ארכיון הבלוג

מלך מנצ'וריה: מי רצח את את המרשל הזקן

ב-4 ביוני 1928, 1:20 בלילה, יצאה רכבת מלכותית ומפוארת מתחנת הרכבת של בייג'ינג, בדרכה אל הבירה המנצ'ורית מוקדן. הנוסעים, ובראשם הגנרליסימו של סין, איל המלחמה הנודע, "המרשל הזקן" ג'אנג זואו-לין, לא ידעו שהפתעה מחכה להם במהלך המסלול. מי בדיוק רצה להתנקש במרשל הזקן, ולמה? הכירו את המפקדה המוזרה שבה כולם קשרו נגד כולם, ובמסדרונותיה הסתובבו פושעים ומפיונרים שרקמו תוכניות עם סוכנים חשאיים וקציני מטה מרדניים. ינשוף היסטורי על ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, האירוע ששינה לעד את פניה של אסיה. מאמר ראשון בסדרה. 

מתעניינים בהתנקשויות פוליטיות? למאמר דומה, על ההתנקשות במלכת קוריאה מין, לחצו כאן. בעבר כתבתי גם על אופטימיזם והתנקשויות ביפן ובמצרים.

wp_train0220463

ב-4 ביוני 1928, בשעה אחת בלילה בערך, התמלאה תחנת הרכבת המרכזית של בייג'ינג בקהל עצום ורב. נכבדים רבים בבירה הקיסרית העתיקה, ביניהם גם חברי הסגל הדיפלומטי, הגיעו להיפרד ממרשל ג'אנג זואו-לין, המושל הצבאי של סין, שהחליט לנטוש את הבירה עם צבאו ולסגת צפונה, למנצ'וריה. ג'אנג, "המרשל הזקן", אחד המוצלחים והנועזים שבאילי המלחמה הסיניים, צמח מהעולם התחתון כמנהיג אכזרי של כנופיית שודדים, מפיונר ומרגל לעת מצוא עבור צבאות זרים. הביוגרף שלו, גאוון מקורמאק, כתב כי בצעירותו, בין "שאכטות ממקטרת האופיום למסיבות הימורים שנמשכו כל הלילה, הזה ג'אנג בהקיץ וחלם להיות קיסר סין." בשנות העשרים, החלום הזה כמעט והפך למציאות. ג'אנג השתלט על הבירה העתיקה בכוח הזרוע, הדף ממנה את יריביו מבין אילי המלחמה והחל לבצע את הפולחנות העתיקים לאדמה ולשמיים, כאילו היה קיסר. אולם ב-1928, בעקבות סדרה של תבוסות צבאיות משפילות לכוח שעלה מן הדרום, "מפלגת האומה" הרפובליקאית על צבאה המאורגן ויועציה הסובייטיים, החליט ג'אנג לסגת למבצר הישן שלו במנצ'וריה. הקהל שהתאסף בתחנת הרכבת הזיל אולי דמעות תנין מול עיניו של המרשל, אולם בבייג'ינג, כמו בסין כולה, הוא נחשב עריץ מאוס ושנוא ותו לא. ובעוד אנשיו מעמיסים על הרכבת רהיטים מפוארים, מכוניות פאר ומכונות ירייה, טיפס ג'אנג לקרון פרטי, מלכותי, בצבע כחול בהיר. איתו עלו אחד ממפקדיו הבכירים, ושני יועצים צבאיים יפניים. מהרציף, השקיפו על המתרחש שני קצינים מהצבא היפני הקיסרי: טָקֶשִיטָה יוֹשִיהָארוּ, בכיר בשירות החשאי (טוֹקוּמוּ קיקָאן) במנצ'וריה, והנספח הצבאי טטקאווה יוֹשיצוּגוּ. כאשר ראו את הרכבת מתחילה לזוז, שעטו החוצה מהתחנה, נכנסו לתוך מכונית צבאית ודהרו לבניין השגרירות. בהגיעם לשם, נכנס טקשיטה לחדר פנימי ושלח הודעה בשפת קוד לקולונל קומוטו דאיסָקוּ, קצין המטה הבכיר של צבא גוואנדונג, הכוח היפני במנצ'וריה:

"1:20. הרכבת יצאה לדרך. צבעה כחול בהיר. המטרה נמצאת בקרון הפרטי מספר שמונה."

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

הרכבת דהרה צפונה, לוקחת את ג'אנג זואו-לין הישר למלכודת שהוכנה עבורו.

אבל למה בעצם רצו היפנים לרצוח את ג'אנג זואו-לין, שנודע תמיד כמשתף הפעולה שלהם? או בעצם, מי בדיוק בקרב היפנים רצה לרצוח אותו, ומאילו סיבות? כדי לענות על השאלה הזאת, ראוי להתבונן במצב הפוליטי והצבאי בסין של שנות העשרים, תקופת אילי המלחמה. כפי שכתבתי באחד המאמרים הקודמים בינשוף, סין הרפובליקאית היתה קרועה באותה תקופה בין שלטונם של גנרלים, אנשי זרוע, סיעות ומפלגות שונות. מבין כל אלו, נהנה ג'אנג זואו-לין משני יתרונות חשובים, לבד מנסיונו הצבאי העשיר. ראשית, הוא משל במנצ'וריה, אזור ספר צפון מזרחי בלתי חדיר כמעט, מוקף בהרים. שנית, הוא נהנה מתמיכתו החזקה של הצבא היפני הקיסרי, כוח בלתי מנוצח בסין של אותה התקופה. תפקידו, בעיני היפנים, היה להרחיק קומוניסטים ויתר גורמים אנטי-יפניים ממנצ'וריה, ובעיקר, לשמור על הפריבילגיות של הקיסרות בחבל ואף להרחיבן לפי דרישה.

מבצר מוקף בהרים - החומה הגדולה בגבול מנצ'וריה

מבצר מוקף בהרים – החומה הגדולה בגבול מנצ'וריה

מאז מלחמת רוסיה-יפן, החזיקה הקיסרות שורה ארוכה של פריבילגיות, זכויות וזכיונות כלכליים במנצ'וריה, שנחשבו ל"ייהרג ובל יעבור" בעיני המנהיגות היפנית כולה. כמאה אלף יפנים ומיליון קוריאנים נתיני האימפריה חיו במנצ'וריה, ברחבי החבל היו עסקים, מפעלים ואדמות בבעלות יפנית, והסחר בין מנצ'וריה ליפן הגיע לסך של 400 מיליון יין בשנה. חשוב מכל – לאחר המלחמה,  ב-1905,"ירשו" היפנים את זכויותיה של רוסיה הצארית בדרום מנצ'וריה, בראש ובראשונה שטח מוחכר רחב ממדים שנודע בשם "חבל גוואנדונג" ואת מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. היפנים משלו בגוואנדונג באמצעות פקיד אזרחי שמונה מטוקיו, והביטחון באזור היה נתון בידי כוח שנודע בשם "צבא גוואנדונג" והיה כפוף ישירות למטה הכללי. בנוסף, יישם השלטון הקיסרי במנצ'וריה תכסיס נוסף מבית היוצר של רוסיה. הם הכריחו את הסינים להפוך את מסילת הרכבת למעין שטח אקס-טריטוריאלי הנתון לשלטונה של יפן. לפיכך, לצבא גוואנדונג היה מותר להפעיל שומרי רכבת ברדיוס מסויים מהמסילה, שהכניסה אליו נאסרה לחיילים ולשוטרים סינים. כך נוצר "אזור הרכבת", שטח שנשלט בידי גוף כלכלי ממשלתי למחצה בשם "חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית" (SMR, יפנית: Mantetsu). ה-SMR לא הסתפקה בשליטה במסילת הרכבת, אלא הפעילה ממשלה פרטית משלה ביישובים הסיניים מסביב למסילה, והחזיקה גם במוסדות כבתי חולים, בתי ספר ואוניברסיטאות. 

אימפריה כלכלית - מטה חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית בעיר דיירן - בירת חבל גוואנדונג

אימפריה כלכלית – מטה חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית בעיר דיירן – בירת חבל גוואנדונג

ג'אנג זואו-לין היה אמור לשמור על כל הטוּבין הללו לשביעות רצונה של יפן, ואכן, במהלך שנים רבות הוא סיפק את הסחורה. יחסיו עם הקיסרות, יש לציין, התחילו כבר במהלך מלחמת רוסיה-יפן. באותה תקופה, אספה כנופיית השודדים של ג'אנג מודיעין עבור הצבא הרוסי. יום אחד, נלכד המנהיג בידי חיילים יפנים שהחליטו להעמידו מניה וביה בפני כיתת יורים. אולם ברגע האחרון, הסכים קצין מבצעים צעיר מהמטכ"ל היפני, גנרל טנקה גי'צ'י, לחון את ג'אנג – בתנאי שיעביר את תמיכתו מרוסיה ליפן. ואכן, מאז אותו הזמן, שיתף ג'אנג פעולה עם יפן, אם כי מעולם לא הפך לבובה של ממש. בתמורה, העניקו לו היפנים גדולות ונצורות. ראשית כל, הם הכירו בשלטונו בכל שטחי מנצ'וריה לבד מחבל גוואנדונג ואזור הרכבת, סיפקו לו סיוע כלכלי, ייעוץ צבאי ותמיכה פוליטית, אם כי לא ניתקו את קשריהם גם עם אילי מלחמה מתחרים. ב-1924, כאשר ניהל ג'אנג מלחמה לחיים ולמוות עם יריבו הגדול, מרשל וו פיי-פוּ, ארגן צבא גוואנדונג שוחד לאחד מבעלי בריתו של וו, שעבר למחנה ג'אנג והבטיח לו את הניצחון. שלוש שנים לאחר מכן, כאשר מרד אחד מקצינים של ג'אנג נגדו, חסם צבא גוואנדונג את צבא המורדים והוביל לתבוסתו ולהתפרקותו. חשוב מכל, היפנים הכריזו בריש גלי כי לא יאפשרו מלחמת אזרחים וכאוס במנצ'וריה. משמעות הדבר: שום צבא מתחרה לא יוכל להביס את ה"מרשל הזקן" בשטחו שלו, כי היפנים לא יתנו לו להיכנס לשם. העובדה שלמנצ'וריה היה שער כניסה עיקרי אחד, שאן-האי-גואן שבקצה המזרחי של ההרים, ליד הים, סייעה להם לחסום את השטח ביעילות.

שאן-האי-גואן: שער הכניסה העיקרי למנצ'וריה

שאן-האי-גואן: שער הכניסה העיקרי למנצ'וריה

אולם הבעיה היא שבמהלך שנות העשרים, גרם ג'אנג טרדה הולכת וגוברת לבעלי בריתו היפנים. הציבור המנצ'ורי, כמוהו כציבור ברחבי סין כולה, מאס באימפריאליזם חסר העכבות של יפן, והשנאה לקיסרות התבטאה בהפגנות, חרמות מסחריים ואף אלימות דמים כלפי אזרחים יפנים וקוריאנים. קובעי מדיניות רבים ביפן חשדו שג'אנג זואו-לין עמד למעשה מאחורי התנועה האנטי-יפנית. זה לא היה נכון, אבל המרשל הזקן, שהזעם הציבורי כוון גם נגדו, החל לגלות קשיחות הולכת וגוברת במגעים שלו עם יפן. מעל הכל, סירב לתת לקיסרות רשות לסלול קווי רכבת נוספים ולהקים קונסוליה ליד הגבול הקוריאני, מתוך חשש לכרסם במה שנותר מהריבונות הסינית במנצ'וריה. גרוע מזה היה שלטונו חסר האחריות והמופקר בעיר הבירה מוּקְדֶן (כיום: שֶן-יאנְג). ג'אנג השקיע כמעט את כל רווחי המיסים שלקח מהאוכלוסיה במלחמות בלתי פוסקות מדרום לחומה, מתוך שאיפה ברורה לאחד את סין ואולי אף להפוך לקיסר.

בינתיים, האוכלוסיה נמקה בעוני מנוול, התשתיות התפוררו, והפועלים הסינים העניים איבדו את מעט הכסף שנותר להם במאורות האופיום. המוסדות הנתעבים הללו, שנוהלו לרוב בידי הרפתקנים יפנים (רונין) שחלשו על עיקר סחר הסמים באזור, זכו לחסותם של פקידי ה-SMR, צבא גוואנדונג, השירות החשאי ואף המשטרה ומערכת המשפט. לעיתים, הפיצו ההרפתקנים היפנים את האופיום מתוך בתי זונות וחנויות משכון. המראה של פועלים סינים (קוּלים) שדידו לחנויות המשכון הללו כדי להחליף את בגדיהם האחרונים באופיום לא היה נדיר כלל וכלל. הממשלה היפנית, שאחריותה שלה למצב הזה לא היתה קטנה כלל וכלל, בכל זאת ניסתה לשכנע את ג'אנג שישקיע יותר באוכלוסיה במנצ'וריה ופחות במלחמות מדרום לחומה. ההפקרות והשחיתות של המרשל הזקן, סברו המדינאים היפנים, עמדו בבסיס העוינות העממית להסדרים במנצ'וריה והיו עשויים אף להוביל למהומות או למהפכה. היפנים, לפיכך, ניסו לשכנע את ג'אנג לעזוב את בייג'ינג ואת מלחמותיו הבלתי פוסקות, לשוב למנצ'וריה ולהשקיע את תקציבו בפיתוח החבל. המרשל הזקן, שחזר ואמר כי הוא המגן היחיד בפני התפשטות הקומוניזם בסין ואף הוסיף לחלום לאחד את הקיסרות תחת שלטונו, סירב בתקיפות לתביעה היפנית מנימוקים לאומיים. בייג'ינג, הוא אמר, היא בירתה של סין, ואין ליפנים שום זכות להתערב בנעשה שם.

פועלים החליפו את בגדיהם האחרונים במנת סם - מאורת אופיום סינית

פועלים החליפו את בגדיהם האחרונים במנת סם – מאורת אופיום סינית

ב-1927, פתחה "מפלגת האומה" (גואומינדאנג), אויבתו המושבעת של ג'אנג זואו-לין, במערכה אדירה שנודעה כ"מסע צפונה". הכוחות המהפכניים, בראשותו של גנרל גי'אנג קאי-שק ובפיקוחם של יועצים סובייטים, דהרו במהירות לצפון והביסו את כוחותיהם של ג'אנג ובעלי בריתו. גם הסכסוך של ג'יאנג עם הקומוניסטים, בעקבותיו גורשו היועצים הסובייטים חזרה למולדתם, לא עצר את ההתקדמות המהירה של הצבא. בטוקיו, נפלה ממשלת ואקצוקי הליברלית, ובמקומה עלה לשלטון גנרל קשוח בדימוס, טנקה גיצ'י (אותו קצין שחנן פעם את ג'אנג זואו-לין), שהתחייב להבטיח בדם ובברזל את זכויותיה של יפן במנצ'וריה. טנקה הנחית כוחות בשאנדונג, מדרום לבייג'ינג, כדי לבלום את התקדמותה של מפלגת האומה, ובינתיים שלח שליחים לשני הצדדים הניצים כדי לנסות ולהגיע להסדר ביניהם. מפלגת האומה, הבטיח טנקה לג'יאנג קאי-שק בשיחה חשאית ביניהם, תוכל לשלוט בסין שמדרום לחומה, כולל בייג'ינג (כל עוד לא תפגע בזכויות היפניות או במתיישבים יפנים) אך לא תורשה להיכנס למנצ'וריה בשום פנים ואופן. במקביל, ניסו שליחי טנקה לשכנע את ג'אנג זואו-לין לעזוב את בייג'ינג ולסגת לשטח המנצ'ורי שמצפון לחומה. שם יוכל לשלוט בשקט, מוגן בידי כידונים יפניים. עם זאת, טנקה הבהיר הבהר היטב כי הוא לא "נמצא בכיס של ג'אנג". ב-18 למאי 1928, החליטה ממשלת יפן כי בשום פנים ואופן לא תאפשר מלחמה וכאוס במנצ'וריה. אם יובס המרשל הזקן בידי מפלגת האומה וחייליו יחזרו למנצ'וריה כאספסוף חמוש, יפורקו מנשקם על ידי היפנים. אם ייסוגו תוך כדי קרבות ו"ימשכו" את מלחמת האזרחים למנצ'וריה, יפרקו היפנים את הנשק משני הצבאות הניצים. המשמעות המעשית: חיסול שלטונו של ג'אנג זואו-לין, כי כיצד יוכל למשול ללא צבא חמוש?

לא בכיס של ג'אנג - ראש הממשלה טנקה גיצ'י

לא בכיס של ג'אנג – ראש הממשלה טנקה גיצ'י

אולם בצבא גוואנדונג, היו כאלו שהחליטו לנהל מדיניות חוץ עצמאית, בלי להתחשב בהחלטת הממשלה. במיוחד אמורים הדברים בקצין המטה הבכיר, קולונל קומוטו דאיסקו. ובעוד ראש הממשלה טנקה ושליחיו מנהלים משא ומתן קדחתני עם ג'אנג, החל קומוטו לרקום תוכנית חלופית: לרצוח את המרשל הזקן בדרכו מבייג'ינג למוקדן, ובכך לפתור באבחת חרב אחת את בעיותיה של יפן במנצ'וריה. מטרה שנייה היתה להפיל את שלטונו של טנקה, בו ראה עריץ מושחת ומתועב. הקשר של קצין המטה הבכיר, כפי שנראה, חשף את המצב האמיתי בצבא גוואנדונג: ארגון צבאי פרנואידי ומבולגן, בו קצינים ומפקדים קושרים זה נגד זה וזה לצד זה, בעוד פושעים ומפיונרים מסתובבים במסדרונות ורוקמים תוכניות עם קציני מטה וסוכנים מהשירות החשאי. מי בדיוק היה קומוטו דאיסקו, וכיצד קיבל את ההחלטה שהביאה לשיא את פעילותו כמתנגד לממשלה היפנית, סוכן חשאי וקושר – על כך נדבר בשבוע הבא.

להמשך, הקליקו כאן 

המלחמה האחרונה: העולם כזירת סומו

מתי תגיע סוף סוף "המלחמה האחרונה", זו "שתשים קץ למלחמות"? קולונל אישיווארה קנג'י, אחד מההוגים הצבאיים המבריקים ביותר של יפן, חשב שהוא מצא את המפתח שיפתור את החידה: תיאורית הסומו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקו הדק בין רציונליות וטירוף ומתאבקי סומו חמושים בפצצות תבערה.

 Asashoryu_fight_Jan08

בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות,

אשר עברו את כל האש והשחיקות,

בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים

ועיניהם כבדות ממלח וגלים

בשם כל חברי אשר קולם קרע לילות

בשם, בשם כל הגייסות והחילות

אני מבטיח לך,

ילדה שלי קטנה

שזו, תהיה המלחמה האחרונה…

_44920207_03_ap

מתי תגיע סוף סוף המלחמה האחרונה? שירו המפורסם של חיים חפר (כאן בביצוע יהורם גאון) ביטא ומבטא בעיני רבים את הכמיהה הבלתי פוסקת לשלום, דווקא מצד אלו שחוו קטל בשדות הקרב. אולם פעמים רבות, ישנן משמעויות נסתרות, זיכרונות חבויים וצללים מפחידים בין הצלילים המרגשים והשורות המתקתקות. מה זה בדיוק "המלחמה האחרונה"? איך אנחנו יודעים שהיא תהיה "האחרונה"? כיצד נדע שהגענו לשלום העולמי המיוחל? היו כאלו, כמו הפילוסוף עמנואל קאנט, שקיוו לשיתוף פעולה בין לאומי הולך וגובר שיגביל את המלחמה עד לביטולה. אולם בדרך כלל – אלו שהאמינו בשלום עולמי נטו להניח כי לפני שנגיע אליו, נצטרך לסבול מעין "מלחמה אחרונה" איומה ונוראה, חבלי משיח של סבל בל יתואר כתנאי לאושר עתידי. לעיתים קרובות הסדר היה הפוך: מלחמת העולם הראשונה, ללא ספק המלחמה האיומה ורחבת ההיקף ביותר שחווה העולם עד לאותה התקופה, היתה כל כך טראומטית לרבים ממשתתפיה, עד שהניחו לעצמם לדמיין שהיא תהיה "המלחמה שתשים קץ למלחמות." רק האוטופיה העתידית תוכל להצדיק את בוץ החפירות, את הדם ואת המוות חסר הפשר. ולא לחינם השתמשתי בביטוי "חבלי משיח" – כי מאחורי האמונה ב"מלחמה האחרונה" מסתתרת תפיסת עולם לינארית, יהודית-נוצרית-מוסלמית, המאמינה כי ההיסטוריה מתקדמת בקו ישיר לעבר הגאולה. המשיח, גם אם יתמהמה, בוא יבוא – אבל לפני כן, כך סברו רבים – יגיעו אפוקליפסה, אסון מחריד, יום דין ומלחמת גוג ומגוג.

            כעשר שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה (והרבה שנים לפני חיים חפר), הרהר קצין יפני צעיר ברעיון "המלחמה האחרונה". האם, אי פעם, יגיע קץ לסבל ולדם? סרן אישיווארה קנג'י היה באותה תקופה סטודנט ללימודים צבאיים בגרמניה, שחזה היטב בהלם שאחז במדינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למד את שפתה, את תרבותה ואת תורתה הצבאית. האיש הזה, שתפקידו בטרגדיה היפנית של מלחמת העולם השנייה עתיד להיות מכריע, היה אחד ההוגים הצבאיים המעמיקים והמרתקים בהיסטוריה היפנית המודרנית: היסטוריון צבאי בחסד, קצין מבצעים תוקפני ופרוע, הרפתקן חסר מנוחה ופנאט דתי-משיחי על גבול הטירוף – כל זה בגוף אחד. ורעיון "המלחמה האחרונה" עמד במרכז תורתו.

אישיווארה קנג'י

אישיווארה קנג'י

            אישיווארה לא היה נוצרי אלא בודהיסט. למעשה, בודהיסט אדוק מכת ניצ'ירן – זרם דתי יפני שהיה הדבר הקרוב ביותר שהצמיח הבודהיזם לקנאות של ממש. ניצ'ירן היה נביא שחי ביפן במאה ה-13 לספירה, בתקופת הפלישה המונגולית. כמו הנביאים התנכ"יים, הוא הוכיח את שושלת השוגונים השליטה על פשיטת הרגל המוסרית שלה, ובמיוחד – העובדה שנתנה לדתות אחרות להתקיים לצד הדת האמיתית – זו שלו. יש לציין שניצ'ירן לא היה מודאג מהשינטו דווקא, היו אלו רק הכתות הבודהיסטיות האחרות (זן, הארץ הטהורה) ששאף להשמיד. כחלק מהשקפתו, היה ניצ'ירן מאמין אדוק באפוקליפסה. תפיסת ההיסטוריה שלו לא היתה קווית כמו זו של היהודים והנוצרים. כלומר, הוא לא האמין שהעולם עתיד להסתיים בנקודה מסויימת. עם זאת, הוא האמין שמדי פעם יעבור העולם אסון אפוקליפסטי (מטר של אש ינחת על בני האדם, למשל) תהיה גאולה לתקופת מה, ואז תשוב ההיסטוריה למסלולה עד האפוקליפסה הבאה. מעין היסטוריה מעגלית עם שיאים תקופתיים. כמאמין ניצ'ירן מודרני, אישיווארה הושפע מהנצרות – והמיר את האפוקליפטיות המעגלית של מורו ורבו לתפיסה קוית נוצרית המניחה כי להיסטוריה יש נקודת סיום. והיא תהיה רועשת, מסעירה ושטופה בדם. הרבה מאד דם.

אפוקליפסה עכשיו - ייצוג מודרני של מלחמת גוג ומגוג (ואנחנו כמובן באמצע)

אפוקליפסה עכשיו – ייצוג נוצרי פונדמנטליסטי של מלחמת גוג ומגוג (ואנחנו כמובן באמצע)

            אולם בניגוד להוגים משיחיים אחרים, שהיו יכולים לחבר חזונות על סוף העולם בחדרם הבטוח, אישיהארה היה גם קצין – ולפיכך, לצד החזון המשיחי, עמד עם שתי רגליו על קרקע המציאות. מנסיונו בגרמניה למד כי אומה שאין לה יכולת לשנע את כל המשאבים הכלכליים למטרות צבאיות, לעולם לא תוכל לנצח במלחמת התשה ממושכת. אבל נגד מי, ומתי, צריך להילחם? מתוך מבט מעמיק בתולדות המלחמה במערב (אישיווארה פרסם ספרי היסטוריה צבאית מהטובים בתקופתם), היה סבור קצין זה כי מצא את המפתח למהלך העתיד, אותה הנוסחה שמקדמת את ההווה קדימה עד לשיא הבלתי נמנע – המלחמה האחרונה שתשים קץ למלחמות.

הנוסחה הזאת היתה קשורה ליחסים המורכבים בין יכולת הגנתית, ליכולת התקפית. בניגוד לרוב הקצינים היפניים בתקופתו, שהעריצו את "הנשמה היפנית" והאמינו כי פנאטיות התקפית, חיילים שלא מפחדים מהמוות ומסתערים ללא הפסק על עמדות האויב ינצחו את המלחמה, העריך אישיהארה גם את חשיבותה של ההגנה. בכל תקופה, כך חשב, מתקיים מתח בין ההגנה להתקפה. כאשר הטכנולוגיה ההתקפית גוברת על זו ההגנתית – יש טעם בהתקפות נמרצות כדי לרסק את הכוח הצבאי של האויב, והמלחמה הופכת למלחמת הכרעה. אולם כאשר, כמו במלחמת העולם הראשונה או במלחמת האזרחים האמריקאית, היכולת ההגנתית עולה על זו ההתקפית, העולם חוזה באיוולת של המוני חיילים המסתערים על ביצורים רק כדי להיתלות על גדרות תייל ולהיקצר במכונות ירייה ללא טעם ותועלת. במקרה כזה, המלחמה הופכת למלחמת התשה. בכל תקופה, הוא הסיק, ישנם נסיונות בלתי פוסקים לשפר את התחום החלש יותר מבין השניים, כדי להגיע לאיזון בין הגנה להתקפה. אולם האיזון ישוב על כנו זמן קצר לאחר מכן. אם ישתפר הנשק ההתקפי, חזקה שתשתפר גם יכולת ההגנה.

מלחמת התשה - חפירות במלחמת העולם הראשונה

מלחמת התשה – חפירות במלחמת העולם הראשונה

התוצאה של התהליך הזה הוא דינמיקה שהופכת את המלחמה לאכזרית וקטלנית יותר ויותר ככל שחולפות השנים. מכיוון שיכולת ההתקפה חייבת להתאזן עם יכולת ההגנה, היא חייבת להפוך גם להרסנית יותר ולתבוע קורבנות רבים יותר בנפש. הסיוט הזה, לדבריו של אישיווארה, יסתיים רק כאשר תתפתח יכולת התקפית שלא ניתן יותר להגן בפניה. המלחמה האחרונה תתבע הרס כה רב מהצדדים, עד שלא תהיה להם יכולת לנהל מלחמות נוספות – עמים שלמים יילחמו זה בזה, נשים וילדים ימותו בדיוק כמו חיילים חמושים וערים שלמות יימחקו באש תופת. אישיווארה האמין שאת תחילת התהליך הזה הוא רואה כבר בתקופתו עם עליית ההפצצות האוויריות. לא ניתן באמת להגן בפני להקי מטוסים מפציצים, הוא חשב, ולכן מלחמת עולם שתביא לחורבן בלתי נתפס מהאוויר תסיים את המלחמות.

המלחמה האחרונה? הפצצות תבערה מעל יפן, מלחמת העולם השנייה

המלחמה האחרונה? הפצצות תבערה מעל יפן, מלחמת העולם השנייה

אולם את התורה הזאת, הרציונלית בבסיסה, ליווה אישיווארה בגישה אפוקליפטית, נוצרית-בודהיסטית, שהניחה כי ההיסטוריה נדחפת קדימה על ידי התנגשות מתמדת בין ציביליזציות. כלאומן יפני, הוא הניח שהמלחמה האחרונה תהיה בין תרבות המערבית החומרנית, הריקה וחסרת האלוהים, לבין תרבות המזרח ה"רוחנית". מכאן התפתחה תיאוריה שכונתה לימים "תיאורית זירת הסומו". את ההיסטוריה, טען אישיווארה, ניתן להמשיל לאליפות סומו. בכל שלב מנופים המתאבקים החלשים, עד שרק הטובים ביותר נשארים על הזירה. ובסופו של דבר – נותרים רק שניים, והמאבק ביניהם מסיים את הטורניר כולו. אישיווארה חשב שהטורניר ההיסטורי הזה מתנהל בשני בתים: הבית של המערב, והבית של המזרח, וכל בית יבחר אלוף להתמודדות הסופית. הוא חזה כי האלופה של המערב תהיה ארצות הברית, והאלופה של המזרח תהיה יפן. והמלחמה ביניהם תהיה המלחמה האחרונה – זו שתסיים את כל המלחמות. כאשר קצין אמריקאי הזמין אותו פעם לבקר במולדתו, ענה אישיווארה ברצינות גמורה שיגיע לשם רק על מנת לפקד על צבא הכיבוש היפני.

Asashoryu_fight_Jan08

כדי להכין את יפן ל"אליפות", תבעו אישיווארה וחבריו לקבוצת החשיבה שכונתה "חוג יום חמישי", כולם כוכבים עולים באגפי התכנון והפיקוד של הצבא היפני, לערוך ריאורגניזציה טוטלית במשק ולגייס אותו לקראת מלחמה טוטלית. תהליך כזה יחייב, מין הסתם, משטר סמכותי יותר. כשמתכוננים למלחמה האחרונה, אין סבלנות וזמן לוויכוחים ריקים בפרלמנט. יתר על כן, יפן חייבת להגיע לאוטרקיה כלכלית, חייבת להשיג מספיק משאבים כדי שלא תהיה תלויה ביבוא. לשם כך, היא זקוקה בעיקר לעצמאות אנרגטית, המחייבת השתלטות על מצבורי הפחם הגדולים שבמנצ'וריה.

ב-1931 תכננו אישיווארה וחבריו, כולם בעלי תפקידים בכירים ב"צבא גוואנדונג", הכוח היפני שהופקד לשמור על מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית, את השלב הבא בהתכוננות לקראת המלחמה האחרונה – כיבוש צבאי מלא של מנצ'וריה. הם ערכו תכנונים כלכליים ופוליטיים מפורטים, הכינו ועדה חוקתית מכוננת, דנו בצורת המשטר של מנצ'וריה העתידית כמדינת בובות של יפן. מה חושב הרמטכ"ל בטוקיו? מה תוכניותיהם של ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצבא? זה לא ממש עניין אותם. מבחינות רבות, אישיווארה וחבריו החזיקו את ברזי הכוח הצבאי בחזית העיקרית של יפן במזרח. הם, מבחינת מדיניות החוץ של הקיסרות מול סין– היו הממשלה האמיתית. מפקד צבא גוואנדונג, גנרל הוֹנג'וֹ שיגֶרוּ, היה אדם חלש, מעין שליט בובה שנתן לאישיווארה וחבריו לעשות ככל העולה על רוחם. הם אפילו לא טרחו לשתף אותו בתוכניות. בטוב ליבו בתכנון, אמר אישיווארה כי לא יעצור גם אם יקבל הוראות סותרות ממנהיגיה של יפן. במצב כזה, התפאר, יוותרו הוא וחבריו באופן זמני על אזרחותם היפנית, יכבשו את השטח ואז ימסרו אותו ליפן במתנה.

לתת ליפן במתנה - חיילים יפנים במהלך תקרית מנצ'וריה

לתת ליפן במתנה – חיילים יפנים במהלך תקרית מנצ'וריה

בספטמבר אותה שנה, במסגרת מזימה שזכתה לימים לכינוי "תקרית מנצ'וריה", הטמינו אישיווארה ואנשיו פצצה במסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. הפצצה היתה קטנה ולא פגעה באמת ברכבת, אולם צבא גאוונדונג האשים "טרוריסטים סינים" בפיגוע. אישיווארה שלח הודעה לגנרל הונג'ו כי הסינים תוקפים את כוחותיו (שקר נוסף), וקיבל ממנו אישור לכבוש את מוקדן, בירתה של מנצ'וריה. שר החוץ, ראש הממשלה והרמטכ"ל, שלא רצו במלחמה, ביקשו לבודד את התקרית – אולם תוך הפרה של פקודותיהם, ביקש גנרל הונג'ו תגבורת מהצבא היפני בקוריאה. תוך כמה חודשים, כבש הצבא היפני את מנצ'וריה כולה. לשר החוץ וראש הממשלה לא היתה סמכות לפטר קצינים – ואת הדבר היחיד שהיה בסמכותם, להפסיק את התקציב לצבא גוואנדונג, הם לא העזו לעשות. כעבור זמן קצר, התפטר ראש הממשלה ווקאצוקי. הפוליטיקאי שעלה במקומו קיבל כבר את כיבוש מנצ'וריה כ"עובדה מוגמרת". גנרל הונג'ו, מפקד צבא גוואנדונג, גיבה את קציניו לאורך כל הדרך.

גיבה את קציניו לאורך כל הדרך - גנרל הונג'ו שיגרו

גיבה את קציניו לאורך כל הדרך – גנרל הונג'ו שיגרו

אישיווארה עצמו , כפרס על הפרת הפקודה הבוטה שלו, זכה בעיטור "העפיפון המוזהב" מטעם הקיסר, התקדם במהירות בסולם הדרגות, וכעבור מספר שנים הפך לראש אגף מבצעים במטכ"ל. אז, פתאום החל לראות דברים אחרת. יפן אמנם צריכה להתכונן למלחמה האחרונה – אולם יש לעשות זאת בזהירות ובשיקול דעת. מי אמר שצריך להילחם כנגד העולם כולו? מי קבע שצריך לכבוש את כל סין? להיפך – יפן חייבת להפוך את סין לבעלת בריתה. "כל עוד אני חי," אמר אישווארה ב-1936, "אף חייל יפני לא יפלוש לסין." אישיווארה הבין את מידת השנאה של הסינים ליפן, במידה גדולה בשל מעשיו שלו עצמו, אולם בכל זאת ניסה, כמיטב יכולתו, לפשר בין הצדדים. אולם את השדים שהוא עצמו הוציא מהבקבוק, לא היה ניתן להשיב עוד. קצינים יפנים צעירים ממנו המשיכו לכבוש שטחים סיניים בניגוד להוראות. ב-1936, פקד אישיווארה על אחד הקיצוניים שבהם, מוטו אקירה, להפסיק להשתלט על שטחים במונגוליה הפנימית. תשובתו של מוטו היתה נוטפת בוז וזלזול: "זוכר איך אתה הפרת את הוראות הממשלה והמטכ"ל ב-1931?" שאל את אישווארה, "אז עכשיו אני מפר באותו האופן את פקודותיך שלך." כאשר פרצה המלחמה הגורלית מול סין, שהפכה בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה – ניסה אישיווארה לתווך בין הצדדים ולמנוע את האסון. בשלב מסויים אף ניהל מגעים עם שליחים סינים, ונטה להסכים לנסיגה טוטלית של יפן מסין, לבד ממנצ'וריה כמובן. אולם המציאות הקדימה אותו והקיצוניים ניצחו במאבק. ב-1937, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, הכריז ראש ממשלה יפן כי נשיא סין "אינו פרטנר למשא ומתן." בכך, נסתם הגולל על מאמציו של אישיווארה למנוע את הקונפליקט. בתגובה על כשלון תוכניתו להפגיש בין ראש ממשלת יפן קונואה לנשיא סין צ'אנג קאי שק, כתב אישיווארה לקונואה כי "אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה."

אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה - ראש ממשלת יפן קונואה פומימארו

אשמה של אלפיים שנה – ראש ממשלת יפן קונואה פומימארו

במהלך מלחמת העולם השנייה, פוטר אישיווארה מכל תפקידיו בידי אויבו הותיק, ראש הממשלה טוג'ו. הוא היה אחד הקצינים היחידים שהתנגדו להתקפה על פרל הרבור, ויצאו בחריפות כנגד ההתעללות באזרחים הסינים ופשעי המלחמה היפניים באסיה. יפן, הוא טען, אמורה לשחרר את אסיה ולא לענות אותה.  האם מלחמת העולם השנייה היתה "המלחמה האחרונה" שלהתכוננות לקראתה הטיף כל חייו? אולי – אבל יפן לדעתו עדיין לא היתה מוכנה, ולנהל מלחמה מול המערב בתנאים שכאלה אינו אלא טירוף. לקראת הכניעה, הציע אישיווארה להפריד בין העם היפני לצבא – העם ישתף פעולה בצייתנות עם האמריקאים, אבל הצבא ייסוג למובלעת בהרים וימשיך להילחם משם. במשפטי טוקיו נשא נאום זועם כנגד האמריקאים והאשים את המערב באימפריאליזם וניצול חסר רחמים של אסיה והמזרח הרחוק. הוא אף אמר כי יש להעמיד את הנשיא טרומן לדין על הפצצת אזרחים יפנים מהאוויר.

הוביל את יפן לאסון - אבל מה אחריותו של אישיווארה? ראש הממשלה טוג'ו במשפטי טוקיו

הוביל את יפן לאסון – אבל מה אחריותו של אישיווארה? ראש הממשלה טוג'ו במשפטי טוקיו

עם זאת, נראה כי אישיווארה השלים עם הכיבוש האמריקאי של יפן. בהדרגה, החל להטיף לבני עמו לשתף פעולה עם הכיבוש, ואמר כי "המלחמה האחרונה" לא תהיה צבאית אלא מדעית ותרבותית. יפן, לפיכך, צריכה להתפרק מנשקה ולהפוך למדינה פציפיסטית. הוא אפילו שלח מכתבים לגנרל מקארתור וניסה לעניין אותו בתורתו, ואף פתח בסדרת הרצאות ונאומים ברחבי יפן כולה. במידה מסויימת, עבר אישיווארה תהליך של "הפנמה דתית", במסגרתו החזון המשיחי מתרחק והולך ומפנה את מקומו לפרגמטיות פוליטית. אולם האמריקאים, באופן לא מפתיע מבחינתם, לא היו מוכנים להשלים עם גנרל לשעבר שמסתובב ברחבי המדינה כולה ומדבר על "המלחמה האחרונה" – ושללו לאישיהארה את זכות הדיבור. במכתביו האחרונים לשלטון הכיבוש, התלונן הגנרל לשעבר שהאמריקאים, בכך שהם משתיקים אותו, מועלים בהבטחה שלהם "לשחרר את יפן מהדיקטטורה." ב-1949 מת מדלקת ריאות.

אישיווארה קנג'י אכן ניסה להציל את יפן ממלחמת עולם במשך שנים. ללא ספק היווה את אחד הגורמים המתונים היחידים במדינה ששקעה בטירוף לאומני. אולם תרומתו שלו לאסון שנפל על מולדתו היתה בלתי ניתנת לשיעור. הוא, שנתן את הדחיפה הראשונה לכיוון התהום, נכשל בנסיונותיו הנואשים לעצור את העגלה המידרדרת. מעולם לא התנצל על מעשיו במנצ'וריה, ולא לקח עליהם אחריות.

מישהו אחר דווקא כן לקח. בלילה ארוך אחד בטוקיו, כתב גנרל הונג'ו שיגרו, לשעבר מפקד צבא גוואנדונג, מכתב לקיסר, לעם היפני ולהיסטוריה. זו היתה אשמתו, הודה, שהניח לאישיווארה ולאנשיו להשתולל, שנתן להם לכבוש חבל ארץ סיני בניגוד לפקודות, שגיבה אותם בכל הדרך למלחמת העולם. מה שנראה ב-1931 כהרפתקה מלהיבה בדרך לגדולה לאומית, הסתיים במדינה הרוסה עד היסוד, אוכלוסייה רועדת וגוועת ברעב וחורבן המבנה הפוליטי של המדינה. יפן, בפעם הראשונה בתולדותיה, נכבשה בידי כוחות זרים. והוא – גנרל הונג'ו – בחולשת דעת, לא הניח יד תקיפה על תיבת פנדורה, לא בלם את מחול השדים בתחילתו. זמן קצר קודם לכן, נודע לו כי האמריקאים הוציאו נגדו צו מעצר כפושע מלחמה. המכתב שלו, תערובת מכמירת לב של השקרים הישנים ותחושת אשמה שאינה מרפה – ראוי לקריאה. בתרגום מיפנית:

מזה שנים רבות שרתי בתפקידי מפתח בצבא, ועתה – נגזר עלי לראות את המולדת במצבה הטרגי הנוכחי, על סף אבדון. גם אם פרשתי מהשירות, בחיל ורעדה אני ניצב מול חטאי שעליו עלי לשלם בחיי.

תקרית מנצ'וריה היתה פעולה של הגנה עצמית מתחייבת מצד צבא גוואנדונג, כנגד פיגוע רכבת של אלמנטים אנטי-יפניים. אולם תוך כדי כך, הפרנו את הוראות הממשלה והפיקוד העליון של הצבא, וזוהי אחריותי הבלעדית – כמפקד צבא גוואנדונג באותה התקופה. אני מקבל על עצמי את האחריות ועוזב את העולם הזה. יחי הקיסר! אני מייחל בכל ליבי שהמבנה הלאומי שלנו יישמר ושהמולדת תקום מחדש.

ספטמבר, 1945,

הונג'ו שיגרו

לאחר שסיים לכתוב, שלף הונג'ו את חרבו ושיסע את בטנו בספוקו – ההתאבדות הסמוראית המסורתית. עבורו, מלחמת העולם השנייה היתה באמת ובתמים המלחמה האחרונה.

%d בלוגרים אהבו את זה: