ארכיון הבלוג

לפרוץ את הלוקר: מערכת הביטחון והמלכוד של ה"מקצוענים"

ברוך הבא! האלוף במילואים יוחנן לוקר הצטרף, לפחות בעיני פרשנים מסויימים, לשמאלנים האגדיים הלוגמים תה צמחים בשדירות רוטשילד ומחפשים דרכים לפגוע בצה"ל ובמדינת ישראל. רבים כתבו כבר על ההיסטריה שאחזה במערכת לאור מסקנות דו"ח לוקר, על הטיעונים הבעייתיים של צה"ל ומשמעות המסקנות לביטחון המדינה ולעתיד הכלכלה. אבל האם יש לדברים משמעות רחבה יותר? מה ניתן ללמוד מהאשמות בוגי יעלון על "ניתוק" של חברי הועדה וכיצד מנסות מערכות בירוקרטיות לשמר את עצמן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלכוד שבמקצוענות.

images

לשורותיהם של אותם "שמאלנים אגדיים", שלוגמים תה צמחים בבתי קפה טרנדיים ואוכלים סושי טבעוני במימון אירופי בעודם דנים בדרכים להכפיש את מדינת ישראל בעולם, הצטרף לאחרונה חבר חדש, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה: יוחנן לוקר, אלוף במילואים ולשעבר מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, שעמד בראש הועדה שפרסמה את הדו"ח המדובר על תקציב הביטחון. הפרשן הצבאי אלון בן דוד כתב על הדו"ח המושקע, המפורט והמנומק הזה, שנכתב רובו ככולו על ידי אנשים עם ידע מעמיק על מערכת הביטחון, שהוא תוצר של "בתי הקפה בשדרות רוטשילד". לא פחות. אלון בן דוד רק היה צריך לטעון שלוקר ממומן על ידי הקרן החדשה לישראל. רמ"ט חיל האוויר לשעבר וראש תעשיית אלביט מערכות לשעבר הם סמולנים מנותקים לוגמי קפוצ'ינו, ואפשר ללכת לישון בשקט – עם הפנסיה התקציבית, כמובן.

Rothschild-Blvd-tel-aviv

אלון בן דוד אינו לבד. מדהים לראות כיצד משה "בוגי" יעלון, השר שמזה זמן מכהן כראש הועד של מערכת הביטחון והאיש שהפך את הדשדוש והקיפאון לאידיאולוגיה, פסל בהבל פה את המומחים שהוא עצמו היה מעורב במינוים. נביא האידיאולוגיה הבוגיסטית מייצג את הרטוריקה הזאת באופן מוחצן ומוקצן, אבל הוא ממש לא היחיד. לא מזמן שמעתי, באוניברסיטה אמריקאית כלשהי, הרצאה של בכיר בטחוני ישראלי שכינה כל אדם שהעז לחלוק על הנחות היסוד של המערכת, כולל גנרלים וראשי שירותים חשאיים לשעבר, כ"מנותק", "בור" או סתם אידיוט שלא מבין מהחיים שלו. וכמובן, בפוסט ביקורתי שפרסמתי לא מזמן על הבידוקים הבטחוניים המשפילים בנתב"ג, קיבלתי לא מעט תגובות מיוצאי המערכת שהסבירו לי למה הכל בסדר, כל טיעוני הנגד הם שקרים, ואין צורך בשום שינוי משמעותי.

אלוף במיל' יוחנן לוקר

אלוף במיל' יוחנן לוקר

המילים שהשתמש בהן יעלון מעניינות מאד לא רק להבנת העניין הנוכחי, אלא גם לאופן שבו מערכות בירוקרטיות מנסות לשמר את עצמן ולדחות בבוז שינויים משמעותיים. הועדה, כך יעלון, לא מבינה כיצד פועלת מערכת הביטחון, עיוורת לצרכי הביטחון של ישראל ובעיקר "מנותקת". מדוע היא מנותקת? משום שהיא מעזה לחרוג מהמוסכמות שהפכו לאמת חקוקה באבן במקומותנו: שה"איומים" תמיד במגמת עלייה, ושתקציב נוסף למערכת הביטחון, בין אם מדובר במערכות נשק יקרות ובין אם בפנסיות גישור, הכרחי כדי להתמודד עם האיומים הללו. הכלכלן אורי כץ (כאן וכאן) התמודד כבר עם כמה מהטענות הפופולריות של מערכת הביטחון, ופירק אותן לגורמים. כאן, הייתי רוצה לחרוג מהויכוח על דו"ח לוקר, או ליתר דיוק להטות אותו לכיוון שונה במעט. מה משמעותה של טענת ה"ניתוק" שמעלה יעלון, ומה היא אומרת לנו על האופן שבו "מקצוענים" מנהלים את ענייניהם?

אפתח בסיפור, שחורג קצת מהויכוח המקומי שלנו כאן בישראל. פרופ' דייויד מוס, היסטוריון כלכלי ומומחה למנהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד (גילוי נאות: הייתי מתרגל שלו), הוזמן פעם לשאת נאום בפני פורום עסקי יפני. הקהל, שמילא את האולם מפה לפה, הורכב מאנשי עסקים, ביניהם מנהלי תאגידים ואחדים מבכירי המשק. פרופ' מוס הוזמן כדי לדבר על הבעיות שעומדות בפני המגזר העסקי ביפן, בראש ובראשונה הדשדוש וחוסר החדשנות של חברות רבות, ולהציע פתרונות. המרצה האמריקאי, שלא היה מומחה באופן ספציפי לכלכלת יפן, תהה על מה בדיוק ידבר. יום לפני ההרצאה, שוחח במקרה, בלובי של המלון, עם נערים יפנים שאמרו לו שהם מעוניינים ללמוד מנהל עסקים ולהשתלב בחברות מובילות. במשך שעתיים, הם חלקו בפניו רעיונות, חלקם מבריקים, מקוריים ומהפכניים על המצאות, חידושים ואסטרטגיות עסקיות. הפרופסור התרשם, ושאל שאלה. "נניח", אמר, "שמחר תעבדו בחברה גדולה כמו סוני או טויוטה. כל הרעיונות שהעליתם עכשיו בפני, בשיחת חולין, האם תעלו אותם גם בפני הממונים עליכם בחברה?" הנערים הסתכלו עליו כאילו נפל מהשמיים. "בוודאי שלא," אמר אחד מהם, והסביר שביפן עובד זוטר לא מעז אפילו לפתוח את הפה, ובוודאי שלא להתערב בענייניה של ההנהלה. יום לאחר מכן, סיפר מוס לבכירי המגזר העסקי היפני, שישבו בהרצאה שלו, על השיחה עם הנערים, וטען בתוקף כי ההיררכיות הנוקשות בחברות היפניות הן המחסום העיקרי לחדשנות. הוא הציע גם פיתרון מעניין ומקורי, שלא כאן המקום לפרט. בסיום ההרצאה, קם אחד מהמכובדים שבקהל, מנכ"ל חברה גדולה כבן שמונים ואחד מאנשי העסקים הידועים ביפן, ואמר למוס ש"לא רק שכל מילה שלך נכונה, אלא שהבעיה אפילו יותר חמורה מאשר אתה מעלה בדעתך. אבל אף אחד כאן לא מסוגל לשנות את זה."

הבעיה היא בהיררכיה: טקס בחברת טויוטה

הבעיה היא בהיררכיה: טקס בחברת טויוטה

אנשי העסקים היפנים שעמדו בפני מוס, כולם אינטליגנטיים ובעלי ניסיון, היו מודעים כמובן לבעיה היטב. אבל מבחינתם, היא היתה בעיה משוקעת. כלומר, כשל שכל כך משולב בתרבות הניהולית והחברתית הקיימת, עד שקשה לדבר עליו, ובוודאי לשנות אותו. בשביל לשנות את כיוון החשיבה יש לעיתים קרובות צורך בגורם חיצוני,  לרוב עם רקע וניסיון דומה אבל לא זהה; מישהו שמבין את הבעיה, אבל לא כבול באלפי כבלים מנטליים שגורמים לו לחשוב שזה המצב, "ככה זה" או "אין מה לעשות". מי שקרא את הספר שומרי הסף, יודע שעמי איילון נתקל בבעיה דומה כאשר התמנה לראשות השב"כ. לאחר הטראומה של רצח רבין, לקח איילון לידיו שירות מוכה ומובס, שהיה זקוק באופן דחוף לרפורמות. כאשר הגיע לישיבת ההנהלה הראשונה, הודה בפני הנוכחים שהידע המקצועי שלו דל משלהם. הם, הרי, יודעים טוב ממנו כיצד להפעיל מקור או איך לנתח מידע מודיעיני. לפיכך, הוא רוצה שיסקרו בפניו את כל נהלי העבודה בשירות, אחד אחד, וינמקו אותם. כל נוהל – והנימוק הרציונלי שלו. דבר אחד, אמר להם, הוא לא מוכן לשמוע: שכך יש לעשות פשוט משום שכך הדברים היו תמיד, ומה שהיה הוא שיהיה. זה עוד יתרון של האאוטסיידר האינטליגנטי, שיש לו ידע קרוב לנושא אך לא הגיע מאותה תרבות ארגונית. הוא לא לוקח כלום כמובן מאליו, ויכול להבחין בנקודות עיוורון ונקודות תורפה שאנשים מתוך המערכת אינם מסוגלים לראות, שלא לדבר על לעשות משהו בנידון.

ניער את השירות: עמי איילון

ניער את השירות: עמי איילון

מבחינה זו, ועדת לוקר היתה תמהיל אידיאלי של אינסיידרים לשעבר ואנשים מנוסים ואינטליגנטיים שהגיעו מחוץ למערכת או מהפריפריה שלה. כולם הכירו היטב את הנושא, אבל אף אחד לא היה נתון לצבת הבירוקרטית של המערכת ולא היה כבול להנחות היסוד המקודשות שלה. ובמצבים כאלו, המערכת – שכמו מערכות רבות אחרות מסוגה מעוניינת יותר מכל לשמר את המצב הקיים – מגיבה במנטרות הידועות והשחוקות: "אתם מנותקים", "אתם לא מבינים אותנו", "אנחנו עושים ימים ולילות", "אתם לא תלמדו אותנו ש…" "בתי הקפה בשדירות רוטשילד", וכיוצא בזה. וכל אחד מכם יוכל להוסיף את הקלישאה הבטחונית האהובה עליו.

ואם במערכת הביטחון יש להטיל ספק באמת המקודשת של ה"מקצוענים שבטוח יודעים מהם הם עושים", אז למה לא במערכות אחרות? אולי, למשל, המקצוענים הדיפלומטיים, למשל השגריר באירלנד בועז מודעי והסגנית המבריקה שלו, שמייצרת ציוצים פרובוקטיביים בקצב מסחרר, לא ממש יודעים מה הם עושים? שמא כדאי לבחון את הנחות היסוד של האסטרטגיה המדינית של ישראל, אם בכלל יש כזאת? אולי אנשי עסקים, מומחים חיצוניים, מנהיגים דתיים ופעילים העובדים בשטח, יכולים לאתגר את התפיסה האסטרטגית והבטחונית של ישראל ולהכניס, סוף סוף, רעיונות חדשים למאגר התגובות הפבלוביות של ה"מקצוענים", שהכזיבו פעם אחרי פעם? בעיראק, למשל, פעילת זכויות האדם אמה סקיי, אישה אנטי-מיליטריסטית להפליא, שולבה במערך הצבאי והרעיונות המקוריים שהציעה התגלו כאבן יסוד של הניצחון על אל קאעדה בשנת 2007. והעיקר: אם אתם רואים בטלוויזיה איזה גבר סמכותי בחליפה או במדים אומר לכם לא להעסיק את ראשיכם הפעוט בעניינים הרי גורל, כי "צריך להשאיר את זה לדרג המקצועי", התחילו לחשוד; והעיקר- הקשיבו לכל הקולות, גם ובמיוחד אלו שמגיעים מהשוליים או מפורשי המערכת, שקלו את הנתונים בכובד ראש והגיעו למסקנות משלכם. בין אם מדובר באיראן, תקציב הביטחון, המדיניות מול הפלסטינים או כל עניין חשוב אחר, אם אתם לא תחשבו – אף אחד לא יעשה זאת עבורכם.

המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל? טור אורח מאת גל פרל

האם דרושה מהפכה בצה"ל? עפר שלח, כיום ח"כ מטעם יש עתיד וחבר בועדת חוץ וביטחון, קרא בתוקף לרפורמה מטלטלת בממסד הבטחוני הישראלי. צה"ל, לטענתו, הוא מכונה אנכרוניסטית, בזבזנית ושמרנית, ים של בינוניות בתוך איים של מצויינות. ינשוף צבאי-אסטרטגי מארח את גל פרל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, אשר סוקר את ספרו של שלח, המגש והכסף, ותוהה עד כמה רלוונטיים הלקחים שהוא מלמד.

Private_Money_Silver_Platter

"מה עומד בדרכו של צה"ל להפוך לצבא מקצועי או חצי-מקצועי, ולהתאים את עצמו מבחינת סדר הכוח, הציוד ותורת הקרב לפני המלחמה החדשים? מסורת, חששות שיקולי יוקרה ותפיסות מוטמעות. קצין בכיר בתחום המחקר והפיתוח בצה"ל ניסה פעם להסביר את הדברים באמצעות משל בדוי: הוא סיפר שבכיסו של קצין פרשים פולני, שנהרג בהסתערות אמיצה ונואלת על הטנקים הגרמנים, נמצא מסמך – תמצית של דיון קודם למלחמה. כשהזכיר מישהו בדיון את הטנקים הגרמנים, נענה במשפט המזלזל: "הסוס הפולני והאציל הפולני הגנו עלינו במשך מאות שנים. אל תבלבל את המוח עם קופסאות הפח שלך." המשל תקף גם היום, אלא שהיום קופסאות הפח האלה, טנקי המערכה, הם אלה שזמנם הולך ועובר. אבל כמו אז, מי שגדל על תפיסה מסוימת מתקשה להיות האיש שיישם את השינוי."

עפר שלח, המגש והכסף (אור יהודה: כינרת זמורה-ביתן, 2003), עמ' 49

41912
"המגש והכסף" הוא ספר עיון מאת העיתונאי והפובליציסט עפר שלח (אשר כעת מכהן כחבר כנסת), העוסק ביחסי החברה הישראלית וצה"ל. שמו של הספר לקוח מן השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן. את הספר קראתי לראשונה בקורס קצינים, ומאז קראתיו פעמים נוספות והוא נותר חד ורלוונטי כשהיה. במהלך המחקר קיים המחבר עשרות ראיונות עם קצינים בשירות פעיל אשר אינם מזוהים בספר בשמם, ועם הרמטכ"לים בעת כתיבת הספר, מופז ויעלון. הספר דן במבנה הצבא, מודל גיוס החובה ומערך המילואים. כן עוסק הספר במודל הכשרת הקצינים והמפקדים בצה"ל, ברלוונטיות של מודל צבא העם בעידן הנוכחי ובהתאמתו לאתגרים הביטחוניים מולם ניצבת מדינת ישראל, ובהם המלחמות הא-סימטריות ופעולות השיטור בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ולבנון. שלח גם מצביע בספרו על השינויים בשדה הקרב המודרני. המלחמה נותרה אמנם, כמאמר קלאוזוביץ', נחלת אי-הוודאות, אולם הלחימה הפכה שונה בתכלית. ממלחמה בצבאות סדירים ללחימה בארגונים תת-מדינתיים ובאיומי המעגל השני והשישי דוגמת ג'יהאד עולמי ותכנית הגרעין האיראנית.

מודל השירות בצה"ל וכנגזרת שלו גם אופיו כמיליציה, טוען שלח, נקבעו כך בקום המדינה משום ש"בן גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר." (עמודים 20-21) אולם "הסדקים הראשונים במודל זה נבעו כמעט מיד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט." (עמוד 21) ועל כן יש לבצע רפורמה ושידוד מערכות כולל בצה"ל ולשנותו לצבא מקצועי יותר על מנת שיתאים לאתגרי ההווה והעתיד. למעשה, מציע שלח מעבר הדרגתי לצבא מקצועי למחצה, ולא כפי שנכתב בגב הספר למודל צבא שכירים, משום ש"בצבא מקצועי השירות יהיה עבודה שיש בה שליחות ואידיאלים – אבל עבודה." (עמוד 98)

קורא לצבא מקצועי - עופר שלח

קורא לצבא מקצועי – עופר שלח

לצורך הדגמה מתאר שלח את מסלול השירות של שני הרמטכ"לים שבתקופת כהונתם נכתב הספר. מופז, ש"היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'." (מתוך הכתבה "צה"ל? לא מה שחשבתם" מאת יוסי קליין, "הארץ", 17.09.2003) ויעלון:

"המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאוד לקציני שדה מצטיינים בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה"ל. הצלחתם כרמטכ"לים, במידה שהיתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה. מופז ויעלון החלו שניהם את דרכם בצנחנים. יעלון הוא הרמטכ"ל השמיני ברציפות – שלושים שנה של מפקדים עליונים – מקרב חובשי הכומתות האדומות. הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד או כסגן מפקד בסיירת מטכ"ל – יחידה שאין לה דבר עם צה"ל הגדול. גם הרמטכ"ל הבא, אם לא תקרה תפנית מרעישה, יהיה איש חיל הרגלים. מופז התקבל לקורס קצינים, לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות. זה ביטוי (במקרה הזה, מוצדק לגמרי) של האתוס של צבא המצוי כל הזמן בסוג כזה או אחר של מלחמה: מי שמצטיין בשדה הקרב – המבחן העליון של הלוחם והמפקד – יזכה לגמולו בקידום המתאים. יעלון, מצידו, השתחרר מצה"ל כסמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. את הדרך מסג"מ לאלוף עשה בעשרים ואחת שנים; שלוש שנים בלבד היה תת-אלוף. שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים, כולם בהצלחה רבה. בכולם התבקשו, לאמיתו של דבר, להציג אותו סט תכונת שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא "ברחו" הצידה ללימודים (לשניהם תואר ראשון בלבד; יעלון השתלם גם שנה אחת בקולג' המלחמה הבריטי בקמברליי), לא שירתו בתפקידי מטה, כמעט לא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר פרט לאלו שכבר הוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. בסופו של דבר, הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני." (עמודים 86-87)

לא הוכשר לפקד על צבא מורכב ומודרני - משה "בוגי" יעלון

לא הוכשר לפקד על צבא מורכב ומודרני – משה "בוגי" יעלון

את יעלון החליף מפקד חיל האוויר דן חלוץ לאחר שהועדף על פני גבי אשכנזי, באותה תפנית מרעישה שאכן אירעה. אולם גם הוא, טייס הקרב, חסר הכשרה מתאימה לתפקיד, בקיאות מספקת במצב כוחות היבשה ובהפעלתם. שכן בניגוד למפקדי זרועות האוויר והים הכפופים לרמטכ"ל, "מפקד צבא היבשה הוא גם מפקד הצבא כולו." (עמוד 97) במיוחד בלחימה. למי שחושב שמשהו מאז השתנה בצה"ל הרי שמסלול השירות של שני הרמטכ"לים האחרונים מעיד אחרת. אשכנזי עשה מסלול מלא בחטיבת גולני, ואף שעשה את כלל שירותו בצבא הגדול ושימש במספר תפקידי מטה קרדינליים הרי שקידומו היה מטאורי והוא מונה לאלוף בגיל 42. מחליפו רא"ל בני גנץ, שעשה את המסלול שלו בצנחנים, תיאר בראיון את שירותו הצבאי, "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי. שטח – זה כל הרקורד שלי." (מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 06.01.2011) תיאור זה ממחיש כי מה שהיה הוא שיהיה, "תפקידי מטה, שבצבאות אחרים נחשבים ללוז ההכשרה של המצביא, הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא." (עמוד 87)

שטח - זה הרקורד שלו: בני גנץ

שטח – זה הרקורד שלו: בני גנץ

בצה"ל, בעיקר ביחידות הלוחמות, מקדשים את ערך המקצועיות ומרבים לדבר עליו. אולם משך השירות, נטל הבט"ש ומגוון מתארי הלחימה אליהם נערכים ביחידות, מקשה מאוד על מימושו. הלוחם, כך חונכנו בצנחנים, הוא איש מקצוע מעולה המיומן בשימוש בנשקו ובלחימה במתארים השונים. בפועל, שמעתי פעם אלוף במיל' (מיוצאי הצנחנים, שזכה לכינוי "האדם החושב" במטה הכללי), שטען כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. "לחץ הבט"ש רק מחמיר את חוסר ההכשרה הזה: העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן לוקח לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא. ומכיוון שמבחן התוצאה הוא הקובע, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר." (עמודים 88-89)

היעדר ההכשרה בצה"ל הורגש היטב במלחמת לבנון השנייה, בה פיקדו על יחידות גדולות קצינים דוגמת תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי ומהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו (סופרלטיב שחוק אך נכון). צוקרמן לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות, ועל כן נכשל בהובלת האוגדה בפיקודו אל משימותיה הקרביות. במקביל, "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל." (מתוך הכתבה "מאורעות תרח"ט" מאת עפר שלח‏, מגזין "בלייזר", ‏מרץ 2007, עמוד 95) זאת בניגוד לשבעה מפקדי חטיבות במלחמה, כולם אנשים ישרים ואמיצים שעמדו בעבר במבחן האש, שלא השכילו להבחין בין העימות המוגבל המתנהל בשטחים לבין המלחמה בלבנון. מרדכי פעל אחרת, עד כמה שניתן לשפוט, מתוך אותם אינסטינקטים וסט תכונות שמנה שלח בהתייחסו למפקד כיתה המוביל את אנשיו מלפנים. חלק מהליקויים הטקטיים הללו תוקנו בטרם מבצע "עופרת יצוקה", אולם אין די בכך.

נועז כמפקד זוטר, בעייתי כמצביא: תא"ל ארז צוקרמן

נועז כמפקד זוטר, בעייתי כמצביא: תא"ל ארז צוקרמן

בעת שהספר פורסם נכתב בגב הספר כי: "עפר שלח בן 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון." מאז כאמור אירעו ההינתקות, מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", פרשת הרפז, המחאה החברתית, ומבצע "עמוד ענן". שלח עצמו עבד מאז ב"מעריב" ובערוץ 10, נבחר לכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד", לקח חלק בוועדת שקד ובניסוח החוק לגיוס המגזר החרדי והכנסתו לשוק העבודה ושימש כחבר ועדת חוץ וביטחון במהלך מבצע "צוק איתן", "אבא שלי והחברים שלו, הרבים מספור, מששת הימים ויום הכיפורים ומה שביניהן ואחריהן; אני ואהוביי שאבדו לי בלבנון וברצועה, ועכשיו בני וחבריו. כמעט חמישים שנה של גברים בנעליים אדומות ועיניים אדומות עוד יותר. זו היתה המלחמה הראשונה שלנו, הדור של לבנון, כהורים, ולהגיד שזה הרבה יותר קשה זו כמובן קלישאה נכונה לגמרי. מקומי במעגל הקרוב המקיף את שמכונים 'מקבלי החלטות' היה קושי מסוג אחר. זה היה כמו לחיות בספר שכבר כתבתי, ובו בזמן לנסות לשנות את מה שנכתב בו. הכעס שחשתי כשחקרתי את האינתיפאדה ולבנון השנייה היה הפעם מסובך במיוחד, כי חלקו הופנה אלי." (מתוך הכתבה "העיניים אדומות יותר מהנעליים" מאת עמוס הראל, "הארץ", 08.08.2014)

הקריאה בספר במהלך הלחימה בעזה בקיץ 2014 מראה כי חלק מהנחותיו התממשו או עתידות להתממש וחלק, בהן הערכותיו כי "התפיסה של "העתקת המלחמה לשטח האויב" פשטה כבר את הרגל. פיקוד הצפון, בכוחות סדירים ועם תמיכה אווירית ונשק מתקדם, אמור לטפל באיום כזה במהירות וביעילות. גם הדרך הנכונה לטפל בחיזבאללה עוברת בוושינגטון, או במבצע שהכוח הנכון לעשות אותו הוא סדיר ולא גדול." (עמוד 60), הוכחו כפחות מתאימות, שהרי בלבנון ולאחר מכן בעזה הפעיל צה"ל גדודים, צוותי קרב חטיבתיים ואף אוגדות מתמרנות וניהל קרבות קשים כנגד לוחמי חמאס וחיזבאללה.

שלח מציג צבא מלא כוונות טובות, ואף איים של מצוינות, בים של חובבנות ובינוניות שאינו מתאים למילוי משימותיו, ושחלק מהן הפכו ללא רלוונטיות או לחלופין לבלתי פתירות באמצעות כוח (כך למשל שאלת הדמוגרפיה הערבית אל מול המדינה היהודית ובתוכה). הקריאה בו כעת, נוכח הרפורמה שמובילים כעת בצה"ל השר יעלון, סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט והרמטכ"ל בני גנץ (שנתונה כמובן לביקורת ועדת חוץ וביטחון בה חבר שלח) מרתקת. מה נרוויח כחברה מאימוץ מסקנותיו של שלח? ראשית, ייפסק השיח הכולל בתוכו את תחושת הקורבנות והפחד מפני איומים קיומיים לכאורה (ולכאורה בלבד), שבינם לבין היות ישראל המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון אין דבר וחצי דבר. ושנית, "הקוד האתי של צה"ל, מסמך מנופח ויומרני שמעולם לא היה בו תוכן של ממש, יפנה את מקומו לקוד של ארגון מקצועי. דמות המפקד שתעלה ממנו כבר לא תהיה מומש-אולי מאנשי פנפילוב, שקם כל בוקר ומאחוריו מוסקבה. היא תדמה יותר, בהקצנה קלה בלבד, למנהל בארגון יעיל, שהתפוקה שלו היא ביטחון." (עמוד 98) הספר כאמור נותר רלוונטי כשהיה אם לא יותר. הקריאה בספר נעימה ומהנה ושלח מיטיב לנסח את רעיונותיו וטענותיו באופן קריא ובהיר. ראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, אנשי מחקר האקדמי העוסקים בצבא , חברה ומדינה, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וכמובן כל מי שצה"ל ובטחון המדינה יקרים לליבו.

מי בעד חיסול הטרור

רשומה זו היא גירסה מורחבת של מאמר שפרסמתי בווי-נט. היא התפרסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

בימים האחרונים, נראה שגם ישראלים עם השקפת עולם ימנית-מרכזית, ואפילו בחוגי השלטון, התחילו להבין שהפעם בריוני ההתנחלויות חצו את הגבול. מי שהיו מוכנים להשלים עם ההתעללות היומיומית של המתנחלים באוכלוסיה הפלסטינית, מי שהסתפקו בגינויים עקרים נוכח שריפת מסגדים, מי ששתקו מול טרור "תג מחיר"- קיבלו את ליל האימים בחטמ"ר אפריים והתקפה קטלנית על קצינים בכירים בצה"ל. בהקשר זה יש להזכיר גם את הניסיון הכושל של נערי גבעות "להתנחל" בגבול ירדן. בפעם הבאה, הם עלולים לחצות את הגבול ולגרום לתקרית דיפלומטית שנזקה לא ישוער.

אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו, כך נראה, מתחיל להתעורר מנמנום העצלתיים שלו. אמנם נתניהו לא אישר עדיין למערכת הביטחון לקרוא לנערי הגבעות בשמם האמיתי, מחבלים ששייכים לארגון טרור, אבל הוא דווקא אישר את מעצרם בידי צה"ל ושיפוטם בבתי דין צבאיים- צעד שמעטים ראו כאפשרי עוד לפני כמה שבועות. תא"ל ניצן אלון, שידוע כקצין שמחויב (באופן יחסי) למאבק בהפרת החוק של המתנחלים, מונה לאלוף פיקוד המרכז. אולם דווקא כעת, כאשר נראה כי המערכת מתחילה להתעורר, יש להיזהר מדגם קבוע, הרסני ומסוכן שהתפתח ביחסים בין המדינה להתנחלויות מאז שנות השבעים, וניתן לסכמו בסדר הבא: עימות המלווה בפחד מ"מלחמת אחים", ואחריו הידברות, פשרה והסלמה נוספת.

כניעתה המבישה של ממשלת רבין למתנחלים ב-1975 היתה אחת הסנוניות הראשונות. כדאי להיזכר באירועים: חבורה אידיאולוגית נחושה של קנאים דתיים מתנועת "גוש אמונים" עלתה, בניגוד לחוק, לסבסטיה שבשומרון כדי להתנחל שם. הממשלה, למרות שיתוף הפעולה שלה עם המתנחלים באזורים אחרים, החליטה שהשומרון חסום להתנחלויות. שמונה פעמים פינו כוחות הביטחון את הפולשים. שמונה פעמים הם שבו וחזרו. ולבסוף, כרע-נפל שלטון החוק לפני קבוצה נחושה של עבריינים אידיאולוגיים. המדינה לא היתה יכולה לעמוד מול האידיאליזם, הנחישות ורוח ההקרבה שלהם, שהזכירו לרבים את ראשית הציונות. "הם אינם הגנגסטרים מסבסטיה," כתב העיתונאי שלמה שמגר בידיעות אחרונות, "הם השמן והסולת של עם ישראל, מבוע של אידיאליזם, של מסירות, של נכונות להקרבה והגשמה אישית." מול המניעים הטהורים של העבריינים, שלא היו אלא כיסוי דק לחזון דתי-משיחי, החליט שר הביטחון שמעון פרס להיענות להצעתו של חנן פורת, מראשי החבורה, ו"להתפשר מעט". המתנחלים הועברו למחנה צבאי- ומשם הקימו, בניגוד לחוק, יישוב אזרחי. מפשרה זו צמחו עשרות רבות של התנחלויות, ומהן- המאחזים הבלתי חוקיים.

העלייה לסבסטיה, 1974

בימי הממשלות האחרונות חזר הדפוס על עצמו: נערי גבעות מקימים מאחזים לא חוקיים כדוגמת מיגרון, חזון דוד או מצפה יצהר, המנהיגים ה"מתונים" של מועצת יש"ע קוראים להידברות כדי "לבלום את הקיצוניים" ו"למנוע מלחמת אחים", ולבסוף מושגת פשרה. בימי ממשלת ברק, למשל, נחתם הסכם לפיו "פונו" חלק מהמאחזים (למעשה, קרוואנים לא מאויישים) תמורת הכשרת האחרים. כך נכנעה הממשלה שוב ושוב, והמאחזים פשו על הגבעות. כפי שכתבו עידית זרטל ועקיבא אלדר בספרם על ההיסטוריה של ההתנחלויות, ה"מבוגרים האחראים" במועצת יש"ע היו מודעים היטב ליעילותה של האסטרטגיה הזאת. "שטחי האתרים שיפונו יוסיפו להישאר באופן מעשי בשליטת היישובים.", נכתב באיגרת רשמית של מועצת יש"ע, "יהיה אפשר לקיים בהם פעילות חקלאית ואחרת, מכיוון שההגבלה היא לעניין מגורים בלבד. מאז סבסטיה ואלון מורה, המאבק למען ההתיישבות נשען גם על מהלכים טקטיים של פשרה. כולם ללא יוצא מן הכלל רק קידמו והעצימו את מפת ההתיישבות."

בריוני המאחזים, שהבינו שאיש אינו בולם אותם, החליטו לנקוט באסטרטגיה של מאזן אימה למול הממשלה כדי למנוע כל תוכנית לפינוי עתידי, וכך נולדה לה התופעה של "תג מחיר". קורבנותיה הראשונים היו פלסטינים, הבאים בתור היו אנשי שמאל (כפי שגילה פרופ' זאב שטרנהל, כאשר מטען הונח על פתח ביתו) וכיום היא התפשטה גם כנגד קציני צה"ל. לא רק המתנחלים- אלא גם המדינה אשמה. מי שהתפשר עם אנשי המאחזים, מי שהסתפק בתגובה פושרת מול שריפת מסגדים ועקירת זיתים- גילה היום שטרור המתנחלים רודף אחריו עד ביתו שלו.

מה עושים? ראשית כל, בולמים את הטרור היהודי ביד ברזל. יש לנהוג בו בדיוק כפי שנוהגים בטרור הפלסטיני. שיפוט הפורעים בבתי דין צבאיים והענשתם במלוא חומרת הדין (רצוי עונשי מקסימום, בלי להתחשב במדיניות ענישה מקלה), הם צעד ראשון, אם כי בהחלט לא מספיק. שנית, כדי לבלום את ההידרדרות ההרסנית לפשרות קטלניות, יש לקבוע כי יישוב שהוקם באופן לא חוקי, לא ניתן להכשרה בדיעבד. שנית, כפי שכתב הבלוגר נדב פרץ, יש להשתמש כנגד בריוני הגבעות לא רק בכוח משטרתי אלא גם בכוח התשתיתי של המדינה. יש לנתק ליישובים ולמאחזים לא חוקיים את החשמל ואת המים, ולשלול מהם כל אבטחה צבאית ומשטרתית. שירעדו מקור בלילות האפלים בין כפרים פלסטינים. בסופו של דבר, בלי שיתוף הפעולה של המדינה המבנה העברייני שלהם ייפול כמגדל קלפים.

בצעדים אלו תיבחן הנחישות החדשה של הממשלה- האם מדובר בכוונה אמיתית לבלימת הטרור היהודי, או רק הבטחות ואיומים. אי הידברות, סירוב לפשרות, אכיפה נחושה והפעלת כוח תשתיתי הם הדרך היחידה לעצור את ההידרדרות. אנחנו נמצאים על סף התהום, ומחר עלול להיות כבר מאוחר מדי.


%d בלוגרים אהבו את זה: