ארכיון הבלוג

מעגלים וקירות אטומים: מתי אנחנו לא מבינים זה את זה?

האם קרה לכם פעם שהתווכחתם עם מישהו והרגשתם שאתם מדברים לקיר אטום? אני מתכוון למצבים המתסכלים הללו כאשר כל העובדות שאתם מזכירים, הנימוקים המבריקים, ההיקשים והמסקנות נמרחים על איזושהי שכבת מגן של הצד השני, כאילו שלא באו לעולם. הסיבה עלולה להיות לא רק אטימות של בן השיח, אלא גם הבדלים משמעותיים בדרך הפרשנות ובתמונת העולם הכללית של הצדדים הניצים. ינשוף פוליטי-מדיני על מפגשים אקראיים ברחוב, קומדיות רומנטיות, גינוי פיגועים והתשתית העמוקה של אי הבנות פוליטיות.

credit: Syda Productions, depositophotos.com

האם קרה לכם פעם שהתווכחתם עם מישהו על פוליטיקה, והרגשתם שאתם מדברים לקיר אטום? אני מתכוון למצבים המתסכלים הללו כאשר כל העובדות שאתם מזכירים, הנימוקים המבריקים, ההיקשים והמסקנות נמרחים על איזושהי שכבת מגן של הצד השני, כאילו לא באו לעולם. יש, כמובן, מצבים, שבהם הצד השני אטום מטבעו: אדם יהיר או בטוח בעצמו עד כדי כך, עד שאינו נוהג להקשיב כלל לטיעונים; אולם מצבים כאלו אינם נפוצים עד כדי כך. לפעמים האדם שאתם מתווכחים איתו הוא טוב לב, אינטליגנטי, אמפטי ופתוח בדרך כלל, כזה שאתם אפילו יכולים להגיע איתו לחיבור רגשי ואינטלקטואלי ממשי, אך בנושאים מסויימים הוא נאטם. לתופעה סיבות אפשריות רבות, אבל בפוסט הזה הייתי רוצה להתמקד באחת מהן: כל אחד מפרש את העובדות שמגיעות אליו בהתאם לאיזו "תמונה כללית", ששונה מאדם לאדם, ובהכרח משנה גם את פרשנות העובדות, אפילו הבסיסיות ביותר. כאשר אותה "תמונה כללית" שונה מאד בין שני אנשים, והם קולטים את אותן העובדות, מסקנה שנראית לאחד מהם כקומון סנס פשוט מתפרשת על ידי השני באור שונה לגמרי. אבל מכיוון שהצדדים לא מודעים לפעמים להבדל בתמונה הכללית, או שהם לא מעניקים לו את החשיבות הראויה, רף התסכול של שניהם עולה במהירות. איך זה יתכן ש"הוא" לא מבין מה שכל אדם נורמלי אמור להבין, כביכול?

כאן, הכינו את המעדרים לחפירה קלילה, מפני שהבנה לעומק של התופעה דורשת הסבר קצר על התחום הפילוסופי שנקרא הרמנויטיקה, או בעברית "תורת הפרשנות". במובן הבסיסי ביותר, "פרשנות" היא נטילה של קלט עובדתי, מה שאנחנו מקבלים מחושי הראייה, השמיעה, המישוש והריח, ושילובו בתמונת העולם הכללית שלנו בכדי להעניק לו משמעות. אין שום יכולת לעבד קלט ללא פרשנות. דמיינו, למשל, מצב שבו אני יוצא מהבית ורואה אדם מסויים, בגילי, צועד לו מעדנות ברחוב. הקלט, שמגיע מחוש הראייה, יהיה זהה עבורי ועבור שלושת השכנים שלי, משה, סיגלית ומירב, שיצאו מהבית באותו הזמן. אולם המשמעות של הקלט תהיה שונה מאד, בהתאם לאופן שבו הוא משתלב בתמונת העולם הכללית של כל אחד ואחד מהם. עבור משה, מדובר בזר לא מעניין, והוא דוחה את הקלט באותה מהירות שבה קיבל אותו. כלומר, אין משמעות לקלט בתמונת העולם הכללית שלו. סיגלית, לעומת זאת, שמה לב שההלך הוא חרדי, ומכיוון שספגה כבר מספר פעמים הערות על לבוש צנוע בשכונה, נוכחותו מתחברת לתמונת העולם שלה מיד בסעיף שנקרא "סכנת ההתחרדות של ירושלים". מירב, שרגילה לעבוד בארגוני חסד, שמה לב שההלך צולע ומהדס, ובתמונת העולם הכללית שלה נהוג לשאול אדם כזה אם הוא זקוק לעזרה. ואילו אני מזהה את ההלך כשמשון, המכר הנודניק שלי מהתיכון שחזר בתשובה, וממהר להתחמק לבל יחפור לי על סדנת ההתעוררות האחרונה שעבר בבית המדרש של הרב ברלנד. כלומר, אפילו בסיטואציה הפשוטה ביותר, לא ניתן לקבל סתם קלט ללא פרשנות. כמובן שהתגובה שלי (לברוח), של משה (להתעלם), של מירב (להציע עזרה) ושל סיגלית (להזעיף פנים) תשתנה בהתאם למקום ולחשיבות שיקבל הקלט בתמונת העולם הכללית.

a close up of shovel in the ground

כדי לסבך את העניינים, הבא נעבור למקרה המורכב יותר של שופט היושב בדין וצריך לפרש את החוק. אמנם יש מבקרים שחושבים, בתמימות, שאפשר להחיל את החוק איך שהוא, מילולית, בלי פרשנות, אבל בפועל הדבר אינו אפשרי. כמו כל אדם, שופט מקבל את ה"קלט" של מילות החוק, אבל חייב להעניק לו משמעות בתוך תמונה כללית שמורכבת, בין היתר, מתקדימים, נסיבות העבירה, וגם ניסיון החיים והשכל הישר של השופט עצמו. פרשנות החוק בהתאם לתקדימים חשובה במיוחד. אם שופטים לא יעשו זאת, הפרשנויות של חוקים מסויימים יתפרשו על קשת כל כך רחבה, עד שלא יוכלו להעניק אפילו צל של ודאות לבאים בשערי בית המשפט. הפילוסוף הנס גיאורג גדאמר כתב, דרך אגב, כי כל בני האדם כמעט מפרשים עובדות בדרך כלל לפי "מסורת פרשנית", בין אם הם מודעים לה ובין אם לא. יהודי מסורתי, למשל, יקרא בתנ"ך דרך המשקפיים של המשנה, התלמוד ופוסקים גדולים, אפילו בלי כוונה ספציפית לעשות זאת, פשוט כי כך הורגל לפרש ולקרוא את הטקסט.

לבסוף, ישנה תופעה מרתקת שאובחנה עוד ביוון העתיקה, ופילוסופים מודרניים כפרידריך שלאיירמאכר, וילהלם דילתיי והנס-גיאורג גדאמר כינו המעגל הפרשני. כשאנחנו מכניסים עובדה מסויימת לתוך תמונת העולם הכללית שלנו, קרי מפרשים אותה, היא עשויה להשפיע על תמונת העולם הכללית, שתשנה בתורה גם את פרשנות העובדות. תחשבו, למשל, על עצמכם כאשר אתם קוראים רומן, פותחים את הדף הראשון ונתקלים במשפט: "ג'יל נכנסה לדירתה וסגרה את הדלת אחריה." המשמעות שאתם מייחסים למשפט, והאפקט הרגשי שלו, ישתנה מאד בהתאם לציפיות שלכם מהספר. תחשבו בעצמכם על הסצינה של ג'יל נכנסת הביתה וסוגרת את הדלת, ואיך תפרשו אותה אם אתם יודעים מראש שמדובר בספר אימה, קומדיה רומנטית, דרמה משפטית או ספר ריגול. כמובן, ככל שאתם קוראים יותר משפטים, שמצטברים בתורם לעמודים ולפרקים, גם הציפיות שלכם מהספר ותפיסת ה"מכלול" שלו ישתנו. למשל, יתכן שחשבתם שמדובר בספר אימה, ופירשתם את כניסתה של ג'יל לבית כתחילתה של סצינת רצח שהשאירה אתכם בקצות העצבים. אולם לאט לאט אתם מגלים שלא רק שג'יל נותרה בחיים, אלא שהספר דומה יותר לקומדיה רומנטית. בהמשך, אם תיתקלו במשפט "האלמוני פתח חרישית את חלון ביתה של ג'יל וחמק פנימה", תשערו שמדובר במאהב, ולא ברוצח. במילים אחרות, עם שינוי הציפיות מהספר כולו תפרשו באופן שונה את המשפטים שתקראו, דבר שישפיע בתורו על תפיסת המכלול, וחוזר חלילה. חוקרי הפרשנות השונים מסיקים מסקנות שונות מהמעגל. שליירמאכר, למשל, מדבר על אמפתיה של הקורא לכותב והזדהות עם העולם הרגשי שלו, שהולכת וגוברת עם הקריאה. גדאמר מדגיש את המסורת הפרשנית של הקורא, שמשפיעה על המעגל, ועל ה"אפליקציות" של הפרשנות, כלומר המסקנות המעשיות והאופן שבו הקורא משתמש ומנצל אותה לצרכיו. הוא טוען גם שה"אופקים" (נקודות הראייה והעיוורון) של הקורא והכותב הולכים ומתמזגים זה בזה ככל שהקריאה מתקדמת. אולם הפרשנות הבסיסית של המעגל ודרך פעולתו דומה אצל כולם.

מגדולי ההוגים של תורת הפרשנות: הנס-גיאורג גדאמר

עכשיו, הבה נראה כיצד אפשר ליישם את התובנות הפרשניות הללו לויכוחים פוליטיים. אם נביט לרגע באנשים שסביבנו, נראה שהן קריטיות אפילו במובן הבסיסי ביותר: פרשנות של קלט עובדתי בתוך תמונת עולם כללית. קחו, למשל, את הסוגיה הבסיסית בישראל של "גינוי פיגועים". כאשר מתרחש פיגוע באוטובוס בתל אביב, או פיגוע ירי בשומרון, משקיף יהודי יפרש את הקלט בתוך תמונת העולם הכללית שלו, שעשויה להיות מורכבת פחות או יותר מהנחות היסוד הבאות:

  1. "לא תרצח": להרוג חפים מפשע זה דבר מתועב מאין כמותו, אלא אם אין ברירה.
  2. העם היהודי נמצא תחת מתקפה מצד מצד הערבים והפלסטינים לאורך כל הסכסוך הישראלי-ערבי.
  3. ישראל עשתה כל שביכולתה בכדי להשיג שלום, אולם הצד הערבי מנע זאת.
  4. לפיכך, הרג של ערבים מצד יהודים הוא ביטוי לצימאון דם, פנאטיות דתית או למצער, רצון לסלק את היהודים מכל כברת אדמה בארץ ישראל.

כלומר, המשקיף היהודי הממוצע (ובכלל זה גם הפוליטיקאי היהודי הממוצע) עשוי לפרש את הפיגוע במספר ממדים. מעבר לתיעוב האנושי הכללי למעשה הרצח, הוא יבין אותו גם כהתקפה ספציפית על הקבוצה האתנית שלו, במטרה להשמידה, וכמעשה כפוי טובה מצד עם יריב שהציעו לו הכל, אך הוא סירב לכל ההצעות מרוע, רצחנות וכפיות טובה.

אולם אם יהודי ישאל ערבי-ישראלי (נניח לרגע בצד את הפלסטינים בשטחים) האם הוא מעוניין לגנות את הפיגוע, השואל יגלה במהרה שבן שיחו (ולא משנה מה עמדותיו הפוליטיות בתוך השיח הערבי!) מפרש את הקלט העובדתי בתוך תמונת עולם שונה. נניח, לצורך הדיון, שבן השיח הערבי שותף באופן מלא לסלידה האנושית מרצח חפים מפשע, ובכלל מחזיק בתפיסת עולם מתונה יחסית. גם במקרה כזה, תמונת העולם הכללית שלו עשויה להיראות בערך כך:

  1. "לא תרצח": להרוג חפים מפשע זה דבר מתועב מאין כמותו.
  2. היהודים שדדו ב-1948 ארץ שאינה שלהם, אולם הערבים – מסיבות של כורח ופרגמטיזם כאחד – השלימו בסופו של דבר עם המציאות הזאת ומוכנים להשתלב במדינת ישראל תוך שימור ייחודם התרבותי והלאומי.
  3. החל מ-1967, ישראל מנהלת כיבוש אכזרי בגדה המערבית ובעזה, שכולל הרג בלתי פוסק של נשים, ילדים וחפים מפשע. המשקיף הערבי הממוצע אינו מתרשם מאמצעי הזהירות של צה"ל, בעיקר מפני שהוא חשוף לתוצאה הסופית ולאינספור תמונות זוועה המשודרות בערוצי הטלוויזיה הערביים.
  4. 4.      התנגדות לכיבוש הצבאי של הגדה המערבית ועזה, כשלעצמה, היא דבר לגיטימי. רצח חפים מפשע אינו לגיטימי בהתאם להנחה מס' 1. יש שיאמרו אפילו שאלימות אינה לגיטימית, ועדיף להתנגד באופן בלתי אלים. אולי "זה לא התפקיד" של ערבים ישראלים להשתתף בה, או אפילו להביע עליה דעה חיובית בשל מצבם הרגיש. אולם בפני עצמה – היא לגיטימית.

לכן, כאשר אותו משקיף ערבי דמיוני שתיארתי כרגע שומע על פיגוע, המסקנה שלו אולי דומה לזו של שכנו היהודי במידת מה ("מדובר ברצח מתועב של חפים מפשע"), אולם שונה מאד בגלל ההבדלים בתפיסת העולם הכללית. לחשבון הפרשני, למשל, ייכנסו גם ההנחות שמדובר בכל זאת בהתנגדות לכיבוש (אולי רצחנית, לא לגיטימית, מוטעית, אבל התנגדות) ושה"כיבוש הישראלי" רוצח גם נשים וילדים באופן קבוע. בעיני ערבים מסויימים, כולל כאלו שבאמת דוחים פיגועים, "גינוי" עלול להתפרש כהסכמה עם הזוועות המתוארות בסעיף 3, ולכן הם ינסו לעיתים "לגנות את שני הצדדים" או לשלב את גינוי הפיגוע עם גינוי לכיבוש, דבר שישראלים-יהודים סובלנים אליו פחות ופחות. אחרים, בהתאם לסעיף 4, ינסו להתחמק, להימנע מהתייחסות או לרצות את בן שיחם היהודי באופן כזה או אחר, ולהתמקד בנושאים "אזרחיים" שבנוגע אליהם תפיסת העולם שלהם ושל שכניהם שונה פחות. אפילו פוליטיקאים ערבים שמגנים פיגועים בחריפות, כמו מנסור עבאס, לא עושים את זה מפני שתפיסת העולם שלהם זהה לזו של חכ"ים יהודים, אלא למרות שהיא שונה מאד, ומתוך התגברות – במאזן הכללי – על סעיפים 2, 3 ו-4 לטובת שיקולים אחרים.

כמובן שאצל משקיפים ערבים אחרים תהיה תפיסת העולם שונה עוד יותר מזו של שכניהם היהודים, ולפיכך הויכוח ייראה חסר טעם לחלוטין. כאן עוד נכנסים שאר מרכיבי הפרשנות שדיברנו עליהם: המסורת הפרשנית (איך אנחנו, הסביבה שלנו, ערוצי הטלוויזיה שאנחנו רואים והעיתונים שאנחנו קוראים רגילים לפרש אירועים כאלה), האפליקציות (כיצד אני רוצה להשתמש בפרשנות: האם אני זהיר מבחינה פוליטית, האם להיפך, אני מעוניין להתריס, או שמא אני משתמש בה כדי להלהיב את הבייס?). ולבסוף, אצל אנשים חושבים ונבונים, ייכנס לתמונה, בהדרגה, גם המעגל הפרשני. תפיסת המכלול של המשקיף הערבי עשויה להשתנות, למשל, , לשני הכיוונים, בעקבות מפגשים אינטנסיביים עם יהודים והיכרות עם השקפותיהם, חוויות אישיות (למשל היתקלות עם זירת פיגוע), ומכאן תשתנה בהכרח פרשנות העובדות, וחוזר חלילה.

הדברים כמובן נכונים לא רק לשיח על פיגועים, אלא כמעט לכל ויכוח פוליטי על נושא טעון, בין אם מדובר בהתחממות הגלובלית, חוק וסדר, כלכלה חופשית מול כלכלה מתוכננת, או טיבו של בנימין נתניהו. מטרת הטור שלעיל אינה לפתור אי אלו מהויכוחים הללו או לגשר על הפערים ביניהם, אלא רק להסביר, ברמת המטא, את התסכול של אנשים שחשים שהם מדברים ל"קיר אטום". במקרים כאלו, נסו ללמוד ולהבין את תמונת העולם הכללית של הצד השני. אולי היא תישאר בעיניכם מתועבת בדיוק כפי שהיתה קודם, אבל אולי, רק אולי, תצליחו גם ללמוד ממנה משהו.

מדבר שקר: איך להישמר מפרשנים מפוקפקים

השבוע, הינשוף מפליג על גלי המחשבה ונותן עצות טובות לגולש הנבוך. אלו אי הבנות משעשעות יעלו על פני המים, כשיחשבו המומחים על ישראל בעוד מאות שנים? האם אפשר להסתיר במדינה שלנו קנוניות חייזרים וקונספירציות אחרות? ינשוף פוליטי-מדיני על המתווכים שמסבירים לנו על המציאות בהיעדר מידע מספיק, ועל הדרכים להיזהר מהמפוקפקים שביניהם.

Credit: Nuvolanevicata, depositphotos.com

לאחרונה, התפרסמה ברשת אסופה מצחיקה עד דמעות הנושאת את הכותרת מדבר שקר (לפי הפסוק התנכ"י, "מדבר שקר תרחק"). העורכים והכותבים, בראשותם של ד"ר חגי משגב והלל גרשוני, מנסים לדמיין מה יכתבו חוקרים על "דרום מערב אסיה במאות הכ' עד כ"א" (דהיינו, ישראל של היום) בעוד כמה מאות שנים. מכיוון שרשת האינטרנט קרסה וכל המידע בה אבד, נאלצים ההיסטוריונים, הארכיאולוגים והפילולוגים שחוקרים את ה"תקופה הישראלית" להשתמש במידע המועט שהזדמן לידיהם מארכיוני טמקא והארץ, וכן בתפזורת נוספת של עדויות. דרך הסקת המסקנות מתוחכמת לעילא ולעילא, ומתבססת על שיטות מדעיות מוכרות ותקפות. ואכן, המסקנות מעניינות ביותר. אחד הכותבים מסיק ש"יום רבין" אינו אלא גלגול לחג פגאני קדום; אחר מעיין בשמות הבודדים של מנהיגי ישראל שהגיעו לידיו, ושם לב שהם מסתיימים תמיד בתנועה  in, למשל גרין, בגין, רבין ובנימין (נתניהו אינו שם משפחה אלא רק כינוי גנאי, ע"ש ישמאעל בן נתניה שרצח את גדליהו בן אחיקם במיתוס התנכ"י). לפיכך, "אין" היא סיומת אצולה, שמקבל כל מנהיג ישראלי לאחר עלייתו לשלטון. שמו האמיתי של דוד גרין (בן גוריון) הוא "דוד גר", ופירוש הדבר שהתגייר או שהיה שייך, לחילופין, לחסידות גור. נתניהו נקרא לפני עלייתו לשלטון "ביבי בניים", מפני שייצג את האינטרסים של תושבי בת-ים. כותבים נוספים מסיקים, תוך ניתוח ראיות ארכיאולוגיות, שהבירה האמיתית של ישראל היתה במודיעין, ש"ידין" ו"דיין" הם למעשה אותה דמות אגדית של שופט, מלומד ומצביא, שבוז'י הרצוג לא היה ולא נברא אלא כבדיחה של קמפיין בחירות, ועוד רבות וטובות.

מעבר לשעשוע שבדבר, כל מי שלמד אי פעם היסטוריה, ובמיוחד היסטוריה עתיקה, יזהה מיד את הדמיון שבין הטיעונים שמופיעים בין דפיו של "בדבר שקר" לבין טיעונים אמיתיים המופיעים באינספור מאמרים וספרים העוסקים בתקופות עתיקות. כשיש לנו מעט מידע, המסקנות שלנו יהיו תמיד בעייתיות, ומבוססות על ניחושים והשערות יותר מאשר על ידע מוצק. הרטוריקה היהירה של הכותבים ב"מדבר שקר", שלקוחה ישירות מהשפה המנופחת הנהוגה במאמרים בתולדות עם ישראל ("מורי ורבי הדגול, פרופ' ערבות ז"ל, כבר הוכיח ש…"), היא ביטחון שנועד לחפות על העובדה האמיתית שאנחנו לא תמיד יודעים.

לא קשה להבין מדוע מחסור במידע עשוי להוביל להסקת מסקנות משוערת, בעייתית ולפעמים שגויה לחלוטין. קשה יותר להכיר בעובדה שגם אנחנו, כאנשים מודרניים המוצפים במידע, נתקלים בבעיות ממשיות של בירור, פיענוח וניתוח של המידע שעומד מולנו. הישראלי הממוצע, למשל, אינו שולט בשפה הערבית, ולכן תשעים אחוז מהשיח בשטחים הפלסטיניים ובמדינות ערב אינו נגיש עבורו. הוא תלוי במאמרים מפוזרים שמופיעים מדי פעם בעיתונות העברית (או במקרים נדירים גם העולמית), או בקליפים מתורגמים וסלקטיביים של מכוני מחקר עם אמינות בעייתית, כמו למשל מבט לתקשורת הפלסטינית. אפילו ממר"י, שרמתו המקצועית גבוהה יותר, מתרגם אחוז זעיר, לא מייצג ובעיקר סנסציוני של המידע המופיע בתקשורת הערבית. מעל הכל, הצופה הממוצע קולט את המציאות מבעד לעיניהם של קומץ מתווכים. במקרה הגרוע מדובר בכל מיני "מומחי" רשת או שרלטנים שמפיצים שמועות בלי להבין דבר וחצי דבר או פרשנים יהירים "לענייני ערבים" עם ביטחון עצמי מופרז. במקרה הטוב, אלו יהיו מומחים אמיתיים, ששולטים בשפה ובתרבות וניחנים בצניעות ובחריצות הראויה להבין אותה באמת, אולם גם אלו כמובן אינם נטולי פניות. האמת המטרידה היא שעבור רוב האנשים, ברוב המוחלט של המקרים, אין מנוס משימוש במתווכים הללו. חרף שפע המידע, המקורות הראשוניים שנטווים בחוטי המציאות אינם נגישים לנו, ואנחנו צריכים לבחור למי להאמין ולמי לא.

גיא בכור – דוגמא מובהקת לפרשן עם ביטחון עצמי מופרז

יש כמה דרכים לבצע את הבחירה הזאת, שכולנו נאלצים להתמודד איתה. הדרך הנפוצה והסבירה ביותר היא לנתח את הדברים עצמם, ובאמצעות מידע אחר, צולב, לנסות להעריך אם הם סבירים ונכונים או לא. המיומנות הזאת, סבוכה אך חשובה, נגישה לכל מי שמתאזר בזמן ובסבלנות הדרושים כדי לרכוש אותה. באחד הפוסטים הקודמים הצעתי כמה שיטות שיכולות לעזור, ולדעתי, מיומנויות מהסוג הזה הן האוצר החשוב ביותר שאפשר לקבל מלימוד מדעי הרוח. כאן, הייתי רוצה להציע מספר תמרורי אזהרה שיוכלו לסייע לזהות מומחים ומתווכים מפוקפקים. אם אתם רואים אותם אצל אחד מהם, רמזור אדום אמור להבהב ולהזהיר אתכם שיתכן ומדובר בשרלטן או לפחות בפרשן בלתי זהיר עם עודף ביטחון עצמי. אף אחד מהם, כשלעצמו, אינו אמור לפסול את הדובר לחלוטין, אבל הם בהחלט מהווים עילה סבירה לחשוד בו.

תמרור מס' 1: תיאורית הקשר: הסיבה העיקרית שרוב תיאוריות הקונספירציה הן מופרכות, היא שהמציאות בדרך מורכבת מדי כדי להיות מכוונת, מסודרת ומאורגנת על ידי קבוצה קטנה של אנשים. גם אם קבוצות קושרים קטנות מתכוונות לארגן את המציאות באופן כלשהו, רק לעיתים נדירות הן מצליחות לעשות זאת, ועוד לשמור על הכל בסוד מוחלט. אם אתם שומעים על תיאורית קונספירציה סנסציונית, למשל ש"כיפת ברזל" היא בלוף וכל הטילים פגעו בעצם בקרקע, יש לחשוד בה ביחס ישר למספר האנשים המעורבים בה. ככל שיש יותר שותפים, הסיכוי שמישהו מהם ידליף מידע גדל בטור הנדסי. לפני כשנה כתב הסטיריקון אלון פוקס ניסוי מחשבתי יוצא מן הכלל: מה יקרה אם פרופסור ממכון וייצמן יגלה חייזר ברחוב, ישמור עליו בסוד כמוס וידווח אך ורק לנשיא המכון, לשר המדע ולראש הממשלה. המסקנה של התרחיש המשעשע הזה, המשורטט לתלפיות ובפרוטרוט, הוא שתוך מספר חודשים יותר מאלף אנשים יחשפו למידע, רובם כאלו שפרנסתם אינה תלויה בשמירת סודיות, אפילו אם ראש הממשלה מאמין שרק שלושים עד ארבעים אנשים שחתמו על שותפות סוד יודעים על התעלומה.

תמרור מס' 2: מחולל המאמרים האוטומטי:  המציאות היא לעולם מורכבת, אולם אלו שמחזיקים בכל מיני אידיאולוגיות דוגמטיות, צדקנים קרועי עיניים ומתקני עולם למיניהם, לא תמיד מבחינים בכך. אצל גדעון לוי, למשל, הפלסטינים תמיד תמימים, צודקים וקורבנות, והישראלים תמיד מעוולים, רוצחים ומשקרים – ואין כל חשיבות לנסיבות. מיותר לומר שיש הרבה יותר כותבים בישראל שחוטאים באותה האיוולת, רק בכיוון ההפוך. כל מי שתומך במאה אחוז מהמקרים באותו צד, ומפרסם תמיד את אותו הטיעון, ראוי להדליק נורת אזהרה אדומה אצל כל קוראיו. מומחה רציני ישנה את דעתו בהתאם לנסיבות ויתן את תמיכתו לצדדים שונים במקרים שונים. כשמדובר על ניתוח מציאותי, עקביות מוגזמת היא חיסרון, לא יתרון.

תמרור מס' 3: טיעוני גן רבקה: ילדים קטנים אוהבים אמיתות פשוטות: שחור ולבן, הם ואנחנו, צדק מול עוול, טוב מוחלט מול רע מוחלט. מי שמנסה לספר לכם שה"ערבים" רוצחים אותנו פשוט כי אנחנו קיימים, אבו מאזן משקר כי הוא שקרן מטבעו, התקשורת העולמית שונאת אותנו פשוט כי אנחנו יהודים, שום דבר שאנחנו עושים לא משפיע על מה שעושים נגדנו, התמימים והטהורים (היי, יאיר לפיד) – ראוי לחשוד בו עד מאד. עם זאת, ישנו ז'אנר נוסף, והפוך, של טיעוני גנון: אלו שמאמינים שהכל תלוי בנו. אם רק נהיה נחמדים יותר לפלסטינים, או לחילופין אם רק נלמד יותר תורה, אם רק נמלא את יעודנו האלוקי ונסביר לגויים את צדקתנו ובעלותינו על ארץ ישראל – אז כולם יאהבו אותנו ויהיה גם שלום וגם ביטחון. משה פייגלין, המייצג המובהק ביותר של קו הטיעונים הזה, היה אורח הכבוד של מאמרי הינשוף כאן וכאן. פרשנים ילדותיים, כמו ילדים של ממש, חושבים שכל העולם מרוכז בהם, או בשאלה האם הערבים או הגויים "אוהבים אותם" או לא. תיזהרו מהם, ומכל מי שמספר לכם כמה אתם מקסימים, טובים ונהדרים, או לחילופין מדוע אתם השטן בהתגלמותו וצריכים להכות על החזה יום ולילה. פרשנות אמיתית תציב אותנו בהקשר רחב יותר, ותסביר כיצד אנחנו משפיעים על המציאות, כיצד היא משפיעה עלינו, אלו גורמים נמצאים בשליטתנו, מה אפשר לשנות ועם אלו פגעים עלינו להשלים בלית ברירה.

ומעל הכל – תקראו את כולם, שקלו את הטענות בכובד ראש, היזהרו ממי שצריך להיזהר, ולעולם אל תתנו לאף אחד אחר לחשוב בשבילכם.

%d בלוגרים אהבו את זה: