ארכיון הבלוג

שתי עלילות דם: כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות?

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, סערה דעת הקהל העולמית משתי עלילות דם: אחת כנגד הקצין הצרפתי-יהודי אלפרד דרייפוס, והשנייה כנגד הפועל היהודי-רוסי מנחם מנדל בייליס. השופטים של הצבא הצרפתי, כולם קצינים משכילים, הרשיעו שוב ושוב את עמיתם היהודי, למרות שכל הראיות הצביעו על חפותו. גם במשפט בייליס ריסקה ההגנה את סיפורי הבדים של התביעה, אבל הפעם בהצלחה. חלק מהמושבעים, בורים וחסרי השכלה, וכנראה גם אנטישמים, החליטו בכל זאת שהנאשם חף מפשע, ובכך הבטיחו את זיכויו. שני המשפטים מעלים שאלה, מתי יכול אדם להתגבר על דעותיו הקדומות ולהצביע בעד הצדק והאמת, ומתי השנאה תהיה זו שתכריע. ינשוף היסטורי מציע תשובה אפשרית.

Credit: Nejron, depositphotos.com

כמו שכולכם יודעים, אני חובב מושבע של פודקאסטים, בעיקר היסטוריים. אחד הטובים שבהם הוא נקמת הגליפטע פיש של שלום בוגוסלבסקי, פודקאסט שעוסק בתולדות היהודים במזרח אירופה מנקודות מבט שלא העליתם על דעתכם, מפלישות מונגוליות ועד רשתות מסחר, פשע ותעלומות בלשיות. לאחרונה, נתן שלום הרצאה שלא מן המניין, ובה גולל את אחת מהפרשות הפליליות המכוננות בתולדות יהודי האימפריה הרוסית: משפט עלילת הדם של מנדל בייליס. הסיפור, מעניין בפני עצמו, התחבר אצלי עם פרשה אחרת של עלילת דם, דומה ובו בזמן שונה בתכלית: זו של סרן אלפרד דרייפוס בצרפת. השוואה בין שתי הפרשות מעלה שאלות מעניינות על חובה, נאמנות ובעיקר – המאבק בתודעתם של שופטים, מושבעים וחוקרים בין מחוייבות לאמת, שנאה גזענית ודעות קדומות. אם אתה שופט, וניצב בפניך נאשם מקבוצה שאתה מתעב, האם תרשיע אותו גם כשהוא זכאי, או שתתגבר על דעותיך הקדומות ותתעקש על חפותו? ומה קורה כשלוחצים עליך מלמעלה?

מנחם מנדל בייליס היה פועל יהודי פשוט שעבד במפעל לבנים בעיר התחתית של קייב. בשנת 1911, סמוך לחג הפסח, נמצאה גופה של ילד בשם אנדריי יושינסקי במערה בקרבת המפעל, וחקירה ראשונית העלתה שנרצח על ידי כנופייה של עבריינים שהסתובבה בשכונה. הילד נהג לשחק עם חבר מפוקפק, שאמו, ורה צ'בריאק, ניהלה מעין בית מבטחים לפושעים, בו יכלו להתרועע ולחלק את השלל. דא עקא, ששני הילדים רבו, ואנדריי איים על חברו שיחשוף את עיסוקה האמיתי של מאמע ברבים. הפושעים שחסו בצל קורתה שמעו על כך, ודקרו את הילד באכזריות מספר רב של פעמים עד שמת. אולם גורמים בשלטונות הרוסיים, ובמיוחד בבולשת, היו מעוניינים, מסיבות פוליטיות ואנטישמיות, להפיל את הרצח על הקהילה היהודית. באופן רשמי, קייב לא היתה ב"תחום המושב", כלומר באזור שמותר ליהודים לגור בו, אבל קהילה יהודית משמעותית שכנה בפאתיה, חלקה באופן חוקי וחלקה באופן בלתי חוקי. ארגונים אנטישמיים מקומיים ("המאות השחורות") ובעלי בריתם בשלטון דאגו שבייליס, אותו פועל יהודי שעבד בסדנה סמוכה, ייעצר בחשד לרצח פולחני. הם טענו שהוא רוקן את עורקיו של הילד במפעל הלבנים, ובהתאם למסורת עלילות הדם באירופה, השתמש בדמו בכדי לאפות מצות בפסח. היה חשוב להם להוכיח שלא רק בייליס אשם ברצח ספציפי, אלא שעשה זאת למטרות דתיות וייצג בכך את היהודים כולם.

המערה שבה מצאו את גופתו של אנדרי יושינסקי. קרדיט: Chabad.org

מי שרוצה לשמוע את הסיפור המלא של הפרשה, מוזמן להאזין להרצאה של שלום (פרטים בסוף הפוסט). כרגע, הייתי רוצה להאיר היבט ספציפי שלה: הסירוב של רוסים ואוקראינים רבים, חלקם אנטישמים, לשתף פעולה עם עלילת הדם. ראשית כל, אחד מהבלשים המפורסמים ברוסיה, שמונה בידי משטרת קייב לחקור את הפרשה, מיאן לשתף פעולה עם העלילה הממשלתית, וגם לאחר שפוטר, עבד כחוקר פרטי בכדי לחשוף את האמת. שנית, וזה קצת יותר מפתיע למי שלא מכיר היטב את הזירה, השלטון לא מצא אפילו כומר רוסי אורתודוקסי אחד שהסכים להעיד שהיהודים משתמשים בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות. לכמרים בכנסייה האורתודוקסית השמרנית והממסדית לא היו חסרות סיבות לתעב יהודים, הן תיאולוגיות והן פוליטיות חברתיות, אך מושג עלילת הדם היה זר להם, כי מקורו היה באירופה הקתולית. גם הכנסייה הקתולית, דרך אגב, הצהירה רשמית מספר רב של פעמים שעלילות הדם הן שקר ועורבא פרח, אולם אמונות השווא הללו נפוצו בקרב ההמונים במערב ואירופה וכמרים מדרג נמוך.

התביעה, שלא הצליחה למצוא אפילו כומר אורתודוקסי אחד שיתמוך בעמדתה, שכרה במקום זאת "מומחה" מפוקפק ליהדות, כומר קתולי ליטאי שנודע כתועמלן אנטישמי. במשפט, עורכי הדין של בייליס עשו ממנו חוכא ואיטלולא, צלבו אותו בחקירה נגדית והוכיחו את בורותו בתלמוד. באחד הקטעים המשעשעים ביותר, הם שאלו אותו מה זה "בבא בתרא" (בבא = סבתא ברוסית), והוא אמר שהוא "לא מכיר את הבבא הזאת". במקרה אחר, התביעה טענה שאנדריי נדקר 13 פעמים, כביכול מספר פולחני ביהדות, אך בפועל ההגנה הוכיחה שהוא נדקר 12 פעמים. בנוסף, פרקליטיו של בייליס הצביעו על אשמתה של צ'בריאק וריסקו את העדים של התביעה על הדוכן, במיוחד אחד מהם, מדליק פנסים שהודה כי שוטרים השקו אותו בוודקה והכתיבו לו סיפור בדים מומצא.

מנחם מנדל בייליס מובל מבית המשפט לאחר הגשת כתב האישום. קרדיט: Chabad.org

כדי להבטיח שבייליס יורשע, השלטון דאג שהמושבעים לא יהיו משכילים עירוניים, שיוכלו לשקול את הראיות באופן קר ורציונלי, אלא מקומיים בורים ממעמד נמוך, חלקם הגדול איכרים, שבוודאי (כך חשבה התביעה) יהיו שטופים באנטישמיות. אולם האמת נחשפה במשפט באופן גלוי וברור. היה ידוע למושבעים שבייליס אינו אשם. השאלה היתה, האם יחליטו להצביע בהתאם לצו מצפונם, או להרשיע אדם חף מפשע כדי "לדפוק" את היהודים. כדי למנוע מהתביעה הפסד מוחלט, השופט ניסה להנחות את המושבעים לכיוון של הרשעה ובכל מקרה דרש מהם לקבל שתי החלטות. ראשית, האם הרצח אכן התרחש כמתואר במפעל הלבנים היהודי, ושנית, האם בייליס הוא האשם. לאחר מספר שעות, המושבעים חזרו עם החלטה. הם הצביעו ברוב של 7 נגד 5 שהרצח אכן התרחש לפי תיאורה של התביעה במפעל הלבנים (ובמשתמע, היה פולחני). בנוגע לאשמתו של בייליס, אחד המושבעים הצביע "אשם" ולאחר מכן התחרט ושינה את הצבעתו ל"זכאי", ולכן נוצר תיקו של 6 מול 6. לפי הדין הרוסי, תיקו בחבר המושבעים פירושו זיכוי, ולפיכך שחרר השופט את בייליס לאלתר.

משפט בייליס. קרדיט: Chabad.org

הסיפור הזה מעניין במיוחד, אם משווים אותו לעלילת דם אחרת שהתרחשה מספר שנים קודם לכן. בשנת 1895 הורשע קצין יהודי צרפתי בשם אלפרד דרייפוס בריגול עבור גרמניה. בפוסט שפרסמתי בעבר בינשוף, סיפרתי בפרוטרוט על הפרשה, והסברתי כיצד הושפעו רודפיו של דרייפוס לא רק מאנטישמיות, אלא גם מרומנים זולים של ריגול שקיבעו אותו בתודעתם כ"נבל" טיפוסי. מצד אחד, לא היה סביר שדרייפוס ירגל עבור גרמניה. הוא היה עשיר ונשוי באושר (כלומר לא היה זקוק לכסף כדי לכסות חובות, ולא החזיק בפילגשים שהיו מקור מתמיד לחסרון כיס עבור קצינים רבים), ומשפחתו היתה כה פטריוטית עד שהיגרה מאלזס הגרמנית לצרפת. מצד שני, הוא דיבר גרמנית והיה יהודי, שתי תכונות סטריאוטיפיות שאפיינו נבלים באותם ספרים זולים. בספרי מתח רבים, הרי, הפושע האמיתי הוא מי שלא סביר שיפשע, אך בכל זאת – בדיעבד – מתאים לסטריאוטיפים של פושע. בפוסט טענתי שרודפיו של דרייפוס, אנשי המודיעין המסכל בצבא הצרפתי, האמינו בהתחלה שהוא חייב בדין. לאחר מכן, בהטיית אישוש אופיינית, חיפשו בדיעבד ראיות שיוכיחו את אשמתו, וכשהבינו שהוא חף מפשע, זייפו ראיות נוספות בכדי להציל את עצמם ואת "כבוד הצבא".  זאת למרות שכבר ידעו היטב שהמרגל האמיתי הוא אדם אחר, קלפן ידוע לשמצה בשם אסטרהאזי.

בהקשר זה, כדאי להשוות את משפט בייליס לאו דווקא למשפטו הראשון של דרייפוס, אלא למה שהתרחש לאחר הרשעתו, כאשר האמת כבר נחשפה במלואה. במכתבו המפורסם, "אני מאשים", חשף אמיל זולא, גדול סופרי צרפת באותה עת, כי ההאשמות כנגד דרייפוס לא היו אלא עלילה מגושמת, תפורה בתפרים גסים של זיוף. בכך, נעזר זולא בראיות שהביא לו קולונל ז'ורז' פיקאר, ראש מחלקת מודיעין מסכל בצבא הצרפתי שהתעקש לחשוף את האמת על חפותו של דרייפוס ולכן הורחק מתפקידו. הזייפן הראשי, רב סרן אנרי, נחשף בקלונו, נעצר והתאבד בכלא. בדומה למשפט בייליס, היו גם צרפתים קתולים אדוקים, חלקם אנטישמים, שבכל זאת התגייסו לעזרתו של דרייפוס מתוך מחוייבות לצדק ולאמת. אחד מהם היה קולונל פיקאר, שלא סבל אמנם יהודים, אך לא היה מוכן להרשיע חף מפשע ולהגן תוך כדי כך על מרגל פעיל. אולם בניגוד גמור למשפט בייליס, וכאן אנחנו מגיעים להיבט המעניין ביותר בפרשה, טריבונלים של הצבא הצרפתי פסקו נגד הראיות גם כשאלו היו מול פניהם. אסטרהאזי, המרגל האמיתי, זוכה בדין – אף שהיה ברור שבגד במולדתו. במשפט השני של דרייפוס ב-1899, הרשיעו אותו השופטים "עם נסיבות מקלות" מתוך ידיעה ברורה שהוא חף מפשע. ההחלטה התקבלה בהצבעת רוב של 5 מול 2. למעשה, זו היתה הרשעה בחודו של קול, מפני שסדר הדין הפלילי של הצבא הצרפתי קבע כי הרשעת נאשם ברוב של 4 מול 3 כמוה כזיכוי.

דרייפוס זוכה רק כעבור שנים רבות. אנחנו כמובן יכולים לנמק זאת באנטישמיות, אבל הנימוק הזה עדיין לא פותר את החידה. גם המושבעים שזיכו את בייליס היו חסרי השכלה, רובם אנטישמים. אפשר להעלות כאן השערות רבות, וככל הנראה אין גורם יחיד, מה גם שהיו חילוקי דעות בין המושבעים והשופטים בשני המקרים.

אבל לדעתי, אפשר להצביע גם על גורם שמעבר לאנטישמיות, שלפחות תרם להחלטות בשני המקרים. דווקא משום שחלק גדול מהמושבעים של בייליס היו כפריים ונתינים ממעמד נמוך, אולי לא חשו מחוייבות למוסדות שרצו להרשיע אותו: הבולשת, האימפריה הרוסית והמנהל הקיסרי. מעבר לכך, הם היו צריכים להתאסף, לדון ולנמק את ההאשמות לפחות בינם לבין עצמם. עדות לדיון הסוער שהתקיים אפשר למצוא בהחלטתו הגורלית של המושבע ששינה את הצבעתו ברגע האחרון. כשמבקשים ממך לנמק משהו, מתרחש בתודעתך תהליך קוגניטיבי של שקלא וטריא, שעשוי להתגבר לפעמים על דעותיך הקדומות. בעצם העובדה שאדם חייב לבטא את עמדתו, הוא מסדר את מחשבתו שלו, ועשוי לראות, לפחות במקרים מסויימים, שקביעה כי נאשם מסויים חייב בדין אינה מבוססת על שום ראיה שניתן לנמק בפומבי. גם אז, השופט או חבר המושבעים יכולים להחליט כי שנאתם ליהודים (או לכל מיעוט אחר) גוברת מבחינתם על המחוייבות לאמת, אבל זו צריכה להיות החלטה מודעת. כשאתה לא צריך לנמק, לעומת זאת, ההחלטה לעוות דין יכולה להיות אינטואיטיבית ומוסוות בערפל קוגניטיבי, ולכן קלה יותר מבחינה מצפונית.

וזו בדיוק היתה הבעיה בפרשת דרייפוס. בניגוד לשופטיו של בייליס, אלו שגזרו את דינו של הקצין היהודי היו קצינים, אנשי מערכת שהיו מחוייבים לה כצו מוסרי וזהותי עליון. באותה תקופה, בעקבות עליית הליברליזם, ההפסד מול גרמניה והתחושה שמלחמה נוספת עומדת בפתח, חבר הקצינים הצרפתי ראה את עצמו כקבוצת אליטה נצורה ומבוצרת שאויבים קמים עליה לכלותה מכל עבר. במקרה כזה, מחוייבות של קצין לארגון עשויה להתגבר לא רק על הצדק והאמת, אלא גם על החובה לשמור על בטחונה של צרפת. אלו שהרשיעו את דרייפוס ידעו הרי שבכך הם מתירים לבוגד ומרגל אמיתי לחמוק מדין. שנית, בניגוד למשפט בייליס, הראיות המזויפות היו סודיות (מטעמי בטחון המדינה), ולכן היה קל למי שרצה להרשיע לקבל אותן באופן אוטומטי, ללא דיון. לבסוף, ומדובר בנקודה קריטית, הקצינים שגזרו את דינו של דרייפוס במשפט השני (כאשר הראיות שהפריכו את אשמתו כבר היו גלויות), לא היו צריכים לנמק את החלטתם. התובע, בשפלותו הרבה, ניצל את הנקודה הזאת עד תום, כאשר אמר לשופטים שאם יזכו את דרייפוס יפגעו בכבוד הצבא וימיטו עליו אסון, והבהיר שהם יכולים להרשיע בלי להסביר מדוע. אבל חלק מהשופטים הצביעו כאילו כפאם שד, והתחרטו מיד לאחר ההצבעה. אחרים הודו ש"עשינו דבר נורא". אבל הנהלים לא התירו להם לשנות את פסק הדין.

המשפט הצבאי השני של דרייפוס, בעיר רֶן (1899)

המסקנה שאפשר להסיק מהסיפור אינה חורגת אמנם מגדר השערה, אך עשויה לראות מרחיקת לכת. רבים היום דנים בשאלה, כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות לא מודעות, שעשויות להשפיע עלינו כשאנחנו גוזרים דין, בוחרים מועמדים לעבודה או מחליטים מי לקדם בדרגה. אחת מהדרכים הללו היא לאלץ את אלו שמחליטים לנמק בפרוטרוט את החלטתם, עדיף לפי קריטריונים ברורים ושקופים, ואם אפשר – לפרסם את הנימוקים בפומבי. כך, אם יקבלו החלטה לא הוגנת מטעמים לא רציונליים, לפחות ייאלצו לעבוד יותר קשה כדי להסביר מדוע, וזה בפני עצמו עשוי להיות גורם מרתיע. במקרה של בייליס, מושבע אחד ששינה את דעתו הכריע את הכף מהרשעה לזיכוי, וכך היה עשוי אולי להתרחש גם במשפטו של דרייפוס, אם אלו שהרשיעו אותו היו נדרשים לנמק את עמדתם.


אתם יכולים לשמוע את ההרצאה של שלום בוגוסלבסקי על משפט בייליס בקישור הזה. כדי לקבל את הסיסמא, תצטרכו לשלם שכר למרצה כראות עיניכם, ב-Paybox, לטלפון 0547300701, או ב-Paypal, לאימייל shalom.boguslavsky@gmail.com

המרגלים שאהבו סיפורים: פרשת דרייפוס ופרדוקס הבידיון

ב-15 בינואר 1895, צבאו המונים על בית הספר הצבאי בפריז בכדי לצפות בטקס השפלה סנסציוני. קפטן יהודי בשם אלפרד דרייפוס, שהורשע באשמת ריגול, הובא על ידי סוהריו לחצר בכדי לבזותו בפומבי. סמל שבר את חרבו, תלש ממנו את דרגותיו והכריז שאינו ראוי לשאת נשק. האספסוף המשתולל, שגידף בקולי קולות את הבוגד דרייפוס ואת היהודים בכלל, החניק את קריאותיו של הנאשם, שהתעקש עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. בישראל, אנחנו רגילים לחשוב על פרשת דרייפוס בראש ובראשונה כעלילת דם אנטישמית, אולם למעשה – יש לה רבדים עמוקים יותר. כיצד הפללתו של דרייפוס קשורה לתופעה ספרותית הידועה כ"פרדוקס הבידיון" , ומה התרומה של סיפורי בלשים וריגול לאשליות מודיעיניות קטלניות?

Credit: Zacharias Damata, depositphotos.com

ב-15 בינואר 1895, מילאו המונים את החצר הגדולה של בית הספר הצבאי בפריז, כדי לצפות בטקס מיוחד במינו. קפטן יהודי בשם אלפרד דרייפוס, שהורשע באשמת ריגול, הובא על ידי סוהריו לחצר בכדי לבזותו בפומבי. סמל שבר את חרבו, תלש ממנו את דרגותיו והכריז שאינו ראוי לשאת נשק. ההמונים המשתוללים, שצעקו קריאות כנגד הבוגד דרייפוס ונגד היהודים בכלל, החניקו את קריאותיו של הנאשם, שהתעקש עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. כשנדחף החוצה, צעק "יחי צרפת" ו"יחי הצבא". איש לא האמין לו. מפריז, הובל לגורל אומלל, גרוע ממוות, בכלא קולוניאלי נידח שהיה ידוע כ"אי השדים".

כל ישראלי, כמעט, מכיר את פרשת דרייפוס. למדנו עליה בבית הספר כפרשה אנטישמית, אות ומופת לכישלון האמנספיציה של היהודים במערב אירופה. אם בצרפת – ערש זכויות האדם והאזרח – יהודים אינם יכולים להיות בטוחים מעלילות דם אנטישמיות, הרי שאין הם יכולים לבטוח באף מדינה אחרת, מתקדמת ככל שתהיה. מקובל לחשוב שתיאודור הרצל, שסיקר את פרשת דרייפוס עבור עיתון וינאי, הפך בעקבותיה ממתבולל לציוני, אף כי המחקר החדש מראה כי קביעה זו אינה מדוייקת. מכל מקום, מעבר להיותו פרשייה אנטישמית, הסיפור של דרייפוס הוא גם סיפור ריגול, ובאופן ספציפי יותר, דוגמא ומופת לכשלונו של מודיעין מסכל. כידוע, דרייפוס היה חף מפשע, והמרגל האמיתי שעבד עבור הגרמנים היה קצין אחר, קלפן הולל בשם אסטרהאזי. קציני "מדור סטטיסטיקה", המחלקה שעסקה במודיעין מסכל בצבא הצרפתי, העדיפו להשאיר אדם פטריוט וחף מפשע בכלא, תוך כדי הגנה על מרגל אמיתי. ראשיה לא היו רק אנטישמים, אלא גם מעלו בחובתם לסכל ריגול ולהגן על סודותיה של צרפת. קולונל ז'ורז' פיקאר, הקצין היחיד שניסה להוכיח את חפותו של דרייפוס וללכוד את אסטרהאזי, נודה על ידי חבריו ואף נרדף באופן פעיל בידי הצבא.

"לא מוות לדרייפוס הם צעקו, אלא מוות ליהודים" – טקס ההשפלה של דרייפוס

בפוסט הזה, לא נתאר בפרוטרוט את פרשת דרייפוס – דבר שאולי נעשה באחד הינשופים הבאים. במקום זאת, הייתי רוצה להתעכב לרגע על הסיבה שבגינה דרייפוס הואשם על לא עוול בכפו, ולהעלות הסבר מורכב יותר מאנטישמיות גרידא. שימו לב שבניגוד למה שנהוג לחשוב היום, מעניו של דרייפוס מהמודיעין המסכל הצרפתי באמת האמינו באשמתו, לפחות בשלב הראשון, למרות שלא היה ראיות ממשיות לכך. כמו כן, כשהתחילו לזייף ראיות בחודשים הראשונים, עשו זאת מפני שהיו משוכנעים שדרייפוס מרגל, ורצו רק "לשפץ" קצת את התיק כדי לנעול אותו מבחינה משפטית. רק מאוחר יותר, כאשר הבינו שטעו, שיקרו ביודעין בכדי להגן על פשעיהם הקודמים. אנטישמיות, כמובן, היתה חלק מהותי מאד מהסיפור, אבל היא השתלבה בתופעה מעניינת הידועה כ"פרדוקס הבידיון".  כאן, עלינו לקחת צעד אחורה מפרשת דרייפוס עצמה ולדבר על הקשר בין מודיעין לספרות בכלל, ולסיפורי בלשים בפרט.

ב-1975 פרסמו שני חוקרים, קולין רדפורד ומייקל ווסטון מאמר מכונן, ובו פתחו דיון ממושך ב"פרדוקס הבידיון". הבעיה עצמה היתה ידועה עוד מימי אפלטון: כיצד סופר מצליח לגרום לנו להשעות את חוסר האמון שלנו בעלילה בדיונית, ולהאמין (לפחות דה-פקטו) בדברים שאינם אמיתיים? כשאנחנו נתקלים בדמויות ספרותיות, אנה קרנינה, הארי פוטר, פרודו בגינס, אנחנו יודעים כמובן שלא מדובר באנשים בשר ודם, אך בכל זאת אנחנו כואבים בכאבם, שמחים בנצחונם ונמצאים במתח כשהם נקלעים למצוקה. חלק מהחוקרים העוסקים בפרדוקס הבידיון מסבירים כיצד הסופר או המחזאי גורם לנו להשעות את חוסר האמון באמצעות סדרה של טכניקות נראטיביות. הבעיה הזאת אינה ייחודית לעולם הספרות, וקיימת גם בעולם המודיעין. האנק פראנקון, חוקר מודיעין מסכל, כתב באחד מספרי הלימוד הבסיסיים של התחום שבכדי להטעות את האויב, עליך להמציא סיפור אמין בדיוק כמו שסופר עושה, עם סיפורי כיסוי, דמויות ורקע שמצליחים לחקות את המציאות. הטכניקות של פברוק סיפור כיסוי דומות מאד לכתיבה איכותית של ספרות בדיונית. נכון שלפעמים אתם קוראים ספר וחושבים שהעלילה לא אמינה ומשהו בה חורק? כשמדובר בסיפור כיסוי, פרט לא אמין שכזה, שלא גישר היטב על "פרדוקס הבידיון", עלול לשרוף את הכיסוי ולהכשיל את המבצע כולו.

כאן, הבעיה הופכת למסובכת יותר. מה ש"אמין" או "לא אמין" בעיני אדם מסויים, תלוי מאד ברקע שלו, בהשקפת עולמו, בהטיות קוגנטיביות וברבדים של ניסיון מצטבר, שכוללים גם את הספרות שהוא נוהג לקרוא. בדיוק כמו שאפשר לשכנע אנשים להאמין דה-פקטו בסיפורים לא אמיתיים, הם יכולים להאמין (באמונה שלמה!) בסיפורים בדיוניים שהם עצמם יוצרים, אם אלו משתלבים היטב בעולמם התרבותי ובמבנים הנראטיביים והמנטליים שלהם. חוקר הריגול בן מקנטייר מדגים זאת בספרו מבצע קציצה (Operation Mincemeat) שעוסק באחד ממבצעי ההונאה המרהיבים ביותר של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הבריטים נטלו גוויה של נווד שמת מבליעת רעל עכברים, הסוו אותה כגופה של קצין דמיוני (רס"ן ויליאם מרטין) ושלחו אותה – ביחד עם תיק מסמכים צבאיים – לחופי ספרד. שני מתכנני המבצע קיוו שהספרדים ימסרו את המסמכים לסוכניה של גרמניה הנאצית.

המכתבים בתיק, כמובן, היו זיוף מחוכם, שנועד לשכנע את הגרמנים שבעלות הברית לא יפלשו לסיציליה (כפי שתכננו בפועל) אלא ליוון וסרדיניה. כדי שהגרמנים יאמינו לסיפור הכיסוי, יצרו המתכננים את דמותו של רס"ן מרטין בדיוק כפי שיוצרים דמות ספרותית, ופיזרו בכיסיו רמזים שונים (מכתבים, קבלות, גלויות) שישכנעו את הגרמנים שמדובר באדם אמיתי. בספרו, מראה מקנטייר שבנייתו של רס"ן מרטין לא היתה אמינה במיוחד, ולמעשה היתה רצופה בקלישאות אופייניות לספרות הבריטית הפופולרית. הדמויות שסבבו את מרטין – האב העריץ, הארוסה קלת הדעת, מנהל הבנק הזעפן – כאילו נלקחו מאחד מהספרים הזולים של התקופה. אין זה מקרה שרבים מאלו שהיו מעורבים במבצע, בדומה לקציני ביון בריטים ואמריקאים אחרים, היו סופרי בלשים או חובבים מושבעים של ספרים כאלו. דא עקא, שגם הגרמנים קראו את אותה הספרות, והסטריאוטיפ של "איך נראה קצין בריטי ממעמד גבוה" התעצב בתודעתם באמצעותה. המצע הספרותי המשותף לבריטים ולאויביהם הגרמנים הפך את הסיפור הבדיוני של מרטין לאמין.

מראשיתה, הזכירה פרשת דרייפוס סיפור בלשי לכל המעורבים בה. אנשי "מדור סטטיסטיקה" קיבלו את המידע על המרגלים הגרמנים בצרפת, פיסות פיסות, באמצעות מכתבים מקומטים שהביאה להם המנקה של השגרירות הגרמנית, מדאם בסטיאן. הנספח הצבאי הגרמני, קולונל פון שוורצקופן, היה רשלן באופן בלתי רגיל, ונהג לזרוק מסמכים סודיים לסל הניירות במקום להשמידם. משם אספה אותם המנקה והעבירה אותם לביון הצרפתי. מפקד "מדור סטטיסטיקה", קולונל סנדהר, ועוזרו רס"ן אנרי, עקבו אחרי הפרשה כפי שקורא עוקב אחרי סיפור בלשי מתהווה. לעיניהם נחשפו לא רק הסוכנים שהפעיל שוורצקופן, אלא פרשיות האהבה ההומסקסואליות שלו עם שותפו לריגול, הנספח הצבאי האיטלקי. המכתבים היו רצופים בביטויים כמו "כלבלבי הירוק והקטן", "לולו הקטן", "התוקע שלך" או "כלבלב המלחמה היקר שלי." הומוסקסואליות היתה אסורה בתקופה, ותמיד היה אפשר לסחוט את שוורצקופן בעתיד באמצעות הידיעות הללו. לעניינינו חשוב, שהפרשה המתהווה הזכירה ספר ריגול זול, פורנוגרפי למחצה, עוד מימיה הראשונים.

"כלבלב המלחמה הקטן שלי": הנספח הצבאי הגרמני בפריז, קולונל מקסימיליאן פון שוורצקופן

בספטמבר 1894, הביאה מדאם בסטיאן לרס"ן אנרי מכתב מסל הניירות של שוורצקופן, שזכה מאז לכינוי "המכתב הנלווה" (צרפתית: Bordereau). במכתב הוזכר מרגל שפעל במטה הכללי הצרפתי. החשדות של סנדהר, אנרי ועמיתם, רס"ן דו פאטי דה קלאם, נפלו מיד על סרן דרייפוס, היהודי היחיד שפעל במטכ"ל. תרומתו של קלאם לגיבוש תיק ההאשמות היתה חשובה במיוחד. הוא לא היה איש מודיעין מקצועי, אלא קרוב משפחה של הרמטכ"ל ששימש, בזמנו הפנוי, כבלש חובב. חלק מחוקרי פרשת דרייפוס ציינו שהוא היה גם קורא מושבע של ספרי בלשים והרפתקאות, ובראשו מסגר את פרשת דרייפוס כאחד מהסיפורים האהובים עליו.

מי הוא הנבל הקלאסי בספר בלשים נוסחתי? מחד, אדם שאתם לא מצפים שיהיה הרוצח, ומאידך – מי שדבקים בו מספיק סטריאוטיפים שליליים ש"מתאימים" לדמות הנבל. דרייפוס התאים למשבצת הזאת במדויק. מחד, לא היו ראיות של ממש שעסק בריגול, וגם הביוגרפיה שלו לא התאימה לכך. בבורדרו היה כתוב שהמרגל יצא לתמרונים שדרייפוס לא היה מעורב בהם, ומעבר לכך, הוא היה עשיר (כלומר לא היה זקוק לכסף), נשוי באושר (לא היו לו הוצאות כבדות על פילגשים) ופטריוט צרפתי נלהב. מצד שני, בעיני אנטישמים כמו קלאם, אנרי וסנדהר, היו לו גם תכונות שתייגו אותו כנבל. לא רק שהיה יהודי, אלא גם דובר גרמנית מאלזאס, פרט שהחשיד אותו אוטומטית בקרבה לאויב. ההיסטוריון ז'אן דני ברדן מציין שאפילו את המעצר של דרייפוס ביצע קלאם כשחזור של דרמה האופיינית לספרות הבלשים של התקופה. הוא הזמין אותו בבגדים אזרחיים למשרד המלחמה, ביקש ממנו לכתוב משהו, ואז "עימת אותו" עם הדמיון לכאורה בין כתב היד שלו לבין זה שבבורדרו.

מאותו הרגע, הקונספציה בדבר אשמתו של דרייפוס התגבשה בתודעתם של קלאם ועמיתיו באופן שהיה קשור לבלי הפרד לתמונה הספרותית של "מרגל". העובדה שלא היו להם ראיות קבילות משפטית לא העלתה ולא הורידה. ברגע שאתה מגשר על "פרדוקס הבידיון", אתה יכול להאמין בסיפור שגוי, ואז, בדיעבד, תמצא כבר את ה"ראיות" שיאוששו אותו. אנשי מדור סטטיסטיקה שכנעו את עצמם שהכתב של דרייפוס דומה לזה שבבורדרו, ורק אז הביאו את הדוגמאות למומחה כתב יד אנטישמי בכדי שיאשש זאת.  הם רצו לסיים את החקירה. היה להם את החשוד, העניין כמעט ונפתר. במקרה כזה, מה הבעיה לשפץ קצת את התיק בכדי לגבש אשמה? הרי ממילא כולם יודעים שדרייפוס אשם. אנשי מדור סטטיסטיקה נקטו בשני צעדים. ראשית כל, אנרי עבר על התיק בכדי לדוג ממנו כל ראיה שיכולה לסייע להרשעה של דרייפוס. זה היה כמובן קטיף דובדבנים, צ'רי פיקינג, אחד מהחטאים הגרועים ביותר בתחום המחקר המודיעיני. הוא מצא מכתב משווארצקופן למאהבו האיטלקי, שהזכיר מפות סודיות שניתנו על ידי מרגל צרפתי, שהוגדר כ"מנוול D". D זה בטוח דרייפוס, לא?

אזי, הוא וחבריו החליטו לפברק את הראייה האחרונה, המכרעת, ובכך גלשו לתחום הפלילי. הם זייפו שני דוחות של מודיע ספרדי. בדוחות היו פרטים על סוכן גרמני בצבא הצרפתי, אבל אנרי, קלאם וסנדהר הוסיפו שורה שלא היתה קיימת במקור, כאילו הסוכן משרת במטה הכללי הצרפתי. זה היה זיוף – שנראה לאנרי וחבריו כמשרת אמת גדולה יותר. עכשיו כולם היו מעורבים בקונספירציה פלילית. הם לא היו מסוגלים לגלות את האמת בלי לפגוע בעצמם ובכבוד הצבא, וכך נוצר מעגל מכושף של הפללה והכחשה.

"קצב סטקטו מכשף": שימו לב לשחזור האפקט של "אני מאשים" בטריילר של "קצין ומרגל", סרטו עטור הפרסים של רומן פולנסקי

במאמרו הנוקב, "אני מאשים", הוקיע הסופר אמיל זולה את קלאם כ"יוצר של עיוות דין שטני זה, הייתי רוצה להאמין שמבלי משים, ובהגנה על מעשים אלה בשלוש השנים האחרונות." הכוח של "אני מאשים" אינו רק בשפה העוצמתית ובמקצב הסטקטו, שמזכיר בחלקו השבעה או כישוף, אלא בכך שחשף לעין הציבורית, בבת אחת, שקרים שנבנו זה על זה והצטברו רבדים רבדים כעובש על גבינה. כשמישהו משלה את עצמו ומגשר על "פרדוקס בידיון" בהתבסס על סטיגמות גזעניות וכאלו שהתגבשו תוך כדי קריאת ספרות, הוא מתקדם צעד אחר צעד במסלול השקר, כך שכל שלב נראה בעיניו הגיוני ואמין בפני עצמו. בהתחלה משתכנעים באשמה שלא קיימת, אז בוחרים במתכוון ראיות בכדי לאשש את מה שנכון כבר ממילא, אז מזייפים עוד ראיות שבסך הכל מוכיחות אמת ש"הכל מסכימים עליה", ולבסוף מקבעים את השקר בכדי להגן על עצמך מהשפלה ומאימת הדין. האנטישמיות היתה מרכיב, חיוני וקריטי, אבל חלקי בלבד, בתמונה העגומה הזאת.

ואיך הספרים שאתם קראתם משפיעים במצטבר על תפיסת העולם שלכם, ועל מה שאתם רואים כאמין או לא אמין, סביר או לא סביר, הגיוני או לא הגיוני?

%d בלוגרים אהבו את זה: