ארכיון הבלוג

"תיאוריות ציניות": גזע, זהות ומשבר המחשבה המערבית

בשנים האחרונות, הדיון הציבורי שלנו נגדש ברעיונות של "תיאוריה ביקורתית" שבעבר היו מוגבלים למגדל השן האקדמי. גם מחוץ לאוניברסיטה תוכלו לשמוע כי לבנים גזענים באופן אינהרנטי, כי החברה המערבית כולה רוויה ב"גזענות מערכתית", ושאובייקטיביות מחקרית אינה אלא כלי בידי הגבר הלבן לדכא קבוצות מוחלשות. בספר חדש, מסבירים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי מהיכן הגיעו הרעיונות הללו, מסייעים לקורא להבין אותם לעומק, ולבסוף – מייעצים כיצד להיאבק בהם.

Helen Pluckrose, James Lindsay, Cynical Theories: How Activist Scholarship Made Everything about Race, Gender and Identity – and why this harms Everybody (Pitchstone Publishing, 2020)

בשנים האחרונות, השיח הציבורי שלנו נגדש ברעיונות של "תיאוריה ביקורתית" שבעבר היו מוגבלים לחוגים אזוטריים באקדמיה. מונחים כמו "שיח", "נראטיב", "אוריינטליזם", "טרנספוביה", "מיקרו-אגרסיות" ו"מרחב בטוח" מתגלגלים על יותר ויותר לשונות. גם מחוץ לאוניברסיטה, תוכלו לשמוע כי "לובן" הוא דבר שלילי, כי החברה המערבית כולה רוויה ב"גזענות מערכתית" שמתבטאת בכל אינטראקציה בין לבנים ובין אלו שאינם, ושאובייקטיביות מחקרית אינה אלא כלי בידי הגבר הלבן והסיסג'נדר לדכא קבוצות מוחלשות. הגישה הזאת, בין אם קוראים לה "לימודי מגדר", "לימודים קוויריים", "פוסט קולוניאליזם" או בכל שם אחר, נוטה לחוסר סובלנות ולרדיפת מתנגדים, ובארצות הברית הובילו חסידיה לגל של רדיפה פוליטית, פיטורים או חקירות פומביות של יריבים אינטלקטואליים ופוליטיים. בינשוף עסקנו בכך רבות (בין היתר כאן, כאן, כאן וכאן).

בספרם החשוב, תיאוריות ציניות, מציעים החוקרים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי מבוא מרתק, עמוק ובהיר לתיאוריות הביקורתיות שהפכו לשחקן פוליטי כל כך חשוב בימינו. מטרתם היא להסביר כיצד התפתחו אלו מתחום ידע מוגבל לאמונה שמכוננת זהות של צעירים פרוגרסיביים במדינות המערב, ואף לרעיון השליט באוניברסיטאות, בבתי ספר, בכלי תקשורת, בחברות ובמוסדות רבים אחרים. בניגוד למבואות קודמים, שנכתבו מתוך אהדה לתיאוריה הביקורתית וכחלק ממנה, הספר של פלאקרוז ולינדזי ביקורתי במפגיע. המחברים לא מסתירים את עמדתם לפיה מדובר בתורות סרק נטולות בסיס מדעי, שמסכנות את המחשבה המערבית הליברלית ואף מחזקות בלא יודעין את מנהיגי הימין הפופוליסטי נוסח טראמפ, אורבן ודומיהם.

Credit: Arloo, depositphotos.com

עם זאת, כוחו של הספר הוא בהגינות שלו. המחברים לא רק מודים שגם בתיאוריות של יריביהם יש מרכיבים חיוביים שחשוב לשמר ולאמץ, אלא גם סוקרים ומנתחים אותן באופן תמציתי, ברור ובהיר, שיוכל להוות מבוא לתיאוריה ביקורתית אפילו עבור תומכיה. אם תמיד רציתם לדעת מה חשבו הוגים כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה וג'ודית באטלר, ולו כדי לעמוד על השפעתם הפוליטית, זה הספר בשבילכם. אפילו בשביל מי שירצה להעמיק בכתביה המסובכים להפליא של האסכולה הזאת, ספרם של פלאקרוז ולינדזי יכול לשמש כמבוא בעל ערך. זאת ועוד: המחברים מדגישים לאו דווקא את המחלוקות, אלא את קווי הדמיון המשותפים לכל ההוגים ואת התפתחות משנתם כזרם אינטלקטואלי.

לשיטתם, התיאוריה הביקורתית התפתחה בשלושה גלים. הגל הראשון, שאותו הם מכנים "פוסט-מודרניזם מקורי" או "דה-קוסנטרוקציה גבוהה" (High Deconstruction), זוהה בעיקר עם הוגים צרפתים קשים לקריאה כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה וז'אן-פרנסואה ליוטאר. פלאקרוז ולינדזי מזקקים ממשנתם הסבוכה שני עקרונות מפתח וארבע תמות שהשפיעו עמוקות על דורות של סטודנטים, אינטלקטואלים ואקדמאים מאוחרים יותר:

  1. עיקרון הידע הפוסט מודרניסטי: ידע לעולם אינו אובייקיטיבי, ואינו יכול להיות כזה. לא קיימת אמת אובייקטיבית, בלתי מושגת ככל שתהיה, וממילא לא ניתן להתקרב אליה. מערכות ידע אינן אלא משחקי שפה, יצירים סובייקטיביים של קבוצות אנושיות, מושגים שמתייחסים אך ורק למושגים אחרים. אין עדיפות אינרהנטית לידע אחד על פני ידע אחר, למשל למדע על פני פולקלור.
  2. העיקרון הפוליטי הפוסט-מודרניסטי: ידע הוא תוצר של קבוצות אליטה שמשתמשות בו בכדי לקדם אינטרסים, לשמר פריבילגיות ולדכא קבוצות מוחלשות ומופלות. הידע המגמתי הזה מתרקם ל"שיח" ולנראטיבי-על (מטא-נראטיבים) שיוצרים מעין שדה עוצמה אידיאולוגי ברחבי החברה כולה. לפיכך, כל תחום ידע וכל דבר שנאמר הוא, בסופו של דבר, ביטוי לקבוצות זהות שונות ולאינטרסים ייחודיים.

מאלו, גוזרים פלאקרוז ולינדזי ארבע תמות פוסט-מודרניסטיות: טשטוש גבולות בין קטגוריות וקבוצות (שהרי אלו אינן אלא חלק מנראטיב העל הדכאני), כוחה של השפה לעצב את המציאות, רלטיביזם תרבותי וספקנות קיצונית הן כלפי האינדיבידואליזם (כי הרי אנחנו מעוצבים בידי השיח, המטא-נראטיב והעוצמה שמסביבנו) והן כלפי היומרה לאמת או ידע אוניברסלי. כל עמדה, כל ידע, כל "אמת" כביכול, אינם אלא תוצאה של נקודת מבט, וזו הרי סובייקטיבית ואינטרסנטית מעצם טבעה.

ז'אק דרידה, רישום עיפרון. Credit: Arturo Espinosa Seguir , Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.0

אולם, המחברים סבורים כי בפני עצמו, הפוסט-מודרניזם הקלאסי לא היה אלא אופנה אינטלקטואלית קצרת ימים. הספקנות הקיצונית של ההוגים המקוריים הובילה לתהליך מתמיד של דה-קונסטרוקציה, מעין מפלצת שאוכלת את עצמה ולא מותירה שום ערך חיובי להישען עליו. אולם בראשית שנות השמונים עבר הפוסט-מודרניזם המקורי מוטציה שפילגה וחיזקה אותו בו זמנית. דור חדש של הוגים לא הסתפק בתיאוריה לשם תיאוריה של המייסדים, אלא הפך אותה למדריך פוליטי מעשי.

הגל החדש הזה, שפלאקרוז ולינדזי קוראים לו פוסט מודרניזם יישומי, השתמש בגזע העץ שטיפחו קודמיו בכדי להצמיח מספר ענפי ידע, שנועדו כולם לא רק ללמוד את העולם, אלא בראש ובראשונה לשנות אותו בכיוון של צדק חברתי. תוך זיקוק, גיזום והדגשה של עיקרון הידע והעיקרון הפוליטי הפוסט-מודרניסטי, הם ביקרו את המטא-נראטיבים של קבוצות חזקות ועסקו בפירוק מתמיד שלהם, וזאת בכדי לבנות במקומם מערכות ידע חלופיות המתבססות על ה"חוויה האותנטית" של קבוצות מוחלשות. החקירה חסרת הפניות, השיח מבוסס הראיות והשאיפה אחר האמת, כל אלו נדחקו לטובת מה שהמחברים מכנים Standpoint Theory, כלומר, ידע הוא תוצר של נקודת מבט, ומה שנראה כשיח מדעי אינו אלא קונסטרוקציה שנועדה לשמר את הפריבילגיות של השליטים. בפרקים השונים של הספר, סוקרים המחברים בפרוטרוט את ההוגים המרכזיים של כל אחד מהזרמים הללו: פוסט קולוניאליזם, תיאורית גזעים ביקורתית, פמיניזם ותורות מגדר פוסט-מודרניסטיות, לימודים קוויריים, ולבסוף גם "לימודי נכות" ו"לימודי שמנים" (disability and fat studies).

התורות הללו, כל אחת בדרכה, מנסות לפרק את השיח הפריבילגי (לבן, אירופי, גברי, סיסג'נדרי, בריא, קפיטליסטי, רזה), מתוך הנחה שבכל אינטראקציה אנושית טמון מאבק מתמיד בין הפריבילג לבין המוחלש, ושתפקיד התיאוריה הוא לאתר את הבעיות הללו (to problematize) מתוך ניסיון להעצים את המקופחים ולהחליש את בעלי הכוח. מרכז העיסוק אינו בעולם החיצוני אלא בשיח, מתוך אמונה ששינוי השפה הוא המפתח לשינוי המציאות, ושכל פער בין קבוצות מקורו בהבנייה חברתית שאפשר לפרק ולבטל. מכאן התביעות לערוך "מגדריזציה", "דה-קולוניזציה" או "קוויריזציה" לכל דבר בעולם, מהיסטוריה, עבור בפיזיקה וכלה במתמטיקה, ולפקפק במדע וברפואה ככלים נכלוליים של בעלי הכוח. הגישה הזאת מגיעה לשיאה ב"לימודי נכות" ו"לימודי שמנים", שהופכים בעיות רפואיות כאוטיזם, השמנת יתר ואפילו חרשות לזהויות שיש להתפאר בהן. לא מדובר בחתירה לצדק, שוויון ומיגור אפליה כנגד אוטיסטים או חרשים, אלא אידיאליזיה לבעיה עצמה. אחד המחקרים המצוטטים בספר מגנה אפילו מכשירי שמיעה כניסיון "לערוך ג'נוסייד לחרשים", כי אם לקות שמיעה אינה לקות כלל, אז עצם היומרה "לרפא" אותה היא דכאנית מטבעה. מכיוון שבני אדם חווים לפעמים הצטלבות (intersectionality) של סוגי דיכוי שונים, למשל אישה, שחורה וטרנסית חווה דיכוי משולש (סקסיסטי, גזעני וטרנספובי), חוויה נחשבת אותנטית יותר ככל שמקורה ביותר סוגים של דיכוי.

יש כאלו שרואים בכך ניסיון "הכחדה" של החרשים. בתמונה: מכשיר שמיעה. Credit: Jonas Bergsten, Wikiedia Commons, Public Domain

הגל השלישי של התיאוריה הביקורתית, שהתחיל בשנות האלפיים (ובעיקר מאז שנת 2010 בקירוב), מאס בספקנות הקיצונית שאפיינה את אבות הפוסט-מודרניזם, והפך את התיאוריה הביקורתיות לאמת מוחלטת (reified postmodernism). הידע של הפריבילג, כמובן, עדיין היה מושא לפירוק וספקנות מתמידים, בעוד הידע, ובעיקר החוויה של ה"מוחלשים" הפכו למציאות אובייקיטיבית שאין לערער אחריה. שורה של הוגים, שהבולטת מביניהם היא רובין דיאנג'לו, הוקיעו כל ניסיון לערער את התיאוריה הביקורתית עם טיעוני נגד כתגובה פסיכולוגית של החזקים לערעור הפריבילגיות שלהם במקרה הטוב, או כמזימה להמשיך ולדכא את החלשים במקרה הרע. כמובן שברגע שבני הקבוצות המוחלשות, נשים, שחורים, להטב"ים, כופרים בתיאוריה הביקורתית, דבריהם חדלים מלהיות ביטוי ל"חוויות אותנטיות" והופכים להפנמת דיכוי, תודעה כוזבת או שיתוף פעולה עם המדכאים. ברוח זו, מפרידה קימברלי קרנשואו, תיאורטיקנית גזעים ביקורתית, בין "שחורים" (אלו שתומכים בתיאוריה הביקורתית) לבין "אנשים שבמקרה צבע העור שלהם שחור" (אלו שלא).

בפרקים האחרונים של הספר, מראים פלאקרוז ולינדזי כיצד חסידי התיאוריות הללו מינפו אותן בכדי לרדוף עד חורמה כל מי שחושב אחרת, ולדכא את חופש הביטוי והחופש האקדמי בכל מוסד שהם קנו בו שליטה. באחד הסעיפים, הם מתארים באופן מצמרר כיצד החריבו הרדיקלים קולג' בשם Evergreen, שבו (בין היתר) סטודנטים משולחי רסן איימו באלימות פיזית קשה על מרצים שסטו מהתלם. פוליטיקלי-קורקט מחניק, כללי התנהגות ודיבור נוקשים, השתוללות של סטודנטים, לחץ של אנשי סגל רדיקלים והרצון הנואש של נשיאי אוניברסיטאות ואנשי יחסי ציבור "לרצות את הלקוחות", כל אלו יצרו מעמד שלם של אנשי מנהלה ופקידים שעצם קיומם המקצועי תלוי ברדיפה פוליטית הולכת ומקצינה. בשנים האחרונות, נשאו בוגרי האוניברסיטאות את הדת החדשה – ואיתה גם את חוסר הסובלנות וגלי הרדיפה הפוליטית – לכל מקום אליו הגיעו: עיתונות, תעשיית הבידור, חברות הייטק, משרדי ממשלה ויתר מוסדות בירוקרטיים. המאבק של התיאוריה הביקורתית, שהפכה למרבה האירוניה למטא-נראטיב חדש, הוא לשליטה מוחלטת בחברה, ושום הישג לא יספק אותה. מפני שהנחת היסוד היא שהחברה ומוסדותיה ספוגים כולם ב"גזענות מערכתית" (Anti-Blackness is foundational to America, בניסוח של אחד המניפסטים), הרי המאבק לטיהור המחנה מהרוע המוחלט לא יסתיים לעולם.    

גזענות מערכתית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Lightsource, depositphotos.com

הגל העכור לא יסתיים לבדו, אם לא יעצרו אותו בפועל. אך למרבה הצער, החלק החלש ביותר בספר הוא הפרק האחרון שעוסק בפתרונות. כדי להילחם בהשפעתה הטוטליטרית של ה"תיאוריה", המחברים מציעים לדבוק בעקרונות הליברליים של דיון חופשי מבוסס ראיות ולהילחם ב"תיאורטיקנים" בשוק החופשי של הרעיונות. דא עקא, שבכל מקום שאלו מחזיקים בכוח ממשי, מתנגדיהם נדחקים מיד לשוליים, אם לא "מבוטלים" ממש, ובאווירה של פחד לא ניתן לקיים דיון. המלחמה בתיאוריה הביקורתית ובנושאיה חייבת להתנהל לא רק בשדה הקרב הרעיוני, אלא בראש ובראשונה בזירה האקדמית, המימונית והפוליטית, אך בלי לסתום פיות או לפגוע בחופש הביטוי. איך לעשות זאת? על כך אשמח לענות בתגובות או באחד מהפוסטים הבאים.

המחברים, הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי, מדברים על ספרם בראיון עם אנדרו דויל

ישראל, שיסוי וחופש הביטוי: הפרשה שמסעירה את האקדמיה בארצות הברית

סטיבן סלאיטה, מרצה פרו-פלסטיני ואנטי ציוני קנאי, נחל לאחרונה אכזבה מרה: המינוי שלו לאוניברסיטת אילינוי בוטל בשל לחץ של חבר הנאמנים והתורמים העשירים של האוניברסיטה. הסיבה, לכאורה, היתה ציוצים אלימים ומסיתים כנגד מדינת ישראל שהועלו לרשת במהלך מבצע צוק איתן. מה באמת אמר סלאיטה, והאם הציוצים שלו מוגנים בידי חופש הביטוי? לא פחות חשוב, האם מותר לתורמים להתערב בעניינים אקדמיים? ינשופי מגדל השן על סערה בכוס מי ביוב, שיסוי וחופש הביטוי.

חודש אוגוסט שהסתיים זה עתה, תקופה דביקה, לוהטת ומהבילה ברחבי ארצות הברית, היה לוהט במיוחד באוניברסיטת אילינוי. בפרשה חדשה שמסעירה את העולם האקדמי האמריקאי, החליט חבר הנאמנים של האוניברסיטה לבטל את מינויו של פרופסור סטיבן סלאיטה, מומחה ללימודים פוסט-קולוניאליים מאוניברסיטת וירג'יניה טק, למשרה עם קביעות באוניברסיטה. סלייטה, פעיל פרו-פלסטיני ידוע וממנהלי אתר ה"אינתיפאדה האלקטרונית", נבחר על ידי ועדת החיפוש של החוג, התפטר מעבודתו הקודמת ואף החל עם משפחתו בהליכי מעבר לשיקגו. אולם לרוע מזלו, המינוי היה תלוי אישור של חבר הנאמנים. וכאן, החלו העניינים להסתבך. תורמים ובוגרים של האוניברסיטה הסבו את תשומת ליבה של הנהלת המוסד לשורת ציוצים זועמים ואלימים של סלאיטה, ששוגרו לטוויטר לפני ובמהלך מבצע צוק איתן. בין היתר, צהל הפרופסור על חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, ואיחל למתנחלים כולם להיחטף באותה צורה. "אתה אולי מעודן מדי כדי לומר את זה," העיר למשתמש אחר, "אבל אני לא. אני מקווה שכל המתנחלים הארורים בגדה המערבית יוכרזו כנעדרים." בציוץ אחר הצהיר כי הציונות הפכה את האנטישמיות למכובדת, ואף הגדיל לעשות ואיחל לעיתונאי היהודי-אמריקאי ג'פרי גולדברג להירצח בידי אסיר פלסטיני. חבר הנאמנים, ששמע על הציוצים וככל הנראה נלחץ בידי תורמים ובוגרים עשירים של האוניברסיטה, סירב לאשר את המינוי. לאור ההחלטה, הודיעה נשיאת האוניברסיטה לסאליטה שהתקן שלו מבוטל.

כצפוי, הסירוב של האוניברסיטה למנות את סלאיטה, לאחר שהמשרה כבר הובטחה לו, עורר גלי זעם ברחבי האקדמיה האמריקאית. הפעם, המחאה חרגה בהרבה מהמקהלה הפרו-פלסטינית הרגילה של אתרים כמו Mondoweiss או האינתיפאדה האלקטרונית, והגיעה ללב ליבו של הממסד. אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, ארגון כבד ראש ומתון לכל הדיעות, הוציאה הודעת גינוי חריפה, ורמזה שתמליץ לחבריו שלא לחפש עבודה באוניברסיטת אילינוי. האיום רציני יותר מאשר נדמה: תהליך חיפוש העבודה מתבצע פעמים רבות בחסותו של האיגוד הזה, וחוסר שיתוף פעולה מצדו יוכל להכביד על האוניברסיטה עד מאד. כפי שכתב המשפטן סטיבן לובט, רוב המוחים לא הציגו את הציוצים של סלאיטה במלוא חומרתם. במכתב של דוקטורנטים מהרווארד, שגם אני קיבלתי, צוין רק שסלאטיה "ביקר את ישראל", בלי לצטט את הדברים האמיתיים שכתב. משיחה עם הסטודנטית שאחראית למכתב, הגעתי למסקנה שסביר שהיא אפילו לא קראה את הציוצים. המילים "חופש אקדמי", כמסתבר, נושאות משקל כה רב, עד שדי בפיטורים של מרצה בשל דיעותיו כדי לעורר תגובת נגד עוצמתית.

התגובה הזאת, יש לציין, אינה חסרת היגיון. חופש אקדמי הוא לא סיסמא, אלא הלחם והחמאה של כל דיון מדעי יעיל. אף אחד לא רוצה לראות עולם שבו מרצים נרדפים בשל דיעותיהם, או מערכת אקדמית שמאפשרת לתורמים משמאל ומימין למנות חוקרים אומרי הן. מציאות כזאת תהפוך את המחקר האקדמי, שמבוסס על ריבוי קולות, לבדיחה עצובה. התקדים, חוששים רבים מהמבקרים, עלול ליצור "מירוץ חימוש" של פיטורים, שבו כל צד ינסה למנות מקסימום מרצים מאנשי שלומו ולפטר רבים ככל האפשר ממתנגדיו. סלאיטה וחבריו, כמובן, אינם מחוייבים לחופש האקדמי, ומצחיק לראות כי אקדמאים רדיקלים שתומכים בהחרמת מוסדות וחוקרים ישראלים מעלים על דל שפתיהם את המושג הזה. אולם כאמור, מעגל המתנגדים לצעד של אוניברסיטת אילינוי גדול בהרבה מאשר מחנה ה-BDS. חוקרים רבים חוששים שביטול ההחלטה למנות את סלאיטה תיצור תקדים מסוכן, שישמש לאחר מכן גם למקרים אחרים. טיעון נוסף קשור ללחץ של התורמים. מעט מאד אנשי אקדמיה מוכנים שאנשי עסקים ובעלי ממון יתערבו בעניינים אקדמיים למען אינטרסים שונים ומשונים. התופעה הזאת, כמובן, מתרחשת גם היום, אבל היא מסוכנת ללא ספק, ואיש אינו מעוניין לחזקה. מכל הסיבות הללו, חשוב להתייחס לשתי הבעיות המרכזיות שבסוגיה. ראשית, מדוע צדקה האוניברסיטה בהחלטתה להיפטר מסלאיטה למרות חשיבותו של חופש הביטוי, ושנית, האם יש הצדקה להתערבותם של התורמים בפרשה.

הקו המערכתי של הינשוף בנושא חופש הביטוי והחופש האקדמי מוכר היטב לכל קוראי הבלוג. לדעתי, כל מערכת שמעוניינת בדיון חופשי חייבת לאפשר דעות מקוממות ומרגיזות, גם ובמיוחד כאלו שנמצאות הרחק מהקונצנזוס. כך בפרשות אדם ורטה וישראל שירן, שאוימו בפיטורים בשל דעות שמאליות וימניות (בהתאמה), וכך גם בפרשה המבישה של רדיפת מנכ"ל מוזילה בשל דעות הומופוביות לכאורה. מכל הפרשות הללו עולה כי אין שום הצדקה לפטר או לבטל מינוי של אדם בשל דעות שהביע בנושא הנתון למחלוקת ציבורית, בין אם מדובר בנישואי להטב"ים או עתיד המרחב של ישראל/פלסטין. מבחינה זו, לא היה מוצדק לבטל את מינויו של סלאיטה אם בציוציו היה מביע דעות פרו-פלסטיניות גרידא, מוטעות, מסולפות ומקוממות ככל שיהיו. אולם חופש הביטוי חייב להסתיים בגבול מסויים, והגבול הזה הוא הטפה לשנאה ולאלימות. סלאיטה הטיף לרצח מתנחלים, מושג הכולל כידוע חלק גדול מתושבי ירושלים, אנשים שיתכן מאד שיהיו סטודנטים או עמיתים שלו במוסד. איך יוכל סטודנט ללמוד עם מרצה שתומך בפומבי ברצח שלו? מעבר לכך, מותר לתהות כיצד אדם אלים וגס רוח, שעסק כל ימיו בתעמולה חד ממדית, יוכל לייצר מחקרים מורכבים, כראוי למרצה במוסד מוביל להשכלה גבוהה. לרוע המזל, התבטאויותיו של סלאיטה חורגות בהרבה מהגבולות הללו, למרות פלפולי האפולוגטיקה של חלק מאלה שניסו להגן עליו. הבעיה, וכאן מדובר בפרי באושים של השיח הפוסט-קולוניאלי, שהעולם האקדמי נוהג לעיתים קרובות איפה ואיפה כלפי גזענות. אם אדם כמו סלאיטה היה מעז להתבטא כך כנגד נשים, שחורים, היספאנים או להטב"ים, המינוי שלו היה מבוטל תוך שעות ואיש לא היה מצייץ. אבל נגד ישראל? מותר. באותה מידה, מרצה באוניברסיטת הוואי שמטיפה לרצח וגירוש של לבנים נשארת בתפקידה, ואף נהנית מתמיכה סלחנית של איגודים אקדמיים שונים. היא הרי "ילידה", אז מותר לה.

סוגיה שנייה, קשורה באופן הדוק לאמור לעיל, היא התערבותם של התורמים. חבר מהרווארד הודה שאכן הציוצים של סלאיטה היו שערורייתיים, אולם יש סיבה לדאגה בכך שתורמים מתערבים בהחלטות אקדמיות. הוא צודק. התערבותם של תורמים בהחלטות כאלו היא באמת רעה חולה. כמובן, איש אינו יכול להכריח אנשים להפקיד את כספם בידי מוסד כלשהו, אולם מטרתם של רוב התורמים היא לתמוך במחקר אקדמי, ומחקר שתוצאותיו מוכתבות בידי בעלי ממון אינו מחקר כלל. מי יודע, אומרים המתנגדים: היום מדובר בסלאיטה, ומחר אולי יסרבו למנות חוקר שמסקנותיו אינן נוחות לאיש עסקים כלשהו בחבר הנאמנים. אולם במקרה הספציפי הזה, לא נראה שיש ברירה אחרת. תחומים קטנים ואידיאולוגיים במדעי הרוח, כדוגמת "לימודים פוסט-קולוניאליים", נשלטים כמעט לחלוטין בידי השמאל הרדיקלי. ועדות החיפוש אמנם מורכבות מחוקרים משפע של תחומים, אולם לעיתים קרובות, אלו מושפעים מדיעותיהם של ה"מומחים" הקרובים לנושא. בהתחשב בכך, קשה להאמין שאנשים כסלאיטה יבלמו על ידי שותפיהם האידיאולוגיים. ואם ועדות החיפוש לא מצליחות לבלום אנטישמיות בקמפוס, אז אין מנוס מהתערבותם של גורמים אחרים. במאבק המלוכלך שמתנהל כיום, לסלאיטה ודומיו אין שום גבולות. הגיע הזמן שיהודים וישראלים ילמדו גם הם להשיב מלחמה.    

חגיגה אוריינטלית: אדוארד סעיד ותרבות הפחד

הספר אוריינטליזם של אדוארד סעיד הוא אחד המחקרים המשפיעים ביותר בלימודי המזרח התיכון. סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני המפורסם בכל הזמנים, פרש כתב אשמה כנגד המזרחנים לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. אולם למרות גלי התשבוחות שליטפו מעדנות את אוריינטליזם ואת מחברו, בדיקות מעמיקות יותר חשפו שככל שחופרים יותר לתוך הספר, כך הוא מידרדר הלוך ושלוך. מגניו של סעיד, לעומת זאת, טוענים שחרף טעויותיו הרבות, הדיון שהוא יצר היווה תרומה שאין שני לה בחקר המזרח התיכון. אבל אולי עיקר נזקו של הספר טמון דווקא בדיון הזה? הינשוף על עלבונות, פורטוגזים דמיוניים ותרבות של השתקה ופחד. 

guy1-1
קרדיט: גיא יחיאלי אתר: http://www.guyyechiely.com

 מאמר זה פורסם במקור באתר קומפרס. למאמרים דומים ראה להרביץ לפרה, כל העוולות כולן, וישחקו הנערים לפנינו 

לפני שנים השתתפתי בקורס ערבית של חיל המודיעין. יום אחד שאלתי את אחד ממורי, דוקטורנט למזרח תיכון שנודע בדעותיו הימניות, האם הוא ממליץ לי לקרוא את אוריינטליזם של אדוארד סעיד. "ספר חזק!" אמר אותו המורה, "הוא טלטל את כל עולם המחקר. אני ממליץ לך לקרוא." "האם אתה מסכים אתו?" שאלתי, והוא השיב: "אפילו לא למילה אחת."

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)
אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם הוא ספר כה חשוב, עד שאפילו אלה שלא מסכימים עם "אף מילה" מציינים אותו כמחקר  קלאסי שחובה לקרוא. אדוארד סעיד (1935 – 2003), גדול האינטלקטואלים הפלסטינים ומי שהיה פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת קולומביה, פרסם את הספר בשנת 1978, ככתב אשמה חריף כנגד חוקרי המזרח התיכון לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. באמצעות ידע זה, הפכו אותם "אוריינטליסטים" את הערבי ל"אחר" האולטימטיבי שעל גבו נבנתה הזהות האירופית. האוריינטליסטים הציגו את הערבי כרפה שכל, יצרי, נשי, אינפנטילי ופסיבי. כך הצדיקו את הדיכוי, הכיבוש והנישול של אדמות המזרח התיכון. הספר חולל מהפכה אדירה בתחומים רבים, מספרות אנגלית ועד לימודי מזרח אסיה, ושימש בסיס לאסכולה שלמה של כותבים "פוסט קולוניאליים". אוריינטליזם זכה לפרסים, לתהילות, לתשבחות ולאין ספור ספרי המשך שניסו להחיל את לקחיו על דוגמאות ותקופות שסעיד עצמו לא התייחס אליהן.

סעיד, אינטלקטואל פלסטיני שהתהדר בהיותו "פליט", נתפס כאדם המושלם להגיש את כתב האשמה של המדוכאים כנגד המערב האימפריאליסטי והמנצל. כתביו אומצו בחום על ידי השמאל החדש לסוגיו, והפכו במקרים רבים למעין כתבי קודש החקוקים בסלע. אמנם הוגים פוסט קולוניאליים מאוחרים יותר פיתחו ולעיתים שינו במקצת את טיעוניו; היו אף שחלקו עליו בנקודות כאלה ואחרות, אולם מעטים, אפילו מקרב מתנגדיו, ערערו על חשיבותו. במקרים רבים, עצם הניסיון לעשות זאת נתפס כגזענות וכ"אוריינטליזם" במסווה.

כצפוי, עורר ספרו של סעיד גם ביקורת קשה. חלקה יש לציין, לא הייתה עניינית והתמקדה במחבר ולא בחיבור. סעיד ספג ביקורת על עמדותיו הפוליטיות ועל קשריו עם אש"ף בימים שבהם נחשב ארגון טרור. היו שניסו להוכיח שאינו באמת פליט, בניגוד לפרטים הביוגרפיים שמסר בראיונות עיתונאיים אינספור. מבקרים רציניים יותר טענו כי אוריינטליזם מכיל  טעויות גסות שהיו מכשילות אפילו סטודנט בשנה א'. אם לתת דוגמה מתחום התמחותי, סעיד כתב, למשל, שהפורטוגזים הפכו את יפן לקולוניה בעת החדשה המוקדמת. טעות.  הפורטוגזים מעולם לא הפכו את יפן לקולוניה. היא הייתה מדינה עצמאית שאפשרה לאנשי המערב לפעול בתוכה לזמן מה. במאה ה-17 גירשה מגבולותיה את כל הזרים המערביים, למעט ההולנדים שהורשו לסחור עמה בתנאים מגבילים. דוגמא זו, אחת מבין רבות, מצביעה על בורות בנושאים שסעיד התיימר להתמחות בהם.

עורר ביקורת קשה. אדוארד סעיד נפגש עם המנצח הישראלי דניאל ברנבוים. Credit: Barenboim-Said Akaemie GMBH

תומכיו של סעיד נטו להאשים את מבקריו בהטיה פוליטית. הביקורת של רוברט אירווין, פרופסור למזרח תיכון שדעותיו הפוליטיות דומות לאלו של סעיד הייתה קשה יותר לפסילה. את אירווין,  איש השמאל הרדיקלי, היה קשה להאשים שביקורתו מונעת מגזענות, מהתנשאות על מוסלמים או מציונות. בספרו , Dangerous Knowledge: Orientalism and Its Discontents , טען אירווין, כי סעיד טועה לא רק בפרטים, כמו ההשתלטות הפורטוגזית הדמיונית על יפן, אלא גם בתזה הגדולה שלו. סעיד מתעלם, טען אירווין,  מן העובדה שרבים מבין ה"אוריינטליסטים" שאותם בחן בספרו לא היו משרתי האימפריאליזם המערבי אלא דווקא מתנגדיו וכי רבים מהם התייחסו בכבוד לתרבות האסלאם . חקר האסלאם, מראה אירווין, נשלט במאה התשע עשרה דווקא בידי "אוריינטליסטים" גרמנים – שלא היו קשורים לשום פרוייקט אימפריאלי במזרח התיכון. סעיד, טוען אירווין, אנס את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה מחוררת ככברה.

הסנגורים של סעיד הגיבו בטיעון המוכר לנו מתשובותיהם של פוליטיקאים בתוכניות האקטואליה: "זו לא השאלה, יונית, השאלה היא…." מאיה ג'סאנוף, היסטוריונית מאוניברסיטת הרווארד, כותבת כי ספרו של אירווין ערער אמנם כמה מהלבנים במבנה של סעיד, אך לא את המבנה כולו. נכון, היא מודה, רבות מהעובדות בספר הן מוטעות. אז מה? תיאורטיקנים חשובים רבים טעו בעובדות כאלו ואחרות. העיקר הוא דווקא הדיון שסעיד עורר. אוריינטליזם הפך אותנו ליותר מודעים לעצמנו, לפריבילגיות שלנו כחוקרים מערביים וליתרון הלא הוגן שיש לנו על מושאי המחקר שלנו – אותם תושבים עניים של העולם השלישי שאין להם כסף או יכולת לחקור אותנו. בתגובה לטענות כאלו, כתב אירווין כי דיון המבוסס על עובדות שגויות הוא חסר ערך. אני לא בטוח שהאבחנה הזאת תקפה תמיד. לעיתים גם תזה שהבסיס העובדתי שלה לוקה בחסר יכולה ליצור דיון תיאורטי מועיל. דא עקא, שהבעיה העיקרית אצל אדוארד סעיד אינה התשתית העובדתית הרעועה של ספרו אלא דווקא הדיון שהוא יצר, דיון שגרם נזק בר ישוער לתחום לימודי המזרח התיכון ואולי לאקדמיה בכלל.

אוריינטליזם הופך אותנו ליותר מודעים לעצמנו. פרופ' מאיה ג'סאנוף. קרדיט: David Shankbone, CC-BY-SA 2.5

הבעיה הראשונה היא הנטייה של סעיד לראות כל אמירה ביקורתית על "האחר" כגזענות מבלי לברר אם יש לה או אין לה יסוד. בעשרים העמודים הראשונים המגמה כבר ברורה. סעיד מצטט אמירות "גזעניות", למשל התבטאותו של הנציב הבריטי במצרים, לורד קרומר, שהמצרים מתאפיינים בחוסר כנות כאשר הם נושאים ונותנים עם הרשויות. סעיד אינו טורח לבדוק, עד כמה האמירות הללו משקפות מציאות מצרית כלשהי. מה בכלל קרה במצרים באותה תקופה? מה היו יחסיהם של המצרים עם הרשויות הבריטיות? האם היה למצרים עניין לנהל מערכת יחסים כנה עם שליטיהם הבריטים?. ברור שהמושל הבריטי רואה את הדברים מנקודת ההשקפה שלו (הוא מעוניין בנתינים צייתנים וגלויי לב), אבל האם יש לדבריו של קרומר על מה להתבסס? סעיד אינו אומר. שכן המציאות המזרח תיכונית כלל לא מעניינת אותו – רק הדימויים שלה מעניינים אותו. בהקדמה לספר, הוא כותב שאמנם הייתה מציאות שניתן לכאורה להשוות אותה לדימוי, אבל הוא "יעבור עליה בשתיקה." לכאורה מדובר בהחלטה אידיאולוגית, אבל יש לזכור שסעיד, חוקר ספרות אנגלית, ששליטתו בטקסטים ערבים מוגבלת ביותר, לא ידע יותר מדי על המזרח התיכון, בוודאי הרבה פחות מן ה"אוריינטליסטים" שהוא מגנה. כך, הוא מנתח באזמל כל התבטאות, ייצוג או ניתוח כלשהו של המזרח במערב, לפי אמת מידה אחת בלבד: עד כמה הוא "מעליב". לשיטתו, רוב ייצוגי המזרח במערב מסולפים וזדוניים מעצם טבעם. הנתק הזה בין מציאות לדימוי יצר מסורת שלמה של מחקר המתעניינת בדימויים בלבד ואינה טורחת לבדוק עד כמה הם משקפים את המציאות. לא תמיד קל לבדוק מה הייתה "המציאות" ותמיד ייצוגיה של "המציאות" מוטים במידה כזאת או אחרת. אבל ההתעלמות המוחלטת מן המיוצג היא אולי ההטייה החמורה מכול.

במסורת הספרות ה"פוסט-קולוניאלית" שמתבססת על סעיד, הפך המונח, "אוריינטליסט" לכינוי גנאי שאין צורך להסבירו. כל חוקר מערבי שעוסק במזרח, קדם לסעיד או אינו מקבל את הנחות היסוד של הפוסט-קולוניאליזם, אינו היסטוריון אלא "אוריינטליסט". אין צורך לבדוק את טענותיו לגופן. צריך "לנתח אותו", שהרי הוא מראה מעוותת מכוח ההגדרה. באופן לא מפתיע, סעיד וממשיכיו במערב, העוסקים אף הם בחקר המזרח התיכון, לעולם אינם מוגדרים כ"אוריינטליסטים". הם מלומדים, אנשי ספרות, חוקרי תרבות, היסטוריונים, "אינטלקטואלים רדיקלים". מי שסוטה מן הדוגמה המוסרית-פוליטית הנכונה מפסיק להיות חוקר בעל ערך ונעשה "אוריינטליסט"—מי שאין צורך להקשיב לו. מסורת ההשתקה והפחד הזאת, שנוצרה בידי הפוסט-קולוניאליים בעקבות אוריינטליזם, היא  המורשת החשובה ביותר של אדוארד סעיד – ואותה יש לפרק, לבנה אחר לבנה, כדי להחזיר את המחקר ההיסטורי למסלולו.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: