ארכיון הבלוג

מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה?

 

מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה? בין היתר, כי הקושרים לא הצליחו לקיים את החוקים הבסיסיים של הפיכה צבאית מודרנית, ופעלו לפי כללים מיושנים מהעבר, בחוסר תיאום ובאופן רשלני להדהים. ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

Turkey-Military-Coup-Détat-People-Taking-Over-Military-Tank

הכותרות על ההפיכה הצבאית הכושלת שפרצה בטורקיה הכו בהלם לא רק את הציבור הרחב בישראל ומדינות המערב, אלא גם רבים מהמומחים. בערפל המידע הסותר שהגיע אלינו מכלי התקשורת השונים, חלק גדול ממנו מוטה ומסולף על ידי בעלי עניין שונים, קשה עדיין לדעת מה בדיוק התרחש באנקרה ואיסטנבול ביום שישי, ה-15 ליולי 2016. ככל הנראה, קבוצה קטנה יחסית של קצינים, שמרכז כוחם היה בחיל האוויר, השתלטו על מפקדת הצבא באנקרה ולקחו בשבי את הרמטכ"ל, גנרל הולוסי אקאר. קושרים אחרים תקפו את מטה המודיעין הלאומי ומפקדות משטרה. מוקד ההפיכה השני היה באיסטנבול. טנקים וכוחות רגלים השתלטו לזמן מה על חלקים משדה התעופה אטאטורק בקצה החלק האירופי (או שמא רק על כביש הגישה אליו), וחסמו את הגשרים על הבוספורוס שמקשרים בינו לבין החלק האסייאתי. כוחות צבא כבשו גם את כיכר טקסים, לב המרכז השוקק של איסטנבול, ואת תחנות הטלוויזיה TRT ו-CNN TURK. אחת התמונות הדרמטיות של הלילה היתה זו של קריינית החדשות של TRT, טיג'ן קאראש, מקריאה את ההצהרה של המורדים כמי שכפאה שד, ככל הנראה באיומי אקדח.

ההפיכה התנהלה פחות או יותר "לפי הספר", מתכון המוכר היטב לכל מי שעיין במדריכים השונים לקושרים ומתכנני הפיכות: השתלטות על כיכרות מרכזיים, גשרים, צירי תנועה, שדות תעופה ומעל הכל – תחנות הטלוויזיה, מהן מקריאים את "נאום אחרי ההפיכה" המסורתי. הפוטש הנוכחי התאפיין גם בשימוש נרחב בכוחות אוויריים, דבר שמרמז כי חיל האוויר היה בסיס הכוח העיקרי של המורדים. במהלך הלילה הופצץ בניין הפרלמנט מספר פעמים, כמו גם מתקנים צבאיים עוינים למיניהם. כבר משלב מוקדם, דברים התחילו להשתבש. הקושרים אולי ציפו להתעמת עם אזרחים תומכי ארדואן, כפי שאכן קרה, אבל גם האופוזיציה לשלטון מפלגת הצדק והפיתוח, שמייצגת ציבור גדול אך מפולג של חילונים, כורדים ואסלאמיסטים יריבים, הוקיעה במהירות את ההפיכה. אפילו המפלגה הכורדית השמאלית, שהוכתרה על ידי כמה משקיפים ישראלים כ"רשימה המשותפת" של טורקיה, יצאה "ללא תנאים" נגד הפוטש. הדבר מקביל, במונחים ישראלים, להצהרת תמיכה ללא תנאי של איימן עודה בבנימין נתניהו בזמן ניסיון הפיכה של אחד מאלופי הפיקוד. כתוצאה מההתנגדות הרחבה במערכת הפוליטית ובחברה האזרחית, והמערכת המשומנת והממושמעת של מפלגת ארדואן, הציבור לא ציית להוראות העוצר של הצבא ושטף את הכיכרות והרחובות. בשיתוף פעולה עם המשטרה, הדבר גזר את גורל הקושרים, שפיקדו לכל היותר על כמה אלפי חיילים שהתפזרו בפריסה רחבה על פני כמה מוקדים. חיילים שבויים אף נרצחו באכזריות בידי אזרחים זועמים על אחד מגשרי הבוספורוס – ככל הנראה כנקמה על טנקים שדרסו אזרחים וירו בהם בכמה מהמוקדים החמים של המרד.

img712763

באופן טבעי, משקיפים רבים משווים את אירועי ליל אמש למרידות צבאיות קודמות בטורקיה, מסורת מוכרת וארוכת שנים. הצבא, הרי, השתלט על המדינה באופן פעיל ב-1960, 1971, 1980 ובמידה חלקית גם ב-1997, כאשר כפה את התפטרותו של ראש הממשלה האסלאמיסט נג'מטין ארבאקאן. אולם מלבד הפוטש של 1960, ההשתלטויות הקודמות של הצבא על המדינה לא היו הפיכות צבאיות, Coup D’état, אלא מה שמכונה בקרב אנשי המקצוע pronunciamiento, "הכרזה", צורה של מרד שהיתה נפוצה במיוחד באמריקה הלטינית (ומכאן המונח בספרדית). במרידות הכרזה, הצבא כולו מתמרד נגד הממשלה ביוזמה של שדירת הפיקוד הבכיר, ולכן הן יותר קלות ופשוטות לביצוע, במיוחד נגד ממשלות שלא עומד לרשותן כוח צבאי אלטרנטיבי כדוגמת הס"ס הנאצי או משמרות המהפכה האיראניים. במקרים הקודמים בטורקיה, מרידות הכרזה קלאסיות, הצבא כולו הפעיל את כל משקלו נגד הממשלה, באופן שהפך את מצבה לחסר תקווה. לעומת זאת, הפיכה צבאית מוגדרת כניסיון של סיעה מסויימת בתוך הצבא להשתלט על המוסד כולו, ודרכו על המדינה. ברוב המקרים, הפיכות צבאיות לא מנוהלות על ידי הפיקוד הבכיר, אלא על ידי קצינים מדרג שני, שלישי או רביעי, לפעמים בשיתוף פעולה אקטיבי או פסיבי של כמה מהגנרלים הבכירים.

הפיכות צבאיות, מעצם טבען, הרבה יותר קשות לביצוע ממרידות הכרזה, משום שהקושרים חייבים לשמור על סודיות מוחלטת גם מעמיתיהם ולצפות להתנגדות חמושה של חלקים אחרים בצבא בעת הביצוע. לכן, כאשר שמעתי את ארדואן וראש ממשלתו מתראיינים אתמול בתקשורת, ניחשתי מיד שהמרידה בצרות. כדי להצליח, הפיכה צבאית חייבת לנטרל את מוקדי ההתנגדות העיקריים ולהשתיק את יריביה במהירות הבזק, לפני שיצליחו לארגן את כוחותיהם למתקפת גומלין. וארדואן הצליח גם הצליח: ההמונים יצאו לרחובות ושיבשו את ההפיכה, בעוד המשטרה וכוחות צבא לויאליסטים כיתרו את המורדים, כינסו אותם בכיסי התנגדות מתוחמים ופרקו אותם מנשקם. לאסונם הרב, הקושרים לא שלטו אפילו בחיל האוויר כולו. לפי הידוע לנו, היה זה מטוס F-16 שהפיל מסוק מורד, ככל הנראה עם כמה מראשי ההפיכה.

image.vam.synacor.com.edgesuite.net

הנשיא ארדואן נושא דברים לפני תומכיו בליל ההפיכה, עם נחיתתו בשדה התעופה אטאטורק באיסטנבול

המורדים, שעמד לרשותם זמן מוגבל ביותר, לא הצליחו ליישם את העיקרון המרכזי שאמור להנחות את רוב המבצעים הצבאיים, ועל אחת כמה וכמה ניסיונות הפיכה: מכה מקדימה במקסימום עוצמה על מרכז הכבידה של האויב. באסטרטגיה מודרנית, "מרכז הכבידה" מוגדר כנכס שהשמדתו תסב לאויב את הנזק הרב ביותר. זהות מרכז הכבידה משתנה לפי הנסיבות. במלחמות קונבנציונליות מדובר בדרך כלל בעיר הבירה, עיקר הכוח הלוחם של היריב, או נכס כלכלי-תעשייתי שאין לו תחליף. בהפיכות צבאיות, מרכז הכבידה הוא לרוב הממשלה העוינת, או המנהיג הכריזמטי. יש לתעדף מהלומת מחץ על מרכז הכבידה מעל ומעבר לכל מטרה אחרת, מפני שכל דקה שעוברת (לפעמים, ממש כך, באופן מילולי) מפחיתה את סיכויי הקושרים להצליח. ככל שהמרד "נתקע", כך סביר שהממשלה תנצל את יתרונותיה ותגייס חיילים או אזרחים, וגנרלים "מתנדנדים" ייטו באופן טבעי לטובתה. כישלון הקצינים האנטי-נאצים ב-20 ביולי 1944 להתנקש באדולף היטלר, למשל, היה אחד הגורמים העיקריים שהובילו להתמוטטות המרד, אם כי הקושרים החמירו את מצבם עם היסוסים ועיכובים לא נחוצים גם לאחר מכן. ב-2009, לעומת זאת, הצבא של הונדורס הצליח לסלק במהירות את הנשיא זלאייה מהמדינה, "קבע עובדות בשטח" וביסס את המרד חרף התנגדות הציבור הרחב.

96995-004-FF8CD9C4

הצליחו לסלק אותו במהירות – נשיא הונדורס זלאייה

במקרה של טורקיה, כמו בגרמניה הנאצית והונדורס, מרכז הכבידה היה ללא צל של ספק הנשיא ארדואן. אם הקושרים, כפי שנראה, רצו לבלום את התהליך שארדואן מוביל, חיסולו היה אמור להיות מטרה ראשונה במעלה. חיסול מרכז הכבידה הארדואני היה מטרת זהב, גם מפני שהוא היה מספק הישג בלתי הפיך. אפילו אם הקושרים היו נכשלים בסופו של דבר, קשה להאמין שה-AKP היתה מצליחה לשמור על כוחה לאורך זמן ללא מנהיגה הכריזמטי. חיסולו של ארדואן היה מספק גם תירוץ לגנרלים בכירים שאולי ישבו על הגדר להשתלט על המדינה "כדי לנהל את מצב החירום עד לבחירות".

אולם נראה שהקושרים תיעדפו את המטרות שלהם באופן לקוי, והעדיפו לתקוף את מרכז הכבידה הלא נכון: גשרי הבוספורוס ותחנות הטלוויזיה. "כיבוש מתקני התקשורת תחילה" הוא  עיקרון מקודש כמעט בתחום ההפיכות הצבאיות, שהוטעם חזור והדגש על ידי תיאורטיקנים קלאסיים כמו קורזיו מלפארטה ואדוארד לוטוואק. אולם ההוגים הללו, שכתבו את ספריהם לפני עשורים רבים, כיוונו לדיקטטורות ריכוזיות עם חברה אזרחית רדומה, שאזרחיהן הוזנו על ידי מספר מוגבל של תחנות תקשורת. במדינות כאלו, מי ששולט באמצעי השידור הופך לבעל הבית. אולם טורקיה היא מדינה מודרנית מתוחכמת, עם חברה אזרחית תוססת, מספר רב של תחנות תקשורת, ואחוז ניכר של משתמשי טוויטר, פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות. בחברה כזאת, בלתי אפשרי לחסום את כל התקשורת במהירות. ארדואן, למשל, הצליח להתראיין לאחת מתחנות הטלוויזיה דרך אפליקציית פייס-טיים בטלפון הסלולרי, ואפילו חלק מהשדרנים בתחנות שנכבשו דיווחו דרך הטלפונים הסלולריים. המידע שזרם אפשר לחברה האזרחית להתארגן במהירות נגד ההפיכה, בעוד הקושרים נמנעים מקביעת עובדות בשטח ומבזבזים את זמנם על מטרות משניות. ואכן, המסוקים שלהם הנחיתו חיילים במלונו של ארדואן במרמריס זמן קצר לאחר שעזב את המקום והמריא לכיוון איסטנבול (ישנן גם ידיעות שמטוס של הקושרים נעל כוונות על כלי הטייס שלו באוויר, אך משום מה לא ירה). בלי מידע מדויק יותר קשה לדעת את הסיבה לכך, אבל בין אם הכישלון נבע מתפיסת עולם מיושנת, תיאום לקוי או מודיעין גרוע, הוא גזר ככל הנראה את גורלם של הקושרים. עם המוני אזרחים זועמים, מערכת פוליטית עוינת ונשיא כריזמטי פעיל, כוחות הצבא העיקריים פנו כנגד הקשר ומחצו אותו.

בשעה זו, עדיין קשה לדעת מה יהיו ההשלכות של כישלון ההפיכה, אבל דבר אחד ברור: המרד הכושל הגיע לארדואן כמתנה משמיים – דבר שהוא עצמו הודה בו ללא בושה. הנשיא ניצל את ההזדמנות להגביר את קצב הטיהור של מתנגדיו בצבא ובמערכת המשפט, רובם ככל הנראה חפים מכל קשר להפיכה. בכמה ימים, הספיקו בעלי בריתו של ארדואן לפטר אלפי שופטים, פרופסורים, מורים, שוטרים ואנשי מודיעין, ולבצע מעצרים המוניים של קצינים. כמו נאצר בשעתו, תנסה מפלגת הצדק והפיתוח לנצל את המומנטום כדי לבצר את שלטונה, ואולי גם להעביר את חוקה חדשה שתשליט אותה על המדינה באופן סופי. כרגע, עם נפילתו של הצבא, לא נראה שיש מי שיכול לעצור את ארדואן, חרף גל הטרור והעימות הנמשך עם דאע"ש מחד והמחתרות הכורדיות מאידך. אולם הפוליטיקה הפכפכה. יש לזכור, כי המנצח של היום עלול למצוא את עצמו במשבר בלתי צפוי מחר. עתידה של טורקיה, קודר ככל שיראה, עדיין לוט בערפל.

 

דיאלוג אסטרטגי: מדוע הצבא חייב להתערב בפוליטיקה?

בשיחה עם מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, המשיל הנשיא אובמה את הקרבות במדינה המרכז אסייאתית לפוליטיקה הפנימית בשיקגו. "חייתי הרבה זמן בעיר הזאת," אמר הנשיא לגנרל, "ואני עדיין לא מבין מה הולך שם."  בתגובה, אמר גנרל מק'קריסטל ש"אם היה מדובר בשיקגו, היינו צריכים הרבה יותר חיילים." בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, טוען האסטרטג אמיל סימפסון שהנשיא והגנרל עלו על תובנה קריטית, רק כדי להתנער ממנה בבדיחות הדעת. מה הקשר בין מלחמות במאה ה-21 לקמפיין פוליטי, ומדוע הצבא חייב להתערב בפוליטיקה? הינשוף על התורה האסטרטגית החדשה של אמיל סימפסון, קצין בריטי, שרוצה לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את הצבא ואת המלחמה. מאמר שני בסדרה.

=

אמיל סימפסון

בספרו, "מלחמה מלמטה למעלה", שסקרנו כאן בינשוף בשבוע שעבר, מספר האסטרטג אמיל סימפסון אנקדוטה ממלחמת אפגניסטן. במהלך המלחמה, נפגש מפקד הכוחות המערביים במדינה, גנרל סטנלי מק'קריסטל, עם הנשיא ברק אובמה, והציג בפניו מפה מבצעית של קנדהאר רבתי. קנדהאר, עיר בדרום אפגניסטן, ידועה כבירה של הטליבאן ומרכז הכובד שלהם, והקואליציה הבינלאומית ניהלה שם קרבות קשים ועקובים מדם. המפה הציגה את השבטים, הסיעות, הכפרים החמושים, ההתארגנויות השכונתיות וכנופיות הפשע בקנדהאר וסביבותיה ואת הקשרים ביניהם. מי שמכיר את אפגניסטן לא יופתע לשמוע שהמפה היתה סבוכה להפליא, כמעט לא מובנת. הנייר שהוגש לאובמה היה מלא בחיצים בכל צבעי הקשת, שהסתבכו והתערבלו זה בזה בתרשים זרימה מורכב שגם הצופה המנוסה והערני ביותר יתקשה לפענח. הנשיא אובמה הסתכל במפה ואמר לגנרל מק'קריסטל: "זה מזכיר לי את הפוליטיקה הפנימית בשיקגו. נקודות הקישור במפה מייצגות אנשי מפתח, פוליטיקאים, סיעות וכנופיות פשע בשכונות השונות, והקווים – את קשרי הפטרונות, הבריתות והיריבות ביניהן." "חייתי הרבה זמן בשיקגו," אובמה הוסיף, "ואני עדיין לא מבין מה בדיוק הולך שם."  "אם זו באמת היתה שיקגו," ענה מק'קריסטל בבדיחות הדעת, "היינו זקוקים להרבה יותר חיילים."

עלו על תובנה – הנשיא אובמה וגנרל מק'קריסטל

לדעתו של סימפסון, אובמה "עלה כאן על משהו" – אבל התובנה שלו היתה כל כך לא שגרתית, עד שגם הוא וגם הגנרל שלו פטרו את כל העניין כבדיחה. מלחמה רב-קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן דומה הרבה יותר לקמפיין פוליטי פנימי מאשר למלחמה קונבציונלית קלאסית. במלחמה, אנחנו רוצים להביס את כל מי שמוגדר כאויב. אבל בעולם שיש בו סיעות רבות, עולם של "מלחמה פסיפסית" (mosaic war), הניסיון "להביס" יכול להתגלות כהרסני. הוא עלול לדחוף סיעות נוספות לצד השני, למשל איכרים שבתיהם נהרסים בהפצצות, או אפגנים שמתנגדים לנוכחות צבאית זרה בכפר שלהם, אבל לא בהכרח לנוכחות של ממשלת קאבול (בתורת הקונטר התקוממות מכנים אנשים כאלה accidental guerillas). לעומת זאת, בקמפיין פוליטי, המטרה שלנו אינה "להביס" את הציבור שתומך במפלגה היריבה, אלא למשוך אותו לצידנו. כל פעולה שאנחנו מבצעים בקמפיין, בין אם מדובר בפגישות חשאיות, תשדירי אינטרנט, נאומים או מסיבות עיתונאים, נועדו למשוך כמה שיותר סיעות ויחידים (בעיקר אנשי מפתח משפיעים) מהמחנה היריב אלינו. בקמפיין, כל פעולה ופעולה נשפטת לפי האימפקט שלה בשכנוע קהל היעד האסטרטגי שלנו, ציבור הבוחרים. באותה מידה, טוען סימפסון, כל פעולה טקטית בשטח, צבאית או אחרת, חייבת לשרת את המטרה של "קניית קולות" של סיעות ויחידים שתומכים כרגע בטליבאן  (כל עוד אינם שייכים לגרעין הקשה שלו) או עומדים מן הצד.

התנהלות שכזאת במערכה רב-קוטבית מחייבת אסטרטגיה עקבית, הן ברמת ההנהגה והן ברמת השטח. ברמת ההנהגה, סימפסון מציין כי לעיתים קרובות האסטרטגיה הבריטית סתרה את עצמה. מצד אחד, הבריטים תמיד טענו שהמטרה העיקרית שלהם היא לרכוש את תמיכתו של העם האפגני על ידי שיפור ברמת חייו. מצד שני, הם הדגישו גם את האינטרס הלאומי הבריטי – ולעיתים קרובות יש סתירה בין השניים. למשל, האינטרס הלאומי הבריטי, כפי שנתפס בידי ההנהגה בוייטהול, הוא לחסל את סחר האופיום באפגניסטן. מנקודת מבט של מערכה צבאית קוטבית של "אנחנו" ו"הם" (בדיוק הגישה שסימפסון יוצא נגדה, והרחבנו על כך בשבוע שעבר) – מדובר גם במטרה צבאית הגיונית. סחר הסמים הרי הוא אחד ממקורות המימון העיקריים של הטליבאן. דא עקא, שהוא מקור מימון חשוב לסיעות רבות אחרות באפגניסטן, לשבטים לא מעטים ולחלק משמעותי מהאוכלוסיה הכפרית בכללה. כלומר – המלחמה באופיום, מטרה שנועדה לרצות קהלים בבית, פוגעת ביכולת של הבריטים לפנות לקהל האסטרטגי האמיתי שלהם באפגניסטן. אמיל סימפסון לא ממליץ על מדיניות ספציפית במלחמה באופיום. הנושא רגיש מאד, וכשהעליתי אותו בעצמי בסמינר, נתקלתי בהתנגדות חד משמעית של כל אנשי הצבא שהיו בחדר – כולם חונכו לראות באופיום רוע מזוקק שיש לחסלו ויהי מה. אבל סימפסון ממליץ, לכל הפחות, להכיר בסתירה האסטרטגית שקיימת. לגיטימי להסיק שהמלחמה באופיום כל כך חשובה, עד שיש לפגוע בדיאלוג עם הקהל האסטרטגי שלנו באפגניסטן על מנת לנהל אותה בהצלחה. אבל אם אנחנו לא מבינים שיש כאן סתירה מהותית, ושניצב בפנינו מכשול כבד, הרי אנחנו מתנהלים כסומים בארובה.

נתפס כרוע מזוקק - שדה פרג באפגניסטן

נתפס כרוע מזוקק – שדה פרג באפגניסטן

התיאום האסטרטגי שסימפסון מדבר עליו חייב להתרחש לא רק ברמת ההנהגה אלא גם ברמת השטח, וכאן אנחנו נוגעים בבעיה כאובה שידועה בחוגים צבאיים כבעית "הטוראי האסטרטגי". חשבו, למשל, על השערוריה של כלא אבו גרייב בעיראק. שורה של חיילים פשוטים אמריקאים, אף אחד מהם לא מבריק במיוחד, החליטו להתעלל באסירים עיראקים בשלל עינויים מיניים, ויצרו גל הדף עצום שפגע עמוקות במעמד של ארצות הברית בקרב הסיעות השונות בעיראק, וגם ברחבי העולם. פרשת אבו גרייב, באופן ספציפי, השליכה קבוצות סוניות שעד אותו הרגע ישבו על הגדר לזרועות ההתקוממות. כתוצאה של הגלובליזציה ומהפכת המידע הבינלאומית, פשע מקומי של טוראים התגלה כבעל השלכות אסטרטגיות מקיפות והרסניות. פרשות כמו אבו גרייב, כביכול, אפשר למנוע או לפחות לצמצם באמצעות הידוק המשמעת – אבל בעית הטוראי האסטרטגי אינה מסתכמת בפשעים שאפשר לסכל באמצעות אכיפת החוק הצבאי. במלחמה רב קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן, שבה כל סיעה יכולה ללבוש כובע של "טליבאן" או "ממשלה" בכל רגע נתון ובהתאם להקשר, ולהפוך לאויבת או בעלת ברית של הקואליציה הבינלאומית, ישנה חשיבות עצומה לפעולות טקטיות מבודדות של קצינים זוטרים ואפילו חיילים פשוטים בשטח. כאשר קצין מחליט לבקש סיוע אווירי להפציץ כפר, למשל, הוא עושה זאת כי יורים עליו משם. אבל אולי בכפר גר נכבד מקומי שמשמש לשון מאזניים בסיעה חמושה ומשפיעה, שמתלבטת אם לתמוך בממשלה או במורדים? באותה מידה, רשות צבאית או אזרחית שמחליטה לבצע פרוייקט סיוע, תחזק באופן בלתי נמנע סיעה אחת על חשבון אחרת. לכל הפעולות הללו יש משמעות אסטרטגית שקצינים זוטרים אינם מודעים לה. למעשה, הקצינים הללו מאומנים לחשוב שתפקידם הוא לבצע פעולות צבאיות ולא להתערב בפוליטיקה. כלומר, אם נשתמש במילותיו של סימפסון, "הם לוחצים על הכפתורים הפוליטיים באפלה, בלי לדעת מה הכפתורים הללו עושים".

סיבוך מיותר - חייל מכוחות הקואליציה בשדה פרג אפגני

טוראי אסטרטגי?  חייל מכוחות הקואליציה בשדה פרג אפגני

כדי לפתור את הבעיה הזאת, מציע סימפסון הליך מורכב שנקרא "דיאלוג אסטרטגי", ותפקידו לאמן את החיילים והקצינים להבין את ההשלכות הפוליטיות של המבצעים. הדיאלוג האסטרטגי בין רמות הפיקוד השונות, הצבאיות והאזרחיות, אמור לשלב כל פעולה בשטח באסטרטגיה פוליטית. בפועל, הוא גורר איתו שינוי רדיקלי ביחסים בין הצבא לדרג המדיני שעלול, לטווח ארוך, להציב אתגרים קשים למשטר הדמוקרטי במדינות המערב. איך אמור להתנהל הדיאלוג האסטרטגי בפועל? סימפסון הולך רחוק, ומציע לשנות באופן רדיקלי את עצם התפיסה המקובלת של יחסי הצבא והדרג המדיני. בציבור וגם בקרב רבים ממקבלי ההחלטות נהוג לראות את הצבא והדרג המדיני כ"שני עולמות" שקיימת ביניהם כפיפות היררכית. הדרג המדיני קובע אסטרטגיה, כלומר – את מטרות המלחמה, ואילו הצבא הוא ארגון טכני שנועד להגשים את המטרות הללו באמצעים אלימים. הקשר בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הוא חד סתרי. התפיסה הזאת נובעת מפרשנות (שגויה, לדעתו של סימפסון) של המכתם הקלאוזביציאני הנודע ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הפרשנות הזאת הופצה ברבים בשנות החמישים על ידי מדען המדינה סמיואל הנטינגטון (שחיבר לימים את הספר התנגשות הציביליזציות). דא עקא, שהפרשנות של הנטינגטון שגויה, מוטעית ומטעה. קלאוזביץ עצמו הכיר בכך שהצבא חייב להשתתף בקביעת המדיניות ולא רק לקבל פקודות מהדרג המדיני, והדבר נכון כפליים במציאות של מלחמה רב-קוטבית, "פסיפסית". כאשר לכל פעולה של חייל, אפילו ברמה הטקטית, יש משמעות פוליטית – לעיתים קרובות גדולה עשרות מונים בשל מהפכת המידע – הצבא חייב להיות מעורב באופן עמוק גם בתהליך קביעת המטרות הפוליטיות.

טעה והטעה - פרופ' סמיואל הנטינגטון

טעה והטעה – פרופ' סמיואל הנטינגטון

אסטרטגיה, כותב סימפסון, היא הצומת שבין ה"רצון" ל"מציאות". בניגוד לקביעתו של הנטינגטון, תפקידו של הצבא אינו רק לקבוע את הכלים להגשמת מטרות הדרג המדיני במציאות. הערכת המציאות שלו חייבת לעלות למעלה לדרג המדיני, ולשנות את המטרות האסטרטגיות עצמן בהתאם למצב הצבאי בשטח. כלומר, הדיאלוג האסטרטגי הוא תהליך דיאלקטי בין ה"רצון" ל"מציאות", בין הצבא לדרג המדיני. כל אחד מהם משפיע על השני, ומושפע ממנו. במלחמה קונבנציונלית, דו-קוטבית, הדיאלוג האסטרטגי הזה מתקיים בין המדינאים לבין קבוצה קטנה של גנרלים, משום שרק להחלטות שמתקבלות ברמת הצבא כולו יש השלכות פוליטיות. לעומת זאת, במאבק רב-קוטבי פסיפסי, גם להחלטות של קצינים זוטרים יש השלכות כאלה. לפיכך, הדיאלוג האסטרטגי חייב לכלול גם את הרמות הנמוכות של הצבא, וזה אתגר קשה מנשוא לדמוקרטיות ליברליות ולמערכות צבאיות מערביות באשר הן. בפרקים האחרונים של ספרו בונה סימפסון מודל מפורט של הדרכים לבנות דיאלוג רב-שכבתי כזה. כאן ראוי לסייג ולציין, שסימפסון לא מטיל בשום פנים ואופן ספק כלשהו בכך שהמילה האחרונה חייבת להיות שייכת לדרג המדיני. יתר על כן, הוא סבור שאפילו עמדותיו של הנטינגטון, אותו הוא מבקר בחריפות, היו הגיוניות בראשית המלחמה הקרה. באותה התקופה, גנרלים כמו דאגלס מקארתור התנהגו באופן עצמאי, והתקרבו באופן מסוכן למשחק חסר אחריות בפצצות אטום. לפיכך, באותם הימים, התנהגות עצמאית מדי של הדרג הצבאי היתה עלולה להביא להשלכות אפוקליפטיות. כיום, סימפסון סבור שאנחנו כבר לא עומדים בפני סכנה כזאת. הדרג הצבאי, לפיכך, לא צריך לקבוע מדיניות, אבל משום שכל מהלך צבאי הוא בסופו של דבר מהלך פוליטי, התובנות שלו הכרחיות בתהליך קבלת ההחלטות. במילים אחרות, הצבא אינו שותף שווה בקביעת מדיניות פוליטית, אבל הוא חייב להיות שותף. קצינים זוטרים (ואפילו בכירים) לא אמורים לשבת דרך קבע בישיבות ממשלה, אבל התובנות שלהם אמורות למלא חלק מהותי בדיונים הללו. ובכל זאת, אנחנו נתקלים בבעיה. היה והצבא יתחיל להיות מעורב בפוליטיקה, אפילו באופן הדרגתי, האם אין כאן מדרון חלקלק? האם לא יתכן שבטווח הארוך נעמוד בפני סכנה הולכת וגוברת של השתלטות צבאית על המדינה? סימפסון מודע לסכנה, והוא סבור כי אפשר להתגבר עליה על ידי הפרדה, קשה ככל שתהיה, בין שני המובנים המקובלים של פוליטיקה. הצבא צריך להתערב בפוליטיקה במובן של קביעת מטרות המלחמה, אולם אסור לו להתערב בפוליטיקה במובן של ויכוחים מפלגתיים. זו לא הבחנה פשוטה וברורה, וסימפסון עצמו הוא הראשון להודות בכך. השאלה המתבקשת היא, האם הקונפליקטים הסבוכים של המאה ה-21, מלחמות כגון המערכות בעיראק ובאפגניסטן שלכל החלטה טקטית בהן יש משמעות פוליטית – לא הופכים את הצבא לפוליטי בהכרח? והאם הדמוקרטיה הליברלית-מערבית תוכל לשרוד בצורתה הנוכחית כאשר הצבא יתערב בפוליטיקה דרך קבע? את השאלה הזאת אני רוצה לפתוח לדיון.

לילה וערפל: מבט נדיר לאסטרטגיה של דאע"ש

ביוני ואוגוסט 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים את העולם, כאשר ריסק לרסיסים חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות של הצבא העיראקי, ואף הצליח להנחיל תבוסות משפילות לפשמרגה הכורדית. בפוסטים קודמים, עמדנו על חלק מהגורמים שיצרו את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית, אך מעט מאד נכתב עד היום על האסטרטגיה הצבאית של הארגון. איך מצליח דאע"ש לשלב שיטות טרור מסורתיות, כמו פיגועי התאבדות ומכוניות תופת, עם אסטרטגיה צבאית קונבציונלית? איך נראה בפועל כיבוש עיר בידי דאע"ש? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

 

מקור: Newsweek

מקור: Newsweek

ביוני 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים משקיפים במזרח התיכון, אירופה וארצות הברית כאשר ריסק לרסיסים את הצבא העיראקי במוסול, בירת מחוז נינווה. חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות לעייפה התפרקו לרסיסים, בעוד מפקדיהן מוגי הלב היו הראשונים לברוח לכורדיסטן ולבגדאד. מאוחר יותר, התלונן מסעוד ברזאני, נשיא המחוז הכורדי, כי הצבא העיראקי התנהל כאחוזתו הפרטית של ראש הממשלה נורי אל-מליכי, וסבל מחוסר מוטיביציה ושחיתות, כאשר הציוד שנועד לחיילים נגנב בריש גלי וברגל גסה על ידי המפקדים. "צבא שארצות הברית ונאט"ו אימנו במשך עשר שנים," אמר ברזאני בראיון לאל-ערביה, "התפרק תוך עשר שעות." מליקי ויועציו היו די יהירים כדי לדחות הצעות כורדיות לסיוע צבאי, עד שהיה מאוחר מדי. ככל הנראה, הם חששו שכוחות הפשמרגה יכבשו את מוסול ולא יעזבו אותה. אבל כשהדיביזיות התחילו להתמוטט בשבוע הראשון של יוני, התקשר עוזרו של מליכי לבכיר כורדי והתחנן לעזרה. "מאוחר מדי, ידידי", אמר אותו בכיר, "הצבא שלך כבר נעלם."

הצבא כבר נעלם - נורי אל-מליכי

הצבא כבר נעלם – נורי אל-מליכי

אולם גם הפשמרגה הכורדית עצמה, חרף סדרת נצחונות מרשימים על דאע"ש ביוני, קרסה מול התקפה מרוכזת ומסיבית של ארגון הטרור בראשית אוגוסט. בסדרת מאורעות שזעזעו את העולם, הצליח דאע"ש לכבוש את רכס הרי סינג'ר, מולדתו של המיעוט היאזידי, קבוצה כורדית אתנית שמחזיקה באחת מהדתות הלא מונותיאיסטיות העתיקות ביותר במזרח התיכון. לוחמי הפשמרגה, שהתחייבו להגן על היאזידים, ברחו בחסות החשיכה כמעט ללא קרב. היאזידים נטבחו בידי דאע"ש, נשים רבות נחטפו ונמכרו לעבדות ואחרים מצאו את עצמם במצור אכזרי בהרים. בימים שלאחר מכן, החלה החזית הכורדית להתמוטט. העיירות האסטרטגיות מח'מור וטוז ח'ורמטו נכבשו בידי הלוחמים של דאע"ש, שהגיעו בסופו של דבר עד לגוור (Gwer), כ-25 קילומטרים מבירת החבל הכורדי, ארביל.

מקור: BBC

מפת המערכה בסינג'אר. מקור: BBC

מדוע התמוטטו כוחות הפשמרגה, שנחשבו בעיני רבים לכוח הצבאי היעיל היחידי בעיראק, במהירות כה גדולה? שאלה נוספת היא כיצד הצליחו הכורדים להתאושש במהירות גדולה כל כך, לבלום את דאע"ש ובסופו של דבר לשחרר את רוב השטחים שכבש. בשתי השאלות הללו נדון בפוסטים עתידיים. הפעם, הייתי רוצה להתמקד בזווית נוספת, לא כל כך ידועה, של ההצלחה הפנומינלית של דאע"ש. בפוסטים הקודמים עמדנו על סדרה של גורמים שסייעו לצקת את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית: היכולת למשוך לוחמים זרים באמצעות פלורליזם אתני והבטחות למוביליזציה חברתית מהירה, אכזריות מחרידה ופומבית שמבריחה אויבים פוטנציאליים עוד לפני שהקרב החל, וניצול הרשתות המחתרתיות הישנות של מפלגת הבעת'. אבל מעט נכתב, עד היום, על האסטרטגיה הצבאית של דאע"ש. פקודות מבצע, ככל הידוע לי, עדיין לא נתפסו, והמידע הקיים נובע מחקירות של שבויים, תעמולה גלויה של דאע"ש וניתוח קרבות. ובכל זאת, התמונה שמצטיירת מרתקת ומטרידה ביותר.

החידוש האסטרטגי העיקרי של דאע"ש הוא שילוב יצירתי טקטיקות טרור מסורתיות, כגון משאיות תופת, מכוניות תופת ומחבלים מתאבדים, בתוך אסטרטגיה צבאית סדורה. אבו מוסעב אל-זראקווי, האב המייסד של אל-קאעדה בעיראק (הגלגול הראשון של דאע"ש) הרבה אף הוא להשתמש במכוניות תופת באופן אינטנסיבי בהרבה מארגוני טרור קודמים, לפעמים במוקדים רבים בעת ובעונה אחת. אולם זרקוואי היה בסופו של דבר טרוריסט מסורתי. המטרה שלו היתה לזרוע פחד ואימה, לפגוע בכוחות האויב כדי למוטט את המורל שלהם  ומעל הכל, לנטוע שנאה ופירוד בין שיעים לסונים כדי לחצוב חלל פעולה לאל-קאעדה בתוך מלחמת האזרחים הכללית במדינה. דאע"ש, לעומת זאת, משתמש בפיגועים כאלו כשלב ראשון במבצע צבאי לכיבוש קבע של שטח, אסטרטגיה שמבוססת על שילוב בין אימה והלם (shock and awe) לתמרונים צבאיים קונבנציונאליים.

התמחה במכוניות תופת - אבו מוסעב אל-זרקאווי

התמחה במכוניות תופת – אבו מוסעב אל-זרקאווי

אסרטגית ההלם והאימה הזאת השתקפה באופן מצמרר בהתקפה על העיר ג'לולה, בגבול איראן-עיראק. ג'לולה נמצאת במחוז דייאלה, מרחק נסיעה קצר מגבול מחוז סולימאנייה שבדרום כורדיסטאן. לעיר יש חשיבות היסטורית, משום שבה ניהלו הצבאות המוסלמיים במאה השביעית את אחד מהקרבות המכריעים כנגד האימפריה הפרסית-ססאנית. ב-11 באוגוסט פרצו שתי משאיות תופת של דאע"ש את קווי ההגנה הכורדיים. אחת התפוצצה ליד המטה המרכזי של הפשמרגה וגרמה לעשרות רבות של הרוגים אזרחיים וצבאיים, והשנייה במרכז העיר. בו זמנית עם הרס מרכז הפיקוד והשליטה של הפשמרגה, התפוצצו כתריסר מחבלים מתאבדים על עמדות שמירה, נקודות ובידוק ומחסומים של הצבא הכורדי בגבולות העיירה ומסביבה. החיילים, אחוזים בפניקה, מבולבלים ונטולי פיקוד, לא ידעו איך להגיב. דאע"ש תקף בכל מקום ומכל מקום. בתוך שעות ספורות, בעוד ההגנה הכורדית מתמוטטת, נכנסו הכוחות הסדירים של דאע"ש, מלווים בכלי רכב משוריינים, לתוך העיר וכבשו אותה כמעט ללא קרב. מיד לאחר הכיבוש, צוותי הנדסה של דאע"ש פוצצו גשרים ומיקשו נתיבים מרכזיים בצירים הצפויים של התקפת הנגד הכורדית. בעוד שירותי המודיעין של הפשמרגה לא הצליחו לחדור לתוך דאע"ש והופתעו מההתקפה, לארגון הטרור היה מודיעין מדוייק על הצבא הכורדי, שחלקו נאסף בידי תומכים מקומיים, בעיקר ערבים סונים.

מפת המערכה בצפון עיראק. שטחי השליטה של דאע"ש מסומנים באדום. מקור: Independent

מפת המערכה בצפון עיראק. שטחי השליטה של דאע"ש מסומנים באדום. החבל הכורדי בצהוב, ומדרום לו העיר ג'לולה (ליד הגבול האיראני). מקור: Independent

טכניקת ההתקפה של דאע"ש מעידה על מקצועיות צבאית מרשימה, ניסיון והיכרות מעמיקה עם תוואי השטח. המדינה האסלאמית מתמחה במבצעים של חיל רגלים קל. לפעמים צבא דאע"ש תוקף בחוליות קטנות, ולפעמים ביחידות גדולות יותר של שמונים עד שלוש מאות חייל, המלוות במספר מסויים של משוריינים וכלי ארטילריה. חלק גדול מההתקפות מתבצעות באישון לילה, דבר שמעיד על יכולת צבאית בלתי מבוטלת, משום שככל הידוע אין לדאע"ש ציוד ראיית לילה או פגזי תאורה. המפקדים המקומיים נהנים משיקול דעת נרחב. כל מפקד מקבל, מדי פעם בפעם, הוראות בכתב יד מהאמיר האחראי על הגזרה, או מהמושל האחראי על המחוז. ההוראות הללו מפרטות בכלליות את המשימה שיש לבצע, אולם נותנות למפקד שיקול דעת באשר לדרך הביצוע. למושלים עצמם סמכות נרחבת לבצע התקפות ומבצעים בלי לבקש אישור מהרמות הממונות, אולם לעיתים המועצה הצבאית של דאע"ש מגייסת אותם למבצעים צבאיים נרחבים יותר. ברמה הטקטית, החוליות יודעות להתפצל בדרך ליעד, ולהתאחד לכוח מחץ גדול כאשר יש צורך בכך. רובן רכובות וניידות ביותר – תנועתיות שמתאפשרת תודות למערך הכבישים המשובח שבנה סדאם חוסיין בצפון ומרכז עיראק. במבצעים, דאע"ש עושה שימוש נרחב בתכסיסי הטעייה, וכאן נראה שאין גבול ליצירתיות שלו. בחלק גדול מההתקפות בגיזרה הכורדית, עטו אנשי דאע"ש מדים של פשמרגה וכך הצליחו להכניס חוליות פשיטה, מתאבדים או מכוניות תופת לתוך מערך ההגנה הכורדי. במקרים אחרים מתבצעים מבצעי הסחה שנועדו להסית את המגנים מנתיב ההתקפה העיקרי. בהתאם לעצתו הקלאסית של ההוגה הצבאי פון קלאוזביץ, אנשי דאע"ש מנסים לזהות את הנקודה החלשה ביותר במערך של האויב, ולרכז לתוכה כוחות בהתקפת מחץ.

חיילי פשמרגה בקו החזית. מקור: npr.org

חיילי פשמרגה בקו החזית. מקור: npr.org

בחלק מההתקפות שלהם, ליוו דאע"ש את הגל הראשון של משאיות התופת, מכוניות התופת והמחבלים המתאבדים בהרעשה ארטילרית, מצויידים בכלים אמריקאיים כבדים שבזזו מהצבא העיראקי הקורס. בקרבות כנגד המיליציות השיעיות באזור תיקרית, נעשה שימוש בתעלולים יצירתיים למטרות הגנה. דאע"ש מתמחים במוקשים מחוכמים, שאפילו הצבא האמריקאי לא תמיד הצליח לנטרל. בקרבות על תיקרית, לפי חלק מהדיווחים, ישנו שימוש בחרוזי תפילה ממולכדים המפוזרים על הכבישים.

הרחבתי בנושא, כי רק מי שמכיר את האסטרטגיה הזאת יכול להבין מדוע התקיפות האוויריות של צבא ארה"ב היו יעילות יותר מאשר צפו רוב הפרשנים מלכתחילה. בחודשים הראשונים של הלחימה, למשל, העריך מטין גורצ'אן, קצין טורקי לשעבר ששימש יועץ צבאי לכורדים ולכוחות מזויינים שונים במרכז אסיה, כי יעילותן של ההתקפות תהיה מוגבלת. זאת משום שדאע"ש הוא צבא גמיש מאד, שלא מתבסס על מפקדות קבועות או מתקנים שקל לזהות ולהפציץ. אולם גורצ'אן, חרף מומחיותו, פספס בסופו של דבר את הנקודה העיקרית. ההתקפות האוויריות של צבא ארצות הברית ומדינות הקואליציה האחרות ערערו את אחד הנדבכים המרכזיים באסטרטגיה של דאע"ש: ריכוז כוחות בנקודה החלשה ביותר של היריב על מנת להכריעו. כאשר מזלט"ים ומטוסים אמריקאיים צופים בך יומם ולילה, לא קל לרכז כוחות למסה מכריעה. גם כאשר האמריקאים לא מפציצים ישירות, הם מזהים את הקואורדינאטות של אנשי דאע"ש ומוסרים אותן לארטילריה של הפשמרגה, כפי שהתרחש בקרבות על העיירה הטורקמנית טוז חורמאטו (Tuz Khurmatu) ב-9 וב-13 לאוגוסט. בשני המקרים הללו, מודיעין מוקדם מהאמריקאים הצליח לסכל התקפות מחץ של דאע"ש על העיירה הזאת.

באופן כללי, דאע"ש נמצאת היום בנסיגה. ב-1 באפריל הצליחו כוחות הצבא העיראקי ומליציות שיעיות, בסיוע הפצצות אוויר אמריקאיות, לכבוש את תיקרית, עיר הולדתו של סדאם חוסיין, מידי דאע"ש. הפשמרגה הכורדית התאוששה ימים ספורים לאחר המהלומה של ראשית אוגוסט, ובהדרגה דחקה את דאע"ש לאורך רוב החזית. כעת, שולטים כבר הכורדים ברוב רכס הרי סינג'ר, מולדתם של היאזידים, וקרבות כבדים מתנהלים בעיר סינג'אר עצמה. אולם המדינה האסלאמית עדיין לא הובסה בלב שטחי שלטונה, בעיראק או בסוריה, ובעבר היא גילתה יכולת מפתיעה להתאושש ולהיחלץ ממצבים אבודים. אלא אם יהיה שינוי לא צפוי בתקופה הקרובה, נראה שדאע"ש תישאר איתנו לתקופה לא מבוטלת.

ישראל מול איראן – הגישה העקיפה

האם אפשרית גישה אחרת במלחמתה של ישראל מול הרפובליקה האסלאמית? בזמנים של מבוכה וחרדה קיומית, יועיל לנו להיעזר ברעיונותיו של סיר באזיל לידל-הארט, ובתיאוריה האסטרטגית המקורית שלו: "הגישה העקיפה". מאמר זה פורסם בויי-נט לפני כשבוע, וזכה לתגובות מגוונות, ביניהן נאצות של אינספור טוקבקיסטים. אולם ממש לפני מספר ימים, התבטא מנהיגה של איראן, האייתוללה עלי חמנאי, באופן המאושש את הכתוב בו.

מאמר זה פורסם לאחרונה בויי-נט. ניתן לקרוא אותו גם באתר במחשבה שנייה

שוב, תופי המלחמה מכים באזורינו. יודעי דבר בעיתונות מבטיחים "חדשות" בנושא האיראני ממש בקרוב, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי אומר שאם היה איראני "היה מודאג בשבועות הקרובים", ונתניהו מצהיר בנחישות ש"רק הוא יקבע" מתי יוצאים או לא יוצאים למערכה מול הרפובליקה האיסלאמית. שר הביטחון אהוד ברק, בעדינות הרגילה שלו, מבטיח לנו שמלחמה לא תהיה נוראה במיוחד – רק כמה מאות הרוגים בעורף.

צריך לפחד? נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד

לא צריך להיות איש שמאל כדי להעלות סימני שאלה בנושא נחיצותה ומחירה של המלחמה הקרבה. למעשה, רבים מבכירי הממסד הבטחוני בעבר ובהווה, ממאיר דגן ויובל דיסקין ועד גבי אשכנזי עושים זאת. ממצאי ועדת וינוגרד בנושא חוסר מוכנותו של צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה מחזקים את סימני השאלה הללו, ועוד יותר מכך – דו"ח מבקר המדינה באשר למוכנות העורף. בצדק תמה ח"כ דב חנין, כיצד ישראל מעזה אפילו לחשוב על יציאה למלחמת טילים, כאשר שירותי כיבוי האש שלה (למשל) נתונים במצב כה מחפיר. ועוד לא דיברנו על הסתבכות בפעולה האווירית, מלחמה נגררת עם מדינות אחרות, אפשרות לתבערה מזרח תיכונית וכיוצא בזה.

אולם בכל זאת, יש צדק גם בדבריהם של תומכי המלחמה. בעית הגרעין האיראני היא אכן בעיה רצינית: לא רק האפשרות (הקלושה) שאיראן תשליך פצצת אטום על ישראל, אלא גם הסכנה של מירוץ גרעין אזורי, זליגת חומרים רדיואקטיביים לידי ארגוני טרור ועוד כיד הדמיון הטובה. לפיכך, שומא על מתנגדי המלחמה להציע פתרונות אחרים.

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: