ארכיון הבלוג

ישראל, שיסוי וחופש הביטוי: הפרשה שמסעירה את האקדמיה בארצות הברית

סטיבן סלאיטה, מרצה פרו-פלסטיני ואנטי ציוני קנאי, נחל לאחרונה אכזבה מרה: המינוי שלו לאוניברסיטת אילינוי בוטל בשל לחץ של חבר הנאמנים והתורמים העשירים של האוניברסיטה. הסיבה, לכאורה, היתה ציוצים אלימים ומסיתים כנגד מדינת ישראל שהועלו לרשת במהלך מבצע צוק איתן. מה באמת אמר סלאיטה, והאם הציוצים שלו מוגנים בידי חופש הביטוי? לא פחות חשוב, האם מותר לתורמים להתערב בעניינים אקדמיים? ינשופי מגדל השן על סערה בכוס מי ביוב, שיסוי וחופש הביטוי.

hate-speech2

חודש אוגוסט שהסתיים זה עתה, תקופה דביקה, לוהטת ומהבילה ברחבי ארצות הברית, היה לוהט במיוחד באוניברסיטת אילינוי. בפרשה חדשה שמסעירה את העולם האקדמי האמריקאי, החליט חבר הנאמנים של האוניברסיטה לבטל את מינויו של פרופסור סטיבן סלאיטה, מומחה ללימודים פוסט-קולוניאליים מאוניברסיטת וירג'יניה טק, למשרה עם קביעות באוניברסיטה. סלייטה, פעיל פרו-פלסטיני ידוע וממנהלי אתר ה"אינתיפאדה האלקטרונית", נבחר על ידי ועדת החיפוש של החוג, התפטר מעבודתו הקודמת ואף החל עם משפחתו בהליכי מעבר לשיקגו. אולם לרוע מזלו, המינוי היה תלוי אישור של חבר הנאמנים. וכאן, החלו העניינים להסתבך. תורמים ובוגרים של האוניברסיטה הסבו את תשומת ליבה של הנהלת המוסד לשורת ציוצים זועמים ואלימים של סלאיטה, ששוגרו לטוויטר לפני ובמהלך מבצע צוק איתן. בין היתר, צהל הפרופסור על חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, ואיחל למתנחלים כולם להיחטף באותה צורה. "אתה אולי מעודן מדי כדי לומר את זה," העיר למשתמש אחר, "אבל אני לא. אני מקווה שכל המתנחלים הארורים בגדה המערבית יוכרזו כנעדרים." בציוץ אחר הצהיר כי הציונות הפכה את האנטישמיות למכובדת, ואף הגדיל לעשות ואיחל לעיתונאי היהודי-אמריקאי ג'פרי גולדברג להירצח בידי אסיר פלסטיני. חבר הנאמנים, ששמע על הציוצים וככל הנראה נלחץ בידי תורמים ובוגרים עשירים של האוניברסיטה, סירב לאשר את המינוי. לאור ההחלטה, הודיעה נשיאת האוניברסיטה לסאליטה שהתקן שלו מבוטל.

ציוצים זועמים ואלימים: פרופ' סטיבן סלאיטה

ציוצים זועמים ואלימים: פרופ' סטיבן סלאיטה

כצפוי, הסירוב של האוניברסיטה למנות את סלאיטה, לאחר שהמשרה כבר הובטחה לו, עורר גלי זעם ברחבי האקדמיה האמריקאית. הפעם, המחאה חרגה בהרבה מהמקהלה הפרו-פלסטינית הרגילה של אתרים כמו Mondoweiss או האינתיפאדה האלקטרונית, והגיעה ללב ליבו של הממסד. אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, ארגון כבד ראש ומתון לכל הדיעות, הוציאה הודעת גינוי חריפה, ורמזה שתמליץ לחבריו שלא לחפש עבודה באוניברסיטת אילינוי. האיום רציני יותר מאשר נדמה: תהליך חיפוש העבודה מתבצע פעמים רבות בחסותו של האיגוד הזה, וחוסר שיתוף פעולה מצדו יוכל להכביד על האוניברסיטה עד מאד. כפי שכתב המשפטן סטיבן לובט, רוב המוחים לא הציגו את הציוצים של סלאיטה במלוא חומרתם. במכתב של דוקטורנטים מהרווארד, שגם אני קיבלתי, צוין רק שסלאטיה "ביקר את ישראל", בלי לצטט את הדברים האמיתיים שכתב. משיחה עם הסטודנטית שאחראית למכתב, הגעתי למסקנה שסביר שהיא אפילו לא קראה את הציוצים. המילים "חופש אקדמי", כמסתבר, נושאות משקל כה רב, עד שדי בפיטורים של מרצה בשל דיעותיו כדי לעורר תגובת נגד עוצמתית.

התגובה הזאת, יש לציין, אינה חסרת היגיון. חופש אקדמי הוא לא סיסמא, אלא הלחם והחמאה של כל דיון מדעי יעיל. אף אחד לא רוצה לראות עולם שבו מרצים נרדפים בשל דיעותיהם, או מערכת אקדמית שמאפשרת לתורמים משמאל ומימין למנות חוקרים אומרי הן. מציאות כזאת תהפוך את המחקר האקדמי, שמבוסס על ריבוי קולות, לבדיחה עצובה. התקדים, חוששים רבים מהמבקרים, עלול ליצור "מירוץ חימוש" של פיטורים, שבו כל צד ינסה למנות מקסימום מרצים מאנשי שלומו ולפטר רבים ככל האפשר ממתנגדיו. סלאיטה וחבריו, כמובן, אינם מחוייבים לחופש האקדמי, ומצחיק לראות כי אקדמאים רדיקלים שתומכים בהחרמת מוסדות וחוקרים ישראלים מעלים על דל שפתיהם את המושג הזה. אולם כאמור, מעגל המתנגדים לצעד של אוניברסיטת אילינוי גדול בהרבה מאשר מחנה ה-BDS. חוקרים רבים חוששים שביטול ההחלטה למנות את סלאיטה תיצור תקדים מסוכן, שישמש לאחר מכן גם למקרים אחרים. טיעון נוסף קשור ללחץ של התורמים. מעט מאד אנשי אקדמיה מוכנים שאנשי עסקים ובעלי ממון יתערבו בעניינים אקדמיים למען אינטרסים שונים ומשונים. התופעה הזאת, כמובן, מתרחשת גם היום, אבל היא מסוכנת ללא ספק, ואיש אינו מעוניין לחזקה. מכל הסיבות הללו, חשוב להתייחס לשתי הבעיות המרכזיות שבסוגיה. ראשית, מדוע צדקה האוניברסיטה בהחלטתה להיפטר מסלאיטה למרות חשיבותו של חופש הביטוי, ושנית, האם יש הצדקה להתערבותם של התורמים בפרשה.

board 13-14_0

מותר להם להתערב? חבר הנאמנים של אוניברסיטת אילינוי

הקו המערכתי של הינשוף בנושא חופש הביטוי והחופש האקדמי מוכר היטב לכל קוראי הבלוג. לדעתי, כל מערכת שמעוניינת בדיון חופשי חייבת לאפשר דעות מקוממות ומרגיזות, גם ובמיוחד כאלו שנמצאות הרחק מהקונצנזוס. כך בפרשות אדם ורטה וישראל שירן, שאוימו בפיטורים בשל דעות שמאליות וימניות (בהתאמה), וכך גם בפרשה המבישה של רדיפת מנכ"ל מוזילה בשל דעות הומופוביות לכאורה. מכל הפרשות הללו עולה כי אין שום הצדקה לפטר או לבטל מינוי של אדם בשל דעות שהביע בנושא הנתון למחלוקת ציבורית, בין אם מדובר בנישואי להטב"ים או עתיד המרחב של ישראל/פלסטין. מבחינה זו, לא היה מוצדק לבטל את מינויו של סלאיטה אם בציוציו היה מביע דעות פרו-פלסטיניות גרידא, מוטעות, מסולפות ומקוממות ככל שיהיו. אולם חופש הביטוי חייב להסתיים בגבול מסויים, והגבול הזה הוא הטפה לשנאה ולאלימות. סלאיטה הטיף לרצח מתנחלים, מושג הכולל כידוע חלק גדול מתושבי ירושלים, אנשים שיתכן מאד שיהיו סטודנטים או עמיתים שלו במוסד. איך יוכל סטודנט ללמוד עם מרצה שתומך בפומבי ברצח שלו? מעבר לכך, מותר לתהות כיצד אדם אלים וגס רוח, שעסק כל ימיו בתעמולה חד ממדית, יוכל לייצר מחקרים מורכבים, כראוי למרצה במוסד מוביל להשכלה גבוהה. לרוע המזל, התבטאויותיו של סלאיטה חורגות בהרבה מהגבולות הללו, למרות פלפולי האפולוגטיקה של חלק מאלה שניסו להגן עליו. הבעיה, וכאן מדובר בפרי באושים של השיח הפוסט-קולוניאלי, שהעולם האקדמי נוהג לעיתים קרובות איפה ואיפה כלפי גזענות. אם אדם כמו סלאיטה היה מעז להתבטא כך כנגד נשים, שחורים, היספאנים או להטב"ים, המינוי שלו היה מבוטל תוך שעות ואיש לא היה מצייץ. אבל נגד ישראל? מותר. באותה מידה, מרצה באוניברסיטת הוואי שמטיפה לרצח וגירוש של לבנים נשארת בתפקידה, ואף נהנית מתמיכה סלחנית של איגודים אקדמיים שונים. היא הרי "ילידה", אז מותר לה.

סובלנות כלפי גזענות "ילידית": פרי הבאושים של הפוסט-קולוניאליזם

סובלנות כלפי גזענות "ילידית": פרי הבאושים של הפוסט-קולוניאליזם

סוגיה שנייה, קשורה באופן הדוק לאמור לעיל, היא התערבותם של התורמים. חבר מהרווארד הודה שאכן הציוצים של סלאיטה היו שערורייתיים, אולם יש סיבה לדאגה בכך שתורמים מתערבים בהחלטות אקדמיות. הוא צודק. התערבותם של תורמים בהחלטות כאלו היא באמת רעה חולה. כמובן, איש אינו יכול להכריח אנשים להפקיד את כספם בידי מוסד כלשהו, אולם מטרתם של רוב התורמים היא לתמוך במחקר אקדמי, ומחקר שתוצאותיו מוכתבות בידי בעלי ממון אינו מחקר כלל. מי יודע, אומרים המתנגדים: היום מדובר בסלאיטה, ומחר אולי יסרבו למנות חוקר שמסקנותיו אינן נוחות לאיש עסקים כלשהו בחבר הנאמנים. אולם במקרה הספציפי הזה, לא נראה שיש ברירה אחרת. תחומים קטנים ואידיאולוגיים במדעי הרוח, כדוגמת "לימודים פוסט-קולוניאליים", נשלטים כמעט לחלוטין בידי השמאל הרדיקלי. ועדות החיפוש אמנם מורכבות מחוקרים משפע של תחומים, אולם לעיתים קרובות, אלו מושפעים מדיעותיהם של ה"מומחים" הקרובים לנושא. בהתחשב בכך, קשה להאמין שאנשים כסלאיטה יבלמו על ידי שותפיהם האידיאולוגיים. ואם ועדות החיפוש לא מצליחות לבלום אנטישמיות בקמפוס, אז אין מנוס מהתערבותם של גורמים אחרים. במאבק המלוכלך שמתנהל כיום, לסלאיטה ודומיו אין שום גבולות. הגיע הזמן שיהודים וישראלים ילמדו גם הם להשיב מלחמה.    

 

חגיגה אוריינטלית: אדוארד סעיד ותרבות הפחד

 

הספר אוריינטליזם של אדוארד סעיד הוא אחד המחקרים המשפיעים ביותר בלימודי המזרח התיכון. סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני המפורסם בכל הזמנים, פרש כתב אשמה כנגד המזרחנים לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. אולם למרות גלי התשבוחות שליטפו מעדנות את אוריינטליזם ואת מחברו, בדיקות מעמיקות יותר חשפו שככל שחופרים יותר לתוך הספר, כך הוא מידרדר הלוך ושלוך. מגניו של סעיד, לעומת זאת, טוענים שחרף טעויותיו הרבות, הדיון שהוא יצר היווה תרומה שאין שני לה בחקר המזרח התיכון. אבל אולי עיקר נזקו של הספר טמון דווקא בדיון הזה? הינשוף על עלבונות, פורטוגזים דמיוניים ותרבות של השתקה ופחד. 

guy1-1

קרדיט: גיא יחיאלי אתר: http://www.guyyechiely.com

 מאמר זה פורסם במקור באתר קומפרס. למאמרים דומים ראה להרביץ לפרה, כל העוולות כולן, וישחקו הנערים לפנינו 

לפני שנים השתתפתי בקורס ערבית של חיל המודיעין. יום אחד שאלתי את אחד ממורי, דוקטורנט למזרח תיכון שנודע בדעותיו הימניות, האם הוא ממליץ לי לקרוא את אוריינטליזם של אדוארד סעיד. "ספר חזק!" אמר אותו המורה, "הוא טלטל את כל עולם המחקר. אני ממליץ לך לקרוא." "האם אתה מסכים אתו?" שאלתי, והוא השיב: "אפילו לא למילה אחת."

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם הוא ספר כה חשוב, עד שאפילו אלה שלא מסכימים עם "אף מילה" מציינים אותו כמחקר  קלאסי שחובה לקרוא. אדוארד סעיד (1935 – 2003), גדול האינטלקטואלים הפלסטינים ומי שהיה פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת קולומביה, פרסם את הספר בשנת 1978, ככתב אשמה חריף כנגד חוקרי המזרח התיכון לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. באמצעות ידע זה, הפכו אותם "אוריינטליסטים" את הערבי ל"אחר" האולטימטיבי שעל גבו נבנתה הזהות האירופית. האוריינטליסטים הציגו את הערבי כרפה שכל, יצרי, נשי, אינפנטילי ופסיבי. כך הצדיקו את הדיכוי, הכיבוש והנישול של אדמות המזרח התיכון. הספר חולל מהפכה אדירה בתחומים רבים, מספרות אנגלית ועד לימודי מזרח אסיה, ושימש בסיס לאסכולה שלמה של כותבים "פוסט קולוניאליים". אוריינטליזם זכה לפרסים, לתהילות, לתשבחות ולאין ספור ספרי המשך שניסו להחיל את לקחיו על דוגמאות ותקופות שסעיד עצמו לא התייחס אליהן.

פרופסור אדוארד ו. סעיד

פרופסור אדוארד ו. סעיד

סעיד, אינטלקטואל פלסטיני שהתהדר בהיותו "פליט", נתפס כאדם המושלם להגיש את כתב האשמה של המדוכאים כנגד המערב האימפריאליסטי והמנצל. כתביו אומצו בחום על ידי השמאל החדש לסוגיו, והפכו במקרים רבים למעין כתבי קודש החקוקים בסלע. אמנם הוגים פוסט קולוניאליים מאוחרים יותר פיתחו ולעיתים שינו במקצת את טיעוניו; היו אף שחלקו עליו בנקודות כאלה ואחרות, אולם מעטים, אפילו מקרב מתנגדיו, ערערו על חשיבותו. במקרים רבים, עצם הניסיון לעשות זאת נתפס כגזענות וכ"אוריינטליזם" במסווה.

כצפוי, עורר ספרו של סעיד גם ביקורת קשה. חלקה יש לציין, לא הייתה עניינית והתמקדה במחבר ולא בחיבור. סעיד ספג ביקורת על עמדותיו הפוליטיות ועל קשריו עם אש"ף בימים שבהם נחשב ארגון טרור. היו שניסו להוכיח שאינו באמת פליט, בניגוד לפרטים הביוגרפיים שמסר בראיונות עיתונאיים אינספור. מבקרים רציניים יותר טענו כי אוריינטליזם מכיל  טעויות גסות שהיו מכשילות אפילו סטודנט בשנה א'. אם לתת דוגמה מתחום התמחותי, סעיד כתב, למשל, שהפורטוגזים הפכו את יפן לקולוניה בעת החדשה המוקדמת. טעות.  הפורטוגזים מעולם לא הפכו את יפן לקולוניה. היא הייתה מדינה עצמאית שאפשרה לאנשי המערב לפעול בתוכה לזמן מה. במאה ה-17 גירשה מגבולותיה את כל הזרים המערביים, למעט ההולנדים שהורשו לסחור עמה בתנאים מגבילים. דוגמא זו, אחת מבין רבות, מצביעה על בורות בנושאים שסעיד התיימר להתמחות בהם.

הפורטוגזים אמנם לא השתלטו על יפן, אבל הם בהחלט הביאו אליה את הטמפורה

בניגוד לטענתו של סעיד, הפורטוגזים אמנם לא השתלטו על יפן, אבל הם בהחלט הביאו אליה את הטמפורה

תומכיו של סעיד נטו להאשים את מבקריו בהטיה פוליטית. הביקורת של רוברט אירווין, פרופסור למזרח תיכון שדעותיו הפוליטיות דומות לאלו של סעיד הייתה קשה יותר לפסילה. את אירווין,  איש השמאל הרדיקלי, היה קשה להאשים שביקורתו מונעת מגזענות, מהתנשאות על מוסלמים או מציונות. בספרו , Dangerous Knowledge: Orientalism and Its Discontents , טען אירווין, כי סעיד טועה לא רק בפרטים, כמו ההשתלטות הפורטוגזית הדמיונית על יפן, אלא גם בתזה הגדולה שלו. סעיד מתעלם, טען אירווין,  מן העובדה שרבים מבין ה"אוריינטליסטים" שאותם בחן בספרו לא היו משרתי האימפריאליזם המערבי אלא דווקא מתנגדיו וכי רבים מהם התייחסו בכבוד לתרבות האסלאם . חקר האסלאם, מראה אירווין, נשלט במאה התשע עשרה דווקא בידי "אוריינטליסטים" גרמנים – שלא היו קשורים לשום פרוייקט אימפריאלי במזרח התיכון. סעיד, טוען אירווין, אנס את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה מחוררת ככברה.

הסנגורים של סעיד הגיבו בטיעון המוכר לנו מתשובותיהם של פוליטיקאים בתוכניות האקטואליה: "זו לא השאלה, יונית, השאלה היא…." מאיה ג'סאנוף, היסטוריונית מאוניברסיטת הרווארד, כותבת כי ספרו של אירווין ערער אמנם כמה מהלבנים במבנה של סעיד, אך לא את המבנה כולו. נכון, היא מודה, רבות מהעובדות בספר הן מוטעות. אז מה? תיאורטיקנים חשובים רבים טעו בעובדות כאלו ואחרות. העיקר הוא דווקא הדיון שסעיד עורר. אוריינטליזם הפך אותנו ליותר מודעים לעצמנו, לפריבילגיות שלנו כחוקרים מערביים וליתרון הלא הוגן שיש לנו על מושאי המחקר שלנו – אותם תושבים עניים של העולם השלישי שאין להם כסף או יכולת לחקור אותנו. בתגובה לטענות כאלו, כתב אירווין כי דיון המבוסס על עובדות שגויות הוא חסר ערך. אני לא בטוח שהאבחנה הזאת תקפה תמיד. לעיתים גם תזה שהבסיס העובדתי שלה לוקה בחסר יכולה ליצור דיון תיאורטי מועיל. דא עקא, שהבעיה העיקרית אצל אדוארד סעיד אינה התשתית העובדתית הרעועה של ספרו אלא דווקא הדיון שהוא יצר, דיון שגרם נזק בר ישוער לתחום לימודי המזרח התיכון ואולי לאקדמיה בכלל.

orientalism

הבעיה הראשונה היא הנטייה של סעיד לראות כל אמירה ביקורתית על "האחר" כגזענות מבלי לברר אם יש לה או אין לה יסוד. בעשרים העמודים הראשונים המגמה כבר ברורה. סעיד מצטט אמירות "גזעניות", למשל התבטאותו של הנציב הבריטי במצרים, לורד קרומר, שהמצרים מתאפיינים בחוסר כנות כאשר הם נושאים ונותנים עם הרשויות. סעיד אינו טורח לבדוק, עד כמה האמירות הללו משקפות מציאות מצרית כלשהי. מה בכלל קרה במצרים באותה תקופה? מה היו יחסיהם של המצרים עם הרשויות הבריטיות? האם היה למצרים עניין לנהל מערכת יחסים כנה עם שליטיהם הבריטים?. ברור שהמושל הבריטי רואה את הדברים מנקודת ההשקפה שלו (הוא מעוניין בנתינים צייתנים וגלויי לב), אבל האם יש לדבריו של קרומר על מה להתבסס? סעיד אינו אומר. שכן המציאות המזרח תיכונית כלל לא מעניינת אותו – רק הדימויים שלה מעניינים אותו. בהקדמה לספר, הוא כותב שאמנם הייתה מציאות שניתן לכאורה להשוות אותה לדימוי, אבל הוא "יעבור עליה בשתיקה." לכאורה מדובר בהחלטה אידיאולוגית, אבל יש לזכור שסעיד, חוקר ספרות אנגלית, ששליטתו בטקסטים ערבים מוגבלת ביותר, לא ידע יותר מדי על המזרח התיכון, בוודאי הרבה פחות מן ה"אוריינטליסטים" שהוא מגנה. כך, הוא מנתח באזמל כל התבטאות, ייצוג או ניתוח כלשהו של המזרח במערב, לפי אמת מידה אחת בלבד: עד כמה הוא "מעליב". לשיטתו, רוב ייצוגי המזרח במערב מסולפים וזדוניים מעצם טבעם. הנתק הזה בין מציאות לדימוי יצר מסורת שלמה של מחקר המתעניינת בדימויים בלבד ואינה טורחת לבדוק עד כמה הם משקפים את המציאות. לא תמיד קל לבדוק מה הייתה "המציאות" ותמיד ייצוגיה של "המציאות" מוטים במידה כזאת או אחרת. אבל ההתעלמות המוחלטת מן המיוצג היא אולי ההטייה החמורה מכול.

orientalistinterior

במסורת הספרות ה"פוסט-קולוניאלית" שמתבססת על סעיד, הפך המונח, "אוריינטליסט" לכינוי גנאי שאין צורך להסבירו. כל חוקר מערבי שעוסק במזרח, קדם לסעיד או אינו מקבל את הנחות היסוד של הפוסט-קולוניאליזם, אינו היסטוריון אלא "אוריינטליסט". אין צורך לבדוק את טענותיו לגופן. צריך "לנתח אותו", שהרי הוא מראה מעוותת מכוח ההגדרה. באופן לא מפתיע, סעיד וממשיכיו במערב, העוסקים אף הם בחקר המזרח התיכון, לעולם אינם מוגדרים כ"אוריינטליסטים". הם מלומדים, אנשי ספרות, חוקרי תרבות, היסטוריונים, "אינטלקטואלים רדיקלים". מי שסוטה מן הדוגמה המוסרית-פוליטית הנכונה מפסיק להיות חוקר בעל ערך ונעשה "אוריינטליסט"—מי שאין צורך להקשיב לו. מסורת ההשתקה והפחד הזאת, שנוצרה בידי הפוסט-קולוניאליים בעקבות אוריינטליזם, היא  המורשת החשובה ביותר של אדוארד סעיד – ואותה יש לפרק, לבנה אחר לבנה, כדי להחזיר את המחקר ההיסטורי למסלולו.

%d בלוגרים אהבו את זה: