ארכיון הבלוג

שיקוי הערפדים האסור: טֶבַח מי ליי ופשרו

ב-16 במרץ, 1968, פשטו חיילים אמריקאים על הכפר הוייטנאמי מי ליי, וחוללו שם את אחד ממעשי הזוועה הידועים ביותר במלחמת וייטנאם. כיצד היו מסוגלים נערים "ירוקים" שבקושי ראו קרב לפני כן לטבוח בזקנים, נשים וילדים כמו הגרועים שברוצחים הנאצים? אם נתבונן היטב באירועי הטבח, נוכל לזקק מספר גורמים העומדים ביסודם של פשעי מלחמה מהסוג הזה: מודיעין לקוי, תרבות צבאית קלוקלת, ובעיקר – ההגדרה העמומה של המושג "אויב". ומי היה גיבור היום, שהציל וייטנאמים רבים תוך סיכון חייו? ינשוף צבאי-אסטרטגי במסע לעמקי הרוע האנושי.

הבהרה: בפוסט זה לא יהיו תמונות זוועה משום סוג

Credit: Catalin205, depositphotos.com

חודש ינואר 1968, ראש השנה הוייטנאמית, היה אחד השיאים של מלחמת הודו-סין השנייה, שהציבה את דרום וייטנאם וארצות הברית מול צפון וייטנאם ותומכיה הקומוניסטיות, סין וברית המועצות. בפועל, נלחמו הצבא האמריקאי ובעלי בריתו לא רק בסדירים הצפון וייטנאמים אלא גם ב-NLF, התנועה לשחרור לאומי, גרילה קומוניסטית שהיתה ידועה יותר בכינוי הגנאי וייטקונג (בוגדים וייטנאמים קומוניסטים). באותו החודש, יצאו הוייטקונג והצבא של צפון וייטנאם למתקפה אדירה כנגד אויביהם האמריקאים והדרום וייטנאמים בכל רוחב החזית. קרבות פרצו כמעט בכל בירות המחוז של דרום וייטנאם, ואפילו בסייגון הבירה, תקפו חמושי וייטקונג את השגרירות האמריקאית, את המטכ"ל הדרום וייטנאמי ומתקנים אסטרטגיים אחרים. בעיר הואה, בירתה העתיקה של וייטנאם, התחוללו קרבות אימים, שבמהלכם טבחו הקומוניסטים בדם קר אלפי אזרחים דרום וייטנאמים.

המלחמה היתה ברוטלית במיוחד במחוז קוּאָנְג-נְגַאי, שנמתח לאורך החוף מצפון לבירה סייגון. האזור היה ידוע כמעוז של הוייטקונג, לרבות גזרה בתוכו שסומנה בוורוד במפה, ולכן נקראה בפי האמריקאים "פינקוויל". לצד צבא דרום וייטנאם, פעלו במחוז כוחות מדיביזית חי"ר מספר 23 של ארצות הברית (Americal) בפיקודו של גנרל סמואל קוסטר. המשימה לפלוש ו"לטהר" את פינקוויל מהוויטקונג הוטלה על חיילים מפלוגה 3 (צ'רלי) של גדוד מס' 1 בחטיבת הרגלים 20. מפקד הפלוגה, סרן ארנסט מֶדינָה, היה ידוע כקצין ברוטלי במיוחד, שנהג להתעלל בעצורים וייטנאמים ואף להתעמר בכפופים לו בגסות ובחוזק יד. במיוחד ניהל יחסים עכורים עם אחד ממפקדי המחלקות שלו, סגן ויליאם קֶלי, קצין שנודע כגרוע מבחינה מקצועית וחסר ביטחון. מֶדינָה נהג להשפיל את קלי מול חייליו באופן קבוע כמעט, וזה היה מוכן לעשות כמעט הכל בכדי לרצות את מפקדו הנוקשה. בינתיים שפך קלי את זעמו על אזרחים וייטנאמים, ואף היה מעורב במספר מעשי אונס, שטויחו על ידי מֶדינָה ומפקדים אחרים.

מפה מבצעית של סון מי, כולל מי ליי והאזור. Credit: U.S. Army Center for Military History, public domain

ב-16 במרץ, קיבלה הפלוגה של מֶדינָה הוראה לפלוש לפינקוויל, ולטהר את הכפר סון מי, למעשה אגד כפרים שנודע כמפקדה הראשית של גדוד מס' 48 של הוייטקונג. אחד מהכפרים הללו נקרא מי ליי 4. החיילים קיבלו מסרים סותרים מהפיקוד העליון בנוגע לאופן שבו הם צריכים לנהוג באזרחים במהלך הפלישה. מצד אחד, החוקים הכתובים של הצבא האמריקאי והתדרוכים הרשמיים הזהירו אותם מפשעי מלחמה, והבהירו שאסור באיסור חמור להרוג אזרחים, אלא אם הם מסייעים לוייטקונג באופל פעיל או חשודים בכך. מצד שני, המפקדים המיידים, הזוטרים, הלמו בהם את המסר שבשדה הקרב זה "להרוג או להיהרג", ועליהם לחסל קומוניסטים ללא היסוס וללא מחשבה. לפני ה-16 במרץ, היו סרן מדינה, סגן קלי וחייליהם במצב רוח נקמני במיוחד. הפלוגה טרם צברה ניסיון קרבי, ולוחמי הגרילה של הוייטקונג קטלו בהם ללא הפסק מהמארב, באמצעות מוקשים, מלכודות וצלפים. רק מספר ימים לפני כן, שמעו חיילי סיור צרחות אימים, וגילו כי אחד מחבריהם עונה למוות בידי הוייטקונג ועורו נפשט מעליו בעודו בחיים. הפעולה במי ליי, כך הבינו, תהיה הנקמה שלהם באויב הנסתר והבוגדני.

בתדרוכי המודיעין שלפני הפעולה, מסר קצין המודיעין של כוח המשימה, יוג'ין קוטוק, כי מי ליי והכפרים הסמוכים לו אינם "כפרים" במובן הרגיל של המילה אלא בסיסים מבוצרים של גדוד וייטקונג מס' 48. בהסתמך על מידע שגוי מה-CIA, טען קוטוק כי האזרחים בכלל לא אמורים להיות שם. הכפריים הרי נוהגים לצאת לשוק בעיר בכל יום שבת ב-7:00, וכאשר המבצע יתחיל, ב-7:30, יישארו בשטח רק לוחמי וייקטונג ותומכיהם. המילה "תומכיהם" היתה קריטית, מפני שהקלה על החיילים מבחינה פסיכולוגית להרחיב את הגדרת האויב מחמושים לאזרחים.

לוחמי וייטקונג בשביל הו צ'י מין: תמונת אילוסטרציה לשימוש חופשי, Wikimedia Commons

 לפי התדרוך של המ"פ, סרן ארנסט מֶדינָה, מטרתה של פלוגת צ'רלי היתה לכתר וללכוד את אנשי הוייטקונג בתוך הכפרים ולהרוג כמה שיותר מהם. זאת לפי השיטה המקובלת של "ספירת ראשים", שמדדה את הישגי הצבא האמריקאי בכמות הרוגי האויב. התדריך של מדינה לפני הפעולה היה, כצפוי, שנוי במחלוקת עזה. לימים טען שאמר לחיילים "להשתמש בקומון סנס" ו"לא לירות בחפים מפשע", אולם לטענה הזאת ככל הנראה אין ביסוס. לפי רוב העדויות, בתדריך שלו מדינה לא הזכיר אזרחים כלל. מבחינתו, כל מי שבכפר היה אויב או תומך של האויב, ולכן אמר לחייליו לירות בכל מה שזז. התנהגותו לאחר מכן, כפי שנראה, מבססת את הגירסה המחמירה הזאת. קלי, המ"מ הכושל שהושפל זמן קצר לפני כן על ידי מדינה אך בו בזמן גם העריץ אותו, היה נחוש לרצות את המפקד שלו, ויהי מה.

כשנחתו אנשיו של קלי ליד מי ליי בסביבות השעה 7:30, הם ציפו לקרב תופת עם אויב אכזרי שלמדו להכיר היטב בשבועות הקודמים. אותו אויב שנוא ובלתי נראה שצלף בהם מהמארב, סירב לצאת ל"קרב הוגן" ופשט את עורו של אחד מחבריהם. ואכן, מיד עם נחיתת ההליקופטרים, דיווחו החיילים שנתקלו ב"אש צולבת" ובלוחמי וייקטונג חמושים הבורחים מהכפר. אולם בפועל, לא היו במי ליי חיילי וייטקונג, אלא רק אזרחים תמימים, גברים, נשים, ילדים וזקנים. בניגוד להערכת המודיעין השגויה, הם לא יצאו לשוק אלא נותרו בביתם. איש גם לא טרח להזהיר אותם לעזוב. למעשה, הם גם לא היו מוכנים להיתקל בכוח רצחני כל כך. בעבר, חיילים אמריקאים ושותפיהם הדרום וייטנאמים אמנם עלבו בכפריים, חקרו אותם באגרסיביות או הכו אותם, וגם מעשי שוד ואונס התרחשו מדי פעם. עם זאת, חיילים אחרים התנהגו בעבר באדיבות. ניצולה וייטנאמית העידה כי "מעולם לא קרה דבר כזה בעבר" בכפר או באזור. אליבא דכולי עלמא, הכפריים לא היו מוכנים לטבח, אחרת מן הסתם היו מנסים לברוח מהכפר. גם יחידת הוייטקונג המקומית, גדוד מס' 48, לא ציפתה לטבח. המפקד שלה, סגן טאן, גילה לימים כי היחידה שלו הסתתרה בגבעות, בהתאם לדוקטרינת הגרילה הרגילה. הכפריים היו, רובם ככולם, תומכים וסייענים של הוייטקונג, אבל אפילו טאן לא ציפה שהאמריקאים יטבחו את כולם. זה פשוט לא קרה בעבר. אם היה יודע את זה, העיד בחרטה גלויה, היה פוקד על חייליו לנצל את יתרונם המספרי (3 ל-1), לרדת מהגבעות ולהילחם.

בעיני האמריקאים, כולם היו אויב. הליקופטרים של צבא ארה"ב במלחמת וייטנאם – תמונת אילוסטרציה. Credit: Ratpack2, depositphotos.com

הראשונים שראו את חייליו של קלי היו כפריים שעבדו בשדות. אחד מהם בירך את האמריקאים, שירו בו מיד. הוייטנאמים האחרים ניסו מיד לרוץ למקום מבטחים. "הוא לא חמוש!" צעק טייס ההליקופטר יו תומפסון שריחף מלמעלה לאחד החיילים, מפציר בו לא לירות באזרח בורח אף לשווא. האזרח נורה למוות. היריות של חלק מהחיילים הובילו את היתר לחשוב שהם נמצאים בקרב ותחת אש – למרות שהאש הזאת היתה שלהם. הם ציפו לראות אויב במי ליי. כשלא היה כזה, הם פשוט הגדירו כ"אויב" את כל מי שראו. הנטייה הרצחנית הזאת התחזקה בשל פגם מהותי בהוראות הפתיחה באש. אלו גרסו כי כל וייטנאמי שבורח מחיילים אמריקאים הוא וייטקונג בהגדרה. אנשים שיורים עליהם מן הסתם יברחו, וכך יחזקו את הגדרתם כ"אויב" שראוי לחסל. הלו"ז היה קצר, מפני שמחלקה 3 היתה אמורה לבצע טיהור שני כעבור כשעתיים, ואסור כמובן להשאיר לוחמי אויב בעורפו של הכוח.

חייליו של קלי, שמבחינתם כל מי שראו היה "אויב", ירו ללא הבחנה בנשים, ילדים, תינוקות, זקנים, כל מי שהיה בדרכם, וזרקו רימונים לתוך התעלות שהוייטנאמים המבוהלים ניסו להסתתר בהן. חייליה של מחלקה 2, שנכנסו למי ליי מכיוון אחר, ירו אף הם ב"כל דבר שזז", לרבות חיות בית ומשק, שהוגדרו בפקודות כ"רכוש שמועיל לוייטקונג". כרגיל במצבים כאלו, הרישיון הרשמי לרצח עודד חיילים שפלים וסדיסטים במיוחד לתת דרור ליצריהם. חלק מהם, למשל, אנסו נשים וילדות וייטנאמיות לפני שירו בהן. בלט במיוחד חייל בשם רושביץ' ממחלקה מס' 2, שדיבר שוב ושוב בצהלה על כמה הוא נהנה "לנסות את הנשק שלו". בשלב מסויים, הוא הפשיט יותר מעשר נערות ונשים צעירות, וכשהתנגדו לאונס, דחף אותן לבור וזרק לתוכו רימונים. חיילים אחרים רצחו ילדים שבאו לבקש מהם אוכל. עצם העובדה שהילדים העזו לדבר עם החיילים, מראה עד כמה הופתעו הוייטנאמים מהתנהגותם הרצחנית של חיילי פלוגת צ'רלי.

מכונת ירייה אמריקאית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Diy13@ya.ru, depositphotos.com

במקביל, המחלקה של קלי פתחה שלב חדש באירועי מי ליי. עד סביבות 8:15 בבוקר, החיילים רצו ברחבי הכפר ורצחו כל מי שראו בברוטליות, מתוך תפיסה שמדובר ב"אויב" שמותר ואף חובה להרוג אותו "כדי שלא יישאר מאחור" ו"ידקור אותם בגב". אולם בגזרה של קלי, אספו כמה מהחיילים מספר גדול של אזרחים במקום מרכזי בכפר כשבויים, בכדי לרכזם לצורך מעצר וחקירה. קלי עצמו היסס ולא היה בטוח מה עליו לעשות. הוא התקשר למ"פ, סרן ארנסט מֶדינָה. אולם לפני שהפסיק לדבר, זה צרח עליו במלוא הגרון: "למה לעזאזל אתה מתעכב שם?" אמר. קלי ניסה לענות שהוא "מטהר את הבונקרים". "תעזוב את הבונקרים הארורים!" צרח מדינה, "תמשיך הלאה. שלב הטיהור השני אמור להתחיל בקרוב." "אבל יש לי כאן הרבה וייטנאמים…" אמר קלי. "לעזאזל! תיפטר מהם!" המשיך מדינה. זמן קצר לאחר מכן הסרן התקשר ואמר לקלי במפורש: "לחסל אותם."

מבחינתו של מֶדינָה, כמובן, בכלל לא היו אמורים להיות אזרחים בכפר. כשטייס ההליקופטר יו תומפסון ביקש ממנו ברדיו לסייע לנערה פצועה שראה בשדה, מדינה ירה בה למוות. ומדוע לא? הרי גם האזרחים היו, אם לא אנשי וייקטונג ממש, אז לפחות "תומכים" שלהם. מאוחר יותר, מדינה הודה שהרג את הנערה, אך אמר שהיא היתה "אחות" במערך הרפואי של הוייטקונג, ושביצעה תנועה חשודה שנראתה לו כהשלכת רימון. קלי, שהרגיש מושפל מהגערות של מדינה, החליט למלא את ההוראות של מפקדו באופן הקיצוני ביותר. הוא ריכז את השבויים בשוחות והורה לאנשיו לירות בהם. בעוד רוב אנשי הכפר נטבחים במרוכז, קלי עצמו צלף בילדים שניסו להימלט, ובאופן אישי רצח מטווח אפס נזיר בודהיסטי, אישה זקנה וכמה נערים. מחלקה 3, שהגיעה לכפר קצת יותר מאוחר ל"טיהור סופי" חיפשה ורצחה את הכפריים שנשארו. במקרה אחד, הם ניסו לאנוס כמה נשים ונערות, שהתחילו להילחם ולשרוט אותם. האונס הופסק רק כאשר הגיע לסביבה צלם צבאי. מול העדשות שלו, שלפו החיילים את הרובים, העבירו אותם למצב אוטומטי ורצחו את הנשים הוייטנאמיות האמיצות. טבח דומה, אך קטן יותר, התרחש במי חה 4, כפר סמוך למי ליי.

נשים וילדים וייטנאמים שניסו להגן על עצמם, רגע לפני שנורו בידי חיילי צבא ארה"ב. צילום: Ronald Haeberle, U.S. Army, public domain picture

היו כמה חיילים שסירבו לירות, או שירו בכמה אנשים אבל סירבו להמשיך, או שמיאנו להשתתף בטבח ההמוני במרכז הכפר – דפוס דומה לזה שאנחנו רואים ביחידות נאציות ממלחמת העולם השנייה, כמו גדוד המשטרה ה-101 הידוע לשמצה. אפילו אחד החיילים שניסה לאנוס נערה, היסס לרצוח, וקלי היה צריך לאיים עליו. במקרים מסויימים, קלי איים לחסל במקום את אלו שסירבו להשתתף בטבח, אך אף פעם לא ירה בהם באמת. לפעמים נתן להם לעזוב את המקום, או שהורה להם לשמור בגזרה מרוחקת יחסית. אחד הגיבורים הנדירים של היום המזוויע היה טייס ההליקופטר יו תומפסון ושני אנשי צוותו, לורנס קולברן וגלן אנדריאוטה, שניסו, לשווא, להפציר במבצעי הטבח להפסיק. לבסוף, בייאושם, נחתו הטייס ושני המקלענים שלו מול בונקר שהצטופפו בו אזרחים חסרי ישע. כדי להציל את 19 הפליטים, רובם נשים וילדים, התקשר תומפסון לשני חברים שהפעילו מטוסי קרב בסביבה, וגייס אותם בכדי לשנע את הוייטנאמים למקום מבטחים. בכל אותו הזמן, שני אנשיו הנאמנים של תומפסון, קולברן ואנדריאוטה, עמדו בנשק שלוף מול החיילים מפלוגת צ'רלי, שבסופו של דבר ויתרו על ההרג, ישבו על הקרקע והתחילו לעשן.

הציל וייטנאמים תוך סיכון חייו – טייס ההליקופטר יו תומפסון

הדיונים על טבח מי ליי, באותה תקופה ומאוחר יותר, היו אינסופיים, והררים של דיו נשפכו עליו. אולי בעתיד נכתוב כאן על ניסיון הטיוח של הרמות העליונות, החיילים האמיצים ששברו את חומת השתיקה (ובראשם יו תומפסון וטייס אחר, רונלד ריידנאואר), ועל המשפטים הצבאיים שזיכו את כל המעורבים, למעט סגן קלי. אולם נקודה אחת, לדעתי, קריטית וכדאי להדגיש אותה. האשמים העיקריים בטבח, מלבד מדינה וקלי, היו אותם אנשי מודיעין, שדאגו להגדיר את כל תושבי הכפר כ"אויב" – מילה חזקה מאד בתודעתו של החייל. אם מישהו מוגדר כאויב, אתה מדמיין שהוא יורה בך או עומד לירות בך, אפילו אם זה לא המצב. כך קל יותר להצדיק ירי באזרחים. וברגע שהתחיל הטבח, הוא הזין את עצמו במעגל קסמים הרסני. החיילים נכנסו לדיסוננס קוגנטיבי. אם כבר ירו באזרחים, הרי שהם "אויב", ולכן יש להמשיך ולירות בכל אזרח שנתקלים בו. אם ירחמו על אזרחים בשלב מאוחר יותר, מדוע הרגו אחרים קודם? אפילו חיילים שפחות ששו לרצוח מאחרים, היו יכולים להשקיט את המצפון שלהם כשירו בפצועים כ"המתת חסד", כי הרי איש לא יגיע לטפל בהם וחבל שיגססו ביסורים. אם נשתמש במטאפורה מסיפורי ערפדים, דינמיקה של טבח מקבילה ללגימה של דם. ברגע שאתה שותה משיקוי הערפדים האסור, קשה עד בלתי אפשרי להילחץ מהסחרור הקטלני.

%d בלוגרים אהבו את זה: