ארכיון הבלוג

לאחרונה, פרסמו ח"כ הכנסת לשעבר חיים רמון ושורה של בכירים בטחוניים בדימוס תוכנית הפרדה חדשה בין יהודים ופלסטינים בירושלים. מעבר למחיר הנורא שישלמו תושבי ירושלים על התוכנית הנ"ל, היא מבטאת כשל אסטרטגי עמוק יותר – הליכה עד למחצית הדרך, באופן שמאלץ אותנו לשלם מחיר כבד בלי להשיג דבר. ינשוף פוליטי-מדיני על ערמונים, אש ודגים מסריחים. 

לאחרונה, צץ חבר הכנסת לשעבר חיים רמון מתהום הנשייה, וביחד עם "לשעברים" אחרים, חלקם אנשים מכובדים ורבי זכויות, הציע תוכנית הפרדה חדשה ש"תציל את ירושלים היהודית". מדובר, למעשה, בגירסה משודרגת לתוכניתו של בוז'י הרצוג עליה דיברנו כבר כאן בינשוף. לפי תוכנית רמון, יועברו חלק גדול מהכפרים הפלסטיניים בירושלים, כמו למשל ג'אבל מוכאבר, לתחומי הרשות הפלסטינית (שטח A או B). מאתיים אלף מתוך שלוש מאות אלף התושבים הפלסטינים של הבירה יאבדו את תושבות הקבע שלהם ואיתם את מקומות העבודה, ומעתה – יראו את מסגד אל-אקצא רק מאחורי חומת בטון. במאמר חריף במיוחד, הראה הפעיל הירושלמי שלום בוגוסלבסקי כיצד תמיט התוכנית הזאת אסון על ירושלים: היא תוביל להתמוטטות כלכלית בעיר, שמגזרים שלמים בה מאויישים בפועלים ואנשי צוות פלסטינים, תרסק את הכלכלה הפלסטינית ותגביר את הייאוש, וכתוספת, גם תסלים את תודעת "אל-אקצא בסכנה" והקיצוניות הדתית בקרב הפלסטינים שישארו בעיר. גרוע מכל, אם הרשות הפלסטינית תסרב לקחת אחריות על השכונות הירושלמיות שיבודדו, וסביר שתסרב לעשות זאת, הן יהפכו מניה וביה למשרצה של פשע וטרור, בדיוק כמו מחנה הפליטים שועפאט לאחר בניית גדר ההפרדה. בוגוסלבסקי מוכיח היטב את טענותיו, ואין צורך לחזור עליהן במפורט.

כאן הייתי רוצה לעסוק בבעיה שבוגוסלבסקי לא עוסק בה, והיא האיוולת האסטרטגית שביסוד התוכנית, בעיה שאני מכנה "כשל מחצית הדרך". חשוב לי מאד להדגיש את הנקודה הזאת, מפני שתוכניות נפל מהסוג הזה עולות וצוברות תאוצה, בדיוק בגלל העדר חשיבה אסטרטגית מסודרת בקרב הדרגים הפוליטיים בישראל. בקיצור נמרץ, לכל מבצע, תוכנית פוליטית או פעולה שנועדה לשנות את המצב, חייב להיות היגיון אסטרטגי. אותו היגיון אסטרטגי מבוסס תמיד על הנחות יסוד מסויימות, יש לו נקודות חולשה וחוזק, והוא טומן בתוכו נכונות לשלם מחיר והבטחה לתועלת כלשהי תמורתו. כל תוכנית אסטרטגית שאינה מתבססת על חשיבה מסוג זה, אלא על הנחות עמומות ולא מפורשות דיין, עלולה להיקלע לסתירות פנימיות חמורות שידונו אותה לכישלון בטרם יצאה לדרך. גרוע מכך: על מנת להתחשב באינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים, היא עלולה להתבצע חלקית ולעצור במחצית הדרך – רחוק מספיק כדי לאלץ אותנו לשלם את המחיר, אך לא רחוק די הצורך בכדי להנות מהתועלת. במילים אחרות, מי שנתקע במחצית הדרך עלול להפסיד מכל הצדדים – גם לאכול את הדגים הסרוחים וגם למצוא את עצמו מגורש מהעיר.

בוגוסלבסקי הבהיר היטב את המחיר הנורא שכרוך בתוכנית של חיים רמון וחבריו. אבל מה עם התועלת? לפי דבריו של רמון עצמו, התוכנית אמורה ליצור מציאות של הפרדה בשטח בהעדר הסכם, לעצור את ההתערבבות הרת האסון של פלסטינים וישראלים, ולשמר את פתרון שתי המדינות בעתיד. דא עקא, שהיא חלקית מדי בכדי לעשות זאת. רמון מניח משום מה, שהרשות הפלסטינית תמהר להוציא לו את הערמונים מהאש, ולספק שירותים אזרחיים לשכונות המודרות שישראל תזרוק לחיקה. אבל בהיעדר תמורה מדינית מספיקה, מדוע שהרשות הפלסטינית תסייע לישראל, ותהווה קבלן משנה לכיבוש צבאי? האם יהיו אבו מאזן ואנשיו מוכנים לשלם מחיר פוליטי כבד, ולסייע לישראל להדיר 200,000 תושבים פלסטינים ממסגד אל-אקצא ומקומות העבודה שלהם בירושלים, כדי לקבל בעצם… כלום ושום דבר? כדי שיהיה סיכוי כלשהו שההיגיון האסטרטגי שמאחורי תוכנית רמון יישא פירות כלשהן, היא חייבת להיות רדיקלית בהרבה, ולכלול גזרים משמעותיים שישכנעו את הרשות הפלסטינית לשתף פעולה. לא מדובר בשינויים מקומיים, אלא בתמורות עמוקות ודרמטיות שישנו את המומנטום ויבהירו לרשות, והציבור הפלסטיני, שישראל מתכוונת ברצינות ללכת לכיוון פתרון שתי המדינות: הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, העברה מסיבית של שטחי B לשלטון פלסטיני, הפסקת ההתערבות הגסה בענייניה הפנימיים של הרשות, הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות וקניית האדמות הנכלולית של המתנחלים, וכיוצא בזה. ללא הצעדים הללו, המומנטום לא ישתנה, הרשות לא תקבל אחריות על השטחים שיפונו, והתוכנית לא תקדם במאומה את פתרון שתי המדינות. היא רק תשכפל את משרצת הטרור במחנה הפליטים שועפאט גם לשכונות נוספות, לאסונם של תושבי ירושלים כולם. כלומר, חיים רמון כושל ומכשיל גם לפי ההיגיון האסטרטגי שלו עצמו.

בפוסט הזה, אני לא ממליץ בהכרח על תוכנית כלשהי, אלא רק מסב את תשומת לבכם לחוק חשוב: כל מי שבוחר תוכנית חייב לשים לב היטב להיגיון האסטרטגי שביסודה, לא לסתור אותו באמצעות פעולות אחרות, וללכת רחוק מספיק בכדי שהתועלת של התוכנית תצדיק את המחיר. תוכניות שנעצרות במחצית הדרך, וסותרות את ההיגיון האסטרטגי שלהן עצמן, אינן רק ברכה לבטלה – הן מסוכנות, ועדיף שלא יבואו כלל לעולם. חיים רמון, כמובן, אינו לבד בכשל הזה. גם חובבי ה"עיר המאוחדת" מצד ימין, כפי שהראיתי כבר בינשוף, סותרים את ההיגיון האסטרטגי שלהם עצמם. הבעיה של ישראל אינה אסטרטגיה שגויה. הבעיה היא העדר מחשבה אסטרטגית בכלל.

מפלטו האחרון של הבטלן: על ה"פטריוטיזם" של מפלגת העבודה

חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה, התהדר עד לא מזמן בתואר "יו"ר שדולת שתי המדינות". ובכל זאת, רק לאחרונה, נסע אותו בר ללונדון כדי להיאבק נגד הכרה במדינה פלסטינית. בינתיים, הציבור אינו נוטה חסד ללוביסטים החדשים של נתניהו, וגם ראש הממשלה לא מתרשם במיוחד ממדיניות סמרטוט הרצפה. בניגוד למה שטוענים בשמאל, הבעיה של מפלגת העבודה איננה נעוצה בניסיונותיה לשרת את המדינה כשמאל פטריוטי, אלא דווקא בכישלונה להציע לציבור פטריוטיות ישראלית אחרת.

חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה, הוא אדם עסוק ורב תארים. מעבר להתמחותו המוכחת בניהול סכסוכים באחת המפלגות הסוערות ביותר בארץ, הוא גם היה ידוע, עד לאחרונה, כראש שדולת שתי המדינות בכנסת. בניגוד לשלי יחימוביץ', שהתמקדה במוצהר בנושא החברתי, בר מייצג, או לפחות אמור לייצג, את הדגל השני של מפלגת העבודה: השאיפה להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. ככזה, מותר לנו לצפות ממנו לנהל מפגשים שוטפים עם נציגים מהצד הפלסטיני, ליצור קשרים עם פעילים במדינות שכנות, ובעיקר, לבנות אלטרנטיבה ממשית לאידיאולוגית ה"בוגיזם" של ממשלת נתניהו: אותו תמהיל הרסני של התנחלויות, סיפוח, נישול וקיפאון.

לאחרונה, נסע בר ללונדון בשליחות מדינית בהולה מאת יו"ר מפלגתו. אולם לא כדי להציג אלטרנטיבה מדינית, חס וחלילה. זה עלול להפריע למנוחת השכנים בזירה הפוליטית, ולא כך נוהגים אנשים מתורבתים במפלגתו של בוז'י הרצוג. במקום זאת, ניסה בר (לשווא, איך לא) לשכנע את חברי הפרלמנט הבריטי שלא להצביע למען הכרה במדינה פלסטינית עצמאית. בעשותם זאת, משדרים בר ומפלגתו את כל המסרים הלא נכונים לגורמים הנוגעים בדבר. לפלסטינים הם אומרים: שבו בשקט תחת הכיבוש, תנו להתנחלויות להתרחב ואל תנקטו שום פעולה, אפילו לא כזו שאין בה אלימות או נזק אמיתי לישראל, כגון הכרה במדינה פלסטינית. נכון שהשדולה של בר נועדה בדיוק כדי לאפשר את הקמתה של מדינה כזו, אבל נו, אתם יודעים – לא עכשיו, בין שתיים לארבע, באופן שיביך את השכנים ביבי ובוגי ויחריד אותם מנמנום הצהריים שנמשך כבר שנים. בקיצור, אם מפלגת העבודה חשבה פעם להציג את עצמה לפלסטינים כפרטנר ישראלי אלטרנטיבי, בר טיפל בהזדמנות הזאת בעדינות של פיל מפאייניקי טיפוסי.

המסר ששוגר לנתניהו הרסני באותה מידה. במשימת השתדלנות המגוחכת בלונדון, הוכיחו בר ויו"ר המפלגה שלו שלא משנה מה יקרה, לא משנה עד כמה תרחיב הממשלה את ההתנחלויות ותקפיא את התהליך המדיני, הם ישרתו את ראש הממשלה בחו"ל כלוביסטים ויאמרו אמן אחרי כל שגיונותיו. זו, כמובן, לא הדרך להרכיב גוש אופוזיציה משמעותי משמאל, שיוכל אולי לשמש משענת פוטנציאלית למפנה מדיני. ראשי ממשלה, לרבות ובמיוחד בנימין נתניהו, אינם נוטים לכבד, להעריך או ללכת לקראת סמרטוטי רצפה, בין אם קוראים להם חיליק, בוז'י, עמיר או ציפי. מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית בהקשר הזה, רואה תופעה מדהימה. בניגוד לחרדים, שמתנהגים כמו אופוזיציה, עושים גלים וסוחטים עולמות גם כשהם בתוך הממשלה, מפלגת העבודה מצליחה איכשהו להתנהג כמו השותף הכנוע ביותר של ראש הממשלה גם כשהיא באופוזיציה.

אולם המסר ההרסני ביותר, ככל הנראה, הוא זה שמשדרת מפלגת העבודה לציבור הישראלי; מסר הרסני וטרגי, משום שהכוונה שעומדת מאחוריו נכונה דווקא. בשמאל העמוק רווחת הדעה, שמפלגת העבודה יורדת מנכסיה משום שלא עמדה על עקרונותיה וזזה לימין או למרכז. לעיתים, הדעה הזאת מוקצנת עד כדי גיחוך. מפלגת העבודה מן הסתם תהיה חלשה אף יותר אם תזוז בפראות לשמאל. ראשי מפלגת העבודה האחרונים, הן שלי יחימוביץ' והן בוז'י הרצוג, צדקו במחשבה הבסיסית ששמאל מצליח חייב להיות שמאל פטריוטי; שמאל שלא בז למסורת, לסמלים לאומיים, לביטחון ולרגשות של חלקים גדולים בציבור; שמאל שלא ערכים אבסטרקטיים כ"זכויות אדם אוניברסליות" ו"חוק בינלאומי" עומדים בראש מעייניו, אלא הציבור הישראלי והאינטרסים שלו; שמאל שנושא את עיניו לירושלים, ולא להאג.

אבל אם פירושה של פטריוטיות היא אמירת הן לשגיונותיו של נתניהו, שתדלנות שנועדה למנוע ממנו מבוכה והתרוצצות לנקות אחריו בבירות אירופה, הרי שאין כל צורך במפלגת העבודה; אפשר להצביע לליכוד או יש עתיד. הכישלון הגדול של מפלגת העבודה הוא לא בכך שהיא מנסה להיות שמאל פטריוטי. הבעיה נעוצה בכשלונה להציע לציבור פטריוטיזם אחר, דרך חלופית לקיפאון ולדשדוש של נתניהו והליכוד, שתשרת את בטחון המדינה ורווחת אזרחיה.

איך עושים את זה? לידיעת החבר בר, כשרוצים לקדם פתרון של שתי מדינות, כדאי לקחת בחשבון את האינטרסים של שני הצדדים ולראות כיצד מגשרים ביניהם. לפלסטינים, מפלגת העבודה צריכה לומר בקול ברור שלא תתנגד להכרה בינלאומית בעצמאותם ולפעילות דיפלומטית נגד ההתנחלויות וממשלת נתניהו, כל הדבר אינו כרוך בחרם על ישראל. רק כך אפשר למתוח גבול בין התנגדות נחרצת לנתניהו ולמדיניותו, לבין שמירה קפדנית על האינטרסים של ישראל כמדינה. מי שרוצה להציל את הציונות על ידי קידום פתרון שתי המדינות ומלחמה במציאות המדינה האחת, צריך להיאבק בפועל במדיניות ההתנחלות, הנישול והסיפוח, בכל צעד שמעמיק את אחיזתה של ישראל בגדה המערבית. במקום להפקיר את השטח לפעילים אנטי-ציונים וארגונים של שמאל רדיקלי, מפלגת העבודה צריכה להיות שם בהפגנות, במחאות ובמאבקים. לא רק בנאומים מנומסים, אלא בפועל ממש. אכן, אחד המחדלים הקשים ביותר של השמאל הציוני היה נטישת המאבק כנגד ההתנחלויות והפקרתו לפעילים אנטי-ציוניים. במקביל, מי שמעוניין בפתרון שתי המדינות צריך גם להציע לציבור הישראלי תשובה לשאלות הקשות. מה יהיה עם הפלסטינים יסרבו? כיצד נגן על נתב"ג? מה יהיה הפתרון בבקעת הירדן?

אבל בשביל לעשות את כל אלו, אבוי, צריך לעבוד קשה, גם בשטח וגם על שולחן התכנונים. וזה, למרבה הצער, לא בדיוק הכיוון של החברים חיליק ובוז'י. יש פתגם שאומר שהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. מנהיגי מפלגת העבודה בוודאי אינם נבלים, אלא אנשים טובים בבסיסם, אבל כבויים וחסרי מרץ, תעוזה ויצירתיות. במקרה שלהם, הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הבטלן.

בינתיים, מדיניות סמרטוט הרצפה מובילה את העבודה לאבד גובה באופן מסחרר, ויש לציין בהקשר זה שגם התמיכה המסורתית בועדי עובדים, קבוצות לחץ ומיליציות מיסוי היא גורם משמעותי בצניחה החופשית הזאת. בסופו של דבר, מפלגת העבודה לא מסוגלת להציע לציבור סחורה משמעותית, לא בתחום המדיני ולא בתחום יוקר המחייה. וחבל, כי יש בה חברי כנסת טובים. סתיו שפיר הנפלאה עושה עבודה מצויינת בועדת הכספים. עומר בר לב הוא אדם חכם ורב זכויות עם הלב במקום הנכון, והם לא היחידים. אבל כל עוד הכיוון הנוכחי נמשך, האורות הבודדים הללו לא מצליחים לשנות את התמונה הכללית. בבחירות שעברו, שילמתי כרטיס טיסה מיפן לישראל כדי להצביע למפלגה הזאת. נכון לעכשיו, לא הייתי משלם אפילו עשרים אגורות.

משלוש יוצא אחד

 אורי אליצור מנסה לשכננע אותנו שסיפוח השטחים לא ימנע מישראל להיות מדינה יהודית… אה – וגם דמוקרטית. ואיך זה קשור לבדיחה סובייטית על סוכני CIA במוסקבה? ינשוף פוליטי מדיני חושב מחוץ לקופסה.

מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס

בדיחה רוסית ישנה מספרת כי פעם אחת, בשיא המלחמה הקרה, חשבו ראשי ה-CIA  להחדיר מרגל אמריקאי לשורות הפיקוד של הקג"ב. חשבו ועשו. לקחו ילד וגידלו אותו על ברכי התרבות הרוסית. בגיל 18 כבר ידע לקרוא פושקין הפוך, מלמטה ומלמעלה, לצטט מכתבי לנין אפילו באמצע הלילה, לרקוד ריקודים קוזאקיים ואף לשתות וודקה עד אובדן חושים. הוחדר הנער לברית המועצות באמצעות צוללת אמריקאית, התערה בחברה והתגייס ל-KGB. לאחר כך וכך שנים, זימן אותו המפקד לראיון. "תראה," הוא אמר לו, "אני אוהב אותך מאד וחושב שאתה צעיר מבטיח. בוודאי שאתה מתאים לעמדות הפיקוד העליונות בסוכנות שלנו. ישנה רק בעיה אחת: אני יודע שאתה מרגל של האימפריאליזם האמריקאי."  "אבל איך, איך גילית?" שואל הצעיר, מזועזע כולו. "מה, אני לא יודע לצטט פושקין?" "יודע!" אמר המפקד. "לא יודע לדקלם לנין?" "יודע!" "לא יכול לשתות וודקה עד אובדן חושים?" "יכול, אפילו יותר טוב ממני." "אז איך?" חזר ושאל. "תשמע, אחי," אמר לו המפקד, "בברית המועצות אין שחורים."

            בבדיחה הזאת, פרודיה משעשעת למדי על תוכנית מחוכמת המתעלמת מפרט אחד בסיסי שעשוי להכשיל את כולה, נזכרתי לפני ימים מספר, כאשר קראתי את אחד ממאמריו האחרונים של אורי אליצור.  כדוגמא נדירה למנהיג מתנחלים מעמיק ומרחיק ראות, תהה אורי אליצור, כפי שהוא עושה רבות לאחרונה, על אודות עתיד הפלסטינאים בארץ ישראל השלמה. בשני מאמריו האחרונים, ניסה אליצור לשרטט בעיות אפשריות ולהתוות חזון בשדה החתחתים הזה. במאמרו הראשון, כתב אליצור כי אנו עומדים בפני שלוש אפשריות, ואף אחת מהן אינה מלבבת. האפשרות הראשונה היא להמשיך ולגרור את המצב הקיים. האפשרות השנייה היא פתרון שתי המדינות של השמאל. האפשרות השלישית היא אזרוח הפלסטינים במסגרתה של מדינה אחת. בכל אחת משלוש האפשרויות ישנן בעיות המקשות על יישומן והן כמעט בלתי אפשריות לפתרון. אליצור מודה כי המצב הקיים, שבשימורו תמכו הוא וחבריו במשך שנים רבות, מוביל להידרדרות איטית במעמדה הבינלאומי של ישראל ולמדינת אפרטהייד – קשה להחזיק אוכלוסיה כבושה ללא זכויות לנצח. מדינה פלסטינית, לדידו, תוביל להשתלטות ארגונים אסלאמיים קיצוניים על הגדה המערבית ולירי רקטות על יישובי מרכז הארץ, כפי שהתרחש בעזה, ואילו מדינה אחת עלולה, כפי שמזהיר השמאל,  להסתיים בכינונה של ישות דו לאומית, חיסול האופי היהודי של ישראל וסוף הציונות.

            כאמור, אליצור מודה כי כל שלוש דרכי הפעולה קשות, ובצדק הוא כותב שכל משקיף אחראי בימינו חייב לחשוב על הסיכונים והסיכויים בכל אחת מהן. איש השמאל חייב למצוא פתרונות לסיכונים הכרוכים במדינה פלסטינית. עליו חובת ההוכחה כי ניתן בכלל להגיע להסדר סביר עם הפרטנר הפלסטיני. איש הימין חייב להתייחס לאובדן האופי היהודי של המדינה במקרה של המשך הכיבוש. אולם לדעתו של אליצור הבעיות הכרוכות בפתרון השלישי – המדינה האחת – הן דווקא הבעייתיות פחות מבין השלושה. במאמר ההמשך שלו, ניסה אליצור להתוות מסלול משלו לפתרון: כיצד נאזרח מיליון וחצי פלסטינים, נמשיך לשלוט ביהודה ושומרון ובכל זאת נשמור על מדינה יהודית.

            כאן, שולף אורי אליצור את המחשבון. ביהודה ושומרון, הוא כותב, חיים כ-700,000 פלסטינים בעלי זכות הצבעה. אם אלה יאוזרחו, בתהליך איטי והדרגתי כמובן, יתווספו חברי כנסת ערבים רבים לפרלמנט ישראלי. אולם אליצור סבור שאפשר להקהות מעוקצו של המהלך הזה באמצעות מיני תכסיסים ותרגילים. ראשית כל, הוא קובע, יש לחוקק לאלתר חוקה ולעגן בה את אופייה היהודי של המדינה וגם את חוק השבות. את החוקה יהיה ניתן לשנות אך ורק ברוב מיוחס ביותר. שנית, יש להגדיל את מספר חברי הכנסת למאה שמונים – דבר דרוש בהחלט בהתחשב בגידול האוכלוסייה. 30 חברי כנסת ערבים בכנסת של 180, הוא כותב, מאיימים פחות מעשרים חברי כנסת בכנסת של מאה עשרים. לי באופן אישי זה הזכיר קצת את התכסיס הישראלי הייחודי בשנות יובש, כאשר מפלס מי הכינרת יורד מתחת לקו האדום. במקרים כאלה, במקום להכריז על מצב חירום, פשוט משנים את גובה הקו.

            אבל רגע, איך בדיוק הגיע אליצור למספר "30"? מי אמר שבכנסת החדשה לא יהיו דווקא חמישים חברי כנסת פלסטינים (אחרי הכל הוספת חברי כנסת לא תשנה את אחוז הערבים באוכלוסייה)? אז ככה: לדעת אליצור, רוב תושבי מזרח ירושלים לא מוכנים לקבל תעודות תושבי קבע אפילו כשישראל מציעה. סביר, לדעתו, שכך יהיה גם בשטחים. גם אלה שיקבלו אזרחות לא בהכרח יצביעו, שהרי ידוע הרי כי אחוז ההצבעה של ערביי ישראל נמוך יחסית. לאחר כל שקלול הגורמים הללו, מגיע אליצור למסקנה שמספר חברי הכנסת הערבים (כולל הפלסטינים המתאזרחים) יעמוד על 20 בכנסת של מאה ועשרים חברים, או על 30 בכנסת של מאה שמונים. לא נעים אולי, מנקודת ראות ימנית, אבל בהחלט לא נורא.

            הבעיה שכמו אנשי הCIA מהבדיחה הסובייטית ששכחו שהסוכן החשאי שלהם הוא שחור,. גם אורי אליצור שכח כמה פרטים בסיסיים שעלולים לסכל את תכניתו. סירובם של תושבי מזרח ירושלים לקבל תעודות תושב קבע, כמו גם אחוז ההצבעה הנמוך בקרב ערביי ישראל, נובע בעיקרו מתחושה של אין אונים. רבים מהם סבורים שגם אם ישתתפו בבחירות, לא יוכלו באמת לשנות את אופיה של המדינה ואפילו לשפר את תנאי חייהם באופן משמעותי. האופי המפלה של המדינה הציונית, הם סבורים, הוא כה מושרש, עד כי יעשו מה שייעשו, יכולתם לשנות את המציאות תיוותר זעירה.

 קשה להאמין שהאפתיה הפסימית הזאת של אזרחי ישראל הערבים תיוותר בעינה כאשר אחוז הפלסטינים באוכלוסייה יגדל באופן משמעותי. אם ישתכנעו שבאמצעות הצבעה יוכלו לשנות את המדינה לטובתם של הפלסטינים, לא סביר שיישארו בבית ביום הבחירות רק כדי לא לשבש את חישוביו של אליצור. זו היא שאלה קריטית – שעלולה להכשיל את התוכנית כולה. גם יתר הפתרונות שמציע אליצור, כמו שבועת אמונים לחוקה למאזרחים חדשים, עלולים להתגלות כאשלייתיים – בדיוק מאותה סיבה. אם ישתכנעו שביכולתם לשנות את אופי המדינה, יצהירו כל הצהרה שיתבקשו להצהיר ויפעלו בכנסת לקדם את האינטרס שלהם—הקמת מדינה דו-לאומית.

            כל הדברים הללו אין פירושם שהשאלה הבסיסית שאליצור שואל, כיצד נתמודד עם אזרוחם של מיליון וחצי פלסטינים, אינה שאלה חשובה וראויה. הימין שמוביל אותנו בפועל לפתרון המדינה האחת חייב להתמודד אתה, בדיוק כפי שהשמאל הדוגל עדיין בפתרון שתי המדינות צריך להתמודד עם הסכנות הכרוכות בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. דבר אחד בטוח: אם תוקם מדינה אחת בין הירדן לים, היא תהיה שונה באופן משמעותי ממדינת ישראל כיום. השמיים לא יפלו, שואה חדשה לא תתרחש ואפוקליפסה לא תהיה. סביר אפילו להניח שהציונות תמשיך לשחק תפקיד פוליטי משמעותי – אולם ישראל תיאלץ להשתנות באופן שרוב תושביה, לפחות כיום, אינם מוכנים לקבל.

%d בלוגרים אהבו את זה: