אבי" כי השתתף במשלחת חשאית מטעם נסראללה לאפיפיור ומנהיגים אירופים, כדי לתכנן ביחד איתם את חיסול מדינת ישראל.   האפיפיור מתכנן לעשות זאת, ניחשתם נכון, על ידי מימון ארגוני שמאל בתוך המדינה כדי "לפוררה מבפנים" (הקרן החדשה לישראל?)

 לפי עדותו של חייל מילואים ל"הארץ", חיילים שקראו את החוברת השתכנעו בנכונות הכתוב בה ואף קבעו כי "זו האמת על הערבים" (שרובם מוצגים בה כמפלצות רצחניות וצמאות דם). הרב שמואל אליהו לא רק כתב את אחרית הדבר לחוברת, אלא גם טען כי הוא עצמו גייר את "אבי" – ובכך נטל אחריות על הסיפור כולו. עוזרו של הרב, דוד מנחמוב, אף אישר את הדברים בשיחה עם "הארץ", והבהיר כי "אבי" אכן התגייר, אבל אם תהיתם, אז אל דאגה – "הוא עדיין מתנהג כמו ערבי".

אלא שכל המעיין בחוברת בביקורתיות מה, יווכח במהרה כי מדובר בזיוף מגושם, שפוברק ככל הנראה על ידי הרב אליהו ואנשי חוגו. הטקסט, למשל, עמוס לעייפה בטעויות מביכות על האיסלאם והמזרח התיכון ששום אדם בעל רקע ערבי לא יעשה: ארגון חיזבאללה השיעי הופך, במחי יד, ל"סניף של האחים המוסלמים, אין הבדל בין מחנות פליטים פלסטינים לכפרים שיעים, כובש ירושלים צלאח א-דין הופך ל"נאצר א-דין", ואפילו האיראנים מוגדרים כ"ערבים". גם הרעל והשנאה שנשפכים מהחוברת כנגד אירופה והאפיפיור מזכירים באופן חשוד את עלוני השבת החרדיים-לאומיים הרבה יותר מאשר את השיח המוסלמי הרלוונטי. מעניין לציין, שכותבי החוברת מוצאים בכל זאת נקודת זכות אחת באיסלאם הפונדמנטליסטי האיראני – חוקי ה"צניעות". כנראה שיש ברבנות הראשית צפת כאלו שרוצים להכיל את חוקי הרעלה האיראניים גם בישראל.

כדאי אם כן, שכל תלמידיו של אותו "איש אמת", תושבי צפת והציבור כולו, יידעו כי הוא אינו רק גזען וקנאי אלא גם זייפן. אולם הדברים גרועים מכך: בספרון, טוען "אבי" כי הפליטים הערבים ברחו ב-1948 לא בגלל שגירשו אותם או בשל אימת המלחמה, אלא משום שהבינו שאלוהים נתן את הארץ ליהודים. כך, מקושרת התביעה הדתית לארץ ישראל לשלילה מוחלטת של זכות הערבים לגור בה, "כי כך החליט אלוהים". הרב אליהו אף הדגיש נקודה זו במאמר נוסף שפרסם בעקבות הפצת החוברת. לאור זאת, לא ניתן אלא לתהות האם הרב הראשי לצפת מכשיר את הקרקע האידיאולוגית לטיהור אתני עתידי של ערבים ממניעים דתיים. זו היא בושה וסכנה למדינה וצה"ל שספרון השטנה הזה הופץ בבסיסיו, ולו לזמן קצר. גם הממשלה צריכה להסיק מסקנות בנוגע להתאמתו של הרב אליהו לתפקיד הציבורי שלו בצפת – ויפה שעה אחת קודם.

האדם הזה צריך להיות מוקע בראש חוצות.

 לפני פרסום המאמר, ניסיתי, לשווא, ליצור קשר עם הרב שמואל אליהו כדי להשיג את תגובתו. האימייל של המועצה הדתית צפת, בראשותו, אינו פעיל, וגם אתרים שמפרסמים את שיעוריו אינם יודעים כיצד ליצור איתו קשר. מכיוון שעוזרו של הרב אליהו הודה באחריות לפרסום החוברת "משני צידי הגבול" במאמר ל"הארץ", הרגשתי שזכות התגובה כבר ניתנה ולפיכך החלטתי לפרסם את הרשומה מחדש, בגירסה מורחבת. ובכל זאת, אם הרב אליהו או מישהו מטעמו ירצה להגיב, אשמח לפרסם את התגובה במלואה, כאן ב"ינשוף". אם יוכיח שאני טועה, אשמח לתקן את הטעות ולהתנצל בפומבי.

%d בלוגרים אהבו את זה: