מה הבעיה בפציפיזם ובאי אלימות, ומדוע ניתן לראות דווקא בהם חטא שמרבה רע בעולם? ולעומת זאת, מתי הם יכולים להפיק מתוכם עוצמה פוליטית אדירה? ינשוף היסטורי במסע מזאב ז'בוטינסקי למהטמה גנדהי.

לפעמים, סיפורים שנראים שגרתיים וצפויים מסתיימים בטוויסט שמשאיר אתכם פעורי פה. בעבר, חוויתי את זה עם סיפוריו הקצרים של או הנרי, או עם מלכת פיק של פושקין (סיפור שפסקת הסיום שלו חשמלה אותי כמעט פיזית במהלך טיסה). לאחרונה, יצא לי לעבור שוב חוויה דומה, כאשר נפל לידי כרך של כתבי ז'בוטינסקי, הציונות הצבאית. בתחילת הספר, שיבצו העורכים סיפור קצר מאד שכתב ז'בו בתחילת דרכו, ב-1905, הנושא את הכותרת "שני בוגדים". הוא מתחיל כסיפור חסידי קלאסי, המגולל את משפטם השמיימי של שני נפטרים מול כיסא הכבוד. הראשון מביניהם הוא סוג של מוייסר בזוי, שהתפרנס כל חייו מריגול והלשנה על אחרים. אלוהים מכנה אותו בוגד, והוא מיילל ומתרפס מול כס השם, בעוד דרכו לייסורי הגיהנום נראית מובטחת. השני, לעומתו, הוא ישיש בעל הדרת כבוד. כששואל אותו אלוהים למעשיו עלי אדמות, הוא מספר כי מעולם לא עשה רע לאיש, אך כולם תמיד התעללו בו, סבל שנשא באורך רוח. "קרובים ורחוקים כאחד רדפו ועינו אותי, אך לאיש מהם לא איחלתי רע בליבי. כשהשליכוני לבית האסורים, חיזקתי את לבי בתקווה לרחמיך ולא קיללתי איש. כשבזזו אותי, פשטתי יד לנדבה בשמך הקדוש ולא קיללתי איש. כשפקד אותי זעם אלוהים, בכיתי בכי תמרורים על ביתי החרב והשרוף ועל גוויות ילדיי הקרות ולא קיללתי איש. ואתמול, כשגוועתי ברעב מתחת לגדר, התהוללו נוגשי סביבי והתעמרו בי, אז גם אז לא איחלתי רע לאיש בלבי ומתי בלי לקלל איש."

כאן, היית מצפה לסיום הרגיל, כשאלוהים מעטיר כבוד על המרטיר שמת על קידוש השם. בפועל, העלילה של ז'בוטינסקי מתהפכת בחדות:

שעה ארוכה החריש אל עליון ככלות אותם דברים, שעה ארוכה הביט בעיניו הענוותניות והאבלות של הישיש, ומסתורין רבים אצר אז מבטו של אדוני. ויישמע אז דבר ה':

            'בוגד ייקרא שמך.'

אין בוגדים גרועים ממך עלי אדמות. שהרי עליו, על חברך המוטל לצדך ומתעוות, ומיילל שלא כדרך בן אנוש – עליו אומרים הבריות על האדמה: "הו, רע היה האיש הזה ואל לנו להידמות לו." ועל ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה.

ואילו עליך אומרים הבריות על האדמה: "הו, קדוש היה האיש הזה, אשרי מי שימצא עוז בנפשו לנהוג כל ימי חייו כמוהו."

על כן מדלדלות שורות לוחמים הנכונים למסור את נפשם על עניין צודק, ובה בשעה הרשעים נזכרים בך ואומרים זה לזה בגיחוך: "לא יאונה לנו רע אם נפגע באנשים האלה, כי ממאנים הם להגן על עצמם. נלך אפוא אליהם וניקח לעצמנו את רכושם, ונשתעשע עם נשותיהם."

וכך, גדל בגללך זרע הפורענות על הארץ. כל חייך היו בגידה בחבריך שחיו לצדך ובנכדים שיבואו אחריך. על כן אומר אני: בוגד ייקרא שמך!

את זה שבגד בעד בצע כסף לא אעניש בייסורים: ילך לו, ובוז אלוהים ואדם יהא לו לעונש, אך אתה, משחית הנשמות – ארור תהיה!

כרוניקה יברייסקוי ז'יזני, 11.1.1905, ע"ע 43-44, תרגום: דינה מקרון, מתוך זאב ז'בוטינסקי, הציונות הצבאית א' – כתבים, בעריכת אריה נאור, הוצאת מכון ז'בוטינסקי

יש מעט כותבים שמסוגלים, כמו ז'בוטינסקי, לבטא עוצמה רבה כל כך בטקסט קצר כל כך, ולהמם את הקורא בצורה כזאת. ואילו אני, לאחר שקראתי את הסיפור הזה מספר פעמים, התחלתי לנסות להשתחרר מהרושם ולחשוב על משמעותו. אם נבין אותו בהקשר הפוליטי הצר, הרי הוא בהחלט סוג של מצע ל"ציונות הצבאית" של ז'בוטינסקי וממשיכי דרכו, טקסט שמבטא מיאוס תהומי מאותם היהודים שעמדו בידיים שלובות מול רוצחיהם ומתו "על קידוש השם", במקום לנסות להגן על עצמם. ולטווח ארוך, הסיק ז'בוטינסקי שהגנה עצמית אפשרית אך ורק במדינה שתישלט בידי היהודים, כפי שכתב בהקדמה לתרגום הרוסי של "עיר ההריגה" מאת ביאליק (ז'בוטינסקי עצמו ביקר בקישינב זמן קצר לאחר פרעות הדמים):

בעיר ההיא ראיתי בתוך סחי

פסה אחת מגוויל תורה קרוע

נערתי בזהירות מקלף נצחי

את האבק שבו היה זרוע;

ושם כתוב: 'בארץ נכריה' –

רק שתי מילים מספר עם הנצח.

בשתי המילים הללו חבויה

היסטוריה של כל פרעות הרצח.

אבל אם נתנתק לרגע מההקשר היהודי והציוני המיידי, יש בסיפור "שני בוגדים" גם מסר אוניברסלי מאד קשה, כתב אישום נגד הפסיביות הבלתי אלימה, ההסתמכות על רחמי שמיים וקבלת הרוצח שלך בהשלמה מלאה, המשותפת למרטירולוגיה היהודית, הנוצרית, ומאוחר יותר, גם החילונית פציפיסטית. אם המרטיר היה לוקח סבל רק על עצמו עבור אידיאל, ניחא; בפועל, המודל הנוצץ אך המזוייף שהוא מציע משחית את נפשות הזולת. הוא מונע מבני אדם להילחם למען עניין צודק, ואף גרוע מכך, מעודד בני בליעל להמשיך לחמוס ולטבוח, ובכך הופך את העולם לרע יותר. חולשה מעודדת ניצול, והכריזמה של אלו שחרטו את אי האלימות על דגלם הופכת אותה לגרועה וזועקת פי כמה. כפי שכתב ז'בוטינסקי במקום אחר, "הרעל הארסי ביותר, שעלול להרעיל את מוסרו של אדם, טמון במילים 'כאן מותר'." ומכיוון שדם היהודים נתפס כהפקר, עצם חולשתם מעוררת את הרגשות האפלים ביותר אצל הסובבים אותם.

את התוכחה הזאת, כמובן, אפשר להפנות לא רק לקדושים הנוצרים או היהודים, שאליהם כיוון ז'בוטינסקי את חיציו, אלא גם לפציפיסטים מאוחרים יותר. כל מיני חנוך לוינים למיניהם, שקובעים כי "להילחם, פשוט כי אין מוצא אחר, זה לא הופך לי את המוות למושך יותר". אלו מעודדים את בעלי הזרוע, האלימים והחמסנים, מרבים חולשה ולכן רשע בעולם.

ואז, תחת הרושם על הדברים האלה, חשבתי על הוגה שטען – בעוצמה רטורית ופיוטית לא פחותה – את ההיפך הגמור: המנהיג הלאומי ההודי מוהנדס "מהטמה" גנדהי. תורת הסאטיה-גרהה ("דבקות באמת") של גנדהי, ששני היסודות המרכזיים שלה היו נכונות למות למען מטרה צודקת, וחוסר נכונות להרוג למען שום מטרה, קרי אי אלימות שאינה מותנית בדבר, לא הובילה לחולשה, כפי שחזה ז'בוטינסקי, אלא דווקא התגלתה כמחולל של עוצמה פוליטית אדירה. המצעדים ההמוניים של גנדהי, שביתות הרעב, הסירוב לשתף פעולה עם השלטון הבריטי, ולצד זאת, אי האלימות, איחדו חלקים אדירים מהציבור ההודי, והביכו את הכובשים הבריטים עד כדי כך שרבים מהם החלו להזדהות עם גנדהי בגלוי ובסתר. לא לחינם קרא יוחנן גרינשפון, הביוגרף הישראלי של גנדהי, לספרו על כוח ואי-אלימות. גנדהי ראה באי האלימות סוג של עוצמה מיסטית שיכולה להזיז הרים וגאיות.

אין ספק שהוא הגזים. ישנם גורמים רבים, ואף חשובים יותר, שהוציאו את הבריטים מהודו; התנועה הלאומית ההודית לא התחילה עם גנדהי ורבים ממנהיגיה דגלו בערכים שונים מאד, אך בכל זאת, הוא תרם לה תרומה מרכזית, ולתקופה מסויימת הפך לאחד מהמנהיגים הפוליטיים המרכזיים בתת היבשת. כשהינדים ומוסלמים התחילו לטבוח זה בזה בזמן החלוקה, גנדהי שבת רעב והצליח, לפחות במקומות מסויימים, להקל על האלימות ולפעמים גם להפסיק אותה. הוא היה אז זקן ועייף, והקסם הגנדיאני עבד אך בקושי, בפעם האחרונה. אבל העובדה שנרצח הוא מכדורי מתנקש, הראתה שאלימות הדמים הכריעה לבסוף גם את הכהן הגדול של הפציפיזם.

לכאורה, גנדהי הוא דוגמא הפוכה לכלל שקבע ז'בוטינסקי. לפעמים, אי אלימות אינה יוצרת חולשה שמעודדת את האויב, אלא דווקא עוצמה שמהממת אותו. אולם ניתוח קרוב יראה, שמדובר בחריג שבחריגים, תורה קשה להפעלה, שעובדת רק על יריבים מסוג מסויים מאד. גנדהי, בסופו של דבר, ניצב מול יריב דה-לוקס: אימפריה שהיתה אמנם מסוגלת למעשי אלימות וטבח, אך היתה ליברלית במהותה; כובש קולוניאלי שלאחר כל מעשה טבח או תקרית אלימה נטה להקים ועדת חקירה בראשותו של לורד, כזה עם דעת קהל דמוקרטית וליברלית שאפשר להשפיע עליה ולכבוש אותה במתקפת חיוכים. אויב כזה, שהאידיאולוגיה שלו עצמו מדגישה חירות והגינות, אפשר להביך באמצעות העובדה שאתה נוהג הפוך מהמצופה: מוכן שהוא יהרוג אותך, אך ממאן להרוג אותו. כאן, האי אלימות הבליטה בדעת הקהל הבריטית את הסתירה בין הערכים שהאימפריה דגלה בהם, לבין התנהגותה בפועל, בלי שתוכל להסביר את אכזריותה בכך ש"גם ההודים אלימים". ואף זה, רק כשבריטניה היתה מוכנה ממילא לוותר על הודו משפע סיבות אחרות. במלחמת העולם השנייה, למשל, הבריטים, שחשו עם הגב לקיר, דיכאו את ההתקוממות בהודו באמצעים קשוחים ביותר, בלי לוותר לגנדהי ואנשיו אפילו כמלוא הנימה.

כהוגה דתי, גנדהי עצמו היה בטוח בתחולה האוניברסלית המוחלטת של תורתו. הוא הטיף ליהודים בשואה, למשל, לתרגל "סאטיה-גרהא" מול הנאצים, להושיט את ידיהם לרוצחים, לסרב לשתף פעולה (לדוגמא, למאן לעזוב את גרמניה או לעבור למחנות) ולנקוט בהתנגדות פסיבית. עד כמה ההצעה הזאת היתה מגוחכת, אפשר להיווכח מהעצות שנתן היטלר לצ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, איך להתמודד עם התנועה הלאומית ההודית. הוא המליץ לו לירות בגנדהי ובמאות מנהיגים אחרים, ואחר כך באלפים ובעשרות אלפים, עד שההתקוממות הלא-אלימה תדוכא. ואכן, אילו גנדהי היה ניצב מול יריבים מהסוג של היטלר או סטלין, ככל הנראה הוא היה נותר רק הערת שוליים בתולדות המרטירולוגיה, ולא היה הופך למנהיג לאומי מוצלח.

ואין מנוס מלהודות, שתורת אי האלימות של גנדהי, ובוודאי נגזרותיה הפציפיסטיות החילוניות והמתוחכמות פחות, יכולות לעבוד רק מול יריבים דה-לוקס, בתנאים ומצבים מאד מאד מסויימים. מחוץ לתנאים חריגים כאלו, בעולם הגדול והאכזרי, נכונים למרבה הצער דווקא דבריו של זאב ז'בוטינסקי.