ארכיון הבלוג

המדריך לקבלת פליטים: את מי ישראל צריכה לקלוט, ולפי אלו קריטריונים?

האם יש לקלוט פליטים מאוקראינה, ואם כן, כמה? ינשוף פוליטי-מדיני מונה מספר קווים מנחים לקבלת פליטים: קרבה תרבותית, ידידותיות למדינת ישראל, מצב חירום שאינו שגרתי במדינה שהפליטים עזבו, ומעל הכל – שהייה זמנית. בהחלט יש מקום להבדיל בין פליט לפליט לפי קריטריונים ברורים, ולהבהיר שכל מי שנכנס לכאן יישאר באופן זמני בלבד, עד שיסתיים מצב החירום במדינתו. כבוד לעיקרון הזמניות יאפשר לישראל להכניס יותר פליטים, מכל העולם, ולקבל אותם ביד נדיבה יותר.

פליטים – תמונת אילוסטרציה. Credit: Prazisss, depositphotos.com

עשן מיתמר מעל שדות הקרב של אוקראינה, ובעוד רבים מאזרחיה, בעיקר נשים וילדים, נמלטים על נפשם מההתקפה חסרת הרחמים של הצבא הרוסי, עלתה גם כאן בישראל השאלה האם לקלוט פליטים אוקראנים, ואם כן – כמה. כרגיל השמאל קורא לפתוח את השערים, ועמו חלקים מהמרכז. הימין הממשלתי, המיוצג בידי שרת הפנים איילת שקד, מוכן לעשות זאת רק במשורה, וחלקים גדולים מהמחנה הלאומי קוראים לסגור את מדינת ישראל לחלוטין לכל מי שאינו יהודי.

בבואנו לדון בנושא, יש ללבן ראשית כל את הנחות היסוד שלנו. מבחינתי, ואני לא מתבייש לומר זאת, ישראל היא ראשית כל מדינה יהודית – המדינה היהודית היחידה בעולם – וחשוב לשמור על הרוב היהודי בתוכה. לפיכך, יש גבול מסויים לכמות הלא יהודים שהיא יכולה לקלוט. באותו הזמן, גם ערכי המוסר והאנושיות חשובים לי. ישראל היא חלק בלתי נפרד מהעולם המערבי, ועליה לשאת בחלק מהנטל של קליטת הפליטים האוקראינים בדיוק כמו פולין, גרמניה ומדינות אחרות שמקבלות את הנמלטים בנדיבות וביד רחבה.

מהנחות היסוד הללו נובעות מספר מסקנות, שעלולות להיות בלתי נוחות לימין ולשמאל כאחד. ראשית כל, צבוע ומגוחך לטעון, כפי שעושים חלק מכותבי הימין, שישראל תורמת את חלקה לאוקראינה בקבלת פליטים יהודים. בדיוק כפי שהאוקראינים נלחמים ומקריבים בחזית, כך יתר מדינות המערב צריכות להקריב למען אוקראינה. ראוי שישראל, שבגין האינטרסים שלה מול רוסיה לא נותנת לאוקראינה נשק הגנתי והתקפתי,  תסכים לשלם מחיר גבוה מזה שהיא מוכנה לשלם ממילא. כשאוקראינה נחרבת, זה יהיה ביזיון לדחות לא יהודים ולקבל רק זכאי חוק שבות שמתקבלים כאן בברכה בכל מקרה. אם מדינה אחרת היתה דוחה פליטים יהודים ומקבלת רק נוצרים, היינו מאשימים אותה בצדק באנטישמיות.

ישנו טיעון נוסף, שמגיע אף הוא בדרך כלל מצד ימין, שכדאי לבחון ולפרק מהיסוד. ההיסטוריון אלעד נחשון, חוקר מוערך של תולדות היישוב העברי בארץ ישראל ואחד מהקולות הצלולים והאינטליגנטיים בשיח הציבורי הימני, כתב לאחרונה שהעולם מלא פליטים. בני הרוהינגה המגורשים מבורמה, למשל, סובלים אפילו יותר מהאוקראינים, סוריה נאנקת תחת אסד ומיליציות אסלאמיות רצחניות, ובאתיופיה משתוללת מלחמת אזרחים. מדוע לקבל דווקא את האוקראינים, ולא פליטים מהמקומות הללו? מכיוון שישראל הקטנה לא יכולה לקבל את כל הפליטים הללו, ראוי שלא תקבל אף אחד שאינו יהודי. אולם הטיעון שאם אי אפשר לעזור לכולם אז לא כדאי לעזור לאיש, אינו מחזיק מים לדעתי. העולם לא מושלם, המקום מוגבל, וגם פליטים צריך לקבל לפי סדר עדיפויות.

סדר העדיפויות הזה ראוי שיושפע מאופיה התרבותי של ישראל, הזיקות המדיניות שלה והאינטרסים של תושביה. ראשית כל, ראוי לדעתי להעדיף פליטים שקרובים אלינו יותר מבחינה תרבותית, פשוט מפני שפליטים כאלו נקלטים בקלות ולא מהווים מקור לפשע ולבעיות אחרות. כן – עדיף לומר ללא כחל ושרק, שיותר קל לקלוט בישראל פליטים ממדינה אירופית מאשר מבורמה או מאתיופיה, והדבר נכון על אחת כמה וכמה לאוקראינים שיש להם קרובים או חברים בארץ. כמו כן, יש לתת עדיפות לפליטים ממדינות ידידותיות לישראל. לפי סקרים ומחקרים, אוקראינה היא אחת המדינות הכי ידידותיות ליהודים ולישראל באירופה. בניגוד לעבר, רמת האנטישמיות בה נמוכה מאד, היא הכירה בירושלים כבירת ישראל, תמכה בנו במבצע שומר חומות ורבים מתושביה מעריצים את ישראל ודמויות ציוניות חשובות מהעבר כמו גולדה מאיר. זה עניין מוסרי ודיפלומטי בסיסי לתעדף את ידידיך על אזרחי מדינות אויב, כמו סוריה למשל. בהקשר זה, יש לציין כי חלק גדול מההתנגדות לקליטת אפריקאים בישראל או סורים באירופה, נבעה מכך שמיעוט מקרבם פנה לפשע, לפונדמנטליזם או לטרור. מנגנון גירוש מיידי של פליטים שמעלו בהכנסת האורחים שניתנה להם, יוכל לפנות מקום ורצון טוב לאלו המעוניינים באמת ובתמים לכבד את החברה המארחת.

כמו כן יש לתת עדיפות לקורבנות של מצב חירום זמני, שיוכלו בסבירות גבוהה לשוב לארצותיהם לאחר שיסתיים. בעייתי לקבל נמלטים ממדינות שנאנקות תחת רודנויות יציבות כמו אריתריאה, מפני שבאופן תיאורטי רוב מוחלט של האוכלוסיה מעוניין לברוח מהן ולא לחזור. לא יתכן שישראל ומדינות אחרות יקלטו את רוב אזרחי אריתריאה לנצח. לעומת זאת, ובניגוד לאוקראינים שעזבו את ארצם בכדי למצוא עבודה בחו"ל, הפליטים שבורחים עכשיו מהארץ השסועה לא ניסו לעזוב את אוקראינה קודם לכן. יש להם חיים שלמים שם: עסקים, משפחות, חברים. בדרך כלל מדובר רק בנשים וילדים, כי לגברים אסור לעזוב את המדינה ועליהם להילחם בחזית. אנשים שהמדינה שלהם תקינה בדרך כלל, אך נקלעה למצב חירום זמני, קל יותר לקבל כפליטים מפני שסביר שיחזרו למולדתם בסופו של דבר.

ומעל הכל, יש להדגיש שפליטים – כל הפליטים – אמורים להישאר במדינה המארחת באופן זמני בלבד. אחת הסיבות שישראלים רבים, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית, חוששים לקבל פליטים, היא מפני שהם למודי ניסיון מר מארגוני סיוע, עמותות חברה אזרחית ויתר שוחרי טוב שמריצים קמפיינים משפטיים בכדי להשאיר פליטים ומהגרי עבודה בישראל לנצח. ברגע שארגונים מהסוג הזה נלחמים להשאיר כאן אריתריאים ונאבקים כנגד כל פתרון העברה למדינה שלישית; ברגע שהם מתנגדים אפילו לגירוש עובדים זרים שהאשרה שלהם פגה "כי הילדים שלהם ישראלים ומדברים עברית בלי מבטא" או בולמים גירוש של כאלו שעברו על החוק ומעלו בהכנסת האורחים הישראלית, כך הם מפחיתים את הרצון של הציבור הרחב לקבל פליטים ביד רחבה. ככל שהציבור הישראלי ידע שפליטים הם אורחים ללילה שנשארים כאן באופן זמני, עד שמצב החירום במדינתם נגמר, כך יסכים לקבל יותר פליטים וביד נדיבה יותר. אם פליטים שהגיעו לישראל יעזבו כשיסתיים מצב החירום במדינותיהם (או במקרה של עובדים זרים, עם סיום אשרת העבודה שלהם), יהיה קל יותר לקבל פליטים אחרים במקומם, לא רק אוקראינים אלא גם בני עמים אחרים, רחוקים יותר מאיתנו. אלו שמנסים להשאיר פליטים כאן לנצח, ממאיסים את אלו על הציבור וסותמים את השער לקליטה של נמלטים נוספים.

אחרי הליברליזם: בלבולו של השמאל בעידן ההגירה

האם השמאל העולמי מאבד עצמו לדעת? שאלת ההגירה, טוען הסוציולוג יריב מוהר, קורעת את השמאל למחנות ניצים, שכל אחד מהם תועה למחוזות הזויים ובלתי רלוונטיים. עם העלמות ההבדל בין ביקורת עצמית מדודה לבין שנאה עצמית משתוללת למערב ולתרבותו, השמאל העולמי עולה על נתיב מהיר של הרס עצמי. ינשוף פוליטי-מדיני בטור אורח על מבוכה ומשבר בעידן ההגירה ההמונית.

Photo by Markus Spiske on Pexels.com

כשאבד ההבדל בין רפלקסיה ביקורתית לביקורת שטופת שנאה, איבד עצמו השמאל העולמי לדעת. זה קרה בעיקר סביב הקונספט של המערב. בצדק רב העלו קולות רבים בשמאל, לרוב מתוך המערב עצמו, ביקורת-עצמית ראויה על היבטים רבים של המערב ושל המערבוצנטריות; אך כשרפלקסיה זו הפכה לשנאה יוקדת לכל מה שמערבי [לרוב שנאה עצמית], אז איבד השמאל העולמי את המצפן המוסרי. לחילופין, חלקים ממנו הסתגרו בצדקנות עצמית שפוסלת כל ביקורת ככלל ורואה במערב גן עדן שצריך להיות מבוצר.

המערב הוא לא מתת האל לאנושות, והערכים ההומניסטיים הם לא מערביים בשום מובן מהותני ונוקשה שמצדיק התנשאות או גזענות תרבותית: יש לווריאציות שונות ומשונות של ההומניזם ביטוי בתרבויות לא-מערביות רבות ויש לרעיונות ההומניזם המערבי כוח דיפוזיה לתרבויות רבות מחוץ למה שמכונה מערב, מה עוד שלתפישות חשוכות לא חסר ביטוי במערב אפילו כיום, ובעבר הלא רחוק היה המערב מהאזורים הרצחניים והאפלים של כדור הארץ. אבל בעת הנוכחית עדיין מהווה המערב את הפלח באוכלוסיית העולם בו שיעור האוחזים בערכים ובדפוסי פעולה הומניסטיים מפורשים ומנוסחים פוליטית הוא הגבוה ביותר. אלו גם האנשים והמדינות שיש להם כוח לשנות משהו בעולם. זה קרה בגלל נסיבות היסטוריות מורכבות ולא בשל עליונות המערב על המזרח, אבל זה המצב כעת. אם כן, פסילתו המוחלטת של המערב היא פסילת ההומניזם העולמי, וקריסת ההיגיון של השמאל הרדיקלי לתוך עצמו. לעומת זאת תגובת הריאקציה, קידושו של המערב כאיזה גן עדן מושלם למול הג'ונגל הברברי ששאר העולם מהווה, היא עליבותו של השמאל המסתגר כשבט גזעני על מצע שהמזיגה בין תרבות, דת ואתניות היא בבסיסו.

שני תחבירי הקיצון הללו באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בסוגיית ההגירה: מחד אנשי ה"אין גבולות" הפוסט-ליברלים: למערב אין שום זכות למנוע מהלא-מערב – כלומר מנפגעי הקולוניאליזם המערבי – להגיע אליו באיזה היקף שהם חפצים, ללא תנאים וללא שום התחשבות בתושבי המערב הפריווילגים. זה כיוון שעלול להביא לקריסת המערב כקרקע לרוח ההומניזם (לאוו דווקא בגלל שמהגרים "ברברים" יציפו את המערב וישנו את דמותו כפי שמספרים לנו כל מיני איסלמופובים, כמו בגלל שריאקציונרים ימנים ישתלטו עליו בשל פחדי ההמון – מגמה בעיצומה). מאידך, אנשי הליברלו-פשיזם, שחשים עצמם מאוד ליברלים ולא שמרנים [הם פרו גייז, בעד זכויות נשים, לרוב חילונים, לעיתים הם סוציאליסטים כמישל וולבק, ואפילו אין להם בעייה עם אותם מהגרים שאימצו לחלוטין את תרבות המערב], אך מצדם שהחשוכים הברברים שמחוץ לגן העדן של המערב יישרפו, רק שלא ייכנסו לחלקת האין-אלוהים הקטנה שלהם. בשל תפישתם את המערב כאור אל מול חושך – הם מוכנים אף לחבור לריאקציונרים מהימין הקיצוני המתנגד להגירה. בקצרה: הם מעדיפים את השמרנים והחשוכים שלנו על אלו שבחוץ, מבלי להבחין, ככל שזה נוגע למהגרים, בין מי שהם בעלי תפישות פנאטיות הראויות לפסילה ובין מי שאינם ליברלים בסגנון המערבי; ומבלי להבחין בין זרם הגירה מאסיבי שיכול ליצור קריסה נורמטיבית (מה שדורקהיים כינה: אנומיה) ובין זרם הגירה המאפשר מסגרת של אינטראקציה תרבותית על בסיס מצע משותף כלשהו. ברגע שהמהגרים שונים תרבותית, שיישארו בחוץ.

ברקע, מי שרוצים להביא למזיגת תרבויות ולסייע פליטים ומהגרים עניים, מבלי להביא לקריסה כלכלית, חברתית או תרבותית של הציוויליזציה שלהם, נותרו ללא תחביר פוליטי מנוסח היטב, והם מאותגרים משני הצדדים. הביטוי "רב-תרבותיות" אינו אלא מוקש, כי הוא מושג רחב מדי שלא מבחין בין לפחות שתי תצורות חברתיות שונות: תרבויות שונות שעדיין אוחזות באתוס משותף – מינימלי ככל שיהיה – ויכולות לחיות חיי שיתוף פוריים; לעומת מצב של שבטים שונים ומסוגרים, שלא מחוייבים לאתוס משותף כלשהו – מצב שאכן מוביל לאנומיה. דחייתו המוחלטת של המערב, ועימו של ההומניזם המזוהה איתו, לא מאפשרת אתוס משותף שיהיה מקובל על הרוב ויבטיח את הזכויות של כלל הקבוצות. דחיית המערב הפכה גם לדחיית ההומניזם למרות שהוא הרבה יותר מצומצם, מופשט ואוניברסלי ביחס לתפישות הליברליות, ולכן יכול להוות אתוס מכונן חוצה-גבולות ומסדיר יחסים בין קבוצות.

הדינמיקה הזו מדגימה שהאויב הכי גדול של תרבות השיח הביקורתי הוא ביקורת מוגזמת, שטופת שנאה, מנותקת ממכלול העובדות ומהרצון לשפר את הקיום האנושי בכללותו. זו ביקורת המנותקת מאהבת האדם. כך איבד השמאל העולמי, שהשיח הביקורתי וההומניזם היו בבסיסו, את המצפן הערכי שלו והפך למבולבל. מיהו שמאלני אמיתי? זה שמסנגר על מטיפים ג'יהדיסטים קיצוניים בשם הרב-תרבותיות? זה שמתעב את האסלאם כמכלול וכך אטום לסבלם של פליטים סורים, למשל? או זה שמבחין בין הדברים?

ההבחנה הזו דורשת ניואנסים, וניואנסים לא מייצרים מחנה פוליטי, לכן דרושה מסגרת המשגה חדשה לשמאל שלא משחקת על הסקאלה של בעד או נגד הגירה או בעד או נגד מוסלמים ואז נוקטת עמדת ביניים. דרושה המשגה פסקנית וגאה שחוזרת לרעיון של הומניזם וזכויות האדם, אך משקללת בהם גם את הרעיון של תרבות וחברה ברות-קיימא. אלו ערכים מוחלטים שמן הסתם לא הליברלו-פשיסטים ולא הפוסט-ליברלים עומדים בהם.

יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה החוקר הנעה לפעולה פוליטית

%d בלוגרים אהבו את זה: